מגן אברהם על אורח חיים שיב
סעיף א[עריכה]
(א) מקום מיוחד: שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית [רש"י ור"ן] ונ"ל דה"פ אם נכנס תמיד למקום א' וא"כ אף שישתיירו יכול לקנח בהם שחרית ואף שאחרי' נכנסים ג"כ לשם ויש לחוש שיטלוהו לקנח מ"מ שרי להכניס מלא היד דלא הוי טלטול דלא לצורך דמה לי הוא או אחר וכ"מ ריש סימן שי"ט בהגה ול"ד לסוף סימן של"ג דהכא חד טירחא הוא וגם אפשר שיצטרך לו הוא ולהכי שרי ומ"ש ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר וא"כ אם ילך אח"כ למקום אחר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך ולכן מכניסו כמלא בוכנ' וכו' להכי דקדק וכ' ואם אין לו מקום קבוע וכו' וכ"כ בפסקי הרא"ש וכ"מ בתו' סוף ד"ה מהו להעלותן ע"ש ובסוכה דף ל"ו, ואם יש לו ב"ה סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול [הג"א והג"מ פכ"ו] וכ"כ התוס' כנ"ל דלא כב"ח ע"ש:
(ב) ואם ניכר באבן: כתב בש"ג וקשה מ"ש מחריות דאם ישב עליהם מבע"י שרי אף על פי שאין ניכר בהם כמ"ש סי' ש"ח ס"כ, ואפשר לו' דאבן גדולה אינה עומדת לקינוח ושאר אבנים מקורזלות אותן שקינח בהם מבע"י א"צ שיהא ניכר בהן הרושם אלא דנקט רישומן ניכר דאז מותר לטלטל האבנים הסמוכים לו דהוא מעיד על האחרים שאף הם הוכנו לכך ודוקא כשלא יחדן בפי' לכך אבל יחדן מותר כמו המיחד אבן לפצוע בו אגוזים וה"ה המיחד נייר חלק לקנח בו דשרי עכ"ל ועיין ריש סי' ש"ח וסכ"ב דיש חולקין ביחוד ול"נ דקושיא מעיקרא לית' דבשלמא חריות כיון שישב עליהן מבע"י והניחן במקומן כדי לישב עליהם עוד לא הוי מוקצה אבל אבן שקנח בו והשליכו שוב לא היה דעתו עליו לתשמיש לכן בעינן שיהא ניכר בו הקינוח לכן אין להקל ליטול האחרים וכ"מ בגמ' ובש"ע:
סעיף ג[עריכה]
(ג) מותר לקנח: ומדסתם ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ בסימן של"ו ס"ח ע"ש דלא כהרמב"ם והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע:
סעיף ה[עריכה]
(ד) מקנח באוזן החרס: ואף על גב דיש לחוש לכשפי' כמ"ש סי' ג' סי"א מ"מ עדיף לקנח בו מהצרור (ב"ח):
(ה) מפני שהן חדים: צ"ע דבסי' ג' כתב טעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות וכ"ה בגמ' וע"ק דאמרי' בחולין דף ט"ז אין מקנחין בקרומית של קנה ופריך ותיפוק ליה דהמקנח בדבר שהאור כו' ומשני קינוח פי מכה קאמרינן משמע דשאר עשבים אין מחתכין הבשר והמ"מ פכ"ו כתב דאית דגרסי איפכ' בלחין אין מקנחין שהן משירין השינים וביבשים מקנחין ע"ש וצ"ע, מותר ליטול צרור מגדר עב שאינו ניכר ונראה כ"כ אבל מגדר דק אסור שעושה נקב והוי כסותר (יש"ש ב"ק פ"ז ס"מ וכ"מ בגמ' ורא"ש) אבל בטור חושן משפט סי' רע"ד כתב ליטול ממנה צרור משמע מן השדה אבל מן הגדר אסור וכ"מ ברי"ף ורמב"ם שהשמיטו אפי' בשבת ש"מ דס"ל דמגדר אסור ליטול רק משדה מותר וזה כבר כתבוהו בה' שבת וע' בגמ' בעובדא דמר זוטרא חסידא:
סעיף ו[עריכה]
(ו) שלא יזיזם: שהם מוקצים:
סעיף ז[עריכה]
(ז) משום השרת נימין: ואף על גב דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין במשמש בצרור הוה פסיק רישיה (תוס') ועסס"ג, לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד (טור בשם ר"ח):
סעיף ח[עריכה]
(ח) אפי' תחובה: כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אסור כמו המוציא בפיו ובמרפיקו (טור) ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר לכתחל' וא"כ מותר לבלוע מרגלי' או זהב ולצאת בו לר"ה:
סעיף ט[עריכה]
(ט) לאשויי גומות: דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה למקום גומא ואמרי' היתה לו גומ' וטממ' גבשושי' ונטלה בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה (גמרא), ומ"מ נ"ל דבבית מותר לפנות דבמלתא דלא שכיח' לא גזרו:
סעיף י[עריכה]
(י) מותר לצדדן: ומ"מ לעשות כמין אהל אסור (ביצה דף ל"ב) עיין סי' שט"ו ס"ו: