מ"ג דברים יג יב
מתוך ויקיטקסט
פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות דברים II פסוק הבא
מקרא
כתיב: וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך
מנוקד: וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.
עם טעמים: וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃
מדרש ספרי (כל הפרק)
ע.
וכל ישראל ישמעו ויראון . (סנהדרין מג) משמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראון דברי ר' עקיבא.
ר' יהודה אומר אין מענים (בב"ד בלא זה בלבד) [את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד. וכותבין ושולחין, "איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד"].
ומנין לאומר "אעבוד” "אלך ואעבוד" "נלך ונעבוד", "אלך ואזבח" "נלך ונזבח", (או) "אלך ואקטיר” "נלך ונקטיר", "אלך ואנסך" נלך וננסך”, “אשתחוה" "אלך ואשתחוה" "נלך ונשתחוה" - ת"ל ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע ( הזה בקרבך ), לא כדבר ולא כרע (הזה).
(סנהדרין פז) יכול אף המגפף והמנשק והמרחיץ והמרבץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף? ת"ל הזה , הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
ע.
וכל ישראל ישמעו ויראון. מזה אמר ר"ע שצריך להשהותו עד הרגל, שאז ימצאו שם כל ישראל. ור"י מדייק מדלא אמר "יראו וייראו", שדי אם מכריזים אח"כ, כמ"ש בסנהדרין פט.
ומ"ש ולא יוסיפו לעשות, פי' בסנהדרין שהוא אזהרה למסית עיי"ש ברש"י. וכן תפס הרמב"ם (ע"ז ה ד).
והפר"ח תמה בזה ממ"ש במכות ד ע"ב גבי עדים זוממים לרבנן, שממ"ש ישמעו וייראו - לא ידעינן הכרזה, דלשון הנשארים אינו כולל כל ישראל, רק העומדים במעמד. אבל במסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא, דכתיב וכל העם , וכל ישראל (כמ"ש בסנהדרין פט) ילפינן מיני' הכרזה. ונשאר ולא יוסיפו לאזהרה. והראיה, דהא בבן סורר ומרה לא כתיב "ולא יוסיפו", ובכ"ז צריך הכרזה, משום דכתיב וכל ישראל ישמעו.
ופי' בספרי שמ"ש ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה - לא הזהיר לענוש, רק על עבודות שחייב סקילה בכל אופן שהסית, אעבוד או אלך ואעבוד וכו' כמ"ש בסנהדרין. אבל המגפף והמנשק וכו', ע"ז אינו חייב כי אינו בסקילה, ואין זה "כדבר הזה".
