ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות נטילת ידים/הלכה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הלכות נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת א[עריכה]

אות א[עריכה]

כשיבא לאכל פת שמברכין עליו המוציא יטל ידיו. (שלחן ערוך ארח חיים סימן קנח):

עין במאמר "וביום הבכורים" סימן נו

כי האכילה הוא חיי האדם. ועקר כח החיות שיש בתוך הדבר הנאכל הוא בחינת הדעת והשכל המלבש בו, כי בכל דבר יש בו חכמה. ועל ידי זה יש לו כח להחיות את נפש האדם ובפרט אכילת איש הישראלי שהוא רק כדי להחיות את נפשו דקדשה, כמו שכתוב צדיק:

אכל לשבע נפשו. נמצא שעל ידי האכילה מקבלין חיות, הינו חכמה, ומחיין את הנפש. ועל כן הוא בחינת המשכת חיים ואריכת ימים לתוך המלכות, כי הנפש הוא בחינת מלכות. ועל כן עקר המזון הם חמשה מיני דגן, כי הם בחינת דעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל תינוק שטועם טעם דגן וכו'. וזה ה מיני דגן כנגד ה הדעת, כמו שכתב רבנו . ועל כן הם מיזן זיני. כי עקר המזון והשביעה הוא מהדעת כנ"ל. ומחמת חשיבותם זאת קבעו להם ברכה בפני עצמם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל כן תקנו לברך המוציא בה דיקא בחינת ה הדעת הנ"ל. ואפלו על חמשה מיני דגן אין מברכין המוציא כי אם על מה שנקרא לחם דיקא, אבל על שאר מאכלים שעושין מהם כגון פת הבאה בכיסנין ושאר מינין אין מברכין עליהם המוציא, כי לחם הוא בחינת דעת שהוא בחינת 'לחם מן השמים' שכתב שם רבנו. וכמו שכתוב: לכו לחמו בלחמי. ועקר הלחם הוא מה שנקרא לחם לענין מצה, דהינו שיכול לבוא לידי חמוץ. כמו שהביא ה"מגן אברהם" שם, כי עקר הדעת הוא לחם של מצה בחינת עגה שהוציאו ממצרים וכו', עין שם. ומצה אין נקרא כי אם כשיכול לבוא לידי חמוץ אם יהיו משהין אותה, דהינו כשנלושה עם מים:

כי זה כלל שהסטרא אחרא כרוך אחר הקדשה ובכל מקום שיש קדשה יתרה שם נמצאת הסטרא אחרא לבקש מקום לינק שם. ועל כן במקום שרואין התגברות הסטרא אחרא יודעים שבודאי במקום הזה יש קדשה גדולה. ועל כן אין יוצאין ידי חובת מצה כי אם כשיכול לבוא לידי חמוץ, כי אז דיקא הוא הלחם שהוא בחינת דעת שהוא בחינת מצה. ועל כן אם לא היו נזהרים לשמרו היטב בודאי יבא לידי חמוץ שהוא סטרא דמותא, כי היא נמצאת במקום שיש שם קדשה שהוא בחינת דעת, כי עקר הקדשה הוא הדעת. והעקר תלוי כשהעסה נלושה עם מים שהם בחינת חסדים שהוא בחינת דעת, ואז נקרא לחם בחינת לחם מן השמים בחינת דעת, בחינת מצה. ואז יכול לבא לידי חמוץ כנ"ל. וגם שיהיה דוקא מחמשה מיני דגן שהם בחינת דעת כנ"ל. ועל כן אין יוצאין ידי חובת מצה כי אם בחמשה מיני דגן . ועל כן אין מברכין המוציא כי אם על לחם כזה שראוי להיות מצה, כי אז הוא בחינת דעת כנ"ל. ואף שאנו אוכלין בכל השנה חמץ, אף על פי כן מאחר שהיה ראוי להיות מצה ונקרא לחם. נמצא, שיש בו התלבשות דקדשה, הינו דעת, רק שהדעת הוא בבחינת הסתרה, הינו שנתחמץ, כי חמץ הוא סטרא דמותא הפך חיים ואריכת ימים, הינו בחינת הסתרת הדעת, ועל כן אנו יכולים לאכלו, כי יש לנו כח לגלות ההסתרה ולהחזירה לדעת על ידי שכבר זכינו לקבלת התורה שעל ידה מגלין ההסתרה, כמו שמבאר שם. ובפרט שאפלו אכילתנו בעצמו הוא על פי התורה. ויש בה כמה דינים וכמה ברכות שעל ידיהם אנו מגלין ההסתרה וכמו שיתבאר להלן. ועל כן חשיב דוקא לחם חמץ יותר ממינים שאינם נתחמצים, כי אין שם התלבשות הדעת כל כך. ומחמת זה אין באים לידי חמוץ כנ"ל, כי אין הסטרא אחרא מתגברת שם כל כך כנ"ל. ועל כן כשיצאו ישראל ממצרים הכרחו לאכל מצה דיקא, כי אז לא היה להם קבלת התורה עדין. ועל כן הכרחו לצאת במנוסה, כי היתה עדין רשות 'פרעה' עליהם שהוא בחינת ההסתרה. כי הוא אותיות הערף ולא היה להם כח לשבר ולבטל בחינת ההסתרה מאחר שלא היה להם התורה. וכמו שאיתא בתקוני זהר שמחמת זה הכרחו לצאת במנוסה, עין שם . ועל כן הכרחו לאכל דיקא מצה שהוא בחינת עצם הקדשה קדם התלבשותה בסטרא אחרא בבחינת הסתרה. כי ה' יתברך העלה אז את ישראל למעלה ממדרגתם בעליה גדולה מאד, כי לא היה אפשר בענין אחר כמובא , כי מצה הוא בחינת דעת גדול וקדשה גדולה מאד, כי היא בחינת מחלקת לשם שמים שהוא בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, שהוא בחינת דרכי ה' שהוא מדרגה גדולה מאד מאד, אבל חמץ שהיא בחינת התלבשות הקדשה בסטרא אחרא, דהינו שנתחמצה העסה שהיתה ראויה להיות מצה כנ"ל. והוא בחינת הסתרה, לא היו יכלים לאכל כנ"ל, כי לא היה להם כח לבטל ההסתרה כנ"ל, אבל אחר כך כשרדפו מצרים אחריהם ובתחלה באמת היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא קריעת ים סוף שהיא מפלת פרעה שהוא בחינת בטול ההסתרה ולזכות לדעת, כי לא היתה להם אז התורה ולא היה להם כח לזה כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר השר של ים: מה נשתנה אלו מאלו? דהינו מאחר שאין להם תורה כנ"ל. ואחר כך כשנשברו ונטבעו בים על פי חסדי ה' בזכות אבות. ואז נשבר כח פרעה שהיא הסתרה, אז התר החמץ. ועל כן אחר שביעי של פסח מתר החמץ וכנ"ל. וזה פרוש: ויאפו בני ישראל את הבצק עגת מצות. כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. הינו שבהכרח הכרחו לאכל מצה ולא חמץ כי גרשו ממצרים. 'כי גרשו' דיקא, דהינו שהכרחו לצאת בחפזון ובמנוסה, כי לא יכלו להתמהמה, כמובא בספרים , שאם היו שוהין קצת שם היו נשארין שקועין בנון שערי טמאה חס ושלום, ומחמת שהיה עדין כח להסתרה שהוא בחינת פרעה, רק שברחו משם בחפזון גדול על כן לא היו רשאים לאכל חמץ כי אם מצה כנ"ל. שהוא בחינת מה שהעלם ה' יתברך עליה גדולה מהפך אל הפך, מנון שערי טמאה לנון שערי קדשה, כי מצה הוא בחינת דעת עליון, בחינת שער הנון כנראה מהמאמר הנ"ל:

אות ב[עריכה]

ועל-כן כשרוצין לאכל לחם הנ"ל צריכין נטילת ידים כדי לזכך ולטהר את הידים על ידי מימי החסד שהם בחינת דעת כדי שנוכל לשאת אותם בבחינת כי אשא אל שמים ידי . ועל כן צריך להגביה את ידיו כדי לזכות על ידי זה ללחם מן השמים בחינת דעת, בחינת מחלקת לשם שמים שאי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי טהרת הידים. ועל כן צריך להרהר בתשובה קדם האכילה. זה בחינת אנחה שעל ידי זה זוכין לטהר את הידים, כמו שמבאר שם. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שמפני שהידים עסקניות צריכין נטילה, כי כן נתבאר גם כן שם שמחמת שהידים עסקניות, על כן מתגבר שם העצבות רוח ביותר בחינת עצבון ידים. ועל כן צריכין לזכך ולטהר אותם. ועל כן אפלו כשאינו אוכל בידיו צריך נטילת ידים. ולהפך המאכיל אינו צריך נטילת ידים, כי העקר תלוי בהאוכל דוקא שהוא צריך לטהר את הידים כדי לזכות שיהיה אכילתו בבחינת דעת, בחינת לחם מן השמים כנ"ל. ועל כן צריך דוקא כלי מחזיק רביעית ועל ידי מים דוקא , כי כלי מחזיק רביעית הוא בחינת מלכות שהוא בחינת הכלי והוא בחינת ד שהוא בחינת רביעית. וכשנתמלאת עם מימי החסדים שהם בחינת דעת, שהוא בחינת ה כנ"ל, אז נעשית מהד ה בחינת רביעית ההין, כמו שכתב רבנו במקום אחר (בסימן מט לקוטי חלק א'). ועל כן צריך כח גברא דוקא , כי צריך להמשיך דוקא אריכת ימים לתוך המלכות, כי המלכות לית לה מגרמה כלום, על כן צריך דוקא להמשיך לתוכה חיים וכו'. ועל כן צריך דיקא שיבואו המים מכח אדם כדי שימשיך החיים כנ"ל, כי אי אפשר שיהיה נמשך מעצמו, כי לית לה מגרמה כלום כי על ידי נטילת ידים נמשך אריכת ימים לתוך המלכות כנ"ל. כי על ידי נטילת ידים זוכין ללחם שהוא בחינת דעת והוא חיי הנפש שהוא בחינת מלכות כנ"ל. ועל כן נקרא המלכות על שם השלחן בחינת שלחן מלכים . כי על ידי האכילה כנ"ל נשלם בחינת המלכות כנ"ל:

אות ג[עריכה]

ועל-כן צריך לעסק בתורה על השלחן , כי עקר המשכת החיים הוא על ידי עסק התורה כמו שמבאר שם. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, כי הוא הפך חיים ואריכת ימים שנמשך על ידי עסק התורה כנ"ל והוא בחינת עבודה זרה הפך שלמות המלכות שהוא בחינת אמונה. אבל שלחן שאמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום , כי על ידי התורה קורין אותו יתברך. נמצא שהוא יתברך נמצא שם על השלחן. וזה שהביא ראיה מפסוק זה 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה. 'לפני ה דיקא כי ה' יתברך שם כנ"ל הפך הסתרת פני ה' חס ושלום. וזה פרוש אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו. כי על ידי האכילה כנ"ל הוא שלמות המלכות שהוא בחינת מלכך בן חורים כמו שמבאר שם. ועל כן זמן סעדת תלמיד חכם בתחלת שעה ששית , דהינו אחר חמש שעות שעסקו בהם בתורה ותפלה ועל ידי זה זוכין לדעת שהוא בחינת ה כנ"ל. ואז יכולין לאכל סעדת תלמיד חכם שהוא שלמות הדעת כנ"ל ושלמות המלכות כנ"ל. ועל כן למדו רבותינו זכרונם לברכה זמן סעדת תלמיד חכם מפסוק אשריך ארץ הנ"ל. וכן כתב רבנו נרו יאיר במקום אחר (בסימן יז) שאכילה בכשרות הוא שלמות הדעת:

אות ד[עריכה]

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ד) כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם ובא לידי עניות. כי נטילת ידים הוא בחינת אריכת ימים כנ"ל. ועל ידי זה זוכין לפרנסה, כמו שמבאר שם. ועל כן יש עשר תבות בברכת המוציא. וגם צריך לאחז הפת בעשר אצבעות כדי להשלים בחינת המלכות שכלולה מעשר, בחינת שרי עשרות וכו' כנ"ל. ועל כן גדול המסבין בוצע , כי הגדול הוא בחינת מלכות. ועל כן הוא בוצע את הלחם כדי להמשיך חיים ואריכת ימים לתוך המלכות כנ"ל. ועל כן אין הבוצע רשאי לבצע עד שיכלה אמן מפי רב העונים, כי על ידי הברכה מעלין את החיות דקדשה המלבש שם שהוא בחינת הדעת כנ"ל. ועל כן צריך להמתין עד שיכלה אמן מפיהם שהוא במקום ברכה שלהם. ואז יש לו כח להמשיך דעת על ידי אכילתו כנ"ל: