"מעדה בגד ביום קרה" - בגד עדים בגד מוסר כלי שהוא ראוי להסירו מעליו לפי שהוא בלוי כדמתרגמינן ויסר ויעדי וזה פתרונו בגד בלוי הרי הוא ביום קרה כחומץ על נתר
"נתר" - מין אדמה רכה כגון אדמה שלנו הנקרא קריד"א והיו חוקקים אותה ועושין כלים ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת
"אף שר בשירים על לב רע" - דומה לשניהם ומה הוא שר בשירים זה המלמד תורה לתלמיד רשע אשר אין בלבו לקיימה
"מעדה בגד". הנה עדי הבגד וקשוטו לא יועיל להציל מקור ביום קרה וכן לא יועיל חומץ אחר הנתר להסי' כתם הבגדי' או ירצה בזה שהחומץ בשיוש' על נתר אין בו תועלת להעביר הכתם ואף על פי שכל אחד מעביר הכתם בפני עצמו כשיתערבו יפסי' האח' את האחר וזה דבר ראוי שיתבאר מן החוש כן האיש אשר שר בשירים אצל לב רע שמרוב יגונו אינו מתפעל להרחיב לבו בשירי' כי אין לו בשיריו תועל' או ירצה בזה שכמו מי שיש לו קור ביום קרה וילבש על בגדיו בגדי עדי וקשוט אשר בהם ב' תועלו' להשלים ההצלה מהקור ולהתקשטו וכמו מי שיעביר חומץ על הבגד שיש בו כתם אח' שהעביר בו הנתר שיש בו תועל' להשלי' העברת הכתם ולהקנו' לבגד ההוא ריח החומץ אשר הוא מסיר העפושי' כן מי ששר בשירי' רבים על לב רע כי השיר השני ישלי' הוצאת היגון מהלב ויקנה עוד שמח' בנפש וזה הפי' השני שפירשנו הוא הנכון לפי מה שאחשוב:
"מעדה" - כמו המעלה על גופו בגד מקושט ביום קרה, ונחמד הוא למראה העין אבל אין בזה שום תועלת להגן מהקור, וכמו השופך חומץ על נתר, שבעבור רכות הנתר וחוזק החומץ יוסדק סדקים ממעל אבל לא יוגבר כח החומץ לחלקו חלקים מפורדים, כן הוא השר בשירי שמחה על לב נשבר המלאה לה תוגה, כי אף אם יפתח פיו למלא שחוק, מכל-מקום הצער שמור בלבו ולא הלך לו.
מצודת ציון
"מעדה" - מלשון עדי וקשוט.
"קרה" - מלשון קרירות.
"נתר" - מין אדמה רכה עשוי לכבס בו, כמו (ירמיהו ב): "אם תכבסי בנתר".
"מעדה בגד ביום קרה, השר בשירים" שעשוים לשמח את הנפש "על לב רע", דומה כמי שלובש ביום קרה בגדי עדי, שהגם שהוא ליופי ביום צח, הנה ביום קר מלבד שאינו ליופי, אינו מחמם את הגוף ומתקרר מן הצינה, כי צריך ללבוש בגדים חמים בעת ההיא, וכן לא ישמחו השירים האלה ולא ייטיבו פנים, רק יוסיפו עצבת, וכן כמו מי ששופך "חומץ לכלי נתר", שהגם שהחומץ בחזקו יחזק הכלי המוכן לכך, לא כן הנתר הרך ימוגג ותופסד הכלי וישפך החומץ, כן השירים לא יאמצו כח נפשו, כי ישברו לבו ולא יכנסו בקרב איש ולב עמוק, והוא משל אל כל דבר שיערכו אל דבר שאינו מוכן לקבלו, וחז"ל דרשוהו על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, שלא ייפו חיצוניותו במע"ט ולא יכיל מי החכמה בתוכו, כי נמס וילך והלום:
