טור ברקת/תקפח
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקפ"ח - זמן תקיעת שופר - ובו ה' סעיפים
- (א) זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה. ומצוותה משעת הנץ החמה ואילך. ואם תקע משעלה עמוד השחר - יצא. ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא.
- (ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא. ואפילו הם מתשעה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה. ויש אומרים, דדווקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
- (ג) שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם שתקעו כולם כאחד - לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.
- (ד) היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה - תקיעה אחת מוציאה את שניהם.
- (ה) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - אין תוקעין בשופר.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
שנינו "כל היום כשר לתקיעת שופר וכו'". אמנם צריך להיות "ביום ולא בלילה" שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ואמנם להיות שכבר נתבאר לעיל היות כל מעשה המצות תועלת לאדם בעולם הזה, ומה גם לעתיד - לכן גם ענין תקיעת שופר הוא המועיל לאדם לפדות נפשו ורוחו ונשמתו מיד המקטרגים. כדאיתא בזוהר שהאדם אסור בידם, וכאשר עושה תשובה "לאמר לאסירים צאו" - והנה אז יוצא לחירות. וזה לא יתכן להיות בלילה לפי כי אז הוא השליטה של המקטרגים ולא[1] יתכן לצאת מתחת רשותם שלכן נאמר "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" והוא פלא, לא נעשה כך בשום זמן.
ולכן בענין תקיעת שופר אע"ג כי הסוד שלו הוא לאפקא עבדין לחירו שהם עבדים האסורים ביד יצר הרע וחיילותיו, ומה גם כל האיברים של האדם שהם אסורים במאסר עונם - הכל יוצאים לחירות. אמנם לא יתכן לצאת בלילה מטעם שהוא זמן השליטה שלהם. רק ביום שנאמר "יום תרועה יהיה לכם" - ביום ולא בלילה. וזה יהיה "לכם" - לתועלת שלכם כמו שאמרו חז"ל ""לכם" - ולא לעכו"ם", כך זה "לכם ולא לעכו"ם", כלומר בעצם אדם לנפש ורוח ונשמה שבאדם. ומה גם להועיל לכם לזמן התחיה הנקראת 'יום' כמו שאמרו חז"ל בפסוק "כי אליך אקרא כל היום".
ואמנם "מצותה משעת הנץ החמה" לפי כי כן יהיה לעתיד שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ומדקאמר "ביום" נלמד שהוא משעת הנץ החמה ואילך. ויש טעם בדבר המתחלק לשנים. האחד הוא כנגד עכו"ם, והאחד לישראל. והנה כנגד מה שמגיע לעכו"ם נלמד ממה שאמרו חז"ל בפסוק "השמש יצא על הארץ וכו'" - משל לאותו שהיה עובד לשנים וכו' אמר המלך אני מלקה אותו לפני שניהם ואיש לא יצילנו מידו. כך בסדום היו עובדים לחמה ולבנה. אמר הקב"ה אם אני מלקה אותם בלילה יאמרו אלו יצא השמש היה מציל אותנו. ולכן השמש יצא על הארץ וה' המטיר על סדום גפרית ואש בט"ו בניסן כי אז הלבנה שולטת ביום. ולפי שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים וכו'" דהיינו ט"ו בניסן - צריך להיות משעת הנץ החמה דכתיב "והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה", ואין מידו מציל.
וגם בזה לישראל רמז בענין - הוא מה שאמרו חז"ל "כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וכו' וכתיב לא יהיה השמש לאור יומם וכו' לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה". ולכן כדי לתת רמז לדבר למעלה זו אשר יהיה לאיש ישראל בין במחנה צדיקים שאור החמה יהיה שבעתים, בין במחנה שכינה דאע"ג דשכיח השמש והוא שבעתים כאור שבעת הימים - מכל מקום אינו מועיל כנגד שמאיר שם אור שכינה.
ולכן על כל אלה הדברים "מצותה משעת הנץ החמה ואילך". ואם משעה שעלה עמוד השחר יצא. אמנם "אם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר לא יצא" מן הטעם האמור דבעינן שיהיה יום. ולא כן עשה.
"שמע תשעה תקיעות בט' שעות ביום וכו'" - הנה כנגד ענין המועיל לאדם בהוה(?) על ידי ענין התקיעה דהיינו שלימות הנפש אין דבר מעכב להיות שלא שמע כל התקיעות כאחת. ומה גם אע"ג שיהיה "מט' בני אדם". שהנה חז"ל אמרו בפסוק "הוא עשך ויכוננך" הקב"ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר. ומאחר כי כן היה מתחילת יצירת(?) ועל ידי כמה מן המלאכים שהם בית דין של הקב"ה - לכן גם שעתה ישמע מכמה בני אדם - אין דבר זה מעכב השלימות בעצמו. וכן יצירת האדם - לא בפעם אחד נוצר. ולכן בענין התקיעות נמי - גם שישמע אותם בכמה שעות - יצא כי כן זאת תורת האדם בכמה שעות נוצר כמו שאמרו חז"ל.
וכן הוא נמי לענין העתיד שהוא נרמז בשופר, והוא על דרך מ"ש "עורו ישינים מתרדמתכם". וכן הוא כי לעתיד יתקע בשופר גדול ואז על ידי המתים הם מתעוררים ובאים. ולכן יאמר: "ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא" לפי כי הנה תחיית המתים אינו נעשה בפעם אחד בשעת אחת, כי יעבור זמן בין אישי הזמן. וכדאיתא בזוהר פרשת תולדות יצחק דף ק"מ (ח"א קמ, א) וזה לשונו: "מאי הוא דעתוי דר' אלעזר היינו דכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו - משמע דכתיב מישני אלו הם הצדיקים הנקדמים(?) בחייהם קודם. וכמה שנים הם נקדמים? ר' יהודה אומר מאתים ועשר שנים. ר' יצחק אמר רדו שנה וכו'. ר' נחמן אמר לפי השיעור שנבלה בעפר וכו'".
הנה מזה מובן כי יש הפרש בזמן התחייה.
ובדברי חז"ל "יחיו מתיך - אלו שבארץ ישראל, נבלתי יקומון - שבחוץ לארץ". ועוד אמרו מאחר שיודע היה אבינו יעקב כי צדיק גמור הוא למה הטריח את בניו להוליכו ת' פרסה? מפני גלגול מחילות. וביארתי הענין בפסוק "יחיינו מיומיים ביום השלשי יקימנו" (הושע, ז) כמו שאמרו חז"ל ביום השלישי דתחיית המתים. כי הנה בשני ימים הראשונים דאיכא גלגול מחילות נאמר "יחיינו מיומיים" - תחילה בלבד. והם מתגלגלים ובאים לארץ ישראל. "ביום השלישי" יש קימה ועומדים על רגליהם. ולכן ימצא כי יש הפרש בימים.
ולכן נמי "אם שמע תשעה תקיעות בט' שעות ביום יצא" כאמור, "ואפילו הם מתשעה בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה" - לפי כי כן נמי בזמן התחיה נעשה על ידי שנים כדאיתא פרשת תולדות דף קנ"ז (ח"א קנז, א) וזה לשונו: "א"ר יהודה בר יצחק תא שמע אין מלאך אחד עושה שתי שליחיות וכו' ותניא א"ר אבא מלאך אחד אשר קסת הסופר במתניו עתיד להרשים(?) כל אחד ואחד על מצחו ולאחר מכן השר הגדול הולך לתקן כל אחד ואחד ולהעמיד לקבל נשמתו. הדא הוא דכתיב הוא ישלח מלאכו לפניך. מאי לפניך? לפני שליחותך וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי שני מלאכים הם המתעסקים בענין התחיה. ולכן בא הדין עתה "אם שמע מכמה בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה יצא". ומסתברא דדוקא "בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא".
"שמע תשעה תקיעות מתשעה בני אדם שתקעו כולם כאחד לא יצא וכו'" - הנה הדבר מובן עם מה שנתבאר כי התקיעות כאשר הם זה אחר זה יצא מפני כי כן מצינו בזמן התחיה זה אחר זה כאמור. אבל התקיעות כאחד מכמה בני אדם מאחר שאין בזה ענין רמז על העתיד - מה גם כי "אין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה" כי זה מורה על מה שאמר הכתוב "קול קורא במדבר" ואיתא בזוהר "קלא דא לאתערא מיתייא של דור המדבר". והנה זה הקול פשוט הוא. ואחר כלותו לקרא - אז הוא מה שאמר הכתוב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
"היה זה צריך פשוטה ראשונה וכו'" - כבר נתבאר למעלה היות רמז לענין האדם. ולכן השתי פשוטות אלו - התקיעה הפשוטה לפניה - הרמז שלה הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "הוא עשך ויכוננך" - מלמד שהקב"ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר וכו'. וכל זה הוא כאשר הוא בבחינת טיפה. וזה הוא בסוד הפשוטה ראשונה כי כן אז הוא יצירה פשוטה. ואמנם התקיעה האחרונה - כי גם היא פשוטה - הוא סוד אותו קול במדבר שהוא פשוט לאתערא מיתייא. ואחר כך באה התרועה - הוא מה שאמר הכתוב "ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
ולכן כאשר "האחד היה צריך פשוטה ראשונה, זה צריך פשוטה האחרונה" אף על גב כי לענין הרמז שלהם יש בהם הפרש בזמן (כי פשוטה ראשונה הרמז שלה בזמן היצירה, והפשוטה אחרונה הרמז שלה לזמן התחיה) - מכל מקום להיות שהוא ענין דומה זה לזה בענין התקיעה - אע"פ כן "תקיעה אחת מוציאה את שתיהן".
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשבת" - ממה נפשך, אם לענין מ"ש שהכונה הוא "עורו ישנים מתרדמתכם" בהיותם בעולם הזה אם כן אין ראוי לתקוע בשבת כדי להעיר לב האדם כי זכור יזכור מה שאמרו חז"ל כשהאדם טוען לפני הקב"ה הניחוני ואלך ואעשה תשובה הם משיבים ואומרים לו "עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת והעולם הזה דומה לשבת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". ולכן אין לתקוע בשבת כדי שאמר עליו מה נשתנה, והחי יתן אל לבו.
ועוד יש בו מן הרמז כי התחיה אינה בשבת שהרי מי שנדר שלא לשתות יין ביום ביאת הגואל וכו' והמסקנא דאע"ג כי אליהו ז"ל יכול לבא בשבת לפי שאין תחומין למעלה מעשרה - מכל מקום הגואל אינו בא בשבת. ואם כן הוא - אי איפשר להיות תחיית המתים בשבת לפי שהתחייה תהיה אחר ביאת הגואל, והתקיעה כבר נאמר שהוא להחיות המתים. ומאחר כי אין התחייה בשבת - "אין תוקעין בשופר בשבת".
ואין אני בביאור כיצד היו תוקעין בבית דין כי זה תלוי להודיע מ"ש חז"ל "זכו - אחישנה". ולכן היו תוקעין בבית דין סמוך להורות אם הדור הגון יהיה בשבת דלא גרע ממתי יחזקאל שהיה בשבת.
פירוש שני[עריכה]
גם עתה הנה בשמים עדי לדעת מה יעשה ישראל. מה טעם "זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה" שנאמר "יום תרועה יהיה לכם" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל ישראל עלה במחשבה ליבראות קודם שנברא העולם (מאמר). כי הנה שני עולמות הם שנאמר "מן העולם ועד העולם". וקודם שנברא עולם האחרון אז ישראל עלה במחשבה ליבראות. ואע"ג כי כן נמי הענין הוא כי קודם שנברא עולם הראשון גם כן ישראל עלה במחשבה - אין הרצון רק להבין הצריך מן המאמר.
והנה אמרו חז"ל בכל מעשה בראשית מחשבה היה בלילה ומעשה ביום, כדאיתא בבראשית רבה. וסוד הענין בקיצור הוא מ"ש בזוהר פרשת ויצא בפסוק "ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבא - תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין וכו'. כיון דנקטא ליעקב תחות גדפהא - כדין וישכב עמה בלילה הוא - הוא דסתים מכולא, הוא דברכאן וכל קדישין(?) נפקי מתמן. 'יעקב' לא כתיב אלא 'הוא' וכו'" (ח"א קנז, א).
ומאחר כי ענין זה נעשה בצל לילה - אם כן מזה נלמד כי "אין תקיעת שופר בלילה אלא ביום" לפי כי בלילה יעקב עלה למעלה אצל אימא עילאה, וכמו השחר עלה הוא חוזר למקומו כמתחילה. ואיפשר שזה יהיה סוד הברכה שאנו אומרים "נותן ליעף כח" ואז נאמר "ויעש ה' לאדם כתנות עור וילבישם". ולכן אנו מברכים "המלביש ערומים". ואמנם כן אמרו חז"ל "בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור" (מאמר). והענין נרמז כי תורתו הוא בסוד "עץ חיים היא" שממנו נעשה כתר תורה. ולפי כי ר' מאיר שמו גורם - דבר על בחינות האור. ואין הרצון לומר כי לא היו כתנות עור חלילה, כי לעולם הפשט לא יופשט. אמנם רצונו להגיד כי מבחינה אחת עשו כתנות עור וילבישם, וכן נמי עשה להם כתנות אור. ומלת "וילבישם" אינו חוזר לאדם אלא אדם נעשה לבוש לכתנות אלו. וכך היה אומר: ויעש ה' לאדם כתנור אור וילבישם לכתנות אלו בפנימיות האדם.
והיינו סוד השופר הנכנס באדם עליון מעין שופריה דר' מאיר. ונאמר "ויקרא אלהים לאור יום". ולכן צריך להיות תקיעת שופר ביום ולא בלילה. "ומצותה משעת הנץ החמה" - דאילו קודם לכן אי אפשר מטעם כל הדבררים שמצותן משעת הנץ החמה שנאמר "ייראוך עם שמש". כי הנה אמרו חז"ל "משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה", וזה נוהג עד הנץ החמה כדאיתא בזוהר פרשת וישלח דף קע"ט (ח"א קעט, א) וזה לשונו: "ר"א ור"י הוו אזלי בארחא וכו'", עיין שם.
"ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא" - שכן הוא אומר "אף רוחי בקרבי אשחרך". "ואם שמע מקצת תקיעה קודם עלות השחר ומקצתה אחר עלות השחר לא יצא" - שהרי מקצתה לא היה בזמנה כלל. ואיתא בתיקון כ"ח דף ע"ד וזה לשונו: "כד ייתי סמא"ל לאסתכלא בה' לתתא אסתלקת לעילא ואתכסיאת אנפהא מניה ואהדרת אנפה מיניה לתתא ואיהי אתרחקת מיניה. בההוא זמנא תקעו בחדש שופר בכסא, כירחא דאתכסיא ביה סיהרא וכו'".
הנה בפירוש אתמר "בכסא ליום" שהוא ביום.
"שמע ט' תקיעות בתשעה שעות ביום יצא" - מפני שכבר התחיל ההתעוררות מלמטה בזמנו. ולכן אע"ג שנתאחר אין בכך כלום. ואע"ג שיהיה מתשעה בני אדם. וסוד הענין מה שאמר הכתוב "ושלישים על כולו".
"ומסתברא כמאן דאמר דווקא שלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא" וכדאיתא בזוהר פרשת אמור סוד כל בבא ובבא. ולכן אין לשנות כדי שלא לערבב כחות העליונים.
"שמע תשעה תקיעות מתשעה בני אדם כולם כאחד לא יצא" - שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. והרי עיקר הכונה הוא למתק הדינים על ידי מדת החסד שהיא הפשוטה כאשר יבא. ולכן מה הנאה משאר התקיעות? ולכן לא יצא.
"היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה" - מאחר כי תכלית כונת התקיעה הוא למתק בחינת הדין על ידי מדת החסד - הרי נעשה הענין בפשוטה אחת ולכן שניהם יצאו כאמור.
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר" - כי אז נעשה הדבר מעצמו מפני קדושת השבת. אבל בבית המקדש היו תוקעים. וכן נמי בבית דין סמוך. כי הנה בתי דינים הם "בית דין הגדול" - הם בסוד שושבינא דמלכא. בית דין קטן בסוד שושבינא דמטרוניתא. כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף כ' (ח"ג כ, א) וזה לשונו: "שושבינא דמטרוניתא ודא מלכותא וכו' ברחל בתך הקטנה - על דא אתקרי סנהדרי קטנה וכו'". ולפי כי השב(?)[2] הוא בחינת דין - אין בנו כח למתק בחינת הדינים רק כי הדבר נעשה מעצמו. אמנם בתי דינים הללו להיות כי הם השושבינים כאמור - יש בהם יכולת למתק הדינים והעיקר לפי כי שורשם הוא ברכות של השופר. והבן.