מגלה עמוקות על איוב/לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. ומ״ש אחר כך: אף לזאת יחרד לבי דתר ממקומו, ״זאת״ הנזכר של הקליפה המבקשת לעלות ולאחוז בכללות הקדוש של חו״ג, שמקורו הוא הלב כי ממנו תוצאות חיים, ולכן הפחד מזה גורם אל הלב עצמו שיחרד ויתר ממקומו, פאלפיאטאציונ״י בלעז, שהוא מדלג ומקפץ הרבה יותר מטבעו כמי שבורח מן האויב שרודף אחריו. אי נמי: ״אף לזאת״ - לפחד השכינה שנקראת זאת, כד״א: שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי. והענין מדבר על מתן תורה שניתנה מפי הגבורה ברתת ובזיע, לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. וז״ש:


ב. שמעו שמוע ברגז קולו, ברגז דיקא שהוא סוד י׳ פעמים אהיה שעולים כמנין רגז, והם כללות גבורות אי׳, ומתוכם: והגה מפיו יצא, כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וזהו ענין ״שמעו שמוע״ בב׳ לשונות של שמיעה, כנגד ב׳ דברות הנזכרות.


ג. ומ״ש אחר כך: תחת כל השמים ישרהו, ר״ל יושרו של הקב״ה ויושרה של התורה היוצאת מפיו, הכל מודים בה בעל כרחם, אפילו החצונים שאין להם אחיזה בשמים עצמם כי אם ״תחת כל השמים״, ודתיהם שונות מדת האמת, אפילו הם עצמם מוכרחים להודות על יושרה ואמיתותה של התורה האלקית. ואע״פ שאין תורה מגיע אליהם, כי אינה מגעת אלא ״על כנפות הארץ״ שהיא סוד המלכות, ולא תחת כנפות הארץ, שהוא במקום אחיזת החצונים, וז״ש: ואורו על כנפות הארץ, כד״א: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוים ומשפטים בל ידעום.


ד. ואמנם כדי להרחיק את החצונים עצמם מן האורות הקדושים בעת מתן תורה, לפיכך היה קול השופר שדומה לשאגה, וזה סוד: אחריו ישאג קול. ומה גם שמלת ישאג עולה כמנין שד״י, והוא יסוד אי׳ שממנו קול השופר. וגם היו קולות הרעמים שהם סוד הש״ך דינים כמנין ירע״ם, ונמצא שהיו שם כל הדינים: פ״ר של שופר וש״ך של ירעם שהם יותר גבוהים בהיותם מצד אבא, וזה סוד: ירעם בקול גאונו. ומ״ש אחר כך: ולא יעקבם כי ישמע קולו, ר״ל שלא נתן אחיזה אל החצונים אפילו בעקב של הקדושה, כשהשמיע קולו לישראל בזמן מתן תורה. וזה סוד אמרם ז״ל: ישראל שעמדו על הר סיגי פסקה זוהמתן, לפי שהס״א לא נתאחזה אפילו בעקבם באותו הזמן, ונמצא שהיו מטוהרים לגמרי. אלא שעשו את העגל וחזרו ומשכו עליהם את רוח הטמאה, וקלקלו את התיקון הגמור שנעשה על ידי מתן תורה, בסוד: לך רד כי שחת עמך וגר, והירידה היתה מפני כבד אבן ונטל החול של הס״א שנתאחזה בעקבם והורידם למטה, בתא דכתיב: ואתה תשופנו עקב.


ה. ואמנם כונתו ית׳ בגילוי הדינים של מעמד הר סיני, לא היתה בלי ספק כי אם להרחיק את החצונים מאותם האורות העליונים שיצאו אז מג׳ שעת בינה, שהם סוד הנפלאות, נ׳ פלאות דיקא, וז״ש: ירעם אל בקולו נפלאות. ונמצא שגילוי הדץ היה לתכלית חסד, וזה סוד: ירעם אל דיקא, שהוא שם החסד כידוע. ונמצא בדרך כלל, שהדינים העליונים אינם אלא להרבות את החסדים לאחר זמן, ולהמשיכם ולישבם ולעשותם בעולם. ובני אדם שאינם יודעים, לפיכך הם מתרעמים ומתלוננים, ממה שאדרבא היו צריכים להודות ולשבח ליוצרם, שכל מה שהוא עושה אינו אלא לטובתם, וז״ש: עושה גדולות ולא נדע, כי ״הגדולות״ הם סוד בחינת החסדים כידוע.


ו. והראיה על זה, מן השלג והגשם, שכלם הם מצד הגבורה כידוע, ולכן אמר: ״וגשם מטרות עוזו״, וכלם הם לתכלית חסד, כי הגשם מגדיל את הזרעים ואת הנטיעות, והשלג ממית את התולעים ומקשה את הזרעים והנטיעות עצמן, וו״ש: כי לשלג יאמר הוא אוץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו. ומלת ״עוזו״ קאי על הכל, בין על השלג בין על הגשם, שכלם הם מצד הגבורה כמ״ש. וענין אמרו: ״גשם מטר וגשם מטרות״, הראשון לרמוז אל גשם שוטף בבת אחת וכלה במעט זמן, כמו שהוא בעת הקיץ. והשני לרמוז אל ריבוי הגשמים שהולכים ויורדים ימים רבים, כמו שהוא בעת החורף.


ז. והנה כבר ידוע שמעשיו של כל אדם נכתבים בספר העליון, שהוא סוד המלכות אשר שם כל שרשי הנשמות, והאדם עצמו בשעת מיתתו חותם בידו את הרשום בכתב אמת. והטעם הוא, כדי שבזמן התחייה ידע כל אדם את מעשהו שעשה, ואת השכר או העונש שמקבל כפי המעשה עצמו, ולא יוכל לטעון שהוא מרומה, שהרי קיום הדין אינו אלא בחותמיו של אדם עצמו שחתם בכתב ידו ולא נתחלף בזולתו ח״ו, כי הכתב מוכיח. ולכן גזר המאציל שאין כתב דומה לחבירו, כשם שאין פרצוף דומה לחבירו, והוא מן הטעם שאמרנו. וזהו ענין אמרו: ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. וזהו חסד גדול ממנו ית׳ על בריותיו, כענין שנאמר: ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.


ח. ועוד גם זה מצד החסד, שהס״א כשמבקשת להחטיא את בני אדם, הנה היא צריכה ליטול רשות ממנו ית׳, ולצאת מניק׳ דתהומא רבא ששוכנת שם בכל עת. ולא עוד, אלא שאין נותנים לה רשות לצאת בכל כחותיה ולערוך מלחמתה כנגד האדם בכל חילותיה, שאם כן לא היה כח לשום אדם לעמוד כנגדה, אלא שלוחמת בחיל מועט. וגם זה, דרך מארב, בפיתוי נעלם, כדי שיוכל האדם להתגבר כנגדה בכל כחותיו הטובים עד שינצל ממנה, וזה סוד: ותבא חיה במו ארב ובמעונותיה תשכון.


ט. וענין אמרו בסמוך: מן החדר תבא סופה, ״חדר״ הוא יסוד אי׳, כד״א: עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. ונקראת ״חדר״ מפני שיוצאים ממנו כל הג׳ קוים חסד דין ורחמים שהם ר״ת חדר, שכל ג׳ ההנהגות האלו יוצאות מצדה. וגם הס״א מקבלת ונוטלת כח ממנה להאביד ולהרוס, בתא דאי׳ דדינים מיתערין מינה. והס״א עצמה נקראת ״סופה״, מפני שנותנת סוף וקץ לכל כלה ונפסד. וכחה מב׳ שמות אדנ״י אלקי״ם שעולים כמנין סופה, אי׳ וברתא, זה פנימי וזה חיצון, ולכן פ״ו בתוכיות המלה וס״ה בחצוניות שלה, כי אי׳ הויא פנימיות לברתא, כידוע בסוד: אי׳ אוזיפת מאנהא לברתא. ולכן גם המלכות נקראת ״סופה״ בתא דב׳ שמות הנזכרים. ותו, דאיהי סופא דדרגין, ״והקרה״ שהיא הס״א ממש בסוד קר של שקר, שרשה מן הסיגים, שהם המומים הזרים של הקדושה, וזה סוד: וממזרים קרה. וגם היא צריכה לתיקון העולם, ולכן נמצא שהיא לתכלית חסד, בסוד רצועה לאלקאה בה חייביא.


י. גם הקרח הנורא הסותם את האורות מצד אי׳, ודאי שהיא נשמת החסד, וזה סוד: מנשמת אל יתן קרח, כי צמצום האורות, לתכלית חסד, כדי שלא יתקלקלו התחתונים לפרוץ את גבולם וליטול את האורות שאינם ראויים אליהם ולא יוכלו לעמוד בהם, בסוד: כי לא יראני האדם וחי. גם ריבוי החסד שנמשך אל היסוד, הכל הוא ״מנשמת אל״ - סוד הבינה כד״ל. והיסוד נקרא ״מוצק״ לפי שהוא מוצק מכל הספירות העליונות ומושפע מהן, וזה סוד: ורוחב מים במוצק, כשם שהמלכות נקראת ״מוצקת״ מן הטעם הזה עצמו, כד״א: הם מגישים אליה והיא מוצקת.


יא. ואמנם כפי ערכו של הממשיך את השפע, כך הוא נמשך למטה, שהרי אם הממשיך הוא משרש הבריאה שנקרא ״ברי״, על משקל: הררי אנני, וכיוצא באלו, כבר ידוע שבבריאה יש אחיזת החצונים שהם סוד א״ף שעולה כמנין כס״א, בסוד זה לעומת זה, כי הכסא הוא סוד הבריאה כידוע. ולכן זה הממשיך שהוא משרש הבריאה, מטריח את השפע הרבה מאד, מפני כובד הקליפה הכרוך בעקבה והעביות שלה, וזה סוד: אף ברי יטריח עב. מה שאין כן מי שנשמתו משרש האצילות שהוא קל להתנועע ואין שם כובד אבן ונטל החול, ולכן הוא נמשך בנקל, ומתפשט אורו בכל צד. והלבוש של האצילות הוא מצד הקדושה ונקרא ענן ולא עב, וזה סוד: יפיץ ענן אורו.


יב. ואמנם לפי שיש להקשות: אם החצונים מפרידים מטרידים ומכבידים, למה הקב״ה מניחם, וכל שכן למה בראם, לפיכך בא הכתוב בסמוך שנותן טעם לדבר בענין אמרו: והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם וגד, כלומר: שהמאציל ית׳ גזר סיבוב השפע והתהפכותו אל דרגין מסאבין דאיתקריאו ״תחבולות״, לפי שכל מגמתם לחבל ולהשחית, והקב״ה בראם לכך ממש, כד״א: ואנכי בראתי משחית לחבל. והוא צריך כביכול לפעלם, כי אין המלך נעשה שוטר, והם סוד הרצועה לאלקאה בה חייביא, והם עושים כל אשר יצום, ואינם ברשותם ח״ו, כד״א: כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה, וזה סוד: כל אשר יצום על פני תבל ארצה.


יג. וזהו ענין אמרו בסמוך: אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימציאהו, כלומר: שהחצונים נבראו לתכלית חסד על כל פנים. והראיה, שבכל אלו הלשונות יש ר״ת ״אל״ שרומז אל החסד. אם לשבט הוא ר״ת אל, להלקות בהם הרשעים ולהחזירם בתשובה. אם לארצו ר״ת א״ל, שנותן להם אחיזה במלכות שמים כדי למנוע את הרשעים מליכנס בתוכה מפני שאינם ראויים וסותמים את הפתח בפניהם. אם לחסד הוא ר״ת אל, כדי שיעשו מחיצה לפני התחתונים שלא יקבלו מן החסד הנמתח ומתפשט בכל צד, יותר ממה שראוי להם, ולא יבעטו מרוב הטובה.


יד. ונמצא שהם לתכלית חסד בכל פנים, ולכן היה ראוי לאיוב להכנע אל הנהגת מלכות שמים הנכונה, וז״ש אחר כך: האזינה זאת איוב, ואין ״זאת״ אלא מלכות כידוע. ועוד היה ראוי לו לשתוק ולשמוע את דבריו, כדי שיוכל להתבונן בנפלאות הגדולות שהחסד עליון מחדש בכל יום תמיד, וז״ש: עמוד והתבונן נפלאות אל.


טו. וכבר ידוע שאלו הנפלאות נעשות למעלה בסיתום, וגילויים הוא בפתע פתאום, לפיכך כתיב: התדע בשום אלוק עליהם והופיע אור עננו.


טז. ולא עוד, אלא שאפילו בעת יציאת החסד וגילויו, הקב״ה שוקלו ומודדו ומונה אותו לתת לכל איש ואיש כפי מה שראוי לו בדקדוק כל כך גדול שהוא מנפלאותיו ית׳, ואי אפשר להבין בו בשום פנים, וזה סוד: התדע על מפלשי עב מפלאות תמים דעים, ומפלשי הוא מלשון פלס, שהאותיות של מוצא אחת הן מתחלפות כידוע, ״ועב״ הוא החסד שעולה כמוהו.


יז. והנה כבר ידוע, כי בהיות הנהגת החסד שהוא בחינת הדרום וימין העולם, אז אין אחיזת הקליפה והקר של שקר בלבושי הנשמות, ולכן מתקיימים בחומם ובחיותם שיש להם מצד הקדושה, וזה סוד: אשר בגדיך חמים בהשקיט ארץ מדרום. וגם זה מנפלאות אל, שהוא החסד המחמם ומשקיט ומסלק את החצונים.


יח. ועוד איך ידבר מן ההנהגה עצמה, מי שאינו יכול לעמוד אפילו על הכנת ההנהגה של יוצר בראשית, והם ״השחקים״ נ״ה דיקא, שהתקינם והמתיחם חזקים כראי מוצק להביא את השפע בעולם, ואינון דרגין דיתבין לבר, ואעפ״ב אין האדם יכול לעמוד על מתכונתם, וכל שכן ההנהגה עצמה שנמשכת על ידיהם, וזה סוד: תרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק, ״שחקים״ הם נ״ה, ״ומוצק״ הוא היסוד, ועמו בחינת המראה שהיא המלכות שכל האורות נראים מתוכה כידוע, וזה סוד: ״כראי מוצק״.


יט. וענין אמרו בסמוך: הודיענו מה נאמר לו לא נערוך מפני חשך, ירצה בזה, שהוא וכל שאר החברים, הם מוכנים ומזומנים להליץ ולהתפלל בעדו אל השי״ת, ובלבד שהוא יודיעם מה שהם צריכים לומר בעבורו, לפי שהם אינם יודעים לערוך לפניו תפלה ותחנה, מפני חשך הקליפה המבדיל, וידע איניש בנפשיה יותר מזולתו, כי אין מי שיודע בענין החולי יותר מן החולה עצמו.


כ. היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע. סוד הענין הוא, כי בדיבור קשה שהוא דין, אי אפשר להמשיך המשכה של חסד, וזה סוד: ״היסופר לו״ מלשון: השמים מספרים כבוד אל. וכן איש הנבלע בתוך החשך של הקליפה, אי אפשר לו גם כן שימשיך את החסדים לעצמו, וזה סוד: "אם אמר איש כי יבולע״, בסוד אמירה שהיא לשון רכה ורומזת אל החסדים כידוע.


כא. ומ״ש אחר כך: ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים וגו׳, ר״ל שעתה בזמן אחיזת הקליפה, אי אפשר להסתכל וליהנות באור החסד הבהיר ״בשחקים״ שהם נ״ה, רזא דתרין ביעין המבשלים את הזרע הקדוש ומביאין אותו אל היסוד, ואינון דנפקין לבר וטמאת החצונים מתאחזת בהם, עד שיתעורר הת״ת העומד על גביהם שהוא סוד ״הרוח״, ומתפשט בהם ומטהרם, בגין דאיהו שמשא דבי עילאי וכל העטלפים שהם החצונים, בהראותו מיד בורחים מפניו, ודרגין תתאין קדישין מיטהרים ומזדככים על ידו, וזה סוד: ורוח עברה ותטהרם.


כב. ואמנם כדי להחזיק את איוב שיעמוד ביסוריו שהיו באים לו מצד הגבורה - סטרא דצפון ודרועא שמאלא, לפיכך אמר לו בסמוך, שאדרבא מאותו המקום עצמו שנמשך לו ממנו הדין הקשה, משם יבא לו השפע היקר שהוא סוד ״הזהב״, כי במה שהקב״ה מוחץ בו הוא מרפא. וכבר ידוע שהדינים הקשים באים מן ההוד של הבינה שהוא ההוד הנורא, והוא ממש על החסד שהוא יסוד שם ״אלוק״, ויש בידו להפוך את הדין לחסד רגע כמימריה, וזה סוד: על אלוק נורא הוד.


כג. והנה שדי שהוא יסוד אי׳ דדינין מיתערין מיניה, כשהוא מעורר את כחותיו ליסר או לנסות, אינו מעורר את כלן ח״ו, שאין כח אל התחתונים לעמוד בהן, וזה סוד: שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כי שגי״א הוא כמנין שד״י, לרמוז אל כל הכחות שלו כמ״ש, אלא מעורר את מקצתן בלבד. וגם הם ממותקים מן הרחמים, כי היסוד הוא הקו האמצעי הממוזג כידוע, וזה סוד: ומשפט שרומז אל המיתוק. וכל שכן שריבוי החסד יוצא ממנו, וזה סוד: ורוב צדקה. ולכן: לא יענה בכל כחותיו בלי מיתוק ח״ו כמ״ש.


כד. ומזה הטעם הצדיקים והחסידים יראים ממנו, והיא יראת הרוממות ויראה של אהבה, מפני ההנהגה הטובה והנכונה שלו, שאינו מעורר כל הדין בלי מיתוק ח״ו, וז״ש: לא יראה כל חכמי לב, כלומר: שחכמי לב רואים את ״הלא״ של ״לא מצאנוהו שגיא כח״ ושל ״לא אעשה חרון אפי״, ומתנחמים בכך ויראים אותו ביראה שלמה כמ״ש.