מ"ג ויקרא טו יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכׇל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִתְּתָא אֲרֵי תְהֵי דָּיְבָא דַּם יְהֵי דוֹבַהּ בְּבִשְׂרַהּ שִׁבְעָא יוֹמִין תְּהֵי בְּרִיחוּקַהּ וְכָל דְּיִקְרַב בַּהּ יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאִנְתְּתָא אֲרוּם תְּהֵי דַיְיבָא אֲדַם סִמוּק וְאוּכָם וּמוֹרִיק הֵי כְגַוָן זָעְפָרָנָא אוֹ הֵי כְמוֹ דְגַרְגִישְׁתָּא אוֹ הֵי כִמְזַג חֲמַר סִימוּק בִּתְרֵין חוּלְקִין דְמוֹי אֲדַם מְסָאָב הֲוֵי דוֹבָא בְּבִישְרָא שׁוּבְעָא יוֹמִין תְּהֵי יָתְבָא בְּרִיחוּקָהּ כָּל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: |
רש"י
"דם יהיה זובה בבשרה" - אין זובה קרוי זוב לטמא אא"כ הוא אדום
"בנדתה" - כמו (איוב יח) ומתבל ינידוהו שהיא מנודה ממגע כל אדם
"תהיה בנדתה" - אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – אֵין זוֹבָהּ קָרוּי זוֹב לְטַמֵּא, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא אָדֹם (נדה י"ט ע"א).
בְּנִדָּתָהּ – כְּמוֹ "וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ" (איוב יח,יח), שֶׁהִיא מְנֻדָּה מִמַּגַּע כָּל אָדָם.
תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ – אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה אֶלָּא רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה (ספרא שם,ה).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והנה פרשה זו מדברת בענין הנדה והמקראות סתומות בענינה, שהרי אין בה זכרון טבילה כלל אלא במי שנוגע במשכבה שהצריכו הכתוב טבילה, הוא שאמר הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים. ונמצא כתוב בתשובת שאלה למר יהודאי גאון, טבילת הנדה מן התורה קל וחומר מנוגע במשכבה, וכל שכן לנוגע בעצמה, וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. וכך קבלו רז"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים, שהרי בימים וטבילה תליא רחמנא.
ויש מהגאונים שלמדו זה מן הכתוב ורחצו במים, זה בנין אב לכל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שיטבלו. ואמרו ז"ל כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מזיגת הכוס הרגל הוא לעברה, ואם שנתה בו להיכרא מותר, כדאמרינן דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא, ולא להושיטו מיד שמאלה לידו קאמר, שזו אפילו בכלים דעלמא אסור, אלא שמוזגת ומנחת לו על השלחן ביד שמאלה להיכרא. דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא, דביתהו דרבא אבי סדיא. הצעת המטה בפניו אסור שלא בפניו מותר. הרחצת פניו ידיו ורגליו, אין צריך לומר בחמין אלא אפילו בצונן אסור, ואין צריך לומר אם היא נוגעת ורוחצת בידיה דהא איכא קרוב בשר ואסור ליגע בה ואפילו באצבע קטנה, אלא אפילו היא מוצקת והוא רוחץ אסור לפי שיש בדבר קרוב הדעת. ויצטרך האדם שיתרחק ביותר ושינהוג חומרא במגע הנדה, וכן פירשו רז"ל (ויקרא יח) לא תקרבו לגלות ערוה, שום קורבה המביאה לידי גלוי ערוה. כי מפני שבאשה כלי היצירה צריך שיתנהג האדם עמה בטהרה כדי שתהיה היצירה טהורה וראויה לקבל הנפש הטהורה, ומן הידוע כי כל מדות הנפש נמשכות אחר עקר היצירה. ושנו רז"ל הבא על הנדה חייב כרת, ואפילו שתישן בבגדיה עם בעלה במטה אחת אסור, שנאמר (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שהרי הקב"ה הזהיר את ישראל על הטהרה ועל הקדושה שלא יעשו כמעשה הגויים.
ואם תסתכל בפרשה זו תמצא שלא חייבה תורה קרבן בנדה וחייבה בזבה, והטעם לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא נתרפאה לעולם מחולי זה, ולכך טמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולת בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל הזיבה אינו חולי בטבעה, ולפיכך הזכיר בה הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, כלומר בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת בזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה הנה הוא חולי כזוב האיש והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא כמשפט הזב.
ודע כי החולי הזה המוטבע באשה לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין אלא במין האדם בלבד היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה שנאמר לה (בראשית ג) הרבה ארבה וגו', ולכן אינו בשאר המינין לפי שהבהמות אין להן שכל ואין ענינם נמשך אחר העונש והשכר. ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה.
ויש לך עוד לדעת כי אע"פ שהוא חולי בטבעה הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלהי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה ואז יהיה ראוי ומוכן לקבל אור השמש לא קודם לכן, ומטעם זה היה ראוי שינהוג זה במין האדם, ולא בנקבות שאר המינין שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם היא האשה שהונחו במקום השכל כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[א] אשה-- אין לי אלא אשה גמורה. בת יום א' מנין? ת"ל "ואשה". מכאן אמרו: בת יום א' לנדה. בת עשרה ימים לזיבה.
[ב] "כי תהיה"-- מן הדיבור ואילך.
"כי תהיה זבה"-- יכול אפילו זבה מכל מקום תהיה טמא? ת"ל "והיא גלתה את מקור דמיה"-- לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור.
[ג] יכול כל מראה זוב שתזוב תהיה טמאה? ת"ל "דם". אי דם, אין לי אלא מראה דם אחד, כשהוא אומר "דמיה" מלמד שדמים הרבה טמאים בה-- האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרין.
[ד] "בבשרה"-- מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. והלא דין הוא! ומה אם הזב --שהוא טעון ביאת מים חיים-- אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה --שאינה טעונה ביאת מים חיים-- אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "בבשרה"-- מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה, זבה מנין? ת"ל "זובה". הפולטת שכבת זרע מנין? ת"ל "תהיה". ר' שמעון אומר דיה כבועלה. מה בועלה אינו מטמא בפנים כבחוץ אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ.
[ה] "שבעת ימים תהיה בנדתה"-- לא בזיבתה כל שבעה. יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה?... ת"ל "תהיה"-- אף על פי שאינה רואה. אין לי אלא ימים, לילות מנין? ת"ל "תהיה"-- לרבות את הלילות. יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "תהיה"-- תהא הוייתן אחת.
[ח] מנין שאינה טובלת מבעוד יום? ת"ל "שבעת ימים תהיה בנדתה"-- בנדתה תהיה כל שבעה.
[ט] "וכל הנוגע בה יטמא"-- יכול לא יהיה נוגע בה מטמא בגדים במגע? הין אם מטמאה במשכב לטמא אדם ולטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע?! אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"? יכול יהא הנוגע מטמא אדם וכלי חרש? ודין הוא: הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא. מה הנוגע בזב אינו מטמא אדם וכלי חרש, אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרש... לא! אם אמרת בזב-- שאינו מטמא אדם לטמא אדם, תאמר בנדה שהיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר! הואיל והיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש... אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"-- אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש.