טור ברקת/תקסב
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקס"ב - דין קבלת התענית - ובו י"ג סעיפים
- כל תענית שלא שקעה עליו חמה - דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים - אינו תענית. ואם דעתו לאכול קודם לכן אינו מתפלל עננו.
- יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה - כיון שאין רגילות לקבלם בתפלה - אינו צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא עד שיצא מבית הכנסת.
- יחיד שקיבל עליו תענית סתם בערב שבת - צריך להתענות עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הציבור תפלתו.
- תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים ואפילו בערב שבת.
- כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום - אינו תענית.
- אימתי מקבלו? בתפלת המנחה אומר בשומע תפלה או אחר שסיים תפלתו קודם שיעקור רגליו "הריני בתענית יחיד למחר. יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובל". ואם לא הוציא בפיו - אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר - הוי קבלה. והוא שיהרהר כן בשעת תפילת המנחה.
- קיבל עליו תענית בתפלת המנחה אף על פי שהוא אוכל ושותה בלילה לא הפסיד כלום. וכן אם קבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים או יותר זה אחר זה להתענות בימים ויאכל בלילות - אף על פי שהוא אוכל כל הלילה לא הפסיד כלום דהוי קבלה לכולם אף על פי שלא קבל כל אחד ואחד במנחה שלפניו.
- אם קיבל עליו בתפלת המנחה שלשה או ארבעה תעניות ולא רצופין זה אחר זה - כגון שקבל עליו להתענות שני וחמישי ושני וכיוצא - יש מי שמסתפק אי סגי בקבלה אחת לכולם או אם צריך קבלה לכל אחד ואחד.
- קבל עליו להתענות למחר, והתענה, ובלילה שלאחר התענית נמלך להתענות. אף על פי שלן בתעניתו שלא אכל בלילה והתענה כל היום השני -- אינו תענית, מפני שלא קבלו עליו מבעוד יום.
- מתענה אדם תענית שעות והוא שלא יאכל כל היום. כיצד? שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום - הרי זה מתענה אותם שעות ומתפלל בהם עננו. שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. ויש אומרים שגם זה תענית שעות צריך שיקבלנו מאתמול. והיכי משכחת לה? כגון שקבל עליו להתענות מאתמול עד חצי היום, וכשהגיע לחצי היום נמלך וגמרו. או שקבל עליו להתענות למחר מחצי היום ואילך, ולמחר נמלך ולא אכל גם בחצי היום ראשון - הרי זה תענית שעות.
- אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אחר כך, או שאכל עד חצי היום וקבל עליו תענית משם ואילך -- אינו נקרא תענית להתפלל 'עננו'. אבל נקרא תענית לענין שצריך להשלים את נדרו.
- תענית שגוזרים על הציבור אין כל יחיד צריך לקבלו בתפלת המנחה אלא שליח צבור מכריז התענית והרי הוא מקובל. ויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל שהיה להם נשיא לפי שגזרתו קיימא על כל ישראל, אבל בחוצה לארץ צריכים כל הצבור לקבל על עצמם כיחידים שכל אחד מקבל על עצמו.
- יש מי שאומר שמי שנדר ואמר "אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית" - מאחר שמה שהתענה הוא דבר הרשות הוי אסמכתא. אבל אם אמר "אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית", וכן אם אמר "אם יצילני ה' מצרה או אם יצליח דרכי" - לא הוי אסמכתא.
טור ברקת (סעיפים א' - ה')[עריכה]
ענין התענית מהו יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ג (ח"ב קנג, א) וזה לשונו: "פתח ואמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וכו' אלא תלת שליטין אינון לעילא דקוב"ה אשתמודע בהו ואינון רזא יקירא דיליה. ואלין אינון מוחא ולבא וכבדא. ואינון בהיפוכא דהאי עלמא. לעילא מוחא נטיל ברישא ובתר יהיב ללבא[1], ולבא נטיל ויהיב לכבדא, ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא וכו'. לתתא כבדא נטיל ברישא ולבתר איהו מקרב כולא ללבא, ונטיל לבא כיון דנטיל לאתתקף מההוא תקפא ורעו דקא נטיל יהיב ואתער לגבי מוחא וכו'. ביומא דתעניתא בר נש אתער לעילא בההוא גוונא ממש וביומא דשבעא לאו הכי. ביומא דתעניתא בר נש מקרב מיכלא ומשתייא לגבי כבדא עילאה ומאי איהו מקרב? חלביה ורעותיה. ההוא כבדא נטיל כולא ברעותא. כיון דכלא איהו לגביה נטיל ומקרב כולא לקמיה לבא דאיהו רב ושליט עליה כיון דלבא נטיל ואתתקף וכו' מקרב כלא לגבי מוחא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר ענין השינוי הנמצא בין כאשר אוכל האדם או כאשר יושב בתענית כי הוא מן הקצה אל הקצה. כי ביום שאוכל האדם - אז כל המאכל הוא עולה במעלות מן הכבד ללב ומשם הוא עולה אל המוח. וביום שמתענה האדם הוא בהפך - כי נמשך כל המזון מן המוח ללב ומשם לכבד. ואיך יתכן שימצא ענין שינוי גדול כזה בהרכבת טבע האדם והוא כבר כמו זר נחשב?
אמנם הענין הוא כי להיות אשר הדבר זה הוא מוסכם היות הדמיון פועל באדם והוא כח גדול אשר הוא מתגבר על הטבע אשר על כן כאשר האדם אוכל ושותה הוא שקט ונח להיות כי ידע הוא שמוכן לו המזון כדי חייו. וכל אחד מן האיברים מגיע לו די סיפוקו כפי הראוי לו. ולכן אינו פועל באדם, ועולם כמנהגו נוהג. וכאשר אוכל האדם אז המזון לוקח אותו הכבד ומקריב לפני הלב ומשם עולה למוח כאמור. אמנם כאשר האדם חשב מחשבה וגמר בדעתו להתענות - אז מתגבר כח הדמיון על הגוף בחשבו כי יבולע לו לאפס המזון בלתי אכילה, כי לכן לבב אנוש ימס במיעוט חלבו ודמו, ולכן מוכרח הוא כי אז אותה המחשבה מתפשט מלמעלה למטה והוא פועל בלב האדם מאותו הכח הנמצא במוח ומשקיט את הלב. ואז הכבד שקט על שמריו כי הנה הוא לא נתן חלק מן המזון שלקח לשום אבר ועכשיו מחלק המזון להם. ואז כולם נינוחים(?). אמנם הצער אשר מצעטר האדם בתעניתו הוא מסיבת התכת חלבו ודמו והרתחת אש הטבעי מחום הכבד כנודע.
והנה סוד הענין יובן על דרך זה כי הנה נתבאר מזה המאמר כי ביום התענית הוא בהפך מיום שמתענה[2] האדם. כי בכל יום שיאכל האדם הוא עולה מלמטה למעלה. וביום התענית המזון יורד מלמעלה למטה. ואמנם כאשר נתן לב להשגיח על הענין יהיה הכל בהשואה אחת. כי הנה ביום שיאכל האדם הנה אותו המאכל עולה מלמטה למעלה עד שמגיע אצל המוח, ואחר כך גם המוח הוא חוזר ומשפיע למטה ונותן כח בלב ובכל האיברים. וכן נמי ביום התענית הוא מלמטה למעלה בתחילה והוא כי אותו שיגע ומתמעט החלב והדם ועולה מן הלב אצל המוח ואחר כך המוח הוא ממציא(?) מכח שלו ללב, ולב נותן נמי לכל האיברים -- נמצא כלל הדברים כי זה וזה שוים. אמנם ההפרש הנמצא בין כאשר האדם מתענה ליום אשר יאכל הוא כי ביום שאוכל חלק המזון הגשמי הוא המתעורר ועולה בתחילה מלמטה למעלה ואחר כך יורד הרוחניות מלמעלה מן המוח אצל הלב ומשם לכבד ולכל האיברים. אמנם יום ענות אדם נפשו - אין שם דבר גשמי כלל. רק כי כאשר חום הטבעי מתגבר ומהתפך החלב - אותו חלב ודם הפנימי הוא המתעורר ומתקרב אצל הלב ומשם אצל המוח, ואחר כך הוא יורד אותו הכח מן המוח אצל הלב ושאר האיברים.
ולכן יאמר במאמר זה כי "תלת שליטין אינון לעילא וכו' ואלין אינון מוחא ולבא וכבדא. ואינון בהיפוכא מהאי עלמא". שהרי ביום שהאדם מתענה כך היא המדה שהמוח הוא משפיע ללב ומשם לכבד. אמנם הענין הוא כי מאחר שהנחנו כי בתחילה מתעורר מלמטה אותה התכה של חלב ודם ועולה למעלה ואחר כך המוח הוא משפיע מכחו עליהם -- נמצא כי יצדק במאמר שהם "בהפוכא מהאי עלמא".
ובהקדמה זו יובן מה שאמר בזוהר פרשת בשלח דף ס"ב (ח"ב סב, א) וזה לשונו: "תא חזי ודא איהו ברירו דמלה. מזונא קדמאה הוא מזונא דכל עלמא. ההוא דאתייא מן שמיא לארעא והוא מזונא דכולא. מזונא דאיהו עילאה מניה וכו'. ודא איהו מזונא דמסכני וכו'. מזונא עילאה יתיר מאלין הוא מזונא דבני מרעי וכו'. ומאי איהו? חלב ודם. הדא הוא דכתיב להקריב לי חלב ודם. ודא איהו מזונא מאתר דאקרי שמים והוא עילאה דקיק מכלא. מזונא עלאה קדישא ויקירא - מזונא דרוחא ונשמתא וכו'. הוא מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא והוא מזונא דאתי מחכמה עילאה", עכ"ל.
והנה המאמר זה קשה ההבנה. כי הנה אין להכחיש המוחש ובחוש הראות אנו רואים כי כולם כאחד שוים בענין האכילה. והגם כי יש הפרש בין רב למעט, כי אין אכילת החולה כמו איש הבריא, אמנם מכל מקום בענין המזון הכל אחד בענין שהוא גשמי. וכן נמי אין הפרש בין מאכל העני ובין מאכל תלמיד חכם. ואיך עושה הפרש גדול בין שלשה אלה? ואמר כי מזון של כל אחד ואחד הוא נמשך ממקום אחד זה למעלה מזה, לא ראי זה כראי זה. ובחוש אנו רואים כי כולם הם בהשואה אחת שאוכלים דבר גשמי?!
אמנם הענין הוא כי הנה תחילת דברי הרשב"י ע"ה בא להודיע השבח הנמצא להם לישראל בענין המן שנתן להם הקב"ה לאכול. והודיע שהיה דבר דק רוחני עד מאד, לא נמצא מעולם מאכל דק כמוהו. ולכן חזר לפרש בענין המאכל המדרגות הנמצא בו אע"ג כי כל המאכל זה הוא גשמי - מכל מקום ההפרש ימצא בין האוכלים כי לא [ראי זה][3] כראי זה. והוא דבר קרוב לענין אכילת המן כי הנה אע"ג שהוא דבר אחר והיה ענין רוחני - מכל מקום היו מתפרנסים בו מלאכי השרת (כמו שאמר הכתוב "לחם אבירים אכל איש") וגם עם שראל. וההפרש גדול הוא ביניהם לפי שהיה נעשה גס ויורד ומתעבה. אמנם בצד מה היו בהשואה אחת. וכן נמי יהיה החילוק בין המאכל הגשמי בין אישי הזמן האוכלים אותו אך לא במאכל עצמו, כי הוא אל עמק שוה.
ולכן פירש הרשב"י ע"ה והודיע כי המאכל היותה גס ועב הוא המאכל שאוכלים אותו ההמון שהוא המתהוה מן השמים והארץ אלו הגשמיים, כלומר כי אין באכילה שלהם כח להמשיך שפע רק מענין שמים וארץ אלו שהם גשמיים. ולמעלה מזה הוא האכילה של העני שהוא חשוב יותר. ולפי כי הוא לב נשבר ונדכה יעשה פועל יותר וזה יחשב בענין המאכל הגשמי כי תחילה ניגש אצל הכבד כמו כן בדומה לזה הוא מזונא דמכסניה כי הוא מעורר המדה האחרונה והוא המשפיע על העני. ולכן גם כי כל ימי עני רעים ואינו שבע מן המאכל הגשמי - הנה הוא בעזר מן הרוחניות כאמור. למעלה מזה הוא מאכל החולה. דאע"ג כי אינו אוכל לשבעה ואינו מתפרנס מחלק מזון הגשמי אפילו בערך העני - מכל מקום על ידי התכת חלב ודם שבקרבו הנה הוא נעזר מן הרוחניות דוגמת המזון כאשר הוא מתקרב לפני הלב. ולכן נאמר "ה' יסעדנו על ערש דוי". למעלה מאלו הוא מאכל העוסק בתורה שהנה הם שלשה מדרגות זו למעלה מזו בענין חולשת הגוף ומיעוט מאכל הגשמי. והוא הסיבה לתגבורת הרוחני אשר יעלה במעלות רמות זו למעלה מזו. כי הנה העני הוא הראשון לחולשת הגוף ומיעוט המאכל. וכן נמי הוא ראשון להשפעת הרוחניות עליו ביותר מן ההמון. ולמעלה ממנו החולה במיעוט המאכל וחולשת הגוף ביותר. והשפעת הרוחניות עליו יותר מן העני נמשך ממקום עליון. למעלה משניהם העוסק בתורה במיעוט חולשת הגוף ותגבורת השפע עליו שנאמר "והחכמה תחיה בעליה".
הכלל העולה מן המאמרים הללו כי כפי חולשת הגוף כך יהיה תגבורת חלק הרוחני והמשכת השפע עליו מלמעלה. אם לענין הרוחניות של האדם עצמו מן המוח ללב ומשם לכבד ולשאר חלק האיברים, ואם לענין הרוחניות הנמשך עליו מלמעלה בדומה לזה. והיינו לאישי הזמן שלשה אלה בני נח. ומזה נחזור ונלמוד לאדם המתענה הנמצא בו מעלה נוספת להיות כי הוא עשה הענין בכונה. דאילו העני והחולה והלומד בתורה - נחלש החומר שלו מעצמו. לא כן הוא במתענה שהוא מתכוין להחליש החומר שלו לדעת. ולכן בלי ספק כי הוא ממשיך עליו רוחניות גדול אשר על כן אמרו חז"ל "היושב בתענית נקרא 'קדוש'" והוא יהיה בהשואה אחת אל הנזיר הנאמר בו "קדוש יהיה" לפי כי הנה נתבאר מן הזוהר כי המעשה אשר נעשה תחת השמש הוא מעורר המדות העליונות למעלה להריק שפע וברכה בכל העולמות. ולכן כאשר מתענה הנה הוא מעורר כל האיברים ומחליש אותם ועל ידי כן הם מזדככים וקרב אותם אחד אל אחד לקבל שפע רוחני מן המוח אל הלב ומן הלב להם, כל אחד לפי ערכו. וכמו כן יהיה מתעורר למעלה המדות העליונות אשר נמשך מהם שורש האיברים הפנימיים שהם הכבד והלב והמוח. גם הכחות הנמשכים מלמעלה בהם שהם כח הנפש בכבד וכח הרוח בלב וכח הנשמה במוח.
ולכן יעלה בתחילה ענין התעוררות מלמטה למעלה בסוד 'אור חוזר'. בתחילה יעלה הכל אל המדה האחרונה כי היא מוכנה לקבל בתוכה כל מעשה התחתונים כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ד (ח"ב קפד, א) וזה לשונו: "תא חזי עלמא קיימא לקבלא תדיר והוא אקרי אבן טבא. ועלמא עילאה לא יהיב לה אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא - כדין הכי נהרין עלה מלעילא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי כל מעשה התחתונים מקבל עלמא תתאה שהוא המדה האחרונה. וכפי התעוררות שלה למעלה כך בא עליה השפע. ולכן כאשר מתענה האדם עולה התעוררות זה אצלה והיא מתעוררת למעלה עד מקום כי תפארת ישראל שניהם בהשואה אחת מעלים בחינת אור חוזר למעלה אל המדה עליונה שהוא דוגמת המוח והוא הנקרא 'קדש'. ולכן נאמר בו "קדש יהיה". ר"ל שהוא מקבל הארה מהמדה הנקרא 'קדש' שהם סוד ארבע מאות שקל כסף כנזכר באדרא רבא. ומה גם משני המוחין שהם סוד ב' פעמים י"ה ב' פעמים י"ה שווה 30 - היינו "יהיה". ומשם נמשך השפע עליון לכל ספירות עליונות ומהם נמשך על המתענה אותה הארה. ולכן נקטינן מאמר כי המשכת הארת שפע זה הוא נמשך מן הראש העליון עד סוף המדרגות כי כל זה הוא סוד "יום אחד". דאף על גב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וכן העולם הוא סוד שש קצוות -- מכל מקום בחינת הפנימיות הוא סוד "יום אחד" בלבד.
ולכן הדין הוא "כל תענית שלא שקעה עליו חמה" לתשלום 'יום אחד' הנזכר, ולא השלימו עד צאת הככבים "אינו תענית" לענין של המשכת שפע זה עליו. אבל ודאי שהוא עינוי נפש. "ואם דעתו לאכל קודם לכן אינו אומר עננו" - כי איך ישאל מהקב"ה ויאמר "עננו ביום צום התענית" והוא לא השלים 'יום אחד' בשלימות.
"יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרה ימי תשובה וכו'" - הנה כבר הנחנו למעלה היות עיקר גדול ענין קבלת התענית צורך גדול אל שלימות התענית. אמנם בימים אשר כבר רגילים להתענות בהם - אין צורך כל כך לקבל עליו התענית בכל יום ויום. ולכן יש אומרים שמי שהוא רגיל להתענות עשרה ימי תשובה - אז "כיון שאין רגילות לקבלם בתפילה", כלומר לא שאין צריך לקבלם כי דבר פשוט הוא כי הרוצה לעשות מעשיו בשלימות צריך לקבל ענין התענית בכל יום ויום כאשר יבא לקמן. אמנם הוא אמר כיון שאין הרגילות של בני האדם לקבלם בתפילה, ר"ל כל אחד לבדו - ולכן יש אומרים כי "אין צריך להתענות עד צאת הככבים אלא עד שיצא מבית הכנסת". ואמנם כפי מה שנתבאר למעלה ימצא קולא זו כי לעומת זה נמי ימעט ההארה הנמשכת אליו מלמעלה לפי כי זה בזה תלוי כדבר האמור.
"יחיד שקבל עליו תענית סתם בערב שבת צריך להתענות עד צאת הככבים" - לפי כי כך הוא משפט הקבלה מצורפת עם השלמת התענית. "אם לא שפירש בשעת קבלת התענית" אמר "הריני בתענית עד שישלימו הציבור תפילתם".
"תענית חלום צריך להתענות עד צאת הככבים" - כי מאחר שהסכימו מן השמים להודיע אותו ולהעיר את לבו - עדיף טפי מן הקבלה. ולכן צרך להשלים. "ואפילו בערב שבת". ואף על גב שנמצא מתענה בשבת - אין זה כלום שהרי תענית חלום מתענים ואפילו בשבת מפני כי כך אמרו חז"ל "יפה תענית לחלום כאש לנעורת ובלבד באותו היום". ולכן מותר לו להתענות בזה לפי כי תענוג הוא אצלו לומר כי נרצה עונו ושב ורפא לו.
"כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום אינו תענית" מפני הטעם האמור למעלה. כי מפני הקבלה של התענית הוא נמשך אור נוסף מלמעלה ונקרא 'קדוש' כאמור.
- [כאן מופיע בדפוס ציטוט של סעיפי שו"ע סעיפים ו' - ט']
טור ברקת (סעיפים ו' - ט')[עריכה]
אחר אשר הנחנו כי מלאכת מחשבת היא פועלת באדם בקרב איש ולב עמוק - לכן מתחייב לקבל עליו האדם בהסכמת דעתו ורצונו להתענות לפי כי על ידי כך הם מרגישים כל האיברים והם מסכימים כולם כאחד להסכמת הלב. ולכן הכנה זו היא עושה התעוררות למעלה. וכל זה הוא ענין הכנה ליום התענית של מחר. ולכן "צריך לקבל האדם התענית בתפילת המנחה". ואמנם הטעם הוא מפני כי אז הזמן התפילה הוא מתעורר הרצון עליון כמו שאמרו חז"ל "אימתי הוא עץ רצון? בשעה שהציבור מתפללין". והנה דקדקו חכמים ז"ל בדבריהם בשעה זו ללמד דלא שנא בין יחיד המתפלל לציבור. דאף על גב כי מה טוב לאדם להתפלל עם הציבור מטעם ־ - מלכו של עולם. אמנם גם אם לא יוכל האדם להתפלל עם הציבור - שארי ליה מאריה להתפלל ביחיד רק שיהיה בשעה שהציבור מתפללים כנזכר במקומו. שלכן מי שלא התפלל מתפלל שתים בשעה שהציבור הם מתפללים מטעם שהוא עץ רצון. ולכן חז"ל אמרו "בשעה שהציבור" ולא אמרו "כשהציבור מתפללים" - להודיע דאף על גב שהתפלל בייד באותה שעה אקרי 'עת רצון' נמי לדידיה.
וסוד הענין הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף קצ"ו (ח"ג קצו, א) וזה לשונו: "פתח ר' אלעזר ואמר: מי בכם ירא ה' וכו'. וכי בגין דלא אתא לצלויי הלך חשכים?! אלא אוקמוה. אבל עד לא יתכנסון ישראל לבתי כנסיות לצלאה סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עילאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמין. ותלת זמנין ביומא אזלי סטרא אחרא דכר ונוקבא ומשטטין בעלמא. וההוא עידן אתקן לצלותא בגין דלא הוי תמן קטרוגא כלל. וכדין איהו עידן לצלותא בגין דאינון אזלי לשדרא לטורי חשוך והר נשפה. כדין פתיחין כוי נהורין עילאין ונפקי ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דצלאן צלותין ומתפלגין על רישייהו נהורין וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי בשעת התפילה מתגלה אור עליון ושורה על ראש המתפלל. ולכן נפקא מינה כי צריך לקבל התענית בשעת התפילה כשהוא מתפלל, ולא יועיל הקבלה אפילו בשעת המנחה בזמן שהוא אינו מתפלל מפני כי כאשר אינו מתפלל אינו נקרא 'עת רצון' לפי שאור העליון אינו שורה עליו אז באותה שעה.
וכי תימא אם כן יועיל נמי קבלת התענית בתפילת הבקר או בתפילת הערב שהוא יותר סמוך לתענית? אמנם הענין הוא כי הנה בתפילת הבקר לא יועיל קבלת התענית מפני כי אז מתעורר מדת החסד כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "פתח רבי אלעזר ואמר: ה' בקר תשמע קולי. ה' בקר - מאי בקר? אלא דא בקר דאברהם דאתער בעלמא דכתיב וישכם אברהם בבקר. דהא כד אתי צפרא ההוא בקר אתער בלמא והוא עידן רעוא לכולא ולמעבד טיבו לכל עלמא וכו'. וכדין הוא עידן צלותא למצלי קמיה מלכא קדישא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי זמן תפילת שחרית אז מתעורר מדת החסד בעולם והוא סוד הימין. ולכן לא נכון לקבל התענית באותו זמן מפני כי תכלית הקבלה הוא ענין התעוררות ולא ימצא זולת בשמאל בסוד "שמאלו תחת לראשי", והוא בסוד תפילת המנחה שהוא כנגד יצחק כמו שאומרים חכמים ז"ל שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".
וכי תימא יקבל התענית בלילה שהוא סוד הדין? לא יתכן. לפי כי תפילת ערבית אין בה ענין התעוררות שלכן אומרים חז"ל שהיא רשות כדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דף קל"ג (ח"א קלג, א) וזה לשונו: "אמר ההוא גברא, הא בקדמיתא אבות תקנום להכי צלותי כמה דאתקינו אברהם ויצחק הוא עיקרא ומה דאתקין יעקב שהוא שבחא דאבהן אמאי איהו רשות ולא עיקרא כהני? אמר רבי שמעון הא אתמר. אבל תא חזי הני תרי זמני דתרי צלותי - לאו אינון אלא לחברא ליעקב בעדביה. כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכין יתיר דכיון דאתייהיבת אתתא בין תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר. ועל דא אבן בעינן לאתערא תרין דרועין בגין דאתייהיבת בינייהו וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי תפילת המנחה הוא ענין התעוררות. לא כן הוא תפילת ערבית. ולכן עתה שצריך האדם לענין התעוררות - לא יועיל קבלת התענית זולת בתפילת המנחה "כשהוא מתפלל אומר בשומע תפילה" - היותר נכון לפי כי שם נאמר "אב הרחמן שמע קולינו" שהוא כח הגבורות המתעורר, "או אחר שסיים תפילתו קודם שיעקור רגליו יאמר הריני בתענית יחיד למחר יהי רצון מלפניך שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת לפניך". "ואם לא הוציא בפיו" רק שהדבר בלבו בלבד שהוא מקבל תענית עליו למר - "הוי קבלה" - לפי שהרי נתבאר כי העיקר בזה הוא ענין מחשבת הלב שעל ידי כך מסכימים כך כל האיברים ויהיה התעוררות למעלה. "והוא שהרהר כך בשעת תפילת המנחה".
"קבל עליו תענית בתפילת המנחה וכו'" - מאחר שהנחנו למעלה כי עיקר התענית הוא ביום מפני כי ההמשכה שהאדם הוא ממשיך בתעניתו הוא מלמעלה מן המוח ומשם ללב ומשם לשאר האיברים. ולכן נמי על ידי כך מתעורר למעלה סוד המשחבה העליונה בסוד הראש ומשפיע למטה לכל אחד ואחד כדי צורכו. וכל זה הוא נקרא 'מדת יום'. ולכן ימצא כי העיקר הוא ביום. ולכן מאחר שקבל התענית עליו בתפילת המנחה וכבר נעשית התעוררות בעצם אדם ומה גם למעלה - ולכן "אף על גב שאוכל ושותה בלילה לא הפסיד כלום" - שהנה השני דברים שהם עיקר כבר נעשו.
וכן נמי "אם קבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים או יותר זה אחר זה", ואמר בפיו או הרהר בלבו לאכול בלילה ולהתענות ביום "אף על פי שאחר כך הוא אוכל בכל לילה לא הפסיד כלום" דהוי קבלה לכולם. "אף על גב שלא קבל כל אחד ואחד לבדו במנחה שלפניו" - מכל מקום יותר טוב לקבל כל אחד ואחד בפני עצמו. ובפרט אם הימים שהוא מתענה הם לצורך תשובה על עון פרטי כי אז צריך קבלה בכל יום וצריך לפרט אז העון שחטא בו שיאמר "הריני בתענית לפניך על עון פלוני. יהי רצון מלפניך וכולי" שצריך לכוין כשאומר דברים אלו באותו שם שפגם בו.
"אם קבל עליו בתפילת המנחה שלשה או ארבעה תעניות וכו'" - הנה כבר נתבאר כי ענין קבלת התענית הוא העיקר של התענית לפי כי הוא גורם התעוררות תחתון ומה גם למעלה. ולכן "אם קבל האדם עליו בתפילת המנחה שלשה או ארבעה תעניות ולא רצופין זה אחר זה" בגין שקבל עליו להתענות שני וחמישי ושני - "יש מי שנסתפק אם מספיק בקבלה אחת לכולם". וכבר נתבאר בזה כי בכל פעם שמקבל עליו התענית הוא עושה התעוררות. ולכן יש מקום להתספק אם מספיק קבלה אחת לכולם כי בשלמא כאשר התעניות הם רצופים - מסתברא כי אפילו בקבלה אחת לכולם מספיק לעשות התעוררות לפי כי ההתעוררות שעשה באותה הקבלה אינו מפסיד אותה אלא מתמיד והולך עד תום כל סכום התענית שקבל עליו. אבל בזמן שהתעניות אינם רצופים, רק הם בסירוגין, הסברא מחייבת כי אינו מפסיק בקבלת תענית פעם אחת בלבד שהרי נתבטל הקבלה ראשונה כאשר בא להתענות בפעם השניה. שהרי אכל ביום של אחר התענית.
וכבר נתבאר כל ספק זה הוא צודק בתעניות שמתענה כל אדם שאינם לענין תיקון עון, אבל כאשר האדם התענה לעשות תשובה מעונותיו על כל עון פרטי - צריך לקבל התעניות שיהיו רצופים זה אחר זה מפני כי כל התיקון הנעשה הוא על ידי שמות הקדש ואיך יתכן להפסיק באמצע השמות!
"קבל עליו להתענות למחר וכו'" - כבר הנחנו למעלה שעיקר התענית הוא שיקבל התענית עליו מבעוד יום בתפילת המנחה כדי לעורר האיברים שלו, גם המדות העליונים. ולכן "אם קבל עליו להתענות למחר והתענה" והשלים, "ובלילה של אחר התענית נמלך" וחשב מחשבה בלבו להתענות גם ביום השני, "אע"פ שלן בתענית שלא אכל בלילהו" ההוא "והתענה כל היום השני אינו תענית" - אינו נחשב אפילו לתענית יום אחד. דאילו קבל מעיקרא היה נחשב לתענית של שני ימים ולילה אחת שהוא עולה לחשבון כ"ו תעניות כנודע. אמנם מפני שלא אמר קבלת התענית בזמנו בתפילת המנחה - לכן לא נעשה ענין של התעוררות. ולכן לא יחשב לו אפילו לחשבון יום אחד מפני שלא קבל עליו התענית מבעוד יום כדבר האמור.
- [כאן מופיע בדפוס ציטוט של סעיפי שו"ע י' - י"ג]
טור ברקת (סעיפים י' - י"ג)[עריכה]
מאחר שהנחנו למעלה כי התענית הוא גורם המשכת אור העליון והשפעת המדות עליונות מלמעלה למטה מראש ועד סוף - ולכן מהקדמה זו נשוב ונלמוד כי כאשר התענית אינו יום שלם, רק לעתים ידועות, לכן יהיה גם ההארה העליונה וההשפעה הנמשכת אינה מלמעלה רק כפי השעות על פי מדותיו יורד השפע הטוב כנזכר. ואף על גב כי אינו מתענה תענית של יום שלם סלקא דעתך אמינא כי אין זה מועיל כלל להמשיך שפע עליון. לכן יאמר
"מתענה אדם תענית שעות". אמנם מכל מקום צריך האדם "שלא יאכל כל היום" כי על ידי כך יהיה כח באדם להמשיך אור עליון ושפע נמי מתחילת המדרגות עד הסוף כאמור. "כיצד? שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד ט' שעות ביום ואחר כך נמלך והסכים בדעתו להתענות אז בשעות שנשארו מן היום - הרי זה מתענה אותם השעות" הנשארים "ומתפלל בהם עננו". ונתן טוב טעם לדבר "לפי שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית" כי סבירא ליה כי על ידי אותה קבלה שקבל מפיו והסכים בדעתו עליה לכן יש כח על ידי כן לעורר הייחוד למעלה כנ"ל, ואף על גב כי מעט הוא. ומתפלל עליהם "עננו" - דאף על גב דקאמר "ביום צום התענית הזה" - אין הרצון דמ"ש "ביום צום" כלומר שהתענה כל היום, אלא הרצון לומר כי מאחר שכל מה שהתענה הוא נחשב מכלל יום והוא בסוד 'מדת יום' - לכן ראוי שימשך שפע מראש ועד סוף בכל המדות הנקראים 'יום אחד' לאחד.
"ויש אומרים שגם זה הוא נחשב לתענית שעות וצריך שיקבלנו מאתמול" לעשות התעוררות בשלימות מלמטה למעלה. אם כן "והיכי משכחת לה להתענות תענית שעות" ויועיל? "כגון שקבל עליו להתענות מאתמול עד חצי היום", שהרי בכגון זה כבר נעשה התעוררות בשלימות, ואחר כך ביום כאשר התענה עד חצי היום כבר נמשך האור עליון והשפע לקצת המדות העליונות, "וכשהגיע לחצי היום נמלך ונתן בדעתו לגמור התענית כל היום" - אז נקרא תענית לפני כי מסתמא מאחר שכבר נעשה המשכה מלמעלה מן הראש בסוד המוח עד חצי המדות שהוא בסוד הלב - נקל הענין להיות נמי מתפשט השפע עד למטה עד סוף המדרגות ונחשב לתענית ומתפלל עננו כנזכר לעיל.
"או שקבל עליו להתענות למחר מחצי היום ואילך" - כי הנה ימצא כי מאחר שעשה קבלת התענית בשעה הראויה - כבר נעשה ענין ההתעוררות כאמור למעלה, כי זה עיקר התענית. ולכן כאשר "אחר כך נמלך וחשב מחשבה טהורה ולא אכל גם בחצי היום הראשון" - אז הוי תענית נמי כי ימשך השפע מלמעלה אל כל המדות העליונות מאחר שמוכרח הוא להתפשט השפע למדות האחרונות מפני כי כבר קדם קבלת התענית בזמנו. ומפני כן גם כן יעבור השפע בדרך המדות הקודמות כדי להמשך למטה. ולכן הוא נחשב לתענית שעות זה וזה - כלומר כי אף על גב שאמרנו שעושה רושם קבלה זו להמשיך האור והשפע מלמעלה - אמנם מכל מקום לא יהיה המשכה זו בהשואה אחת עם העושה שתים העיקרים שלימים, כי הוא ממשיך השפע בשלימות מן המוח ללב ומשם לכל האיברים, לכל אחד חלקו. רק יהיה דבר מצומצם לא בהרחבה, שלכן נקרא 'תענית שעות'. אף על גב שהתענה כל היום - בשני חלוקות הללו מכל מקום נקרא תענית שעות כאמור.
"אם קבל עליו תענית עד חצי היום וכו'" - הנה ענין דין זה הוא מדרגה למטה מן הנזכר. נמצא כי שלשה מדרגות הם זו למעלה מזו.
- המדרגה היותר מעולה הוא היות התענית שלם בשני עיקרים הנזכר - בין בענין הקבלה שמקבל עליו התענית בתפילת המנחה ואחר כך הוא מתענה ומשלים עד צאת הכוכבים. הרי זה תענית שלם.
- ולמטה ממנו הוא תענית שקבל אותו כמשפטו בשעת המנחה אבל היה בדעתו להתענות חצי היום בלבד והשלים כל היום אחר כך, כי בזה ימצא שלענין קבלת התענית היה כראוי אבל לא השלים התענית כולו. ולכן נקרא 'תענית שעות'.
- ולמטה מזה הוא הדין זה. "אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אחר כך, או שאכל עד חצי היום ואחר כך קבל עליו תענית משם ואילך - אינו נקרא תענית להתפלל עננו" - שהרי איכא תרתי לריעותא. אחת ראשונה שהרי לא קבל התענית בזמנו בתפילת המנחה מיום שעבר. ולכן אינו נחשב לתענית להתפלל עננו שהרי נתחסר מעיקרא ענין הקבלה כי הוא הגורם ענין ההתעוררות בעצם אדם. ומה גם לא עשה התעוררות למעלה כאמור לעיל. ומה גם ענין התענית לא עשה אותו בשלימות. ולכן מפני שני סיבות הללו לא יתכן להמשיך השפע עליון בבחינות המדות עליונות. ולכן לא יתפלל עננו לפי שאינו נקרא 'תענית' כאמור.
"אבל נקרא תענית להשלים נדרו" מאחר כי כך קבל עליו.
"תענית שגוזרין על הציבור וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין קבלת התענית הוא מועיל מאד בנפש האדם לקבל עליו מן השפע הנמשך מלמעלה. ומה גם כי מועיל לעשות התעוררות למעלה. ולכן מזה הטעם כל תענית שגוזרים על הציבור "אין היחיד צריך לקבל עליו התענית בתפילת המנחה אלא שליח ציבור הוא מכריז התענית והרי הוא מקובל על כל אחד ואחד" - כלומר כי אותו התועלת הגורם קבלת התענית כל יחיד ויחיד, ומה גם התועלת הנמצא למעלה הנה עתה הוא נעשה על ידי השליח של ציבור לפי כי כן שנינו "שלוחו של אדם כמותו".
"ויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל שהיה להם נשיא שגזרתו קיימת" - כלומר כי אין דבר זה תלוי בענין השליח לפי שאין בו כח לעורר הדברים העליונים על ידי אותה הכרזה שהוא מכריז, כי אין זה דומה לכל יחיד שהוא מקבל עליו התענית כי אותה הסכמה שהוא מסכים בלבו עושה רושם כאמור, אבל הנשיא הוא פועל יותר על ידי הסכמה שיעשה מפני כי הוא נקרא 'לב כל ישראל' על דרך שאמרו "לב בית דין מתנה עליהם" - כך לב זה מאחר שהוא כולל כללות כל ישראל - לכן יחשב כאילו כל אחד ואחד כבר קבל בלבו לעשות התענית וגם כן ויבטא בשפתיו. ולכן הוא נעשה התעוררות בעצם אדם וגם למעלה. ולכן אין צריך היחיד לקבל עליו התענית מבעוד יום כאמור.
"אבל בחוצה לארץ" דליכא נשיא, "צריכים כל הציבור לקבל על עצמם התענית" כיחידים שכל אחד הוא מקבל על עצמו התענית להיות הענין בשלימות כאמור.
"יש מי שאומר שמי שנדר ואמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית וכו'" - מאחר שכבר הנחנו כי עיקר התענית הוא הקבלה, כי הוא הגורם הראשון לכל השפע הנמשך אחר כך בנפש האדם. ומה גם לענין התעוררות העליון. אם כן ימצא כי בענין דין זה שאמר אדם זה "אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית - הוי אסמכתא", ואין מקום לחזק ולאמת הדבר להיות נחשב במקום קבלת תענית. ומאחר כי אין נחשב לענין קבלת תענית - אם כן לא נעשה ענין של התעוררות כלל. לא לענין צורך האדם ולא למעלה להסכים המדות העליונות להתעורר כדי לקבל השפע אחר כך כנזכר. ומה גם כי התענית עצמו שהתענה הוא על דבר הרשות כאמור. אם כן נמצא כי השני עיקרים של התענית נתחסרו. ולכן אין זה נחשב לתענית כלל.
"אבל אם הוא אמר אם לא אעשה מצוה פלוני אשב בתענית" - הנה נמצא על ידי כן דאיכא תרתי לטיבותא; דהוי ענין קבלת תענית, ומה גם התענית עצמו נכון הוא, ומה גם "אם אמר "אם ה' יצליח דרכי"" - כי אז "לא הוי אסמכתא" - ותחשב לו לתענית גמורה שהרי איכא תרתי לטיבותא כאמור.