מ"ג בראשית יח יז
<< · מ"ג בראשית · יח · יז · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהוה אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיהֹוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַייָ אֲמַר הַמְכַסֵּי אֲנָא מֵאַבְרָהָם דַּאֲנָא עָבֵיד׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַיְיָ אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ לֵית אַוְושַׁר לִי לִמְכַסְיָא מִן אַבְרָהָם מַה דַאֲנָא עָבֵיד וּמִן דִינָא הוּא דְלָא נַעֲבֵּיד עַד דְנוֹדַע יָתֵיהּ: |
| ירושלמי (קטעים): | וַיְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אָמַר הַמְכַסֵי אֲנָא מֵאַבְרָהָם רַחֲמִי יַת מַה דַאֲנָא עָבִיד הוֹאִיל וּכְרַכָּא דִסְדוֹם בְּגוֹ מַתַּנְתָּא דִי יְהָבִית לֵיהּ דִינָא הוּא דְלָא נָפִיךְ יָתָהּ עַד זְמַן דְאוֹדַע יָתֵיהּ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה – בִּסְדוֹם. לֹא יָפֶה לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ: אֲנִי נָתַתִּי לוֹ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַחֲמִשָּׁה כְּרַכִּין הַלָּלוּ שֶׁלּוֹ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר "גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן... בֹּאֲכָה סְדוֹמָה וַעֲמוֹרָה..." (לעיל י,יט). קָרָאתִי אוֹתוֹ אַבְרָהָם, "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (לעיל יז,ה), וְאַשְׁמִיד אֶת הַבָּנִים וְלֹא אוֹדִיעַ לָאָב שֶׁהוּא אוֹהֲבִי (בראשית רבה מט,ב)?
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(יז – כא) מה הטעמים שנתן שלא יכסה מאברהם מפני שיהיה לגוי גדול. ומ"ש כי ידעתיו וכו' שנתקשו המפרשים בהתכת הכתובים. אחר שאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה א"כ החליט שהם חייבים ולמה ירד לראות. ומהו הירידה הזאת. ולמה הלכו המלאכים לסדום הלא היה יכול להמטיר עליהם גפרית ואש בלעדם:
(יז – יח) "וה' אמר". אז אמר ה' אל מלאכיו שאין ראוי לכסות הדבר מאברהם באשר אברהם יהיה לגוי גדול, אין ראוי לכסות הדבר ממנו מפני ג' טעמים. א] אחר "שנברכו בו כל גויי הארץ":
אלשיך
ומה זו תמיהה. ועוד אומרו ואברהם בלתי צודק, כי מה יתן ומה יוסיף אל הענין מה שיהיה לגוי גדול וכו' ושנברכו בו וכו'. וגם אומרו כי ידעתיו וכו', שהוא נתינת טעם, ויראה בלתי צודק. וכן אומרו למען הביא וכו' היה לו לומר למען הביא על בניו, כי איך יאמר שיצוה את בניו ושמרו אחריו דרך ה' למען הביא על אברהם וכו':
אך יאמר במה שידענו כי "וה'" הוא ובית דינו. והענין נמשך אחר הקודם. והוא כי הנה "וישקיפו" שהיא השקפה לרעה, שהביטו בהתלבשות הבטת רוגז. והנה "אברהם הולך עמם לשלחם" וירא השקפתם לרעה. וחש הוא יתברך פן בראות אברהם מיד את סדום הפוכה כמו רגע וגפרית ואש מן השמים, הלא יהרהר בלבו לומר מה זה האכזריות חמה. היתכן לא היו חמישים צדיקים או יותר במקום ההוא. אך אין זה כי אם רשות שנתן הוא יתברך למלאכים להשחית, ולא הבחינו בין צדיק לרשע וכלו הכל. או לפחות יחשוב כי על פי מדת הדין לבדה בלי שתוף רחמים נעשה הכליה ההיא ויגדל הכאב מאד, כי הוא היה הולך ללוות את ההולכים לעשות שלא כרצונו. על כן בא הוא יתברך ואמר הנה "וישקיפו" השקפה לרעה "על פני סדום", שמורה כי משחיתים הם, ויחשוב כי על כן לא הבחינו בין צדיק לרשע. "ואברהם הולך עמם" ורואה הענין, וגם הוא הולך "לשלחם" ללוות את עושי הפך רצונו:
(יז) על כן "וה'" הוא ובית דינו באחדות אחד "אמר המכסה אני מאברהם" כי לא מאת המשחיתים הוא הענין, כי אם "אשר אני" - הוא הנזכר שהוא וה' - "עושה" בעצמו ולא המשחיתים. וגם לא מידת הדין לבדה, כי אם בשתוף מדת רחמים העושה:
(יח) ושמא תאמר יעשה הוא יתברך משפט צדקו ולא יחוש אל המהרהר, לזה אמר הנה מכמה טעמים אין לכסות ממנו. א. כי "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום", ועל כן יפקפק בבטחון, שיאמר איך תבא ברכת ואעשך לגוי גדול לידי גמר, אם ככה הוא יתברך מתנהג להניח הדבר אל המשחיתים, או את מדת הדין בלי שתוף רחמים. והלא לא יבצר מזרעו אשמת דבר, ויתעתדו לכליה חלילה:
ושמא תאמר, עם בניו לא יתנהג כך, רק עם גויי הארץ זולתם, לזה אמר עוד יש טעם שני, כי הלא אמרתי לו "ונברכו בו כל" "גויי הארץ", ועתה לא די שלא נברכו כי אם גם כלו מן העולם:
(יט) ועוד שלישית, והוא "כי ידעתיו וכו' לעשות צדקה ומשפט". והוא כי הנה צוויי אליו הוא שיצוה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות וכו', שיאמר להם דרך ה' - שהדרך שהוא יתברך עושה יעשו הם - ומה הוא עושה "צדקה ומשפט" אף אתם כן. והנה בעיני אברהם, אין צריך לומר צדקה, כי אם אפילו משפט לא היה בענין סדום, כאומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואם כן איך יאמר אברהם יעשו דרך שעושה ה' שהוא צדקה ומשפט, ולדעתו אפילו משפט אינו עושה חלילה, וזהו "כי ידעתיו וכו' דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", על כן אודיענו האמת:
ועוד כי הצדקה ומשפט שיעשו בניו לא בלבד נוגעים אל בניו כי אם גם אל עצמו, ולמה אכסה ממנו. כי על ידי עשות ישראל צדקה ומשפט, ימשכו ויתקיימו הדורות עד לעתיד שתתקיים מתנת הארץ לאברהם ולזרעו, מה שאין כן אם ח"ו יהיה הפסק בקיום הדורות על העדר צדקה ומשפט, שלא יתקיים המעותד לעתיד לאברהם. ובראות כי אין זה דרך ה' חלילה לא יעשו הם צדקה ומשפט, וימנע טוב גם מאברהם עצמו, וזהו "למען הביא ה' על אברהם" וכו', והוא כי "עליו" ממש דבר "לך ולזרעך" "אתן" ומתי יתקיים אומר "לך", הלא הוא לעתיד לבא כנודע, שאז יתקיימו עשרה עממים את הקיני והקניזי וכו'. וכל האושר שלעתיד לבא הוא בצדקה ומשפט שיקדימו כד"א (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וכמו שאמרו ז"ל על וארשתיך לי וכו':
או יאמר "כי ידעתיו" וכו', והוא, שמא תאמר איך אני אומר המכסה וכו' ואברהם וכו', והלא אדרבה בר עונש הוא אברהם שהיה קרוב אל סדום וידע כי המה רעים וחטאים ולא השיבם לה' יתברך כדרכו את כל עמים רבים. לזה אמר לא יאשם על זה, "כי" מה שידעתיו ואהבתיו בעצם, אינו על מה שהיה מגייר גוים "כי" אם "למען אשר יצוה את בניו" וכו'. והוא מה שאמרו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) כי כל הנפש אשר עשה אברהם מכל הגוים לא נמשך אל זרעם אחריהם כלל כי אם הם עצמם בלבד, אך לא כן זרעו כי נמשך עד עולם, וזה יאמר "כי ידעתיו" וכו', אינו אלא על שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו, מה שאין כן הנפש אשר עשה שלא היה אל זרעם אחריהם, ועל כן לא יאשם על מה שלא עשה בסדום. ולא שאין לו זכות על מה שגייר
כל הנפש אשר עשה בחרן, אלא שאשר יצוה את בניו הוא גדול מספיקאור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
וה' אמר המכסה אני מאברהם. רבי יצחק פתח: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". כל מי שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעם? "זכר צדיק לברכה". וכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעם? "ושם רשעים ירקב". ארור המן ארורים בניו, חרבונה זכור לטוב. מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר: "ה' זכרנו יברך". אין לי אלא ששים רבוא, מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקב"ה מזכיר שמו ומברכו? שנאמר:" וה' אמר המכסה אני" וגו', וכתיב "ואברהם היה יהיה", לא הוה צריך קרא למימר אלא "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה", אלא אמר הקב"ה: הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו? ואברהם היו יהיה:
אמר רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה". ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים", וכתיב: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט" וגו'. למה גלה לו? לפי שהיה אברהם מהרהר בלבו על דור המבול, אפשר שלא היו בהם צדיקים שיסלח להם הקב"ה בזכותם? תדע לך שאף בסדום אמר: "האף תספה צדיק עם רשע". למה חלילה לך שני פעמים? בעולם הזה ובעולם הבא:
בתחילה היה סוד ליראים, "סוד ה' ליראיו". ואחר כך לישרים, "ואת ישרים סודו". ואחר כך לנביאים, "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". אמר הקב"ה: אברהם זה ירא שמים, שנאמר: "כי ירא אלהים אתה"; אברהם זה ישר, שנאמר: "מישרים אהבוך"; אברהם זה נביא, שנאמר: "כי נביא הוא", ואיני מגלה לו? אמר ר' יהושע בן לוי: משל למלך שנתן פרדס מתנה לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכו חמשה אילני סרק. אמר המלך: ואלו מן פטריקון שלו הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. כך אמר הקב"ה: כבר נתתי הארץ מתנה לאברהם, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וחמשה כרכין הללו בתוך שלו הן. ואלו מן פטריקון זה הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. למלך שהיה לו שלשה אוהבים וכו' (כדכתוב ברמז ל"ד). דבר אחר: למלך שהיה לו סנקתדרין אחד, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. פעם אחת בקש לעשות דבר חוץ מדעתו. אמר המלך: כלום עשיתי אותו סנקתדרין שלי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? כך אמר הקב"ה: כלום קראתי לאברהם איש עצתי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? דאמר ר' יודן: כך אמר הקב"ה: הרי יש שם לוט בן אחיו, ואיני מגלה לו? ורבנן אמרי: כבר קראתי[ו] אביהן של כולן, "כי אב המון גוים נתתיך"; דנין את הבן בלא דעתו של אב? גיהנם גליתי לו, מתן תורה גליתי לו; דינה של סדום מחר, ואיני מגלה לו? ר' אחא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' נתן אמר: אפילו הלכות ערובי חצרות היה אברהם יודע, אפילו שם חדש שעתיד הקב"ה לקראות לירושלים, שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'", היה אברהם יודע. ר' חייא ורבנן דתמן בשם ר' יהודה: אין לך כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בבית דין העליון, מה טעם? "והגה מפיו יצא", ואין הגה אלא דברי תורה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"; אפילו אותה הלכה היה אברהם יודע.
<< · מ"ג בראשית · יח · יז · >>