טור חושן משפט שמא
<< | טור · חושן משפט · סימן שמא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר"ת שאינו יכול לתבעו בפחות מל' יום אבל רש"י כתב שיכול לתובעו מיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו ממנו כל עת שירצה:
שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו וזכה בו אין הבעלים יכולים לתבעו להחזירו להם עד סוף זמן השאלה ע"כ:
תניא השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות מל' יום:
כתב הרמב"ם שאל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אין פחות מכדי שילך ויחזור שאלו לבית המשתה כל אותו היום שאלו לעשות בו משתה שלו אין פחות מל' יום עד כאן וא"א הרא"ש ז"ל הביאו בלשון אחר לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבלות וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה:
הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסין וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומיהו חייבין בגנבה ואבדה ויראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים החזירו לי הפרה השאלתי לאביכם או קבלו עלייכו אונס הדין עם המשאיל:
היו סבורין דשל אביהם היתה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והעור ישלמו כולו ואם הניח להן אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבים לשלם וכתב הרמב"ם דלא שנא טבחוה או מתה חייבים לשלם אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא כשטבחוה ואכלוה אבל אם מתה פטורים אף על פי שהניח להם אחריות נכסים:
השואל כלי לעשות בו מלאכה פלונית או כדי לילך בו למקום פלוני כגון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור בו עד שיגמור אותה מלאכה או עד שילך למקום פלוני:
שואל אדם מחבירו בטובו לעולם פירוש א"ל השאילני כלי זה בטובו והשאיל לו שאול הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דבטובו משמע כל זמן שהוא טוב ואפילו החזירו למשאיל חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך ודוקא שלקח ממנו בקנין על השאלה הילכך חוזר ונוטלו ממנו אבל אם לא לקח ממנו בקנין אינו יכול ליטלו ממנו אם החזירו ולכשישתכר מחזיר לו שבריו דאינו יכו לומר אחזור ואתקננו ואשתמש בו שלא השאילו אלא כל זמן שהוא בטובו:
ורב אלפס כתב בשם גאון שהאומר לחבירו השאילנו כלי זה בטובתך ולא קבע לו זמן לחזרתו ישתמש בו ואינו חייב להחזירו לבעליו אלא ישתמש עד שיכלה הברזל ויחזיר לו הקתא והוא דקנו מיניה דאושליה סתם ולא לזמן וכן פירש הרמב"ם ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דבשביל שא"ל בטובתך לא יצא מכלל שאלה סתם אלא כך הוא לשון בני אדם עשה עמי טובה והשאילני כליך ומספקא להראב"ד ז"ל אם יכול המשאיל לקחתו שלא בשעת מלאכתו של שואל והרמ"ה כתב מסתברא שאין יכול לקחת אותו שלא בשעת מלאכה דדאמרינן ליה חיישינן דלמא מיתבר או מיתבר מיהו לית ליה רשות לאשאולי לאחריני דעל כרחך בתורת שאלה הוא דקאי גביה ואין השואל רשאי להשאיל ותו דחיישינן דילמא מיתבר גבי שואל שני ומפסיד לקתא ע"כ:
האומר לחבירו השאילני קורדום לחפור בו כרם זה אינו רשאי לחפור בו כרם אחר אפילו אם הוא כמוהו אמר לחפור בו כרם סתם חופר בו כרם אחר איזה שירצה אפילו אינו כרם שלו ואפילו הוא גדול הרבה אמר לחפור בו כרמים או כרמי חופר בו כל הכרמים שלו אפי' אם יפחת הברזל שלא ישאר בו אלא הבית יד ודוקא אותה שנה אבל לא בשנה אחרת:
האומר לחבירו השאילני שוקת זה ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו אמר לו השאילני שוקת סתם ונפל חוזר ובונהו עד שישקה כל שדותיו:
א"ל השאילני מקום שוקת ה"ז בונה בכל מקום שירצה בקרקע המשאיל ובונה מקום השוקת שיספיק לו להשקות ממנו כל שדותיו או כל בהמותיו לפי מה שהתנה עם המשאיל והוא שלקח ממנו בקנין על זה:
בית יוסף[עריכה]
(ב) השואל מחבירו חפץ סתם כתב רבינו תם שאינו יכול לתבעו בפחות מל' יום אבל רש"י כתב שיכול לתבעו מיד וכו' בפ' קמא דמכות (ז:) תניא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום וכתב הרא"ש רבינו תם היה אומר דה"ה דסתם שאלה ל' יום והביא ראיה מהא דתניא טלית שאולה עד ל' יום פטורה מן הציצית וכו' ולאו ראיה היא לענין זה וכו' אלא אורחא דמילתא היא שאין דרך להשאיל יותר מל' יום ומפני מראית העין חייב מיהו כל אימת דבעו מיניה תבע ליה וראיה מדאמרי' בפרק שואל (קמח.) השאילני לא אתי למיכתב הלוני אתי למיכתב ופירש"י הלוני משמע לזמן מרובה דקיי"ל במסכת מכות סתם הלואה ל' יום ובאבל תניא המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית האבל אין רשאי לשואלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא אפי' קודם שיצאו ימי הרגל והמשתה נועלו עכ"ל:ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו בכל עת שירצה שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו זכה בו וכו' בפ"א מה"ש ומסיים בה ואפילו מת השואל הרי היורשים משתמשים בשאלה עד סוף הזמן ולא חשש רבינו לכתבו לפי שסמך על מ"ש בסמוך והניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה וכתב ה"ה השואל מחבירו כלי וכו' פי' שלא אמרו פ"ק דמכות המלוה את חבירו אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום אלא בהלואה שנתנה להוצאה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן וכן פרש"י בשבת פ' שואל וכן הכריחו הרמב"ן והרשב"א ותוספ' הכתובה בסוף הפרק מוכחא כן ועיקר.
תניא השואל פונדק מחבירו ללינה וכו' עד אין פחות מל' יום כך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שאלה וכתב ה"ה שהיא תוספתא בפרק השוכר:
כתב הרמב"ם שאל חלוק לילך בו לבית האבל וכו' גם זה בפ"א מהלכות שאלה וכתב ה"ה שהוא תוספתא בפרק השוכר ובמקום מ"ש רבינו בדברי הרמב"ם ז"ל אין פחות מל' יום כתוב בנוסחי דידן בדברי הרמב"ם אין פחות מז' ימים:ומ"ש וא"א הביאו בלשון אחר לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבילות וכו' נתבאר בטור יורה דעה סימן ש"מ. ראובן שטוען על שמעון השאלתיך סדר קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי ושמעון משיב השאלתני אך מסרתי בידך סדר מועד למשכון והוא שוה כפלים מספרך וכפרו ראובן בסדר מועד עד שהביא שמעון ע"א כדבריו ואז הודה ואמר אמת לאחר שהשאלתיו סדר קדשים ואחר זמן רציתי לקחתו עד שמסר בידי סדר מועד ללמד בו בני והשאלתיו לחתני והניחו בחדר אבנים ונשרף ושמעון משיב מעולם לא הרשיתיך להשאילו לא לבניך ולא לחתניך עיין במרדכי פרק המפקיד:
הניח להם אביהם פרה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייב באונסיה מימרא דרבא בר"פ הגוזל בתרא (קיב:) ופ' אלו נערות (לד:) ופרש"י אין חייבין באונסיה דלא קבילו עלייהו נטירותא:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל בפסקיו ריש פרק הגוזל בתרא אהא דקאמר אם מתה אין חייבים באונסיה כתב ומיהו בגניבה ואבידה מיחייב דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבים בשמירתה כדין ש"ש כדאיתא בסוף פ' האומנין ויראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסים כדין השואל הדין עם המשאיל כי אדעתא דהכי השאיל לאביהם שיהיו אונסיה עליו ולמה יניח להשתמש בלא קבלת אונסין עכ"ל:ומ"ש שחייבים בגניבה ואבידה כ"כ נ"י בשם הרשב"א וגם ה"ה כתב כן בפ"א מהלכות שאלה בשם הרשב"א וכ"כ התוס' בפ' אלו נערות בשם ר"י וכתב נ"י בפ' הגוזל ומאכיל אבל הראב"ד כתב דהיכא דרצו להשתמש בה בתורת שאלה אחזיקו בה ומתה חייבים באונסיה והכא במתה באגם דוקא מיירי עכ"ל:
ומ"ש היו סבורים דשל אביהם היתה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שם במימרא הנזכר ופרש"י בזול כל זוז חשבי' בד' דנקי כדאיתא בפרק מי שמת והיינו שני שלישי דמים וכולהו דמים לא לישלמו דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בישרא והעור יחזירו כמות שהוא:ומ"ש ואם הניח להם אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבים לשלם במימרא הנזכר הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ופליגא דרב פפא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא דאמר היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד. ופי' רש"י איכא דמתני לה. הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבים: ארישא. דקאמר מתה אין חייבים באונסיה ואם הניח להם אביהם קרקעות חייבין לשלם דאשתעבוד נכסיה מחיים דאבוהון דקסבר רבא חיוב אונסיה משעת שאלה מוטל על השואל ופליגא דר"פ דאמר לא רמי חיוב אונסין אשואל עד שעה שתאנס: ואיכא דמתני לה אסיפא. טבחוה ואכלוה משלמין פרעון שלם דהוו אינהו במקום אבוהון והואיל והן אכלוה משלמין אבל ארישא דמתה כדרכה לא דלא אמרינן אשתעבוד נכסיה דלא רמי חיוב אונסיה על השואל עד שעת אונסין והכא כי איתניסא ליתיה לשואל והאי לא קביל עליה מידי והיינו דרב פפא. וכתב הרא"ש הניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם וה"ה מטלטלין האידנא ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אביהם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסיה משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדר"פ אבל טבחוה ואכלוה אשתעבוד נכסי בחיי אבוהון שהרי פשע אביהם במה שלא הודיעם שאינו שלו ומתוך כך אכלוה ומשעת פשיעה אשתעבוד נכסי דאבוהון עכ"ל:ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם ז"ל הוא בפ"א מהל' שאלה וז"ל ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את דמיה מנכסיו וכתב ה"ה הניח להם אביהם נכסים וכו' בגמרא שם אחריות נכסים פי' קרקע בדוקא והטעם לפי שמדין התלמוד מטלטלין של יתומים אינן משתעבדין לב"ח אבל מכיון שתקנו הגאונים להיותן שוין לקרקעות לכל שעבוד אין חילוק בין מטלטלין לקרקעות ולפיכך כתב הרב נכסים ומ"ש ומתה או שטבחוה משלמין דמיה מנכסיו השיגוהו הרמב"ן והרשב"א בחלק הראשון דהיינו מתה וז"ל הגמרא איכא דאמרי ארישא ודלא כרב פפא איכא דאמרי אסיפא וכרב פפא מאן דמתני לה ארישא דהיינו מתה אין חייבים באונסיה אם הניח להם אביהם נכסים חייבים לשלם והיינו דלא כרב פפא ומאן דמתני לה אסיפא דוקא דהיינו אכלוה אבל ארישא פטורים והיינו דרב פפא ולפי זה תמהו בלשון רבי' למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא ולא כלשון אחרון שאינם חולקין ולפיכך פסקוה ז"ל כלשון אחרון ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו ז"ל שהוא פסק הא דרב פפא פ"ג מה' גניבה כלישנא בתרא וא"כ היאך פסק כאן כלשון ראשון נגד רב פפא ובודאי שיש לרבינו שיטה אחרת בלשונות אלו וצ"ע: כתוב בנ"י גמ' דמתני' השואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' חייבים לשלם פסק הרמב"ם מנכסי אביהם מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכה לאונסים והרמב"ן פסק כר"פ דנכסי אביהם לא נתחייבו באונסים מפני שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסים והשתא בשעת אונסים לאו נכסי אב נינהו שכבר מת וכתב הרשב"א שכדברי הרמב"ן עיקר:
השואל כלי לעשות בו מלאכה פלו' או כדי לילך בו למקום פלוני כיון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור עד שיגמור אותה מלאכה וכו' בפרק השואל (צט.) אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו ביקע בו קנאו ולא מצי הדר ביה משאיל לא ביקע בו לא קנאו ומצי משאיל למהדר ביה ופליגא דרבי אלעזר דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרי' ופסקו הפוסקים כרבי אלעזר:
שואל אדם בטובו לעולם מימרא דר"נ בסוף פרק השואל (קג): ומה שכתב פירוש אמר השאילני כלי זה בטובו השאילו לו שאול הוא לעולם וכו' עד חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך כן פרש"י ז"ל: ומה שאמר ודוקא שלקח ממנו בקנין על השאלה וכו' שם אמר ר' מרי והוא דקני מיניה ופירש רש"י והוא דקני מיניה בבעלים אבל לא קנו מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה:ומ"ש ולכשישתבר מחזיר לו שבריו וכו' שם בגמרא אמר מרי בריה דרב איסי ומהדר ליה קתיה ופרש"י וכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאולה הואי ובטובו והאי לאו טוב הוא. ומסיים בה הרא"ש ואינו יכול לתקנו שלא היה שאול אצלו אלא כל זמן שהיה בטובו וראוי למלאכה ועיין בנ"י כי האריך בפירוש מימרא זו:
ומ"ש שרב אלפס כתב בשם גאון שהאומר לחבירו השאילני כלי בטובתך וכו' שם:ומ"ש וכ"כ הרמב"ם הוא בפ"א מהלכות שאלה:ומ"ש ול"נ לא"א ז"ל ובשביל שאמר ליה בטובתך לא יצא מכלל שאלה סתם וכו' כך כתב על דברי הרי"ף ומיהו להרמב"ם ליכא לאקשויי הכי שכתב וז"ל השואל כלי מחברו להשתמש בו וא"ל השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין א"א כפי טובת לבך ונדבותך שאינך מקפיד על הזמן אם ארוך אם קנו מיד המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שבריו או שיריו ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי או לעשות פעם אחרת עכ"ל. וכתב הה"מ ואין השואל רשאי לחזור וכו' כן פירש רש"י ויש מי שפירש שאפי' נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד כדאמרינן קתא דמגלא עכ"ל: ומה שאמר ומספקא להראב"ד אם יכול המשאיל לקחתו שלא בשעת מלאכתו של שואל בנ"י כתב דברי הראב"ד באורך: ומה שאמר והרמ"ה כתב מסתברא שאין יכול לקחת אותו שלא בשעת מלאכה וכו':
האומר לחבירו השאילני קורדום לחפור בו כרם זה אינו רשאי לחפור בו כרם אחר וכו' עד שלא ישאר בו אלא הבית יד מימרא דרבא ס"פ השואל: (ב"ה) כתב הרב המגיד בפרק א' משאלה שאלו לעבוד בו פרדסים שלו וכו' פי' שאמר לו לעבוד בו פרדסי אבל אם אמר לעבוד בו פרדסים אינו עובד בו אלא שנים וכן כתב הרשב"א עכ"ל: ומ"ש ודוקא באותה שנה אבל לא בשנה אחרת:
האומר לחבירו השאילני שוקת (זה) ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו עד סוף הסי' מימרא דרב פפא בס"פ השואל (שם) ועיין בנ"י.
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר"ת וכו' כ"כ הרא"ש פ"ק דמכות:
הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' מימרא דרבא ר"פ הגוזל בתרא ולא דמי להך דתני בתוספתא לא יאמר לבניו וכו' ומייתי לעיל בסי' שכ"ט דהתם המקבל שותף הוא בשדה ויכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עם אביכן אבל שאלה דכל הנאה שלו וכאילו היא מכורה לו כל ימי השאלה לפיכך משתמשין בה כל ימי שאלתה ועיין בסימן קע"ו סעיף ל"ט האריך ב"י בזה בשם כמה גדולים. וכ' א"א הרא"ש ומיהו חייבים בגנבה ואבדה וכו' כלומר מדקאמר רבא מתה אין חייבים באונסים משמע דוקא אונסין אבל בגנבה ואבדה חייבים דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבים בשמירתה כדין ש"ש וכדאמרינן בסוף האומנים (דף פ"א) בלקח כלים מבית האומן דבחזרה הוי כש"ש הואיל ונהנה כדלעיל בסי' קפ"ו וכדין שואל שהחזיר לאחר ימי שאלתה דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה וכדכתב רבינו בסוף סי' הקודם והכי נמי חייבים בגנבה ואבדה הואיל ונהנים וכ"כ התוס' ע"ש ר"י בפרק אלו נערות סוף (דף ל"ד) בד"ה מתה אלא דבאונסים פטורים דאינהו לאו שואלים נינהו עלה ולא קבילו עלייהו נטירותא כל זה פשוט וכתב הרא"ש ע"ז ויראה לי וכו':
היו סבורים דשל אביהם היתה וכו' שם במימרא הנזכרת והטעם דלא ישלמו כל הדמים דאי הוו ידעי דבעי שלומי לא הוי אכלי בישרא אבל העור ישלמו כולו דאין להם הפסד וכן פרש"י: ומ"ש ואם הניח להם אחריות נכסים שם במימרא הנזכרת ופי' הרא"ש דה"ה מטלטלין האידנא ואיכא תרי לישני בגמ' ללישנא קמא אפי' מתה מאליה נמי חייבים לשלם דאשתעבוד נכסי דאבוה משעת שאלה לחיוב אונסיה וכן פסק הרמב"ם וללישנא בתרא דוקא בטבחוה אשתעבוד נכסי בחיי אביהן משעת פשיעתו שלא הודיע לבניו שהיא שאולה ולפיכך חייבים לשלם כל הדמים אבל אם מתה פטורים מלשלם כלום. וה' המגיד תמה על הרמב"ם שדבריו סותרים זה את זה בפסקיו דבפ"ג מגנבה פסק כרב פפא ובפ"א משאלה פסק כלישנא קמא דלא כרב פפא וכדי שלא להאריך להביא לשון הגמרא כי כבר הביאו ב"י אבא בקצרה ונראה דהרמב"ם אינו תופס פרש"י אלא מפרש בדרך אחר והוא דהא דאמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה ימי שאלתה הוא הרישא ומאי דקאמר מתה אין חייבים באונסיה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הוא הסיפא וקאמר מאן דמתני לה ארישא פי' דאפי' היכא דלא מתה ולא טבחוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם כלומר אינן רשאים להשתמש בהם כל ימי שאלתה אלא מיד אחר מיתת אביהם חייבים להחזיר הפרה משום דמתחלה לא השאילה לו אלא לפי שהו"ל אחריות נכסים וכיון שמת נפלי נכסי קמי יתמי ופקעא שאלה וחייבים להחזיר כ"ש אסיפא היכא דמתה או טבחוה דחייבים לשלם משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תיאנס דיגבה מאותה נכסים ופליגא דרב פפא דאמר דההיא שעתא דמטו לה אונסין הוא דאתי חיובא ולא בדלא מטו לה אונסין כגון היכא דלא מתה ולא טבחוה ומאן דמתני לה אסיפא אמתה או טבחוה אבל ארישא היכא דלא מתה ולא טבחוה לא פירש אינם חייבים להחזיר הפרה אלא משתמשין כל ימי שאלתה והיינו דרב פפא דאמר דלא רמיא עלייהו תשלומין אלא לכי מטו לה אונסים דמיתה או טביחה אבל לא מטו לה אונסין כלל אינם חייבים להחזיר אלא משתמשים בה כל ימי שאלתה ולפי זה אין חילוק בין אונס מיתה או טביחה לעולם חייבים היורשים לשלם כל דמי הפרה אבל לא הגיע לה אונסין משתמשים בה כל ימי שאלתה וכך פסק הרמב"ם בהלכות גנבה ובהלכות שאלה ואין הפסקים סותרים כלל. וראיתי שהרב בס' כסף משנה כתב שהרמב"ם לא היה גורם ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן וכו' ע"ש ואין צריך לדחוק בכך אבל הנכון כדפי':
שואל אדם מחבירו בטובו לעולם. מימרא דרב נחמן סוף פרק השואל ופי' רבנו בה כפירש"י והרא"ש:
ומ"ש ורב אלפס כתב בשם גאון וכו'. פי' הגאון מפרש להאי בטובו דהיינו דאמר לחבירו השאילני כלי זה בטובתך וכו' והשיג הרא"ש על זה משום דלשון בני אדם הוא כך עשה עמי טובה והשאילני כליך ובשביל כך לא יצא מכלל שאלה סתם שאינה אלא ל' יום ולפיכך ס"ל להרא"ש דר"נ לא מיירי אלא היכא דאמר השאילני כלי זה בטובו דמשמע בטובו של כלי כלומר כל זמן שהכלי הוא טוב שראוי למלאכה ולפיכך שאול היא לעולם. ומ"ש ומספקא להראב"ד וכו'. ספק זה חוזר הוא על האומר בטובו דשאול הוא לעולם אם יכול המשאיל לקחת שלא בשעת מלאכתו של שואל דמסתמא לא השאילו לו אלא להשתמש בו תמיד כשצריך לתשמישו: ומ"ש והרמ"ה כתב מסתברא וכו' ותו דחיישינן וכו' איכא למידק מאי ותו הא בכלל אין השואל רשאי להשאיל הוו נמי הא דילמא מיתבר ביד השואל השני וי"ל דה"ק אפילו את"ל דכאן רשאי השואל להשאיל כיון דהשואל יכול להשתמש בו עד שיכלה הברזל א"כ ליכא נפקותא אם ישאילנו לאחר ויכלנו דמה לי הוא מה לי אחר וקאמר דאיכא נפקותא דאי הוה רשאי להשאיל לאחר אפשר דמפסיד לקתא ואין הראשון חייב לשלם כיון דעשה ברשות אבל השתא דאין רשאי להשאיל אינו מפסיד לקתא:
האומר לחבירו וכו' מה שקשה מ"ש מהא דאמר בפרק המוכר את הבית ארעתא תרתי משמע תירצו התו' בפ' השואל שני תירוצים ובפ' המוכר את הבית דחו התוס' תירוץ השני וע"ל בסי' רי"ח סעיף כ"ב ובמ"ש לשם בס"ד: אמר לחפור בו כרמים וכו'. וא"ת מ"ש דבדא"ל כרם סתם חופר בו איזה שירצה אפי' אינו כרם שלו ובדא"ל כרמים אינו חופר בו אלא כרמים שלו ולא של אחרים וי"ל דאע"ג דהשאיל לו בסתם לחפור בו כרמים בעל כרחך דלא השאילו לו לעולם דהא לא א"ל בטובו ואם הו"ל רשות לחפור בו גם כרמים אחרים א"כ היה משאיל לו עד שיכלה הברזל דאי אפשר לחפור כל כרמים שבעולם בשנה זו בקורדום אחת שלא יכלה הברזל וא"כ בע"כ לא השאילו אלא לכרמים שלו:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובמרדכי ס"פ השואל כתב מצאתי ראובן ששאל כלי משמעון או בהמה למלאכה כיון שמשכו ראובן אינו יכול לחזור בו ויכול השואל להשתמש באותו כלי או באותה בהמה לעולם כלומר כל ימי שאלתו ובלבד שלא יהא חסר וכלה ואם קנאה ממנו בקנין משתמש בו בכל מה שיחפוץ ואפילו כלה ולא נשאר ממנו אלא בית יד מן הכלי ואותו מחזיר לו כדאמר שואל אדם כלי בטובו לעולם והוא דקני מיניה כו' עכ"ל וזהו פי' אחר על מימרא זו שואל אדם בטובו כו' ואפשר שלפי' הרא"ש ורב אלפס שכתבן רבינו פי' זה ליתא:
(ב) וכנ"י סוף השואל שאין המשאיל יכול לקחתו ואם נאנס אינו משלם לו אלא השברים ע"ש שהאריך בדברי הראב"ד.
(ג) וזה דלא כדברי המ"מ פ"א מה"ש דכתב דכרמי' שנים משמע ע"ש:
(ד) ובנ"י סוף השואל מיהו קנין לאו דוקא דה"ה אם החזיק בפירוש בשוקת חדא למיזכי בכולא עד דמתרמי ליה באר כו' וע"ש.