כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/הלילה השנים עשר (טשרניחובסקי)/מערכה ראשונה/מחזה ב

מחזה ב

על חוף הים

[נכנסים ויאוֹלָה, קברניט ומלחים]
 
ויאולה
מַה שָּׁם הַנּוֹף, רֵעַי?
הקברניט
                        אִילִירְיָה שְׁמָהּ.
ויאולה
אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה בְאִילִירְיָה זוֹ?
אָחִי – מְנוּחָתוֹ בְּעֵדֶן הוּא.
וְאוּלַי לֹא טָבַע? דַּעְתְּךָ, מַלָּח?
הקברניט
הֲלֹא בְדֵי-עָמָל נִמְלַטְתְּ גַּם אָתְּ.
ויאולה
אֲהָהּ לִי, אָח מִסְכֵּן! אוּלַי נִמְלַט?
הקברניט
אָכֵן, גְּבִרְתִּי; וּכְדֵי לְנַחֲמֵךְ עוֹד
גַּם אַבְטִיחֵךְ: בִּטְבֹעַ סְפִינָתֵנוּ,
וְאַתְּ וּמְתֵי-הַמְעַט הַזֶּה נָסַעְנוּ
בְּתוֹךְ הַסִּירָה, רָאִיתִי אֶת אָחִיךְ
קוֹשֵׁר עַצְמוֹ בַּסַּכָּנָה בְחָכְמָה
אֶל תֹּרֶן עָז, נִשָּׂא עַל פְּנֵי הַמָּיִם –
תִּקְוָה, גְּבוּרָה הוֹרוּ לוֹ תַחְבּוּלָה –
וּכְאַרִיוֹן בִּשְׁעָתוֹ עַל גַּב הַדּוֹלְפִין
כָּרַת בְּרִית-יְדִידוּת עִם הַגַּלִּים,
כָּל עוֹד יָכְלוּ עֵינַי לִרְאוֹת אוֹתוֹ.
ויאולה
הֲרֵי לְךָ בְּעַד הַבְּשׂוֹרָה. סִימָן
לְתִקְוָתִי – מַה שֶּׁנַּפְשִׁי הִצַּלְתִּי,
גַּם דְּבָרֶיךָ מְאַשְּׁרִים לִי זֹאת.
הַאִם מַכִּיר אַתָּה הָאָרֶץ?
הקברניט
                        גְּבִרְתִּי,
יָפֶה מְאֹד. גַּם אֵין שָׁלֹש שָׁעוֹת
עַד הַמָּקוֹם נוֹלַדְתִּי בוֹ וְגֻדַּלְתִּי.
ויאולה
מִי כָּאן מוֹלֵךְ?
הקברניט
דֻּכָּס עָדִין, גַּם שְׁמוֹ וְגַם טִיבוֹ.
ויאולה
וּשְׁמוֹ מַה הוּא?
הקברניט
                        אוֹרְסִינוֹ.
ויאולה
אוֹרְסִינוֹ! גַּם מִפִּי אָבִי שָׁמָעְתִּי.
אֲזַי הָיָה רַוָּק.
הקברניט
עוֹדֶנּוּ, אוֹ הָיָה בִּזְמַן קָרוֹב;
כִּי חֹדֶשׁ רַק אֶחָד אֲשֶׁר נָסַעְתִּי
וְאָז עָבְרָה רִנָּה – הֲלֹא יָדַעַתְּ
אֵיךְ מְרַנְּנִים קְטַנִּים אַחַר גָּדוֹל –
שֶׁהוּא חוֹזֵר אַחֲרֵי אוֹלִיבְיָה.
ויאולה
                        מִי הִיא?
הקברניט
עַלְמָה צְנוּעָה, בִּתּוֹ שֶׁל גְּרַף, שֶׁמֵּת
לִפְנֵי שָׁנָה, וְהָיְתָה עוֹמֶדֶת תַּחַת
חָסוּת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ – הֲלֹא אָחִיהָ,
וּמֵת גַּם הוּא לִפְנֵי זְמַן-מָה. אוֹמְרִים,
מֵאַהֲבָה לָאָח נָדְרָה מִפְּנֵי
גְּבָרִים וְחֶבְרָתָם.
ויאולה
                        לוּ לָהּ שֵׁרַתִּי,
וְלוּ נִשְׁאַר סוֹדִי אִתִּי כָּמוּס
לָדַעַת מִי אָנִי, עַד שֶׁגִּלִּיתִיו
אֲנִי בְעַצְמִי בִּשְׁעַת הַכֹּשֶר.
הקברניט
                        אַךְ יִקְשֶׁה
מְאֹד הַדָּבָר, כִּי הִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת
שׁוּם אִישׁ. אַף לֹא אֶת הַדֻּכָּס.
ויאולה
אַתָּה יָפֶה נוֹהֵג, הוֹי אֲדוֹנִי.
וְאִם לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הַטֶּבַע מְכַסֶּה
בְּמַעֲטֶה יָפֶה עַל קְבָרִים, לְךָ
מַאֲמִינָה אֲנִי, כִּי רוּחֲךָ
מַתְאִים לִיפִי-פָּנֶיךָ, תּוֹכוֹ כְבָרוֹ.
נָא – גַּם שְׂכָרְךָ יִגְדַּל, אִם אַךְ תּוֹאִיל
לְהַעְלִים אֶת מוֹלַדְתִּי. עֲזָר-לִי
לְהִתְחַפֵּשׂ כַּטּוֹב וְכַיָּאוּת
לְמַחֲשַׁבְתִּי, כִּי אֶעֱבֹד לַדֻּכָּס.
נָא הַצִּיגֵנִי לְפָנָיו – סָרִיס.
גַּם טִרְחָתְךָ לֹא שָׁוְא: אֲנִי לָשִׁיר
יוֹדַעַת וְכָל מִינֵי נִגּוּן לָמָדְתִּי.
מִכָּאן, טוֹבָה אֲנִי כִּי אֲשָׁרְתֶנוּ.
יָמִים יַגִּידוּ מַה יִּהְיֶה בַסּוֹף.
הַתְאֵם שְׁתִיקָתְךָ לְחִדּוּדִי שֶׁלִּי.
הקברניט
אִם אַתְּ סָרִיס, אֶהְיֶה אֲנִי חֵרְשֵׁךְ.
תִּכְהֶה עֵינִי אִם תְּפַטְפֵּט לְשׁוֹנִי.
ויאולה
קַבֵּל אֶת תּוֹדָתִי. נָא, נַהֲגֵנִי.
[יוצאים]