מ"ג שמות לח כה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶ֩לֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּכְסַף מִנְיָנֵי כְּנִשְׁתָּא מְאָה כַּכְּרִין וְאֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וַחֲמֵישׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּכְסַף מִנְיָינֵי דִּבְנֵי יִשְרָאֵל דִּיהָבוּ בִּזְמַן דִּמְמַנּוּן משֶׁה גְּבַר פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ מְאָה קַנְטְרִין וְאַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחָמֵשׁ סַלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: |
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ומעתה כיון שחצי שקל לכל אחד מששים רבוא עלה מאת ככר שקל שלם לכל אחד עולה מאתים ככר, מכאן ואילך צא וחשוב בשקלי המן שהיו עשרת אלפים ככר כסף שנתכוון לתת בשביל כל אחד מששים רבוא ישראל הערך הגדול שבתורה שהוא חמשים שקל כענין שכתוב בפרשת ערכין, וכשתחשוב חמשים שקל לכל אחד מששים רבוא חמשים פעמים מאתים ככר הם מאה פעמים מאה ומאה פעמים מאה הם עשרת אלפים ככר, או נאמר כי מפני שידע המן חטא שבטי ישראל במכירת יוסף בעשרים כסף שהם חמשת שקלים ועונש החטא ההוא לא נפקד עליהם עדיין ע"כ חשב מחשבה לקנות כל ישראל לתת בשביל כל אחד מששים רבוא חמשת שקלים, כי חשב שיצליח בזה ויעלה בידו לגודל חטאם, וכענין שאמרו במדרש (בראשית לז) וישבו לאכל לחם אמר להם הקב"ה אתם מכרתם את אחיכם מתוך משתה חייכם שבניכם נמכרים בשושן מתוך משתה שנאמר (אסתר ג) והמלך והמן ישבו לשתות.
ולפי זה היה די שיתן בשבילם אלף ככר כסף כי כן חשבון חמשה שקלים לכל אחד מששים רבוא שעולה אלף ככר לפי חשבון חצי שקל לכל אחד שהוא עולה למאת ככר.
אבל אפשר לומר שרצה לכלול בזה כוונה אחרת שרצה ליתן מן האלפים עשרה ועשה כן כנגד עשרת הדברות שהיה חושב לדחותם בעשרה שלו, זה שאמרו (שם ג) ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, לבטל בעשרה שלו זכות העשרה שנתנו מתוך האש והקול, וזהו לשון אש"קול, והקב"ה ברחמיו הפליא לעשות עמנו וגבר עלינו חסדו עד שאפילו קומץ שעורים שלנו דחה י' אלפים ככר כסף שלו ונתהפך בביתו צליל שעורים סערת ה' חמה להחליש כחו הגדול למעלה ונהרגו עשרת בניו מלמטה.
ומה שאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וכן ונחשת התנופה שבעים ככר זה יורה כי משה נתן להם חשבון על כל דבר ודבר והיה נותן הכל ביד איתמר לפי שלא יהיו ישראל חושדין אותו כשנתמנה גזבר על המשכן יחידי. ואמרו במדרש עליו הכתוב אומר (משלי כח) איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות זה משה שנאמר (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, רב ברכות שהביא הקב"ה ברכות על ידו ונעשה גזבר על מלאכת המשכן, ואץ להעשיר זה קרח שהיה לוי ובקש כהונה גדולה לפיכך לא ינקה מה כתיב ביה (שם טז) ותפתח הארץ את פיה, וכשם שצריך אדם לצאת ידי חובת המקום כך צריך לצאת ידי חובת הבריות שכן שנו רז"ל אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא באפונדתו ולא באנפליא שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר או שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני. וכן צריך אדם להזהר שלא יהיו הבריות מרננים ומשיחין אחריו שכן דוד התפלל ואמר (שמואל ב כב) ותפלטני מריבי עמי, ופסוק מלא הוא (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל וכתיב (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כופר נפשם, שעלו לסך הזה, כי מנה של קדש כפול היה כמ"ש בבכורות (דף ד') וכמו שפרש"י, והיה מספר בני ישראל שש מאות אלף וג' אלפים וה' מאות וחמשים. והנה במנין הזה נבוכו המפרש' שמנין זה היה בשנה ראשונה אחר יוה"כ שנדבו למשכן והלא בשנה שניה באייר משהוקם המשכן נמנו שנית u1493 והיו ג"כ במספר הזה, ואיך אפשר שבשניהם היו ישראל שווים במנין אחד, ורש"י ז"ל השיב ע"ז בפרשת תשא (ל' ט"ז) שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא מנין שנות עולם והיה להם שני המנינים בשנה אחת, אף שהיה שנה שניה למנין יציאת מצרים שהוא מניסן, אבל עדיין יפלא שהלא במנין הראשון נמנו גם הלוים שעדיין לא נצטוה שלא יפקוד את מטה לוי, ובמנין השני הוציא את הלוים, ואיך היה במנין השני מספר ישראל לבד שוה אל המנין הראשון שהיה עם הלוים, וכבר כתבתי בפרשת תשא שהיה זה אחד מנסי ה', אבל לישב על פי פשוטו נראה שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, ונתכוין לזה מדעתו, לא מבעיא למ"ד בזבחים (דף קטו ע"ב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו זה פרישת נדב ואביהוא שס"ל שנדב ואביהוא נעשו כהנים בסיני, והבכורים נדחו מאז, א"כ כבר היה שבט לוי מוכן להיות לגיון של מלך מסיני, ולא נמנו גם במנין הראשון, אלא אף לר' יהושע בן קרחה שאמר שם זו פרישת בכורות וכסתם משנה דזבחים שעד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות, נראה שזה לא היה רק עד מעשה העגל אבל אחר מעשה העגל נדחו הבכורים ונבחרו הלוים, כמ"ש בחגיגה (דף ו') לר"ע שאמר שהקריבו עולת תמיד מסיני ואילך, מה אני מקיים (עמוס ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הם הקריבו אותה, וזה אף למ"ד שגם הכהנים הנגשים הוא פרישת בכורות, והיו הבכורות כשרים עד מעשה העגל, ומאז נפסלו הבכורות ונבחרו הלוים כמו שפרש"י עמ"ש מלאו ידכם היום לה' שאז נתחנכו הלוים לעבודה, וזה ע"כ למ"ד שעוד היתה העבודה בבכורות, והיה א"כ גם המנין הראשון חוץ מהלוים והיה רק החידוש שלא מת איש מהם במשך הזמן הזה, כמו שהבטיח להם שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמ"ש בפ' תשא: