יוסף תהלות/מה

<< · יוסף תהלות · מה · >>

מזמור מה

פסוק ב

רחש לבי דבר טוב וכו׳ — עמ״ש עיין מה שכתבתי פתח עינים ברכות על דף ו׳. ובפ׳ ובפסוק "יפיפית" וכו׳, עמ״ש בספרי זוטא ראש דוד דף ל״ב ע״ד עמוד ד'. ואפשר לומר במ״ש במה שכתב הרב דעת חכמה שער השבת פ״ז פרק ז', דאמרו בזהר הקדוש, דצריך האדם לעשות מלבוש מתרי״ג מצות. ואיך יתכן זה? והתיקון בציצית, ששקולה ככל המצות. וכן שמירת שבת ששקולה ככל המצות. וכן צדקה. ובתנאי שישמור ל״ת לא תעשה והמצות שיבואו לידו, ועי״כ ועל ידי כן נחשב כאילו קיים תרי״ג מצות. וצריך לומר בפיו ולא סגי במחשבה, דהרי ידיעתו כ״י כביכול אינה מכרחת, והדיבור מכריח, ונמצא יתרון הכשר לדיבור, זה ת״ד תורף דבריו ע״ש עיין שם באריכות.

וז״ש וזהו שאמר: רחש לבי דבר טוב, הכונה המחשבה לבד הוא דבר טוב. אך אומר אני באמירה בעלמא, אז מעשי למלך, נחשב כאילו עשיתי וקיימתי תרי״ג מצות. לשוני הוא כמו עט סופר, דהוא מעשה, וגם לשוני מעשה.

וכי תימא: מנא לך הא? לז״א לזה אמר: יפיפית מבני אדם, כלומר: אתה הצדיק, למה יפיפית מבני אדם? הלא כבר ידע הקב״ה שזה יהיה רשע וזה צדיק. אלא מוכרח דדיבורו הוא דוקא מעשה והוי גזרה, ומזה תבין כח הדבור. ולזה הוצק חן בשפתותיך בדיבור, על כן ברכך אלהים לעולם, שיעלה עליך המקום כאילו קיימת תרי״ג מצות:

אי נמי אפשר במ״ש הרב הכותב מהר״י ן׳ חביב ז״ל בעין יעקב פ״ק פרק קמא דברכות, במאי דאמר דוד הע״ה המלך עליו השלום: "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, ב), דכיון דהיה מדבר לפני ה׳ – יכול לומר "חסיד", שהוא יודע שכן הוא האמת. גם אמרו בזהר הקדוש, דמ״ש דמה שכתוב: "יהללך זר" ואם לאו "פיך", לא שישבח עצמו, רק שידבר דברי תורה ופומיה מחכים עלוהי.

וז״ש: אומר אני מעשי למלך, היינו הקב״ה ממ״ה מלך מלכי המלכים, אני אומר מעשי שאני צדיק או חסיד, שהוא יודע האמת. אמנם אין לשבח עצמו לפני אחרים, אלא שידבר ד״ת דברי תורה וממילא ידעו שהוא חכם. וז״ש, אבל שלא לפני ה׳ אין לומר בעצמך, אלא "יהללך זר", וזהו יפיפית מבני אדם, כמ״ש יהללך זר. ואם אין זר, הוצק חן בשפתותיך, שתדבר ד״ת וממילא ידעו כי אתה אדם גדול. על כן, שאין אתה משבח עצמך, ברכך אלהים לעולם:

פסוק ה

והדרך צלח רכב וכו' — בש״ס בשבת אמרו: "וחדדך צלח רכב". ואפשר, דהלומד לשמה מצליח. וכתב רבינו האר״י ז״ל, כי "לשמה" הוא לשם ה׳, דיכוין לתקן פרצוף לאה, עש״ב עיין שם בביאור. גם ע״י על ידי ת״ת תלמוד תורה מיחד קבה״ו קודשא בריך הוא ושכינתיה.

וז״ש וזהו שאמר: "וחדדך צלח רכב", אם תכוין ליחד לאה ורחל עם הת״ת התפארת, והיינו על דבר, כמו "ראוה מדברת" (כתובות יג, א), אמת ת״ת, וענוה לאה, צדק רחל. אז ותורך נוראות ימינך, כי מי שלומד לשמה מגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר. ומזה נמשך חיציך שנונים וכו׳.

והעניין, במ״ש במה שכתוב פ״ב פרק ב' דמכות: "עומדות היו רגלינו" במלחמה "בשעריך ירושלם", בעבור שערים המצויינים בהלכה שעוסקים בתור׳ בתורה בירושלם. ואפשר שהטעם, דע״י דעל ידי עסק התורה לשמה מבררים ניצוצות הקדושה, וכל חיות הסט״א הסטרא אחרא הוא מניצוצות הקדושה, וכאשר יתבררו ניצוצות הקדושה, פסק לחיותם, המה כרעו ונפלו, ובכן האויבים הנלחמי׳ הנלחמים מעדו קרסוליהם ויפלו חללים.

וז״ש "עומדו׳ עומדות היו רגלינו" במלחמה, לאפוקי האויבים תמוט רגלם, וזה בכח התורה שמבררים ניצוצות הק׳ הקדושה "בשעריך ירושלים". והיינו דקאמר ותורך נוראות ימינך, דכיון דעוסקים בתורה לשמה, מכניעים הסט״א ומבררים ני׳  ניצוצות הק׳, וממילא רווחא שעעתתא, שמסתלקות הקליפות הגורמות שלא להבין התורה. וז״ש ותורך נוראות ימינך, ומזה הטעם חיציך שנונים וכו׳, דתורה אגוני מגנא לברר ני׳ הק׳, ועי״ז שם נפלו האויבים כדבר האמור:

פסוק ח

אהבת צדק וכו׳ — עמ״ש עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי זוטא ראש דוד פ׳ פרשת האזינו דף קנ״ח ע״א עמוד א' בס״ד בסייעתא דשמיא: