[כג] איני צריך כו'. וקשיא, ומאי היה סבור משה, וכי לא ידע הקב"ה שכבר התרה בהם (פסוק יב), ואפילו הכי אמר הקב"ה לחזור ולהתרות בהם (פסוק כא), ויש לומר דמשה רצה לדעת למה הקב"ה רוצה שילך ויתרה עוד פעם אחד אחר שכבר התרה בהם, למה להתרות פעם שנית, ולפיכך אמר הרי כבר התרתי בהם, למה להתרות פעם שנית. ואף על גב שידע משה גם כן שמתרין בשעת מעשה (רש"י פסוק כד), לא ידע שעכשיו הוא שעת מעשה, כי שעת מעשה הוא לגמרי כאשר יתחיל הוא לדבר עמהם, ואז השיב לו הקב"ה כי עתה הוא שעת מעשה, שהרי אחר כך לא תהיה אצלם, לכך אמר לו "ועלית אתה וגו'" (פסוק כד), אם כן עתה הוא שעת מעשה:
ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם וגו': המפרש שכך אמר משה כבר אמרת לנו זה שלשה ימים והגבלת את ההר וגו' השמרו לכם עלות בהר, ולמה אתה צריך לומר לי עכשיו פעם שנייה, טעות הוא בידו, שהרי מזרזין לאדם בשעת מעשה אף לאחר שזירזוהו קודם מעשה, שמזרזין לאדם פעם שנייה בשעת מעשה לומר עתה הגיע הזמן לעשות מה שאמרתי, ועוד פסוק שני שחזר ואמר לו לך רד וגו' מה בא לחדש? אלא כך אמר משה להק' דרך שאילה וכן שאל לו, אתמול שלשום אמרת לי שלא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כשהזהרת את העם על ידי בהגבלה אמרת לי השמרו לכם על בהר, ועכשיו אתה אומר לי פן יהרסו אל ה', שמא אתה מוסיף שאפילו להתקרב מעט כדי להסתכל ולראות אפילו רחוק מן ההר אסור? והשיב לו הק' לך רד ועלית אתה ואהרן אחיך עמך והכהנים והעם אל יהרסו אל ה' לעלות, וגם עתה לא אמרתי לראות בלא עלייה לא אמרתי לך: ויאמר אליהם: מצות הגבלה מעכשיו:
ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם עד אנכי ה' אלהיך. השיב משה אל הקב"ה איך יהרסו העם אל ה' לראו' כי הנה הם לא יוכלו לעלות אל הר סיני ר"ל ואם הם לא יעלו שמה איך יהרסו לחשוב שיהיה שם צורה ותמונה כי הנה מתחתית ההר שהם יושבים שמה א"א שיראו מה שהוא בראש ההר ובתוך האש ואין אם כן לחוש מהריסת דמיוניהם במה שיראו. והנה אמר לא יוכל העם להגיד שהם היו כל כך חרדים ומפוחדים שאף שיתן ית' להם רשות לעלות לא יוכל העם לעלות שמה כי לא יעצרו כח לעלות מפני האש והעשן כמ"ש כי תאכלנו האש הגדולה הזאת והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמנם מה היתה הכונה האלהית בירידת משה היא לפי שהב"ה כשרצה לזכות את ישר' ולתת להם תורה ומצות היה מעוצם השגחתו עליהם לתת תורתו באופן שלא ישאר אצלם ספק בהיות התורה אלהית ונתנה מן השמים ושלא יעלה על לב אדם שמשה רבי' משכלו ודעתו הכינה גם חקרה ושמה לפני בני ישראל לאמר כי כן צוה לו המלך ה' צבאות. ומפני זה לא נתן את התורה למשה בנבואתו העליונה ושהוא יגידה ויערכה לישראל כדי שלא יספקו בה אם היא האלהית או מפועל משה. ולבטל כל חשש וכל ספק מזה חדש ית' ע"ד הפלא באותו מעמד קול נברא מוחש ועצום מאד שבו ישמעו עשרת הדברות כל ישראל אנשים ונשים וטף כקטון כגדול להיותם סוגי התורה הראשונים והכוללים בכל מצותיה וכן היה רצונו י"ת להשמיעם את כל התורה באופן ההוא עצמו לולא שהם אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכדי שישראל לא יחשבו בהיות משה בהר בשעת הדברות שהקול ההוא היה קול משה והוא היה המדבר אתם בהשמעת קולו ולא היה קול אלהים מפני זה רצה הקב"ה שגם משה ירד אל העם ויהיה ה' עמהם בעת שמיעת הדברות כדי שיכירו וידעו כל ישראל שלא היה משה המדבר כי אם אלהים חיים מלך עולם. וגם זה נכלל באומרו ית' למשה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ר"ל שירד וישב עמהם כדי שישיבתו שמה בתוך העם ההוא תהיה עדות בהר על הקול שהוא אלהי וזה הוא רד העד בעם שיהיה ביניהם להעיד על האמת הזה פן יהרסו אל ה' לראות ר"ל שיהרסו בחושבם שאין המדבר יתברך וישתדלו לראות אם הוא אם לא. ואם יהרסו בזה ממדרגת האמונה האמתית אין ספק שיפול מהם רב שורש גדול ואמתי והוא היות התורה אלהית מן השמים. וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו מלחשוב כזאת פן יפרוץ בהם ה' ככופרים ובלתי מאמינים באלהות תורתו. אמנם מרע"ה חשב בלבד על הכוונה הנגלית מדבר השם בראשונה כמו שפירשתי. ולפי שראה ית' שהיה משה מבקש טענות לשלא ירד מן ההר הוצרך לומר לו עוד לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ר"ל לך רד לשבת עם העם כלפני' ואל תאמר בלבבך ואיך אהיה אני שוה לכל אחד מן העם בנתינת התורה ובמעמד קדוש אשר כזה. כי הנני מודיעך שתעלה אתה ואהרן עמך אל ההר ולא אמר זה לאותה שעה מהשמע' הדברות אלא על מה שיהיה אח"כ כשעלה לקבל הלוחות שנאמר לו (שמות כ"ו א') עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ועל הפעם ההיא העתידה להיות אמר לו עתה כמבשר ומודיע מה שיהיה אח"כ ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והם הזקנים שזכר שם והודיעו שבפעם ההיא לא יהיה הוא שוה לאחד העם כי הנה העם אל יהרסו אז לעלות פן יפרוץ בם והוא ואהרן והכהני' משרתי ה' הקרובים אליו יעלו אל ההר. ואז יהיו שמה המחיצות שזכרו חז"ל שישיגו באותה העליה כל אחד מהרישומים ההם כפי מדרגתו. הנה התבאר מזה שלא אמר ועלית אתה ואהרן על הפעם הזאת כשנשמעו הדברות אלא על מה שיהיה אחר כך שנזכר בסוף פרשה ואלה המשפטים והותרה בזה השאלה הי"ג. ומזה תדע שגם אדונינו משה היה בתחתית ההר עם כל ישראל בעת ששמעו עשרת הדברות ויש על זה ראיה ממה שאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכן קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו. ואם בעת ששמעו הדברות משה היה בראש ההר וישראל היו בתחתית ההר היאך דברו עמו ואמרו לו כ"ז אלא שהיה עמהם ושמע הדברות בתוכם ואז אמרו לו קרב אתה ושמע לפי שהם היו מרוחקים ממעמד הכבוד. ואמנם מה שאמר (דברים ה׳:ה׳) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' אין ענינו שהיה מפרש להם כל דבור ודבור שהיו שומעין כמו שחשב הרב המורה. אבל יאמר הכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש והיה זה בעשרת הדברות שדבר להם. ואמנם בשאר מצות התורה כולה הייתי אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' לפי שיראתם מפני האש עם היות שלא עליתם בהר כי לולא יראתכם מהאש לא הייתי אני בין ה' וביניכם כי הוא היה משמיע כל התורה והמצות לכם פנים בפנים כמו שהשמיע עשרת הדברו' וכן פירשו הרמב"ן. וכאשר ראה מרע"ה רצון השם וגזרת חכמתו קבל עליו את הדין וזה הוא וירד משה אל העם ויאמר אליהם רוצה לומר שירד לשבת עם העם בשמיעת הדברות והודה ולא בוש כי כן צוה לו המלך יתברך כי אמר להם כל מה שאמר לו יתברך על זה ובאלה שמות רבה אמרו (פ' כ"ח) אמר רבי לוי משל למלך שבקש לעשות אפימטיטא חוץ מדעתו של אפרכוס אמר לו עשה דבר פלוני אמר לו כבר עשיתי שוב אמר ליה עשה דבר פלוני כאשר הלך עשה המלך מה שבקש. כך בקש הקדוש ברוך היא לתת הדברות והיה משה עומד לפניו אמר ליה רד העד בעם אמר ליה לא יוכל העם לעלות ושזב אמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן עד שמשה הלך נגלה הקדוש ברוך הוא שנאמר וירד משה. מיד וידבר אלהים. רצה בזה שהיתה כוונת השם יתברך שיהיה מרע"ה בשעת שמיעת הדברות במחיצת ישרא' בתוך העם ושלכן אמר לו כדי להורידו מן ההר שילך להתרות בעם פן יהרסו וכאשר נתירא משה שברדתו משם יתחיל הדבור היה משיב לא יוכל העם לעלו' וכאשר אמר לו יתברך שנית לך רד ועלית אתה ואהרן שמח הוא ע"ה במעלת אהרן אחיו וירד ולא הספיק לשוב למקום שהיה יושב שם בתחלה עד שהתחיל הדבור וזה הוא שאמר וירד משה אל העם ובהיותו שמה וידבר אלהים:
"ויאמר משה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני". ר"ל א"צ עתה לאזהרה חדשה, שאם לטעם הראשון שלא יטעו לעלות מפני שמשה עלה, שהלא אני לא עליתי אלא
ע"י קריאה ואהיה מוכרח לירד ולעמוד תחת ההר בעת הדברות, וא"כ לא יוכל העם לעלות אחר שאתה העדות בנו. ר"ל גם אני ואהרן והזקנים מוזהרים להגביל את ההר ואיך יזיד
איש לכנס לפנים ממחיצתנו, וזה תשובה ג"כ לטעם השני שיחשבו שמותר לעלות באשר נעתק הכבוד אל ראש ההר, שהלא יראו שבכ"ז אנו עומדים למטה רחוק מן ההר ומי יזיד
לעלות, וגם לפי' הת"י שהיה האזהרה בל יהרסו לראות ולחשוב איזה גשמיות השיב הלא יעמדו מרחוק ואיך יחזו את האלהים הרחוק מראיתם, וגם כלל בזה עוד תשובה, שאחר
שאז במעמד הר סיני פקע יצה"ר מלבם, היו כאדם הראשון קודם החטא שלא היה לו אפשריות כלל לחטוא ואחר שאתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר לא יוכלו לעלות כלל, כי
אין אפשריות וכח בידם לעבור את פי ה' ולמרות מצותיו:
ויאמר משה וגו' לא יוכל וגו'. צריך לדעת תוכן משמעות ענין ההפרש בין משה ובין ה' כי ה' אמר לו רד העד וגו' ולא הספיק מה שכבר צוה קודם ומשה מקשה ואומר כי אינו צריך ודי במה שקדם מהציווי וההתראה. ונראה כי מתחלה צוה ה' על ישראל לבל יעלו ולבל יגעו בהר בדרך כלל וכשחזר ה' לומר למשה שיתקדשו הכהנים ורמז לו שיש להם מקום בהר לעמוד בו וכמו שדייקנו מאומרו הנגשים אל ה' יתקדשו חש שישראל ידונו בדין זה דין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שללמד על הכלל יצא והכהנים והעם ואהרן הכל בכלל נגיעת ועליית הר היו וכשיצאו כהנים להתיר חלק בהר ללמד על הכלל יצא ויותרו כל ישראל בחלק שהותרו בו הכהנים ולפחות בחלק שלמטה ממנו בהדרגה, והגם שעדיין לא נתנה תורה לדעת משפט זה אפשר שימצא בתוך ס' ריבוא ישראל חכם שידין בחכמתו כזה. או לו יהיה שלא ידון אדם דין זה מדעתו עם כל זה ה' אוהב משפט צדק ולא יכול לחייבו מיתה לנוגע בהר במקום עמידת הכהנים אחר שכפי משפט התורה פטור הוא כנזכר, לזה חזר ה' לומר לו רד העד בעם ובזה סתר שאין לדון בדין זה דבר שהיה בכלל שהרי גילה הדבר בפירוש לאסור חלק ההר שיעלו בו הכהנים, ומשה לא הבין דברי ה' וכוונתו כמו שפירשנוה כי עדיין לא גילה לו ה' מדות שהתורה נדרשת בהם וסבר כי דוקא אהרן והכהנים שהתירם ה' אבל ישראל באיסורם עומדים ולזה צעק לבו כי אזהרה זו אינה צריכה כי לא יוכל וגו' שכבר העדותה בנו, והשיבו ה' לך רד ועלית אתה וגו' ועל פרטי המקומות שאני מתיר לך ולאהרן ולהכהנים אני מזהירך שתעד בהגבלתם הרי זה מורה באצבע כי לצד מה שגילה בהם ההתר הוא שהוצרך לחזור לאוסרם:
ולפי מה שפירשנו באומרו הנגשים וגו' שהכוונה הוא הנגשים לעבודת המשכן גם כן יהיה טעם חזרת האזהרה כמו שפירשנו לצד דבר שהיה בכלל אלא כי עדיין לא גילה ה' היתר עליית אהרן והכהנים שמצדה הוצרך לחזור פעם ב' האזהרה ותיכף קדם משה קודם שיגמור הדבור של היתר עליית הכהנים ואמר לא יוכל וגו' וחזר ה' והודיעו התבוננות הדברים ואמר לו לך רד ועלית אתה וגו' והכהנים הרי התיר חלק מעליית ההר ותיכף סמוך ממש אמר לו והעם אל יהרסו פירוש כל עיקר והכהנים לא יהרסו למקום אהרן ואהרן למקום משה ואז השכיל דעת עליון על דרך שפירשתי שהמיחוש הוא לבל ידונו דבר שהיה בכלל וכו', ורמזו אל עליון בסדר הדיבור שהקדים לומר לו ועלית וגו' והכהנים וגו' ואחר כך והעם אל יהרסו וגו'. ובזה מצאנו נחת רוח במאמר ב' שאמר ה' למשה ועלית אתה וגו' וקשה ממה נפשך אם הודה לו ה' על תשובתו אם כן למה חזר לומר פעם ב' והעם אל יהרסו, ודבר זה פשוט הוא כי כוונתו היא שיאמר כן לישראל אם כן לא נתקבלה תשובת משה, ואם נאמר גם כן שלא הודה על דברי משה למה לא השיבו תיכף לסתור דבריו עד שהקדים לומר ועלית אתה ואהרן והכהנים כי היה לו לה' לגמור ענין השליחות שהתחיל לצותו עליו שאמר לו העד בעם וגו' ואחר כך יצו האל דבר חדש שהוא ענין עליית אהרן והכהנים שלא הזכירו עד עתה, ובמה שפירשתי יבא על נכון כי לעולם לא באה מצות העד בעם אלא לצד היתר גבולין של אהרן אלא שלא המתין משה עד גמרן של דברים ולזה בדברי ה' אליו הקדים תשלום הדברים שלא הספיק משה לשומעם שהוא טעם האזהרה ואמר לו ועלית אתה ואהרן והכהנים הרי התיר גבול מההר לאהרן וגבול לכהנים וגמר אומר והעם אל יהרסו לגבולין של אהרן והכהנים אלא כל ההר באיסור:
עוד נראה לומר טעם ההתראה פעם ב' להיות כי התראה ראשונה לא נאמר בה זמן מאימתי מתחיל האיסור, והגם שהזכיר שם ג' ימים לא נאמרו בפירוש בענין איסור הגבלת ההר שמתחיל מיום הג' ונמצא שעדיין לא ידעו ישראל זמן התחלתה, לזה כשירד ה' תכף אמר למשה שירד להעד וגו' שהוא משעה זו ואילך, ותשובת משה צריך עיון. ואולי כי משה חשב כי איסור הגבלת ההר היא מעת צוותם כיון שלא נתבאר בפירוש לא תגע בו יד ביום פלוני התחלת המצוה היא מעת האזהרה, ולא כן היה דעת עליון, ולזה היה עליו דבר ה' חזק לחזור לומר כי זה הוא זמן ההגבלה. ולכשנאמר כי כן היתה דעת עליון שאיסור נגיעת ההר יתחיל מעת צוותו טעם שהוצרך האזהרה פעם ב' כי בפעם ראשונה אמר כי סקול יסקל או וגו' הרי זו מיתת בית דין וכאן חידש כי מי שלא הרגוהו ישראל שה' יפרוץ וגו', ודקדק לומר לשון רבים לומר שהגם שיהרסו כולם לראות ידינם בדין שמים ויפרוץ בם ה':
וקדשתו. ב' במסורה חד ריש פסוק וחד סוף פסוק וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ודין. גבי כהן ריש פסוק לפי שקדושתו ראשון לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ות"ח קדושתו בסוף כדכתיב לקדושים אשר בארץ המה כלו' לאחר מיתתו שיהי' בארץ נכרת קדושתו כי בחייהם הן בקדושיו לא יאמין וגם גדולת ת"ח בסוף הקריאה שגדול שבכולם גולל:
