מ"ג במדבר יא ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | דְּכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָּא דַּהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָּן יָת בּוֹצִינַיָּא וְיָת אֲבַטִּיחַיָּא וְכָרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | דְכִירִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן בְּלָא תַפְקִידְתָּא יַת קַטְיָא וְיַת מְלַפְפוּנַיָא וְיַת קַפְלוּטַיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא: |
| ירושלמי (קטעים): | מְדַכְרִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דְהַוֵוינָן אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יַת קַטְיָא וְיַת מַלְפָנַיָא וְיַת כְּרַתְיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא: |
רש"י
"את הקשאים" - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק משל למלך וכו' כדאיתא בספרי
"הקשאים" - הם קוקומברו"ש בלע"ז
"אבטחים" - בורק"ש
"החציר" - כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו'רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֵת הַקִּשֻּׁאִים – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת (שם); אוֹמְרִים לָאִשָּׁה: אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל, מִפְּנֵי הַתִּינוֹק (שם פט). מָשָׁל לְמֶלֶךְ [כּוּלֵיהּ], כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי (פז).
הַקִּשֻּׁאִים – הֵם קוקומברי"ש [cocombres = קישואי גינה (בלשון הדיבור: מלפפונים] בְּלַעַז.
אֲבַטִּחִים – בודיקי"ש [bodekes = אבטיחים].
הֶחָצִיר – כְּרֵישִׁין, פוריל"ש [porels = כרשים (ירק מאכל)], וְתַרְגּוּמוֹ: "יָת בּוֹצִינַיָּא" וְכוּלֵּיהּ.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק.
וכתב הרמב"ן ז"ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז"ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה"כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה.
ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה' וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם.מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ואת הקשואים. ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו? משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע, ולא ישתה משקה רע! ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו, לומר: לא מפני שאוהבני, אלא שאי אפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה להם לישראל - לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו. אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.