מ"ג בראשית כח יא
<< · מ"ג בראשית · כח · יא · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְעָרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָאל שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי וּשְׁכֵיב בְּאַתְרָא הַהוּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְצַלִי בַּאֲתַר בֵּי מוּקְדָשָׁא וּבַת תַּמָן אֲרוּם טְמַע שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב אַרְבְּעָה מֵאַבְנֵי אַתְרָא קַדִישׁ וְשַׁוִי אִיסָדוֹי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא: |
רש"י
"ויפגע" - כמו (יהושע טז) ופגע ביריחו ופגע בדבשתה. ורבותינו פירשוֹ (ברכות כו ב): לשון תפִלה — (ירמיהו ז טז) "ואל תפגע בי", ולמדנו שתִקן תפלת ערבית. ושִנה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל' — ללמדך, שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב).
"כי בא השמש" - היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם כי בא השמש משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם
"וישם מראשותיו" - עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו: זאת אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו", וזאת אומרת: "עלי יניח"! מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא' "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".
"וישכב במקום ההוא" - לשון מיעוט: באותו מקום שכב; אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.
מפרשי רש"י
[יב] כמו ופגע. לשון פגישה. ומשום דהוי למכתב 'ויבא למקום וילן' דרשו (ב"ר סח, ט) שהוא לשון תפילה:
[יג] שתקן תפילת ערבית וכו'. דבלא תיקון מה חדוש שהיה מתפלל, וכי עד הנה לא התפלל, אלא 'שתקן וכו. אף על גב דבגמרא מוכח בפרק גיד הנשה (חולין דף צא:) דצלי קודם שבא השמש, ויש לומר דקיימא לן כר' יהודה דסבירא ליה בפרק תפילת השחר (ברכות דף כו:) דמותר להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה. ונוכל לומר הא דאמר בגמרא (חולין דף צא:) 'כד צלי בעי למהדר מיד בא השמש' אין הפירוש שהתפלל כבר, אלא כך פירושו - שהיה רוצה לחזור כאשר התפלל, והיה רוצה להתפלל ביום, מיד "בא השמש" קודם שהתפלל - והיה מתפלל בלילה, ותקן תפילת ערבית:
[יד] ללמוד שקפצה לו הארץ וכו'. אבל להא לחוד לא אתיא, דאם כן לכתוב 'ויפגע בו המקום' אם בא ללמוד שקפצה לו הארץ נגדו, שכיון שקפצה אליו ברגע אחד אם כן המקום פגע בו, לא שהוא פגע במקום:
[טו] שלא בעונתה וכו'. שכן משמע "כי בא השמש" שלא הרגיש בביאת השמש, ופתאום ראה כי בא השמש כבר, ועל כרחך הטעם שלא הרגיש בביאת השמש מפני ששקעה השמש שלא בעונתה, ולפיכך לא עלה על דעתו ביאתה עד ששקעה השמש, ואז ראה ששקעה החמה כבר. ואילו כתב 'ויבא השמש' לא היה משמעותו אלא שראה ששקעה (ר' רש"י לעיל טו, יז). והרא"ם אמר שאין חלוק בין 'ויבא השמש' ובין "כי בא השמש". ותימה איך אין חלוק ביניהם, והלא חלוק גדול יש ביניהם, שלשון "כי בא השמש" משמע לשון עבר, ולא היה לו שעת שקיעה, כי כאשר היתה השמש גבוהה מעל הארץ נשקע, ולא היה כאן שעת שקיעה. אבל 'ויבא השמש' משמע הוה, שעתה שקע השמש, שכן משמע לשון 'ויבא השמש' שהכתוב מדבר על עת העומד, העת שהיתה שוקעת. ומפני ששקעה שלא בעונתה לא היה לה עת עומד שהיתה שוקעת (כו') [בו], אבל היתה עומד גבוה מן הארץ ופתאום תחת הארץ נמצא, שלא היה לה שעה שהיתה שוקעת בו:
[טז] כמין מרזב וכו'. אין הפירוש דדייק מדכתיב "מראשותיו" במ"ם, דמשמע סביב ראשו, דאם כן ראוי להיות המ"ם בצירי, אלא כי לשון "מראשותיו" משמע כך, כמו "ואת החנית מראשותיו" דשאול, דודאי למעלה מראשו קאמר. וכן 'מרגלותיו' - "ותשכב מרגלותיו" (רות ג', י"ד) שפירושו למטה ממרגלותיו. ומפני שהניח האבנים למעלה מן הראש - על כרחך שעשאם כמין מרזב סביב הראש מפני חיות רעות:
[יז] עלי יניח צדיק את ראשו. אף על גב דהיה עושה אותם כמין מרזב לשמור אותו מן חיות רעות, מכל מקום היה סומך ראשו על אחת מן האבנים. ואם תאמר מה ריב היה לאבנים שאין בהם דעת, כך שואלים בני אדם, ולא ידעו אלו בני אדם דעת חכמים (חולין דף צא:), ואכתוב אלו דברים. והנה אם היה המריבה לאלו האבנים בלי ענין ובלי סבה - היה קשה מה ענין המריבה, אבל המריבה היתה לסבה גדולה, כמו שאמרנו; דע כי מעלת יעקב מעלה נפרדת ומיוחדת מאוד, ידוע לחכמים ולמשכילים בחכמה שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נאמר אצלו (ישעיהו כ"ט, כ"ג) "והקדישו את קדוש יעקב", נקרא השם יתברך "קדוש יעקב" על שם שהיה יעקב הקדוש והנבדל, ודבר זה ידוע למשכילים בענין יעקב. ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים. וידוע כי יעקב עיקר האחדות, ולפיכך אמרו בני יעקב אל יעקב 'כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד' (פסחים דף נו.). ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל רק אחדות, לכך היה המריבה 'עלי יניח צדיק את ראשו':
והבן למה היה רוצים שיניח הצדיק את הראש, כי שם הנשמה של יעקב קדושה ונבדלת, ואין ראוי לה רק דבר אחד כמו שראוי לדבר שהוא שכלי, והשכלי הוא מתייחס ומצטרף אל כל החלקים הפרטים בענין אחד, שאינו מחולק השכלי להיות מתייחס אל זה במקצת ואל זה בקצת, שאם כן היה מתחלק, ואין חלוק ורבוי בשכלי, רק אחדות גמור, ולכך מצטרף אל אחד, ולא אל רבוי. ובשביל כך היה מריבה, כי היה כאן רבוי גשמיים - הם האבנים - אשר הניח תחת מראשותיו, שזה אמר 'עלי יניח צדיק את ראשו' כי הדבר השכלי יש בו אחדות ואין בו רבוי, וכאן מפני רבוי האבנים היה מחלוקת. אבל בדבר שהוא גשמי שייך שפיר רבוי, כי הגשם מתרבה. ולפיכך עשאן הקב"ה אחד, כי השכל מצטרף אל רבוי הפרטים במה שהם דבר אחד, לכך נבלעו כאחד, ואז היו מצטרפים תחת ראש יעקב. ובין שתאמר כי כך היה בפועל שנעשו כל האבנים אבן אחד, ודבר זה אין פלא ואין ראוי להפליא על זה, ובין שנאמר שבעת המראה היו אבן אחד כאשר עלה יעקב במעלתו, ואחר כך חזר להיות [כמו] (כמ) בראשונה, כמו הרבה נסים שהיה המטה לנחש (שמות ד', ג') שחזר לקדמותו (שם שם ד), אין הפרש. ואף על גב כי מה שכתב "ויקח האבן" אחר שהקיץ משנתו, מפני שהיו אבן אחת כשהיו מראשותיו - קרא אותם על שם זה:
[ומעתה אל יקשה לך שאין דעת באבנים לומר 'עלי יניח צדיק ראשו', שאם היה הדבר הזה שהיו חולקים מצד הבחירה על ידי שכל בלבד - היה זה קשיא הרי אין דעת וחכמה באבנים, אבל אין הדבר כך, רק מה שהיו האבנים אומרים 'עלי יניח צדיק ראשו' בשביל ריבוי האבנים מצד עצמם, שאמר כל אחד 'עלי יניח צדיק ראשו', ודבר כזה נעשה אף בדבר שהוא בלתי בעל שכל, כמו כל הדברים הטבעים פועלים לפי טבעם, אף אם אין בהם דעת. וכך תאמר גם כן שהיו פועלים אלו אבנים, אחר שכך ראוי לפי הענין אשר ראוי ליעקב, ואין חילוק בזה - שהדברים הטבעים פועלים בטבע מה שראוי להם, ופעולה זאת הוא שלא בטבע, כי באותו לילה כל מעשיו ופעולותיו היו למעלה מן הטבע, לכך היו האבנים פועלים באשר ראוי בפעולה בלתי טבעית, כי כן היה ענין יעקב באותו לילה ענין בלתי טבעי:
ודע, כי יעקב מיוחד מכל האבות נבדל מן החומר ומן הגוף, שלכך נקרא "קדוש", ולפיכך באותה לילה כאשר הגיע יעקב אל מעלתו זאת, כאשר הניח אבנים תחת מראשותיו, אשר שם הנשמה הנבדלת, הנה כל אבן אומר 'עלי יניח צדיק ראשו', כי מאחר שיעקב מעלתו אלקית נבדלת בלתי מתחלקת, לא יצטרף אליו דבר מחולק. ולומר לך, כי דברים שמצטרף יעקב עליהם עד ששמו חל עליהם, והם נושאים לו, מפני שיעקב קדוש, אי אפשר שיהיו מצטרפין לו בדרך חילוק. וגם אין לומר שיהיה מצטרף אליו דבר אחר, שאין דבר שהוא אחד בעולם הזה, רק ליעקב היה מעלה זאת בפרט, ולפיכך בני יעקב שהם מצטרפים אל יעקב, ושם יעקב חל עליהם, הם גם כן אחד, שאין חילוק בהם:
כלל הדבר, כל מה ששם יעקב מצטרף לו - נעשה אחד, וזהו שהאבנים אשר הם מצטרפים אל יעקב, והם נושאים את ראשו, ויעקב מצטרף להם - היה כל אחד אומר 'עלי יניח צדיק ראשו', כי הדבר הנבדל אין בו חילוק, וכל החלקים יש להם צירוף אליו [ב] ראש, ולפיכך היה מריבה ביניהם עד שנבלעו כאחד, ואז מצטרפין תחת יעקב, וכל אשר שמו נקרא עליו הוא אחד. ופירוש זה ברור, ועוד יש להעמיק בזה]:
וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (חולין דף צא:) כתיב "ויקח מאבני המקום", ולבסוף כתיב (פסוק יח) "ויקח את האבן", אלא התחילו מריבות וכו'. ויש מפרשים (ראב"ע, רד"ק) מאי "מאבני המקום" 'אחד מאבני המקום'. ואלו האנשים מצאו תורה של הפקר לפרש בה כרצונם, כי אף הדיוט אינו מדבר כדברים האלו, דמאחר שלא לקח רק אבן אחד - לא הוי ליה למכתב רק 'ויקח אבן', כי אחר שלקח אבן יחידי - מה לו לכתוב ולהשתתף אותו עם שאר אבני המקום לכתוב "מאבני", אבל אם רבים לקח, מרבים - שייך בו "מאבני המקום", כי לקח מקצת אבנים, כי רבים מרבים הם "מאבני המקום", אבל אבן יחידי - אין זה מקצת, ודבר זה ברור למשכיל, רק מפני שרדפו אחר פשט הכתוב נהגו בתורה הפקר:
אבל חכמי האמת פירשו האמת, כי ר' יצחק פירש כן כי נתקבצו כל האבנים אל מקום אחד, זה אומר 'עלי יניח צדיק את ראשו', ולפי פירוש רבי יצחק "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" - כי כל אחת ואחת היה תחת מראשותיו, וכאילו לא היה רק אחד מראשותיו, שהרי כל אחד ואחד היה רוצה להיות תחת מראשותיו, כי כבר ידעת מה שרמזנו כי כלם הם פונים אליו, ולפיכך כל אחת אומרת 'עלי יניח צדיק את ראשו' כי הוא משותף לכל, וזהו "האבן אשר שם מראשותיו". והברייתא מסיק כי 'נבלעו באחת', ושתיהן אמת למבין דבר זה כמו שפרשנו, כי מצד אחדותו של יעקב אין מצרף אליו רק אחדות, ולפיכך האבנים נעשים אליו אחד, אף על גב שאין דעת בהם, כיון שאין ראוי הרבוי מצד עצמו ליעקב, לכך היה המריבה אף על גב שאין דעת בהם, ונעשו אחד:
הוכרחתי לכתוב דברים אלו להראות לאנשים עורי לב, אשר שמים דברים אשר הם כבשונו של עולם - לדברי תוהו, כאילו אין בהם ממש, ודבריהם אשר הם תפל בלי טעם וריח - לדברים אשר הם ברומו של עולם, כי איך לא יביטו אל המראה הגדול שהתורה פירשה כי לקח "מאבני המקום", כי מה לנו בזה, רק כל דבור ודבור במראה הזה הוא דבר מופלא. ואל תחשוב כי הדברים אשר נתבארו למעלה הם שורש ועיקר הדבר, רק הם התחלה למבין קצת מעט מה שאפשר למתחילים, כענין ברוך הנותן חכמה לחכימין. ודיין האמת אשר היינו כעורים ממשמשים בצהרים (ר' דברים כח, כט):
עוד דע אתה אם תחפש דברי חכמים כמטמוניות אז תמצא אוצר כלי חמדה אשר אצרו במטמוניהם, ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם, לא אמרו כך אלא להרחבת הלשון, ואתה לא תחשוב כן, רק כי כל דבר מדבריהם שורש התורה. ומפני כי ידעו רז"ל במעלת יעקב כאשר הוא שורש החבור והתאחדות, והנה הוא דומה יעקב ל"בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" (ר' שמות כו, כח) לעשות הכל אחד. והוא שרמזו רז"ל (תנחומא תרומה, ט) הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ולפיכך מעלת יעקב הוא התאחדות באחדות, לכך האבנים אשר לקח נבלעו כאחת ונעשה אחד, כי הוא המאחד אותם בעבור הטעם אשר רמזנו לך למעלה, כי יעקב קדוש נבדל במעלתו, והנבדל הוא אחד בודאי, לפי שהוא שכל בלבד. ומפני כי מראה שראה יעקב מראה אלקים היה, ולפיכך היה מורה על עצם מעלתו ורוממתו אשר יש ביעקב, ולפיכך האבנים אשר מראשותיו נבלעו באחת להורות על עצם מעלת יעקב, כמו שאמרנו לך. ומתחלה היה המריבה, כי אין דבר שהוא אחד מצטרף לשני דברים, שאינו מתחלק כהחלק הגשם, ולפיכך היה המריבה - עלי יניח צדיק ראש הקדוש הנבדל הזה:בד"ה ושינ' כו' תפגע בי נ"ב ולי נראה דאל תפגע דהתם נמי קצת לשון פגישה היא כלומר אל תפגשי נגדי להתפלל מה שאין שייך הכא כלפי המקום וק"ל מהרש"ל:בד"ה עשאן כמין כו' מועטין שבאו בחירק נ"ב ול"נ דמ"ה כתב מראשותיו בשו"א ולא בציר"י להודיע שתחת מראשותיו היה ושניהם אמת שלקח כמה אבני' לשכב עצמו מפני החיות וג"כ אחת תחת מראשותיו וא"כ כל האבנים היו מקנאין בזה שתחת מראשותיו ובעבור זה נתווכחו כל האבנים עד שנבלעו כולן כאחת וק"ל מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיִּפְגַּע – כְּמוֹ: "וּפָגַע בִּירִיחוֹ" (יהושע טז,ז), "וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת" (יהושע יט,יא). וְרַבּוֹתֵנוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן תְּפִלָּה, כְּמוֹ (ירמיהו ז,טז): "וְאַל תִּפְגַּע בִּי". וְלָמַדְנוּ שֶׁתִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית (ברכות כ"ו ע"ב; בראשית רבה סח,ט). וְשִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא כָתַב "וַיִּתְפַּלֵּל", לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּפֶרֶק 'גִּיד הַנָּשֶׁה' (חולין צ"א ע"ב).[2]
כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ – הָיָה לוֹ לִכְתּוֹב: "וַיָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן שָׁם". "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" מַשְׁמָע שֶׁשָּׁקְעָה לוֹ חַמָּה פִּתְאוֹם שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּלִין שָׁם (ברכות כ"ו ע"ב; בראשית רבה סח,י).
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת (בראשית רבה סח,יא). הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ: זֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ", וְזֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ". מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח): "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (חולין צ"א ע"ב).
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא – לְשׁוֹן מִעוּט: בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שָׁכַב, אֲבָל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכַב בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה (בראשית רבה סח,יא).
רשב"ם
כי בא השמש: ולא היה לו פנאי ליכנס בעיר ביום כדאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב:
ויקח מאבני המקום: כדכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
וכן אמר הושע: (הושע יב ה): "ושם ידבר עמנו", כי הוא התנבא על ירבעם בן יואש, והוא היה בבית אל. ואמר לשון רבים בעדו ובעד עמוס, ובספר עמוס מבואר.
ועל דרך הפשט, לא ייתכן להיות "ויפגע" כמו (ירמיהו ז טז): "אל תפגע בי", כי לא מצאנו במקרא שנקרא ה' "מקום". ואל תשים לבך לדרש (אסתר ד יד): "ממקום אחר", כי איננו כלל על ה', ומילת "אחֵר" לעֵד.
"מאבני המקום" — טעמו, אחת מאבני המקום.
"מראשותיו" — לשון רבים, כמו (רות ג): "מרגלותיו".
והתימה מרב שמואל, שעירב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ד"א לכך קראו מקום סתם, לפי שהוא מקומו של עולם, הן מצד ששם אבן שתיה ומשם הושתת העולם, הן מצד שעדיין כל העולם מיוסד עליו כי ממנו יוצא השפע לכל העולם ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה השמש צריכה אליו כמ"ש רז"ל במד"ר טו.ב) א"ר אבין אתה מוצא מי שמבקש לעשות לו חלונות עושה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ כדי שיהיה שואבין האורה מבחוץ, אבל חלונות של בהמ"ק היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים למה שיהא האור יוצא מן המקדש ומאיר לעולם, שנאמר (יחזקאל מג.ב) והארץ האירה מכבודו וכתיב (ירמיה יז.יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. עיין נוסח זה בילקוט פר' תצוה, ומכאן ראייה שאין השמש מאירה אל המקדש על כן כהה אור השמש מיד בבואו אל מקום הקדוש, והיה לעת ערב יהיה אור כי האיר ה' אור העליון ממקום קדוש זה עד שנראה ה' אליו במחזה בלילה ההוא.
ויש עוד רמז נכון, במה שאמרו במדרש ילקוט ששקעה השמש שתי שעות קודם זמנה, ולמה דווקא שתי שעות, אלא שרמז כאן על העתיד שככה תשקע שמשן של ישראל שתי שנים קודם זמנו כמו שפירש"י פר' ואתחנן (דברים ד.כה) שמיהר ה' את הגלות שתי שנים קודם הזמן, שנאמר (דניאל ט.יד) וישקוד ה' על הרעה, ואם כן בית המקדש שיבנה במקום זה סופו ליחרב ב' שנים קודם זמן שקיעה על כן בא הרמז אל יעקב בשקיעה זו, שיהיה סימן מסור בידו שלעתיד יחרב המקדש ב' שנים קודם הזמן, ע"כ ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואמרו במדרש (מביאו רמ"א או"ח תקנה ב) שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בליל ט' באב לשום אבן תחת הראש ואמרו שיש להם סמך מן פסוק זה, ויקח מאבני המקום כו' כי יעקב ראה החורבן ומי הגיד לבעל מדרש זה שראה יעקב החורבן, אלא ודאי שלמד זה מן שקיעת השמש שתי שעות קודם כאמור.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. אחר שנודע לו כי מקום זה יהיה בית אלהים המכהה גלגל חמה, על כן לקח מן אבני המקום וישם אותם שומר לראשו להראות חבת הקודש שעליהן כמ"ש (תהלים קב.טו) כי רצו עבדיך את אבניה. ולקח י"ב אבנים כנגד י"ב שבטים כדאיתא במדרש (בר"ר סח.יא) והיו האבנים מריבות כל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו עד שנעשו לאבן אחת, רמז לעתיד על דרך שכתב הרב המורה שלכך העלים הקב"ה מקום זה שיהיה מקום מקדש והיכל מלך כדי שלא יהיה מריבה בין השבטים כי כל שבט ירצה במקום המקודש ההוא, ומפני השלום נאמר (דברים יב.ה) אשר יבחר ה' מכל שבטיכם וכתיב (שם יד) כ"א במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך הא כיצד אלא שבשעה שקנה דוד את הגורן מן ארונה היבוסי גבה את הכסף מכל השבטים, וכן פירש"י שם, וא"כ מריבה זו שהיתה בין האבנים ונעשו לסוף אבן אחת זה היה אות ומופת על העתיד, שככה תהיה מריבה בין אבני נזר י"ב שבטי יה, כי כל שבט יאמר עלי יניח צדיקו של עולם ראשו זה בית המקדש שנאמר בו מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז.יב) ולסוף נעשו לאבן אחת ע"י שגבה דוד הזהב מן כולם. ועל אבן זה נאמר בבנין שני והוציא את האבן הראשה, זכריה ד.ז) רצה לומר אותו שהיה מראשותיו של יעקב הוציאו ליסד בו את היכל ה', ועשה יעקב ממנו מטה לשכב עליו להיות סימן שזה יהיה מטתו שלשלמה מלך שהשלום שלו, כמו שפירש"י בשיר השירים על פסוק הנה מטתו שלשלמה. (ג.ז)�
וישכב במקום ההוא. משמע אבל קודם לכן לא שכב במטה כי לא רצה לעלות על ערש יצועיו עד אשר מצא מקום מטתו שלשלמה, וכן נדר דוד שנא' (תהלים קלב.ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, הזכיר את יעקב תמיד כי גם הוא נדר נדר כזה כמו כן, מאומרו וישכב במקום ההוא אבל לא קודם לכן.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וישכב במקום ההוא. הודיע זה לומר ויחלום וגו', ואמר במקום ההוא, כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקודש כמו שאמר לבסוף:
עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל (חולין דף צא:) שקפל הארץ תחתיו, לזה אמר וישכב במקום ההוא פי' כולו שכב בו כאומרו (יג) אשר אתה שוכב עליה:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויפגע במקום. למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום? מפני שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. אמר ר' יוסי בן חלפתא: אין אנו יודעין אם הקב"ה מקומו של עולם או אם העולם מקומו; ממה דכתיב: "הנה מקום אתי", הוי הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. אמר ר' יצחק, כתיב: "מעונה אלהי קדם"; אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולם, או אם העולם מעונו. ממה דכתיב: "ה' מעון אתה היית לנו", הוי הקב"ה מעונו של עולם, ואין העולם מעונו. משל לגיבור שהיה רוכב על סוס, וכליו משופעים אילך ואילך; הסוס טפל לרוכב, ולא הרוכב טפל לסוס. הדא הוא דכתיב: "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה":
ויפגע במקום. באת השכינה ואמרה לו: יעקב בני, י"ב שעות כנגד י"ב שבטים שאני נותן לך, י"ב מזלות ברקיע [כנגד] י"ב אבני מצבה. וכשנמכר יוסף, היה בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנה, אמר: אוי לי, שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונם של שכם, ובטלה אותה הברית [שכרת] לי הקב"ה? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והוסיף לו י"ז שנה. מכאן אמרו: כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו, סימן יפה לו. יעקב אבינו היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, לפיכך העלה עליו הכתוב כאילו היה בטובה כל ימי חייו:
ויפגע במקום, צלי: אבות הראשונים תקנו תפלות (כתוב ברמז ע"ז). אמר ר' שמואל בר נחמן: כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. ערבית, צריך אדם לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה". בשחרית, צריך לומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפלה לאורה". במנחה, צריך לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה, כן תזכני לראות בשקיעתה". רבנן אמרי, כנגד תמידין תקנום: תפילת השחר כנגד תמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפילת הערב לא מצאו לה קבע. אמר ר' תנחומא: אף היא יש לה קבע, כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים על גבי המזבח כל הלילה.
ויפגע במקום. ביקש לעבור, ונעשה העולם כותל לפניו. רבנן אמרין: כי בא השמש, "כיבה השמש"; מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא. משל לאוהבו של מלך שבא לפרקים אצלו. אמר המלך: כבו הפנסים, שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעא. כך השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה, כדי לדבר עם יעקב בצינעא:
רבי חנן בשם ר' חנן דציפורי אמר, שמע קול מלאכי השרת שהיו אומרים: בא השמש, אתא שמשא. בשעה שאמר יוסף: "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", אמר: מי גילה לזה ששמי שמש?
אותן שתי שעות שהשקיע הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו, אימתי החזירו לו? בחזרתו לבית אביו; הדא הוא דכתיב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל". אמר לו הקב"ה: אתה סימן לבניך; מה בצאתך מבית אביך השקעתי לך גלגל חמה, ובחזרתך החזרתי לך גלגל חמה, אף בניך, בצאתם – "אמללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה", ובחזרתם מהו אומר? "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ור' יהושע באיטליז של אימאוס כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל. כתיב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל"; וכי שמש לו לבדו זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה! אמר ר' יצחק: שמש שבאה בעבורו, זרחה בעבורו, דכתיב: "ויצא יעקב... וילך", וכתיב: ויפגע במקום. כי מטא לחרן, הרהר בדעתו, אמר: אפשר עברתי במקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר, קפצה ליה ארעא; מיד ויפגע במקום. בתר דצלי, יהב דעתיה למהדר. אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש.
כתיב: ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. אמר ר' יצחק: מלמד שנתקבצו כל האבנים כולם, וכל אחד ואחד אמר: עלי ינוח ראשו של צדיק זה. תנא, וכולן נבלעו באחת:
ויקח מאבני המקום. ר' יהודה אומר: שתים עשרה אבנים נטל, אמר: כך גזר הקב"ה שאני מעמיד שנים עשר שבטים. אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, ואני אם מתאחות זו לזו אני יודע שאני מעמיד שנים עשר שבטים; וכיון שנתאחו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. ר' נחמיה אומר: ג' אבנים נטל: אברהם, יחד הקב"ה שמו עליו; יצחק, יחד הקב"ה שמו עליו; אני, אם מתאחות זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי; וכיון שנתאחו זו לזו, ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו. ורבנן אמרין: מיעוט אבנים שנים; אמר: אברהם יצא ממנו פסולת, ישמעאל ובני קטורה; יצחק יצא ממנו פסולת, עשו ואלופיו; ואני, אם מתאחות הן יודע אני שאין יוצא ממני פסולת; וכיון שנתאחו, ידע שאין יוצא ממנו פסולת.
עשאן כמרזב ונתנן תחת ראשו, שהיה מתירא מן החיות. כתוב אחד אומר: "כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו"; מי שנגלה עליו הקב"ה, על אחת כמה וכמה. ר' ברכיה בשם ר' לוי: אותן אבנים שנתן אבינו יעקב, נעשו תחתיו כמטה וכפורנס. מה טריפה הטריף שם? "קורות בתינו ארזים", צדיקים וצדיקות, נביאים ונביאות.
וישכב במקום ההוא, ר' יהודה אומר: כאן שכב, הא כל ארבע עשרה שנה שהיה מוטמן בארץ ומשמש לעבר לא שכב. ר' נחמיה אומר: כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב. ומה היה אומר? ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, ומה טעם? "שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל", ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים היה אומר; ומה טעם? שנאמר: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ישראל סבא.
בן ע"ז שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע לשם בחצי היום ופגע בו הקב"ה, שנאמר: ויפגע במקום. ולמה נקרא שמו של הקב"ה מקום? שבכל מקום שהצדיקים עומדים, שם הקב"ה נמצא, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" וגו'. אמר לו הקב"ה: יעקב, הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות; שכב במקום זה! אמר לפניו: רבון העולמים, עכשיו יש לשמש ירידות חמשים ואני שוכב במקום הזה בלא עת? ובא השמש במערב, הביט יעקב וראה את השמש וילן שם, שנאמר: וילן שם כי בא השמש. לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו. בא המקום להודיעו שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים ונעשו כולן אבן אחת, להודיענו שכולם עתידין להיות גוי אחד בארץ:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
ויפגע לשון תפלה וכו' עד שקפצה לו הארץ וכו'. קשה מנא לו מפסוק זה שקפצה לו הארץ. י"ל דנפקא ליה מלשון ויפגע שאין לשון פגיעה נופל אלא כשהאחד בא לקראת חברו ופוגשין זה בזה לכך אמר שקפצה לו הדרך שבא הר המוריה לקראתו כדמפרש לקמן: מראשותיו עשאן כמין מרזב. דייק ליה מדלא קאמ' תחת ראשו מהר"ר:
<< · מ"ג בראשית · כח · יא · >>
- ^ לשון הגמרא במסכת חולין: רב אמר מהכא (בראשית לב, לב): "ויזרח לו השמש". אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל. כתיב: "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה? אמר רבי יצחק: שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו, דכתיב (בראשית כח, י): "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". וכתיב: "ויפגע במקום". כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד "ויפגע במקום". כד צלי בעי למיהדר, אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש.
- ^ לשון הגמרא במסכת חולין: רב אמר מהכא (בראשית לב, לב): "ויזרח לו השמש". אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל. כתיב: "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה? אמר רבי יצחק: שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו, דכתיב (בראשית כח, י): "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". וכתיב: "ויפגע במקום". כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד "ויפגע במקום". כד צלי בעי למיהדר, אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש.