טור חושן משפט רמא
<< | טור · חושן משפט · סימן רמא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות מתנה ומחילה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
כדרך שנקנה המקח כך נקנה המתנה כיצד נתן לו מטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או באחד משאר הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן וכל זמן שלא קנה כראוי יכו לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר כדרך שנקנה במכירה: וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפילו בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה: אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו א"צ קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו:
וכ' הרמב"ם וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין:
היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה:
כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו דבר ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר תן לי פחות שבנכסין עד שיסיים לו המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני הואיל שסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו מן הפחות שבאותו שדה עד כאן ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי ובין חלק משדה כיון שלא סיים החלק מאי שנא חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו ועוד דהא אמרינן במנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך נותן לו עלייה אלמא שקנה אע"פ שלא סיים לו אלא נותן לו עלייה משום דגריעא וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:
הנותן מתנה לחברו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו: במה דברים אמורים שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדיש או אפילו ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא (על) דבר פלוני הויא מתנה אותו הדבר שמפרש:
והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב בין במקרקעי בין במטלטלי ואוכל הפירות עד אותו הזמן במה דברים אמורים שמחזירה לנותן בזמן הקצוב אבל אם אינו מחזירה נתבטלה המתנה:
לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל על מנת שתחזירהו והקדישו והחזירו ה"ז קדוש [שהרי קיים התנאי שהחזירו] אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו קדוש שאם אתה אומר שהוא קדוש לא קיים תנאו שצריך להחזירו בענין שיהא ראוי לו וכיון שלא קיים תנאו נתבטלה המתנה ואין כאן הקדש:
וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא"כ נתקיים התנאי והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי שאפשר לקיימו שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואף על פי שנתבטל התנאי המתנה קיימת אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שאין צריך כל אלו אלא לתנאי גיטין וקידושין רבינו תם פירש שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי במתנתו על מנת שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן עשרים שנה. תשובה יראה לי כיון שנתן להם אביהן בתנאי שלא ימכרו עד שיהא לקטן עשרם שנה זה שביטל תנאו נתבטלה מתנתו דקיימא לן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה ואם לא נתקיים המתנה מעיקרא בטלה לפיכך אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ואחרי מות אביו ירשה הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת כל לא ביטל תנאו וגם זכה בחצי מתנת אחיו אמנם צריך לדקדק בלשון השטר אם נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן: אף על פי שפסק רב אלפס דלא בעינן תנאי כפול בעל מנת משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר"ת ור"י וראיותיהן נכוחות למבין וגם רשב"ם פירש דלא בעינן תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פירש דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון קידושין וגיטין והכל דחה ר"ת:
וכתב דאף בממון בעינן הילכך יש לדקדק אם יש בשטר תנאי כפול או בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויין כתיקון חכמים כמו שרגילין לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי התנאי קיים והמעשה בטל כיון שעבר על תנאו ומכר וחזרה המתנה אל אביהם וירשוה שני האחין ואם לא נכפל התנאי התנאי בטל ומעשה קיים ותשאר מתנתו בידו:
אע"פ שכתוב בשטר ע"מ שלא יוכל אחד מהן למכור ואין כתוב על מנת שלא ימכור האי על מנת שלא [יוכל] למכור כמו על מנת שלא ימכור הוא כמו לא תוכל לאכול בשעריך ועל כרחך צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטלה ואינו יכול לפרש שלא יוכל למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה:
וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן לכשיגדיל בפשרה שעשו בין הבנים שיהיה מתנה ונפטרה האלמנה ושאלו לבנה הקטן אם יתרצה באותה הפשרה ולא אבא ועתה בא אחיו הגדול בכח אותה המתנה ובאת לומר שאינה מתנה משום דהוי אסמכתא שתלתה המתנה ברצון בנה הקטן וכל דאי אסמכתא הוא ועוד כי בשעה ששאלו את בנה הקטן אם ירצה בפשרה ולא אבה כבר נפטרה האלמנה נמצא שעתה חל הקנין ואין קנין לאחר מיתה. תשובה יראה לי שאין זה אסמכתא כלל כי כל אסמכתות שבתלמוד זהו שאדם נודר לחבירו לעשות לו דבר ואם לא יעשה שמקבל עליו להפסיד כך וכך אבל בנדון זה שנתנה ממונה לבנה הגדול אם [לא] נתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו אין ענין אסמכתא כאן כלל דאם כן כל מתנה שיש בה תנאי תהיה אסמכתא וכי מתנה שנתן משה לראובן ולגד ארץ סיחון ועוג היתה אסמכתא לפיכך אם התנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו כגון שאמרה אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שאז תהיה מתנת הגדול קיימת ואם יתרצה תהיה המתנה בטלה אז התנאי קיים ואם נתרצה בנה הקטן המתנה בטלה: או אם כתוב בשטר ותנאים הללו נעשו כדין התנאים המקויימים או כתנאי בני גד ובני ראובן אז התנאי קיים אבל אם אין כתוב בשטר אחד מהדברים הללו אז התנאי בטל והמעשה קיים:
ומה שכתבת לבטל המתנה משום דאין קנין לאחר מיתה אינו נ"ל כי הנתינה היתה ע"מ שאם לא יתרצה בני הקטן בפשרה וקיימא לן כל האומר על מנת כאילו אמר מעכשיו דמי: ואפי' אם לא נכתב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפילו הכי הוי כאילו אמר מעכשיו דקיימא לן בר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הילכך כיון שבשטר כתוב בו זמן הוי כאילו כתוב בו מהיום ואינו קנין דלאחר מיתה:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כדרך שנקנה המקח כך נקנית המתנה כיצד נתן לו מטלטלי לא קנה עד שיגביה או ימשוך וכו' וכל זמן שלא קנה כראוי יכול לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר וכולי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות זכיה וכתב ה"ה דבר פשוט היא זה בהרבה מקומות וכבר נתבאר פ"ז מה' מכירה דבדברים בלבד אף על פי שלא קנה המקבל החוזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה ובמתנה מועטת כמו שנזכר שם :
ומ"ש וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפי' בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה בקידושין פרק האומר (סה) מר זוטרא ורב אדא סבא פלוג נכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרי ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן או דלמא לא מיתוקמא מילתא אלא בסהדי א"ל לא איברו סהדי אלא לשיקרי:
ומ"ש אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו אין צריך קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו בפ"ק דסנהדרין [%ו] ובפ' המקבל (קיב.) דקדקו כן התוספות והרא"ש בכמה דוכתי וכן דקדק הר"ן בפ"ק דקידושין אמתניתין דע"ע נקנה בכסף :
ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין פרק שלישי מה' זכיה והטעם מבואר דכיון שהוא בידו מיד זכה בו דאין לך משיכה גדולה מזו. מחילה בטעות אימתי הוי מחילה עיין במהרי"ק שורש כ"א: [%א] דיני מחילה כתבתי בסי' י"ב ועיין בסימן ל"ג וע"ז: כתב מהרי"ק בשורש צ"ד אין מועיל במטלטלין כשהם בעין לשון מחילה אלא לשון נתינה אדם שעושה מעשה שנראה שמודה לחבירו הוי כמחילה מהרי"ק בשורש קי"ח ותשובו' הרא"ש כלל מ' סי' ב'. הזן את חבירו סתם אם חוזר ומשתלם ממנו מגיד משנה פי"ב מהלכות אישות ועיין במה שכתבתי בטור יורה דעה סי' רנ"ג. הרואה שלו ביד אחרים ולא תבעו אי הויא מחילה בפסקי הרא"ש פרק איזהו נשך. דיני מחילה בטעות עיין במישרים נט"ו חלק שלישי: כתוב בהגהות מרדכי דב"ב שלשה אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה ואחר כך נתנה מתנה לאחד מהם אע"ג דאין מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמרי ומקני. אם אמר לחבירו מנה נותן לך והניח לו משכון עליו עיין בפרק קמא דקידושין בתוספות והרא"ש והמרדכי: [%ב] כתב הרשב"א בתשובה מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל ודוקא מטלטלין אבל קרקע לא ואע"פ שדר בה והחזיק לפי שקרקע לא שייך בה תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בהקנאה כן הדברי' כמו שאמרתי דהא מוכר פירות דקל לחבירו אם שמט ואכל מה שאכל אכל משום דבשעה שאוכל ולא מיחה ולא חזר בו אותה שעה רואין אותו כמוחל עכשיו ואפילו הניחו אוכל מפני שהיה טועה בהקנאתו וסבור שקנה לוקח ואילו היה יודע שלא קנה היה מונעו אפ"ה זכה משום דמחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא בפ' איזהו נשך (סו:) עכ"ל וכתב עוד שאלת שמעון היה חייב לראובן מנה ונתפשרו ביניהם שיעשה שמעון שטר חוב בשם לוי מכ' ליטרין אחר כך נתרצה ראובן ועשה לו מחילה גמורה מכל תביעת ממון ואח"כ כתב לוי לראובן שטר הרשאה לתבוע משמעון אותם עשרים דינרים ובא ראובן ותבעו משמעון ושמעון טוען כי לוי לא הלוהו שום ממון אלא העשרים דינרים שלך הם אלא שעשית השטר בשם לוי ואתה כבר אחלת לי כל תביעת ממון תשובה אם העשרים דינרים של ראובן אע"פ שהשטר בשם לוי הכל נכנס בכלל המחילה שעשה לשמעון שאע"פ שכתב ראובן השטר בשם לוי לא הקנה המעות ללוי וכן שמעון שיודע שהמעות של ראובן אע"פ שכותבין ללוי לראובן מתחייב והכי מוכח בר"פ הגוזל עצים (קב:) בשמעתא דהלוקח שדה בשם חבירו וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו : [%ג] האוכל עם חמיו יותר מהשנים שקצב לו שתי שנים ואח"כ תבעו לשלם לו מזונות אותם שתי שנים עיין בת"ה סימן שי"ז כתב הרשב"א שאלת ראובן היה תופס קרקעו של שמעון ולא היה יכול להוציאו מידו עד שא"ל ראובן לשמעון מחול לי הקרקע ועשה לי שער מחילה ואתן לך ק' דינרים ותסתלק מהקרקע ועשה שמעון כן וכתב לו שטר מחל לו אותו קרקע בק' דינרין ואחר זמן בא שמעון וטען לראובן לא קנית בשטר זה דהו"ל כידי מסולקות ממנה דלא קנה ואפי' המעות איני חייב להחזיר לך לפי שלא קבלתי המעות אלא בשביל שאעשה לך שטר מחילה וכבר עשיתי תשובה הדין עם ראובן דכל שקנו מידו אפילו באומר דין ודברים אין לי על שדה זו קי"ל דמגופו של קרקע קנו מידו ולענין המעות להתלמד במקום אחר אם לא קנה מן הדין חייב להחזיר דאומדן דעתא הוא דלא נתן אלא ע"מ שיהא הקרקע שלו במחילה זו עכ"ל :
היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה בסי' קכ"ו:
כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך וכו' בפ"ג מה' זכייה: מ"ש רבי' ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים בסימן קכ"ז:ומ"ש וכן השיג עליו הראב"ד לא קאי אלא למה שהקשה מההיא דמנחות אבל מה שהקשה תחלה דמ"ש חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו לא נזכר בדברי הראב"ד ועיקר דינו של הרמב"ם כתב ה"ה שהוא מדמייתי בפ"ק דגיטין (נח:) מתני' דפיאה הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקס"ד לאוקמי דטעמא דלא יצא לחורין משום דלא פלגינן דיבורא היא וזה לשון הרי"ף ז"ל בהלכותיו ת"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהו סתם לא יכול עבד לברור לההוא כל שהוא דליקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דיבורא ע"כ ואע"ג דהך אוקימתא לא קיימא למסקנא דגמרא דקדק ממנה הר"י הלוי וכתב דכל דלא סיים לא קנה ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבירו אגב ד' אמות קרקע צריך לסיימי ליה להנהו ד' אמות דאי לא סיים ליה ד' אמות בפירוש לא קנה ואע"ג דאמרי' (ב"ב קז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניה' ונוטל חצי שדהו התם משום דסיים לו השדה אלו דבריו בגיטין וזאת היא סברת המחבר תלמידו וחכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו שטעם זה לחלק בין מסיים לו ואינו מברר החלק לאינו מסיים כלל אינו דכי היכי דכשאינו מסיים לו כלל יכול לדחותו ולומר לו בכל הקרקע לא זהו שנתתי לך ה"נ בחלקי השדה יכול לדחותו ולומר לו בכל חלק ממנו לא זהו אלא ודאי ש"מ דלא בעינן סיום כלל ועוד ראיה מדגרסי' בפ' שני דייני גזירות (קט:) ההוא דא"ל דיקלא לברת וכולי והאריך ה"ה להליץ בעד הרמב"ם ובסוף הניח הדבר בצ"ע: (ב"ה) ואני אומר דההיא דפ' שני דייני גזירות וכו' וכתב בכסף משנה מה' זכייה פ"ג: דיני מתנה עיין בסי' ס' וקי"א וקי"ב וקכ"ה וקק"ז וקק"ד. הנותן מתנה קרקע לבנו ע"מ שלא יחול שום חוב על אותו קרקע ולא היה לו בן אחר ובשעת פטירתו הניח לו קרקע או טלטל אחר ולאחר פטירתו לוה הבן ובא בעל חובו לגבות מאותו קרקע עיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ה: הרוצה לתת לבתו מתנה ע"מ שלא יחול עליה שום שעבוד לא להבא ולא לשעבר בכלל הנזכר: האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו הר"ן פרק מי שאחזו גמרא ה"ז גיטך על מנת שתתני לי ק"ק זוז:
(ח) הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו. בד"א שנתנה לו סתם וכו' בפ' י"נ (קלד.) מייתי מתני' דמעשה בית חורון דאמרו חכמי' כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכ' הרא"ש ז"ל ולא דוקא להקדיש אלא ה"ה נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמכה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קא מדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוציא ממנו דמתוך שלא יוכל להחזיר לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חילוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפי' נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כ"א דבר א' הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים פ' השותפין (מח:) גבי ההוא גברא דהו"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו' ורבא פריך ליה התם ממעשה בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כ"א הערמה בעלמא א"נ ר' אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וה"נ אמרינן לקמן (קלז:) אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף עכ"ל:
והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב וכו' בד"א שמחזירה לנותן בזמן הקצוב וכו' בס"פ י"נ (קלז:) אמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא החזירו יצא לא החזירו לא יצא קמ"ל דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה ועיין בהר"ן ריש קידושין: [%ד] כתב הרשב"א בסימן אלף שאלת הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר ולא קבע זמן והנותן אומר לא נתכוונתי אלא שתחזירהו מיד והמקבל אומר אין לו להחזירו כי יש לי זמן להחזירו כל ימי חיי וכל זמן שאחזירנו המתנה קיימת תשובה אם אמר על מנת שתחזירהו הדין עם המקבל וכן הדין אפילו באתרוג כשא"ל ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אבל אם אמר ליה ע"מ שתחזירהו לי בזה יש לחלק מה שהוא ענין שאם היתה המתנה בדבר שהדעת מכרעת שצריך לו עכשיו אנו אומרים לא נתכוין זה אלא שיחזירנו לו למה שצריך לו עכשיו לאחר שעה והיינו מה שאמרו גבי אתרוג ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא אבל אם אינו צריך לו עכשיו למצותו וכיוצא בזה כל שלא קבע לו זמן מקיים תנאו והולך ובלבד שיחזירהו בענין שיהא ראוי לו וכדאמרינן בשור זה נתון לך על מנת שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר על מנת שתחזירהו לי מאי דחזי לי קאמר ולמאן דאמר בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ומת ניתנת לאחד מהיורשים ה"נ מחזירו ליורשיו : הנותן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר ונאנס מידו אם הוא חייב באונסו עיין בפסקי הרא"ש פרק לולב הגזול:
לפיכך הנותן שור לחבירו ואמר ליה ע"מ שתחזירהו והקדישו והחזירו קדוש אבל אמר ליה על מנת שתחזירהו לי אינו קדוש וכו' מימרא שם: וכתב רשב"ם בנותן שור לחבירו ע"מ להחזיר בתוך ל' ומת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הו"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא יתחייב אלא בפשיעה והביא דבריו ה"ה בפ"ג מה' זכייה וכתב עוד ה"ה ויש לדקדק בע"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם או לא דילמא כי היכי דאקדשיה פטור הכי נמי המיתו או דילמא מת לאו חזרה היא עכ"ל ועיין במישרים נט"ו ח"ב:
וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא"כ נתקיים התנאי כ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' זכייה וכתב ה"ה זה פשוט בכמה מקומות עכ"ל ודע דבפ"ק דקידושין (כז.) למיפשט בעיין דמי בעינן צבורין מייתי הא דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וכתב שם הר"ן בשם הרמב"ן דמהא שמעינן שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי ואע"ג דבעלמא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאה להנאת הנותן הוה אפ"ה תנאה דהוי להנאת המקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך ק"ק זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל והביא דבריו ה"ה בספ"ו מה"מ ונתבאר זה בדברי רבינו סי' רמ"ג: והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו וכו' דברים אלו נתבארו יפה בטור אה"ע סי' ל"ח:ומ"ש אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שא"צ כל אלו אלא לתנאי גיטין וקדושין ר"ת פי' שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ג"ז נתבאר בסי' הנזכר דברי הרמב"ם ז"ל הם בפ"י מהל' אישות ופ"ג מהל' זכיה והסכמת הרא"ש היא בס"פ נ"י ובתשובה כתבה רבי' בסמוך:
שאלה לא"א הרא"ש ראובן נתן ממונו לשני בניו וכו' ברא"ש כלל פ"א ועיין בסי' קק"ז:
וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן וכו' כלל ע"א ועי' בסי' רצ"ח: [%ה] ראובן שנתן אלף זוז ללוי להתעסק בהם ושיתן פירותו לשמעון ומת ראובן ובאים היורשים ואומרים אנו רוצים המעות ושמעון מעכב עיין בתשובת הרשב"א סימן תתקי"ט דין אחד ממתנה בתשובו' הנזכרו' סי' אלף קנ"ט: [%ו] כתב עוד הרשב"א שנשאל על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שיחלקו הירושה כתב שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה טען שמעון ואמר כיון שמת אבי נמחל שעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שעבודו אפי' קודם חלוקה והאריך בדבר: וכתוב במישרי' נט"ו ח"ב הנותן לחברו מנה והניח לו משכון עליהם י"א קנה אע"פ שלא קנה במכר וי"א לא קנה אא"כ הקנה לו בגוף המשכון לדמי המתנה וזה עיקר ומזה דקדקו כי הנותן מתנה באחריות ונמצאת המתנה בטל האחריות כמו מנה אין כאן משכון אין כאן בפ"ק דקידושין עכ"ל מה נקרא מתנה שכתוב בה אחריות בתשובות מיימונית דספר קנין סי' ל"ד. ראובן שטען על שמעון אחיו חלוק לי בנכסי אבינו ושמעון השיב אבינו נתן לי במתנה קרקע פלוני וראובן טען כי סתר המתנה ההיא כי שוב נתן לי ולאחיותי שטר אחר וחזר בו ממתנה ראשונה וכח היה בידו לעשות כן שהרי במתנה ראשונה כתב וכל ימי חיינו יש לנו כח בנכסינו לעשות כל חפצינו וליתן במתנה לכל מי שנרצה בחיינו ושמעון אומר לא היה יכול לחזור בו שהרי כתב בשטר מתנה ראשונה דלא להשנאה ודלא למהדר ומה שכתוב בה וכל ימי חיינו וכו' יש לפרש שר"ל שיהא אפטרופוס להכניס ולהוציא עיין בתשובות מיימוניות סי' ס"ט ראובן היה מחזיק בבית א' ושמעון היה מערער עליו לומר שלי היא והלך שמעון ונתנה במתנה ללוי ואחר כך תקפו שמעון לראובן לדין והוציא מידו ועתה תובעה לוי ממנו ושמעון אומר מתנתי לא היתה מתנה כי אז לא היתה ברשותי עיין במרדכי פ"ק דמציעא וכל בו סי' קכ"ג. עכו"ם שמשכן מטלטלין לראובן ואח"כ נתנם העכו"ם לשמעון בשטר זכה ראובן במטלטלין אלו תשובות הרשב"א בסי' אלף ול"ב עיין בתשובות הרשב"א סי' תתקס"א הרוצה לתת מתנה לבתו נשואה שלא יהיה לבעלה רשות בהם לא בחייה לפירות ולא לאחר מיתתה בגוף הנכסים עיין בהריב"ש סי' רט"ו בעל שנתן מתנה לאשתו והיא היתה חייבת לאחר מעות ובא לגבות מאותה מתנה בכלל ל"ט סי' ו': נוסח שטר מתנה שכתוב בו שאמר לעדים כתבו ותנו לה שם מי שיש לו בית ונפלו ממנו מקומות והאבנים והקורות בתוך הבית ואח"כ נתן חצי ביתו והמטלטלין לבתו אם הקורות האלו בכלל המטלטלין בכלל מ"א סימן ד' ובכלל ע"ו סי ג' דיני אלמנה שנתנה מתנות בכלל חמשים ונתבארו בטור אה"ע:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כדרך שנקנה המקח וכו' כל זה לשון הרמב"ם בריש פ"ג מהלכות זכייה: ומ"ש יכול לחזור בו ממתנתו ר"ל שאין במתנה אף משום מחוסרי אמנה אם לא במתנה מועטת לעני כדלעיל בס"ס ר"ד:
ומ"ש אבל המוחל לחבירו וכו' פירוש דקיימא לן מחילה אין צריך קנין וכבר נתבאר לעיל בסימן י"ב סעיף ט':
ומ"ש וכתב הרמב"ם וכן הדין בנותן פחדון וכו' דקדק בלשונו דאצל חוב כתב לשון מחילה ואצל פקדון שהוא חפץ בעין כתב לשון נותן משום דאין לשון מחילה מהני אלא בתוס' כדלעיל בסימן ע"ג סעיף ל"ב בתשובת הרא"ש וה"ה בקרקע לא מהני לשון מחילה ועיין במ"ש לשם בס"ד ומה שהביא בית יוסף כאן במחודשים סעיף ג' בתשובת הרשב"א שכתוב בה וכתב לו שטר שמחל לו אותו קרקע במאה דינרין וכו' צריך לומר שלא כתב לו באותו לשון אלא שמחל לו כל תביעה שהו"ל על אותו קרקע אבל לשון מחילה ודאי לא מהני בקרקע שהוא בעין כמו בחפץ שהוא בעין דמ"ש:
כתב הרמב"ם כשם שהמוכר צריך לסיים וכו' ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות וכו' איכא לתמוה דהלא רבינו העתיק לשון הרמב"ם בדין מוכר דבר שאינו מסויים בריש סימן ר"ט כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך וכו' אין כאן קנין כלום ולא נחלק עליו הרי דסבירא ליה כהרמב"ם לחלק בין מינו ידוע לאין מינו ידוע וכמו שכתב הרמב"ם בר"פ כ"א ממכירה ואפשר דרבינו רצה לומר דבר שאינו קצוב דכתב הרמב"ם דלא משתעבד דאין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה דעל זה נחלק רבינו בסוף סימן ר"ז בשם הרא"ש אבל לשון רבינו לא משמע הכי ומה שאמר רבינו וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי וכו' גם כן תימה מה היה קשה לו מטעם סברא הא ודאי דמסתברא דבאומר קרקע מנכסי קנויה לך אין כאן דבר מסויים כלל דלא פירש כמה קרקע מקנה לו הרבה קרקע או מעט וגם לא סיים לו איזה קרקע אבל באומר חלק כך וכך משדה פלוני הרי שסיים השדה וגם נתן קצבה למתנתו חלק כך וכך כגון ט' קבין או בית כור בשדה פלוני אע"פ דלא מסיים לו במזרחו או במערבו הרי נוטל הפחות שבאותו שדה דזה סיים במתנתו קרינן ביה: ומ"ש ועוד דהא דאמרינן במנחות בית בביתי אני מוכר לך נותן עלייה וכו' נקט לישנא דתלמודא משמיה דעולא במנחות וכבר כתב רבינו המסקנא דמסקינן בנדרים מאי עלייה מעולה שבבתים לאפוקי עלייה דגריעא מיהו בית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו כדכתב רבינו בסוף סימן רי"ד סעיף י"ח אלא דאף לפי זה השיג רבינו עליו דמכל מקום לא סיים ממכרו ואפ"ה קנה ואין זו השגה לפע"ד דזה ודאי הוי סיים ממכרו דמדאמר ליה בית מבתי אני מוכר לך סתם בית הוי ד' אמות על ד' אמות לא פחות כדתניא פ"ק דסוכה משא"כ קרקע בנכסי קנוי לך דלא סיים כלל קנייתו כדפירש' ואף לפי פשט מימרא דעולא דנותן לו עלייה משום דגריעא הוי נמי סיים ממכרו דעכ"פ נותן לו בית או עלייה ד' אמות על ד' אמות לא פחות הו"ל כמו חצי שדה אני מוכר לך דמשמנין וכו' דכונתו לומר שיעור חצי שדה דהיינו ד' קבין וחצי קב דהו"ל ג"כ סיים בקנייתו חלק כך וכך בשדה פלוני ואע"ג דלא סיים לו מצר אותו חלק במזרחו או במערבו ועיין במ"ש ה"ה ומביאו ב"י מקצתו ובספר כסף משנה הליץ ג"כ בעד הרמב"ם ליישב מה שהקשו על דבריו ע"ש:
הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה וכו' כך הוכיח הרא"ש מסוגיא דפרק יש נוחלין בעובדא דיונתן בן עוזיאל ושמאי ע"ש סוף (ד' קל"ג) ובהרא"ש (דף ר"ט) ורצונו לומר דאינה מתנה כלל אפי' לא עבר על דעת הנותן במה שנזכר מתוך מחשבתו שאינו נותן לו אלא כדי שלא יעשה כך וכך דכיון דנתן לו בסתם דמשמע שיעשה בה כל חפצו וזה הפך המחשבה הניכרת מתוך מעשיו הלכך אינה מתנה אבל אם פירש שלא יעשה כך וכך הויא מתנה אם קיים התנאי ואם לא קיים המתנה בטלה כמ"ש בתשובת הרא"ש בסמוך סעיף י"ב:
והנותן מתנה על מנת להחזיר וכו' לפיכך הנותן שור וכו' פ' יש נוחלין סוף (ד' קל"ז):
וכן כל מתנה שהיא על תנאי וכולי כ"כ הרמב"ם כ"ג מה' זכייה וע"ל בסימן ר"ד שכתב רבינו בסעיף ב' דצריך לחלק בדבר בין התנה המוכר לטובת הלוקח ובין התנה הלוקח ולשם בארתיו בס"ד:
שאלה להרא"ש וכו' ריש כלל פ"א עד שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה פי' דהשתא לפי זה דהאי לא יוכל למכור אינו תנאי אלא רוצה שתהא המתנה קיימת עכ"פ אלא דמתנה שאם ימכור תהא המכירה בטלה דבר זה ודאי אין בידו להתנות שאם רוצה שתהא המתנה קיימת בין ימכור בין לא ימכור היאך מתנה שתהא המכירה בטל דכיון דהמתנה קיימת עכ"פ א"כ שוב אי אפשר לומר שאם ימכור שיהא המכר בטל אלא בע"כ האי לא יוכל למכור הוא תנאי שלא תהא מתנה זו חלה מעכשיו אלא כשיקיים תנאי זה שלא ימכור אותה דאם יעבור וימכור הרי המתנה בטילה למפרע:
וששאלת אלמנה וכו' כלל ע"ב דין ג' ולשם הביא כל המקומות שאמרו בתלמוד דהוי אסמכתא דמיירי דמתנה עם חבירו שאם לא יעשה כך וכך שמקבל עליו הפסד כך וכך זהו אסמכתא ודאי כי לא קבל עליו הפסד בלבו ולא נתכוין בדעתו למה שאמר כי אמר בלבו לא יבא לידי כך כי ודאי אעשה דבר זה כי אפשר הוא לעשותו בקל אבל בנדון זה שלא קבל עליו הפסד אלא תנאי גרידא הוא שנתנה לאחד מבניה מתנה על תנאי אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו בין הבנים אין כאן ענין אסמכתא כלל וע"ל בסי' רנ"ג סעיף מ"ב השיג ג"כ רבינו על האלפסי והר"י הלוי גבי אם ילדה זכר יטול מנה דכתבו ז"ל דאסמכתא היא כיון דאמר אם ילדה וכתב רבינו דאסמכתא ליכא הכא אלא ככל מתנה שהוא על תנאי שמתנה אם תעשה כך שתהיה מתנה וכו' ואמר עוד הרא"ש וכי מתנה שנתן משה וכו' כלומר דאי איתא דכל מתנה באם יהיה כך וכו' הויא אסמכתא א"כ מתנת משה לראובן וגד דקאמר גם כן אם יעברו ואם לא יעברו תהיה אסמכתא אלא ודאי תנאי בעלמא הוא ולא הויא אסמכתא אלא במקבל עליו להפסיד בכך וכך ונראה לי דהרא"ש ז"ל רצונו לומר דלא הוי אסמכת' בשום תנאי אא"כ דהדבר ידוע ומשמעו' דבריו הוא שלא אמ' כך בדוקא ושיהי' כך כמו שאמר אלא שאומר כך דרך קנס לקבל עליו הפסד זה אם לא יעשה אבל כל תנאים שבעולם דמתנה בדוקא ורצונו הוא בקיום המעשה אין זה אסמכתא וכן היה תנאי שהתנה מרע"ה עם בני גד ובני ראובן שדעתו ורצונו היה בקיום המעשה שיעברו ושתנתן להם ארץ הגלעד והיא דעת הרמב"ם וכבר הארכתי בזה בסימן ר"ז סעיף י"ו וכתבתי לשם שלדעת רבינו צריך לפרש הך דבני גד ובני ראובן דלא הוי אסמכתא משום דהוי בב"ד חשוב אי נמי מדאורייתא אסמכתא קניא אלא דמדרבנן לא קניא וע"ש:
דרכי משה[עריכה]
(א) כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ז שמעון שאמר לחבירו הא לך בית של יהודה במתנה ויהודה קבל קנין לקבל דבריו של שמעון לאו כלום הוא ואינן אלא דברי הבאי וע"ש: כ' במר' רפ"ק דקדושין ע"ב אם אמר א' לחבירו מנה נתון לך במתנה ונתן לו עליו משכון לא קנה דמשכון אין כאן ומנה אין כאן ואם רוצה להקנות לו ע"י משכון יקנה לו תחילה בקניין המנה והשיעבוד על המשכון ואח"כ יתן לו המשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון וי"א דלא אמרינן גבי מתנה מנה אין כאן משכון אין כאן והרב מרעגנשפורק כתב בשם ר"ת וז"ל שאם נתן לו משכון ע"מ שיתנו לו מנה יעכב המשכון עד שיתנו וע"ש גם בתוס' ואשר"י שם כתבו מזו ובמישרים נט"ו ח"ב כתוב כסברא הראשונה ודקדק מכאן שאם כתב לו מתנה באחריות ונתבטלה המתנה גם אחריות בטלין כמו מנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל:
(ב) המרדכי כתב חלוקים בזה ריש פ"ק דסנהדרין וע"ש כתב עוד המרדכי שם בשם מוהר"ם דמחילה אין צריכה קניין אפילו יש לו שטר או משכון עליה ולעיל ס"ס י"ב לא משמע כן וע"ש וכתב מהרי"ק שורש י"א היכא דמחילה אינה צריכה קנין וקונה לו בקנין פסול לא אמרינן דלא ליהוי מחילה הואיל וגילה בדעתו שחפץ בקנין וע"ש וכ"ה בתשובת הרא"ש שכתבתי לעיל סימן קנ"ה:
(ג) כ' המרדכי ריש פ"ק דסנהדרין אדם שחייב לחבירו שבועה ובקש ממנו שימחול לו וא"ל יהי כדבריך הוה מחילה אע"ג דלא מחל לו בפירוש וע"ש כתוב בתשובת ריב"ש סימן ת"ר במחילה הנעשה על אחד וכתב לו שכל תביעות שיש לו עליו עד אותו היום עד ועד בכלל ואף חובות שנכתבו באותו היום שנכתב השטר הפטור החוב נמחל וע"ש שהאריך ובמהרי"ק שורש קי"א בא' שמחל לאביו על חלק ירושתו בעבור שנתנו לו מעט מן הירושה ואח"כ נודע שאביהן הניח להן הרבה נכסים ופסק דהוי מחילה בטעות וחוזרת אפילו קנו מיניה וע"ש:
(ד) וכתב עוד שם על ראובן שכפר במנה שהיה חייב לשמעון והוצרך להתפשר עמו דלקח חמשים דאינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו וע"ל סימן ע"ג בתשובות הרא"ש אדם שיש לו חפץ ביד חבירו ואמר מחול לך אינו כלום אלא צריך שיאמר לו אני נותנו לך ולא שייך לשון מחילה אלא למי שחייב מעות וכ"כ מהרי"ק שורש צ"ד דין מחילה בטעות עיין במהרי"ק שורש ך' ושורש פ"ט ובתשובת מיימון ס"ס משפטים סימן ט' ובמשרים נט"ו ח"ג והמרדכי כתב פ"ק דסנהדרין דמחילה בטעות אפילו בקניין חוזר וב"י כתב בשם תשובת הרשב"א דמחילה בטעות הוי מחילה כדאמרינן פרק איזהו נשך עכ"ל וע"ל סימן רי"ט ועיין עוד מזה לקמן בסמוך בתשובת מהר"י אדם שעושה מעשה שנראה שמודה לחבירו הוי כמחילה כ"כ מהרי"ק שורש קי"ח ובתשובת הרא"ש כלל מ' ס"ב ועיין בי"ד סימן רנ"ג מי שפרנס וזן חבירו או חתנו אי יכול לתובעו אחר כך שישלם לו או אי אמרינן דהוי מחילה גם לקמן סוף סימן רמ"ו כתבתי דין זה וע"ש:
(ה) וכתב תשובת ריב"ש סימן שע"ה אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה מ"מ הנודר לאחד מתנה לא מהני במה שנתן לו על מנת להחזיר עכ"ל:
(ו) וכתב נ"י פרק יש נוחלין דף רכ"א ע"א שאם שעבדו לחובו בעודו בידו י"א דב"ח גובה ממנו וי"א דאינו גובה וע"ש וע"ל סימן נ"ג איזה לשונות הם לשון מתנה:
(ז) וכתב מהרי"ל בתשובה סימן ע"ה בשם הב"ח א"ז דהואיל והוא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממון מספיקא וע"ש ועיין כל דיני תנאי וחילוקיהן בספר א"ע סימן ל"ח וע"ל סימן ר"ז מ"ש בדיני תנאי:
(ח) ועיין בב"י סימן ר' משום תשובת הרשב"א דלא אמרו ע"מ במעכשיו וכו':
(ט) וע"ל סימן רנ"ח כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קנ"ט על ראובן שהיה לאביו בית ולקחו המלך וראובן כתב ללוי מת שיגיע לו הבית מן המלך ויחזירנו לו יהא במתנה ללוי ואח"כ המלך נתן הבית לשר והשר החזירו לראובן אין ראובן חייב לקיים המתנה דהא לא בא מיד המלך ליד ראובן כו' ועיין שם שהאריך בתשובה זו בדיני מתנה ועיין בתשובת מיימון שבסוף הלכות זכייה ומתנה סימן ס"ט אחין הבאין לחלוק ואחד מהן אומר שנתן לו אביו קרקע במתנה והראה שטר על זה שכתב בו שנתן לו במתנה אך שכל ימי חייו יכול לעשות בה כל מה שירצה והאחרים טוענים שאח"כ ביטל אותו מתנה ונתן הקרקע להם וע"ש חלוקים וטענות בזו כתוב במרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ב ראובן שהחזיק בבית של שמעון ובעוד שהיה ביד ראובן נתנם שמעון במתנה ללוי אם יכול להוציאו בדין מיד ראובן מתנתו מתנה וא"ל אין מתנתו מתנה ואפילו אם בא בידו אח"כ א"צ לקיים ודוקא במקרקעי אבל במטלטלי אפילו יכול להוציאו בדין אין מתנתו מתנה וכן משמע לעיל סימן קכ"א ולקמן סימן רנ"ג אבל הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ל"ב על עכו"ם שמשכן מטלטלין אצל ראובן ונתנן לשמעון זכה בהן ראובן מטעם דנכסי עכו"ם הפקר הן ושמעון לא קנה רק במשיכה מאחר דנסתלק העכו"ם זכה בהן ראובן המחזיק משמע דבישראל או בעכו"ם וכה"ג קנה אם הקנה לו בקנין המועיל ועיין שם ובכלבו סימן קנ"ג וכתב המרדכי פרק מי שמת ד' רכ"ה ע"ד תשובת מוהר"ם על שמעון שנתן ט"ו ליטרין לראובן להלוותם בריבית ובן שמעון ישא בת ראובן ויתן להם המעות לנדוניא ועכשיו בן שמעון אינו חפץ בבת ראובן ופסק דאומדן דעת הוא דלצרכי הזוג נתנן ביד ראובן ומאחר שנתבטל הזיווג נתבטל המתנה וע"ש שהאריך עוד בתשו' זו ובתשו' הרא"ש כלל ס"ח סימן ז' ראובן נתן בית לד' בניו לכל אחד רביע מן הבית ונתן לכל א' שטר וכתב בכל שטר בל העניין מד' בניו אך שכתב בכל שטר לא יועיל אלא למי שמוציאו דהיינו לבעל השטר והג' מהן אבדו שטרותיהן ופסק דהמתנה קיימת ע"פ השטר אחד הנשאר ולא מהני מה שכתב שכל השטר לא יועיל רק לבעל השטר דהוי כאילו התנו שאם יבואו עדים לא יועיל וע"ש גם סימן נ"ז מדינים אלו וע"ש ג"כ כלל ס"ו וע"ל סימן רל"ה מי שנתן לחבירו מתנה שיש לו עליה אחריות וטרפוה מהמקבל מתנה אם צריך לשלם לו: