ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תרצט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, כדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. אבא שאול אומר עליה היתה מקודשת מכולם שלא היו עולים לשם אלא א"כ היה להם צורך. רבי יהודה אומר גג היה מקודש מן העליה, שלא היו עלוים לשם אלא אחת לשלש שנים לתקן:

זב זה זב גמור. כל זב זה שראה ראיה אחת. צרוע זה מוסגר. כל צרוע זה מוחלט. כל צרוע וכל זב וכל טמא יכול שאין להיות משתלח אלא אדם שהוא (ט) יכול להשתלח, תלמוד לומר טמא לרבות כלים הנוגעים במת. וכל טמא לרבות שאר כל המטמאין שיראו קודם לרגל. דבר אל בני ישראל לרבות ערי חומה, ובצד השני וישלחו, זה שבשעה שהם עושין הפסח בטומאה זבין וזבות יולדות לא היו אוכלין ממנו ואם אכלו הרי אלו פטורין. מזכר זה טבול יום. עד נקבה לרבות מחוסרי כפרה. מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום חוץ לשלש מחנות, רבי אלעזר בן שמוע אומר אין במשמע אלא המשלחים לא הצריכו, ומנין אף המשתלח לא הצריכו, תלמוד לומר כן עשו בני ישראל, כן עשו מעצמן עשו לא הצריכו שיעשום משה ואהרן. משכר עד נקבה תשלחו (כתוב ברמז תק"ע). אמר רב קטינא אמר שמואל המכנים טמא שרץ למקדש חייב חטאת שרץ עצמו פטור, מאי טעמא אמר קרא מזכר עד נקבה תשלחו, מי שיש לו טהרה במקוה, יצא זה שאין לו טהרה במקוה. לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי רבי יוסי הגלילי, מ"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה, לא משום שנעשה אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה: