מ"ג איוב יז א

"רוחי חבלה", שהגם שיכלו חיי העה"ז ביסורים ובלי גמול על מעשי, הלא הרוח שלי הוא אצלי במשכון ופקדון רק לזמן נועד, ובכלות הזמן ישוב המשכון אל בעליו, כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ואז אקבל גמול מעשי בעולם הנשמות, ע"ז משיב הלא "ימי" (אשר) "נזעכו קברים לי", מצייר במליצתו שחיי האדם הזמנים הוא משך ימי מציאותו בזמן מוגבל, שהימים הקצובים לימי חייו הם הם חיי האדם, וכל יום ויום מחייו הוא חלק מחייו, וכל יום החולף מחיי האדם ונעשה מן יום ההוה יום העבר, חלף ומת חלק מימי חייו, ובזה הזמן הוא הקבר אל חיי האדם, שכל יום החולף ונקבר בקבר הזמן העבר אשר לא ישוב, נקבר בו חלק מחיי האדם וז"ש "שימי אשר נזעכו" וחלפו, "הם קברים לי", שכל יום ויום הוא קבר למציאות האדם ביום ההוא, שלא ישוב עוד כמו שלא ישוב זמן החולף, וכל ימי האדם בצרופם הם קבר כללי למציאותו בכלל, עד שנאמר שאדם פלוני חי בזמן פלוני העבר ובו מצא קבר לו:

ביאור המילות

"חבלה". מענין חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י"ח), המשכון הניתן לבטחון, כאלו הרוח נתון בהלואה, כמ"ש הכל נתון בעירבון, ומחזיק אותו במשכון והוא ישאר נצחי, כמו בידך אפקיד רוחי, ויושב לעת בוא השמש, כמ"ש עד בוא השמש תשיבנו לו, "נזעכו", בודד, וכמו נדעכו:

מ"ג איוב · יז · א · >>