יוסף תהלות/כו

<< · יוסף תהלות · כו · >>

מזמור כו

פסוק ב

בחנני ה׳ ונסני וכו׳ כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמיתך. אפשר דרמז בזה, דעש׳ דעשה יצה״ר יצר הרע טוב והרג ליצה״ר, כמ״ש כמו שכתוב "ולבי חלל בקרבי" (תהלים כט, כב). וז״ש וזהו שאמר בחנני ה׳ במדת רחמים ובה׳ בטחתי לא אמעד, כי חסדך לנגד עיני כמ״ש "שויתי ה׳ לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) ולא נשאר יצה״ר, והתהלכתי מעצמי בלי שום טורח כלל, הולך מעצמי כאילו מוטבע בי דרכי התורה והתהלכתי מעצמי באמיתך. זאת היתה לי כי אני שואל בחנני וכו׳:

פסוק ד

לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא. דהצבועים יותר רעים מהחוטאים בפרהסיא, דמה שמראים סימני טהרה יותר עון, כמ״ש כמו שכתב הרב כלי יקר במש״ה במה שאמר הכתוב: "את הגמל כי מעלה גרה הוא" (ויקרא יא, ד), דסימן טהרה שיש בו יותר רע מסימני טומאה עצמה, כי הצבוע גונב דעת הבריות ודומה לגמל שמכסע^[1] רגליו ומראה לכל שמעלה הגרה, עש״ב עיין שם בדבריו. ולכן דקדק: לא ישבתי עם מתי השוא. וקראם מתי שוא, דאפילו בחייהם קרויים מתים, וז״ש וזהו שאמר: מתי שוא, המתים לגהנם, ועם אלו לא ישבתי, דוקא ישיבה. אנל עם הנעלמים, שהם עוברי עבירה בסתר מעלומ״י העין, לא אבא אפילו ביאה במקצת:

פסוק יא

ואני בתומי אלך פדני וחנני. אפשר דכלפי מ״ש מה שאמרו רז״ל בנדרים דף ל״ב: כל המתמים עצמו שעה עומדת לו. א״כ אם כן כשאמר בתומי אלך, יאמר האומר שכונתו דשעה תעמוד לו. לזה אמר: פדני וחנני, כלומר, לכן אמרתי ואני בתומי אלך, שתפדני מיצה״ר מיצר הרע וחנני לעבדך באמת ולא כיונתי לדבר אחר:

פסוק יב

רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה׳. אפשר לרמוז במשז״ל במה שאמרו ז"ל סוף פסחים (דף קיט:), דלעת״ל דלעתיד לבוא נותנים כוס של ברכה לאברהם אבינו, ואו׳|ואומר}}: לא אברך, שיצא ישמעאל. וכן יצמק ויעקב לא רצו לברך וכו׳. נותנין לדוד ואו׳: אני אברך ולי נאה לברך, שנא׳ שנאמר: "כוס ישועות אשא" וכו׳ (תהלים קטז, יג). וראוי לדעת, דדוד הע״ה המלך עליו השלום, שראה דהאבות ומשה רבינו לא רצו לברך, וכל א׳ אחד מצא עילה, איך הוא אמר בפשיטות "אני אברך"? ושמעתי דכונת דוד הע״ה, דבשלמא האבות ומשה רבינו, שכל א׳ אמר טענה א׳ אחת, כ״ע כולי עלמא ידעו שאינו חטא ומענוה יתירה עביד. אך אם דוד הע״ה לא יברך, יאמרו שחטא בב״ש בבת שבע, ולכן, להורות שלא חטא, מוכרח לברך, עכ״ד עד כאן דבריו. ובזהר הקדוש ח״א ריש דף קי״ג אמרו: "רגלי חסידיו" (שמואל א ב, ט) דא איתתיה, ע״ש עיין שם. והשתא רוח הקדש דיבר בו בדוד הע״ה ואמר: רגלי, אשתי מששת ימי בראשית, ב״ש בת שבע, להורות כי עמדה במישור ולא חטאתי, לכן במקהלים לעת״ל אברך ה׳, ולא שגבה לבי שאני ראוי יותר מהאבות ח״ו חס ושלום, רק אדרבה להורות שלא חטאתי אברך ה׳. וז״ש וזהו שאמר: "אני אברך", כי כוס של ברכה בחינת מלכות והיא בחינתי, "ולי נאה לברך" שלא יחשדוני שפגמתי, משא״כ מה שאין כן האבות ומשה רבינו ויהושע, שכולם יודעים שלא חטאו ח״ו והם צדיקים גמורים. ואפשר להרחיב, כי פ״ק פרק קמא דכתובות (דף ט.) אמרו: מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה? אונס הוה; ואב״א ואי בעית אימא, כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו. ובתירוץ ראשון, הגם שהאמת כך, מ״מ מכל מקום יש ס״ד סלקא דעתך דכל שהוא מזיד אסורה לו, כמו שיראה הרואה בספרי זוטא ברכי יוסף א״ה אבן העזר סי׳ סימן י״א ממ״ש ממה שכתוב בירושלמי. לז״א לזה אמר: רגלי, אשתי, עמדה אצלי במישור, בלי שום פקפוק, ואין צריך לטעם אונס, אלא דהיה גט כריתות והוא התר גמור. במקהלים אברך ה׳ לעת״ל, להורות שלא חטאתי, כמדובר.

אי נמי כפשוטו, אברך ה׳, שהגם שאמרתי בחנני ה׳ ונסני כמ״ש כמו שכתוב בתחילת המזמור, הוא ברחמיו נסה אותי בדבר התר ובאשתי הראויה לי, ואוריה לא נגע בה כמ״ש בזהר הקדוש, וגם קבלה גט כריתות. ועל כל זה אברך ה׳, מדת רחמים שריחם עלי. ועמ״ש ועיין מה שכתב בס׳ בספר בן פורת יוסף על הפטרות הנדפס מחדש הפטרת ויצא דף י״ב ע״ב:

הערות ויקיעורך

1. אולי צ"ל: שמפסע