מ"ג שמות לד כא
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלַח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ בִּזְרוּעָא וּבִחְצָדָא תְּנוּחַ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שִׁיתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָנוּחַ בְּרִידַיָא וּבְחַצְדָא תָּנוּחַ: |
| ירושלמי (קטעים): | בִּירִידָא: |
רש"י
מפרשי רש"י
והשתא קשה ממה נפשך, אם כל תוספות חול על הקודש ילפינן מחדא, אם כן לא לכתוב "תשבתו שבתכם", ואי לא נוכל למילף, ולכך בעי קרא לכל חדא וחדא, אם כן היאך נוכל למילף מן "בחריש ובקציר" כל תוספות קדושה. ויראה דלא קשיא מידי, דודאי לא מצינו למילף מן "ועניתם" תוספות יום טוב ושבת, דאין ענין תוספות שביתה לתוספות עינוי, דקרא לא כתיב רק "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", והווה אמינא דלענין ענוי קאמר בלבד שצריך להוסיף, ולא משום שביתה. והא דקאמר 'אין לי אלא יום הכיפורים', ומשמע דיום הכיפורים יליף ליה שפיר, והשתא מנין יום הכיפורים גופיה לענין שביתה דצריך להוסיף מחול על הקודש, דשמא קרא לענין ענוי קאמר, דזה אינו, כיון דלענין ענוי צריך להוסיף - הוא הדין לענין שבות גם כן, דאם אין שביתה אין כאן שם יום טוב לגמרי, ולא שייך ענוי. ולפיכך בודאי לענין יום הכיפורים, כיון דילפינן לענין ענוי דצריך להוסיף מחול על הקודש, בודאי צריך לשבת גם כן. ועוד, דודאי כיון דכתיב על "ועניתם את נפשותיכם" "מערב עד ערב תשבתו", שמע מינה דגם כן השביתה צריך להוסיף. ומכל מקום לא נוכל ללמוד מיום הכיפורים, דהתם שאני כיון דלענין ענוי יש תוספות - יש הוספה לענין שביתה, אבל בעלמא לא:
ובפרק קמא דר"ה (סוף יב ע"ב) הקשו התוספות דלמה לי "בחריש ובקציר תשבות", תיפוק ליה מדכתיב בפרשת וילך (דברים ל"א, י') "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה", אמר "מקץ שבע שנים" וקאמר "שנת השמיטה", אלא שעדיין שמיטה נוהגת, כגון קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, וכדפירש רש"י לקמן (שם), ואם כן למה לי "בחריש ובקציר תשבות", ותרצו דקרא ד"מועד שנת השמיטה" אתיא שכל פירות שגדלו שליש בשביעית דאסורים בסחורה, דכיון דגדלו שליש נקראו 'פירות שביעית', אבל לא ילפינן מזה דאסורים הנך פירות לקצור, כיון דהקצירה היא אחר שביעית, אף על גב דהני פירות 'פירות שביעית', לענין קצירה לא היינו אוסרים, לכך צריך "בחריש ובקציר תשבות" למילף על קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דאסור לקצור, וזהו אסור משום תוספות שביעית:
והקשה הרא"ם דלרבי ישמעאל דילף איסור התוספות מן "ועניתם את נפשותיכם" כדלעיל, תיפוק ליה מן "במועד שנת השמיטה", ולא הקשה כלום, דהרי כבר אמרנו דאין ללמוד כלל תוספת מן "במועד שנת השמיטה", דהווה אמינא טעמא דהתם כיון דהפירות כבר גדלו בשביעית 'פירות שביעית' הם, ואין שייך בזה תוספות שביעית, אלא שנוהג שביעית בפירות הגדלים בשביעית, ומהיכי ילפינן תוספת, ולכך צריך קרא לתוספת שביעית, דהיינו שיהיה אסור בקצירה, ובזה שייך תוספת שביעית, ופשוט הוא:
ועוד הקשה הרא"ם דלכתוב קרא ד"בחריש ובקציר תשבות" ולשתוק מקרא ד"מקץ", וגם זה קושיא של כלום היא, דהא בודאי צריך קרא, כדאיתא שם (ראש השנה דף יב:) ללמוד על תבואה הגדילה שליש דנוהג בה מנהג שביעית, דהא בשביל כך כתיב קרא "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה באספך", והאי "אסיף" (לעיל כג, טז) הוא קציר כדאיתא שם, וידוע כי כל קציר שהוא בסוכות גדלה שליש קודם ראש השנה, וקאמר רחמנא שיהא נוהג בה מנהג שביעית, ולא קשיא מידי:
ועוד הקשה דלמא קרא אתיא שילקה החורש בשביעית לאפוקי ממאן דאמר אין מלקות בחרישת שביעית בריש מועד קטן (דף ג.), ולכך מקיש לקצירה, מה קצירה בלאו, אף חרישה בלאו, ואין זה קשיא, דקרא בעשה איירי, ואיך יליף לאו בהיקש, וכהאי גוונא לא תמצא בשום דוכתיה שהכתוב בא למילף לאו בהיקשא כאשר קרא איירי בעשה, ופשוט הוא בעיני:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
בחריש ובקציר תשבות: שהיא חשובה וצריכה לבריות וכל שכן שאר מלאכות:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(כא) "ששת ימים" ככה כתוב בראשונה. וטעם "בחריש ובקציר" שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש. ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה, כי היום הידוע השלם הוא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום, כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה:
קצר
(כא) וטעם "בחריש ובקציר" - אפילו החריש והקציר שבו חיי האדם תלויים, כי יתכן להיות הארץ גשומה, ואם לא תזרע ביום שבת תיבש, והקציר - אם לא יאסף ישחת. ויאמר הגאון, כי כן ושאלה אשה משכנתה (שמות ג, כב), שהתיר השם אפילו אשה משכנתה, וכן: פסחים בזזו בז (ישעיה לג, כג). ושכרם שיכרית גוים וירחיב גבולם. ונכרי לא יעבר בארצם בבוא הזכרים ליראות את פני ה':
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
כלל הדברים כי על ידי המצות האמורות תכיר חידוש העולם ושידוד שרים ומזלות. ושמא תאמר הלא במצות שבת יש זכר לחידוש העולם ודי לי אותו הרמז. לזה אמר "ששת ימים" וכו'. לומר כי אמת הוא שמצות שבת היא הוראת האמונה, אך לא תכריחנה. ועל כן ירפו ידי השובת בכל שבעת ימים [יום] אחד ויתבטל ממלאכתו, ומה גם בחריש ובקציר שיקשה בלב איש לשבות מחרישו וקצירו כי הן חייו. אך על מצות פסח ובכור המורה על הכרח החידוש על ידי נפלאותיו יתברך ושידדו שר ומזל, אז יחזק לבבך לשבות ביום השבת, שהוא הוראת החידוש בראותך הוראת ההכרח. וזהו שהפסיק בין פסח לעצרת במצות שבת, לומר על ידי מצות אלו המורות על חידוש העולם, מעצמך "ששת ימים" בלבד "תעבוד וביום השביעי תשבות", ואפילו "בחריש ובקציר תשבות", ולא תחוש על ידי ראותך הכרח על הוראת שבת: