טור ברקת/תקכא
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקכ"א - דין שלשול פירות ביום טוב ממקום למקום - ובו ג' סעיפים
- משילין פירות דרך ארובות ביום טוב. ולא ישלשלם בחלונות ולא יורידם בסולמות ולא יטלטלם מגג לגג אף על פי שהן שוין.
- מותר לכסות פירות או כדי יין או לבנים מפני הדלף.
- ליתן כלי תחת הדלף - כדינו בשבת כך דינו ביום טוב.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה נתבאר בדברי חז"ל כי אין ראוי לאדם לעשות המצוה על תנאי שיעשה לו הקב"ה טובה בעבורה בעולם הזה שנאמר "יד ליד לא ינקה רע". וזה לשונם "כל שנתן צדקה בידו אחת ומבקש שכרה ביד אחרת רשע הוא שאנו רוצה להניח לבניו כלום". שאילו האבות רצו ליקח מתן שכרן של מצות שעשו מהיכן היינו אנחנו חיים בעולם? ולכן יאמר נא *אם כן מהיכן אני חי מאחר כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, ומה לעשות.
ולכן יאמר נא:
"משילין פירות דרך ארובה ביום טוב" - כלומר לא סתמו עלינו לגמרי שלא לאכול שכר המצות בעולם הזה אלא מקום הניחו לנו והוא דוגמת ארובה שהיא בתוך הבית, ר"ל משילין ולוקחין כל איש ישראל פירות מאותם הדברים ששנינו "אלה דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". משילין פירות ממצות אלו דרך ארובה ביום טוב, להיותו נהנה מהם בעולם הזה. ומה גם "ביום טוב" כי כך אמרו חז"ל עשירים שבשאר ארצות במה הם זוכים? בזכות שמענגים שבתות וימים טובים. אם כן שפיר קאמר כי משילין פירות מאותם הפירות שאדם אוכל מפירותיהן "ביום טוב" - בזכות שמענג יום טוב כמו שאמרו חז"ל אמר הקב"ה לישראל בני האמינו בי ולוו עלי וכבדו יום טוב ואני פורע לכם. וכן אמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וכו' אם יש מבקש אמונה ואסלח לה".
"ולא ישלשלם" פירות הללו "בחלונות" - והדוגמא לזה הוא מה שאמרו חז"ל "מפני מה העולם נברא בה"א? שאם בקש לצאת - יוצא. ומפני מה ה"א פתוח מצידו? שאם חזר בו מכניסו באותו נקב. ולעיילי בהך?! לא מסתייא מלתא". ופירושו מפני המקטרגין. ולכן יאמר נא כי כך יעשה האדם הרוצה ליהנות מפרי מעשיו מאותם הדברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, משילין מאותם הפירות דרך ארובה, היינו באותו נקב קטן של אות ה', כלומר כי יחשוב עצמו שהוא בעל תשובה ונפקא מינה כי לא יצדק נפשו מאלהים לומר משלי נתנו לי אלא הוא בדרך צדקה כענין העושה תשובה. כי כל מה שמגיע לו בעולם הזה הוא לו בדרך צדקה או מתנה.
"ולא ישלשלם בחלונות" - שהדוגמא לזה הוא הפתח של אות ה' התחתון, כי יתראה כי בצדקתו נתן לו הקב"ה. והא ליתי כמו שאמרו חז"ל "מה יתרון לאדם שיעמול לרוח", אם יבא האדם להתווכח עם בוראו אין מספיק כל מעשיו לרוח שנותן באפיו לנשום.
"ולא יורידם בסולמות" - כלומר לא יבקש עושר ממש להתעשר. דאע"ג שאמרו הכתוב "עשר בשביל שתתעשר" - מכל מקום אין ראוי לעשות כן, דהיינו מה שכתב "ולא יורידם בסולמות", היינו מה ששאלה המטרונא לר' יוסי מה עושה סולמות מוריד לזה ומעלה לזה שנאמר "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים". אלא יבקש דבר שמוכרח כדי חייו ותולה מדי.
"ולא יטלטלם מגג לגג" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "מה לך כי עלית כולך לגגות - וכי לגגות עלו כולם? אלא אלו גסי הרוח וכו'". ולכן יאמר "ולא יטלטלם מגג לגג", כלומר אף על גב כי אנכי הגדתי והשמעתי כי מותר לך להיות נהנה מאותם המצות שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה -- עם כל זה לא אמרתי לך אלא ליהנות בדבר שהוא דוגמא דלחם צר בדרך אותו נקב וארובה שבבית, ועכ"ז יהיה לך בדרך צדקה, לא שאתה ראוי לו, ועם כל זה הזהר בזה פן תזוח דעתך עליך אם יגיע לך במעשה זה. ואם זחה דעתך עליך - לא תטלטל ולא תיגע בפירות המצות. לא מבעיא כי לא תשאל ולא תנסה על ענין הסולמות לז, להוריד לזולת ולהעלות אותך אם הוא ראוי, אלא אף על גב שיהיה מאותם גסי הרוח הדומה לגג וכו' ואתה כמוהו שניהם שוים לרעה - עם כל זה לא יטלטלם, גם שירבה בתפלה שיבא לו העושר מאותה שהוא גס רוח גאה לו אעפ"י שהוא כמוהו מטלטלין המטלטלין מזה לזה דהיינו דוגמא מגג לגג אעפ"י שהן שוין.
"מותר לכסות פירות או כדי יין וכו'" - חזר והגיד כי לאדם שטוב לפניו לא יתאוה למעשה ידיו כמו שביארתי בפסוק "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע, יג), כי בכל הדברים כי צריך איש הישראלי שלא לשאול מהקב"ה שכר המצות והיינו מה שאמר "לא נאמר עוד אלהינו" - עשה עמנו טובה - "למעשה ידינו" של המצות כמה דאת אמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו". לפי כי "אשר בך ירוחם יתום", רצוננו להניח הזכות לבנינו אחרינו.
ולכן הותר לכסות פירות של המצות אשר יעשה האדם, להניח לבאים אחריו. "או כדי יין" - אם נמצא בו שעסק בדברי הגדה שמושכים לב האדם כיין, "או לבנים" - הוא מה שאמרו חז"ל "מאי לבנים? לבני בני". הוא הנרצה לענייננו כי שאל מאי לבנים מאחר כי נאמר "ועליהו לא יבול - אפילו שיחת חולין של חכמים ז"ל צריכה תלמוד", מה תענה בכנוי "לבני'". לכן אמר כי דבר גדול אמרו חז"ל אל יאמר אדם אבנה לי בית של שיש ועליות מרווחים והבאים אחריהם ירעו בהמות כאחת הפחתים, אלא יתבונן האדם לדבר המועיל לבני בנים כי יסתפק במועט. והיינו מה שאמר "או לבנים", כי יתבונן אדם להועיל לבאים אחריו ויכסה פירות של מעשיו נמי "מפני הדלף", כלומר כי יסתכל כי כל הקניינים המדומים לא יוכלו לעמוד במקרה קל שיגיע להם דוגמא לגשם שבא פתאום. ולכן מה טוב לאדם שיקוה לחסד עליון כפי השגחתו ויבא הגשם לנו.
"ליתן כלי תחת הדלף כדינו בשבת כך דינו ביום טוב". והדוגמא לזה אם באולי בשפלות ידים ידלוף הבית מתוך שנתעצל מדברי תורה נמשך לו שפלות ומטה ידו - ולכן הקב"ה מצוה והכה הבית הגדול בקיעים של ייסורין. ומניח כלי - יש לו להיות כלי מוכן לקבל הייסורין לטוב לו, וישפוך אותם המים הנגרים לחוץ כי לכן מהפך הגזרה לחוץ. "ובלבד שלא יעשה גרף של רעי" כי יקיים מה שאמרו חז"ל "וידעת היום והשבות אל לבבך" - אם באו עליך ייסורין אל תטיח דברים כלפי מעלה, התבונן בלבבך מה עשית וכו'. וכן נמי לא יעשה כמעשה הרשעים שנאמר "והרשעים כים נגרש וכו' ויגרשו מימיו רפש וטיט" שלכן אין הקב"ה מנסה את הרשע דפקר טפי כמו שאמרו חז"ל וכנזכר בהלכות שבת עיין שם.
פירוש שני[עריכה]
ועוד נמצא בדינים הללו טוב טעם למעשה האדם הגשמי מה מעשיו מועילים למעלה. והכי קאמר:
"משילין פירות דרך ארובה ביום טוב וכו'". והענין כי הנה להיות כי ביום טוב יש נמצא הארה ושפע לכל העולמות, כל אחד כפי בחינתו, לא ראי זה כראי זה. ולכן דין זה יתבאר על שני פנים. והעיקר מ"ש בזוהר פרשת קרח דף קע"ה (ח"ג קעה, א) הובא למעלה וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד. קראי כתיב חסר יו"ד. אמאי? אלא מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דזמינין מקדש עילאה הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא להו קדש עילאה ידיעה קדש תתאה חכמת שלמה הכי נמי זמינת לכל חילהא ואינון חיילין כולהו זמינא לאעטרא בהאי קדש בזמנא דמועד שריא בעלמא וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי שני הזמנות הם בזמן המועד. הזמנה אחת היא מקדש עילאה שהוא מזמין לכל כתרין עילאין, שהם המדות שבעולם האצילות. וקדש תתאה מזמין לכל חילהא - הם העולמות התחתונים, בריאה יצירה עשיה. ולכן יאמר: "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב" - רצה לומר כי הנה כאשר אלו העולמות של בי"ע הם עולים למעלה והם מזומנים מחכמת שלמה כאמור לאעטרא להו - לכן הם מושכים שפע גדול להם ומתעטרים שם אבל גם כן הם "משילין" וממשיכים פירות ממה שקבלו מאותה הזמנה לפי כי העיקר הוא החיבור והייחוד הנעשה למעלה בין חתן וכלה בעבור עלייתם לשם כמו שנתבאר, כי הרי נאמר "ולא יראו פני ריקם". ולכן מוכרח הוא כי כל עולם מעלה עמו ניצוצות מאותם עלמין קדמאין. ולכן מעוררים האהבה בין איש ואשה ומתחברים שניהם איש באחיהו ידובקו כמער איש ולויות. ואחר כך מאותם הפירות היוצאים מאותו הייחוד מתעטרים הם בתחילה כאמור.
והנותר מאותם הפירות הם משילין למטה "דרך ארובה" - הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) בענין "במשעול הכרמים". ואמנם להבין הענין באמת צריך לדעת כי מה שאמר "זמינת לכל חילהא" הם סטרא דקדושה, אבל סטרא אחרא אינם עולים ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו. ולכן מוכרח הוא להמשיך להם שפע להחיות אותם כי העולם צריכים להם. ולכן משילין להם סטרא דקדושה פירות מאותו השפע למטה לכל עולם ועולם, והיינו מלת "משילין" מלשון "כי ישל זיתך". והבן. וזה יהיה "דרך ארובה" - הוא מה שאמר שם וזה לשונו: "ותאנא מבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין נפיק חד שביל דקיק דמתמן אתנגיד חולקא לאינון תתאי, ומתמן מתפרש לכמה סטרין. ודא קרינן ליה תמצית דנפיק מסטרא דארעא קדישא. ועל דא עלמא כוליה מתמצית דארץ ישראל קא שתי וכו'. דלא תימא דאינון בלחוד אלא אפילו אינון כתרין תתאין מההוא תמצית שתיין. ודא הוא במשעול הכרמים וכו'".
והנה הדבר מבואר מזה המאמר כי זה השפע הנמשך לכתרין תתאין הם פירות הנזכר שמשילין אותם למטה דרך ארובה, זו היא שביל הכרמים הנזכר, כדי לספק מזון לכל כתרין תתאין שאין יכולים לעלות למעלה. ולכן "לא ישלשלם בחלונות" כי אין זה השפע הנמשך לסטרא אחרא למטה נמשך מדרך הפנים כי לזה נקרא 'חלון' לפי שהוא מן הצד. והבן. אבל נקרא 'ארובה' לרמוז שנמשך מצד האחור שלכן נקרא 'אלהים אחרים' לפי שכל השפע שניזונים בו הוא מצד האחורים כנזכר. ולכן נמי מטעם זה "לא יורידם בסולמות ולא ישלשלם מגג לגג" אף על פי שהן שוין לפי כי אין השפעתם נמשכת להם אלא דרך ארובה זו דהיינו כינוי לאותו שביל הכרמים הנזכר.
עוד זה מדבר לענין הזמנה העליונה, מה שאמר "קדש עילאה זמין כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו". ולכן כך היה אומר:
"משילין פירות דרך ארובה". והענין מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ד (ח"ג רנד, א) וזה לשונו: "וישראל ידעי למיצד צידה טבא רבא ויקירא. מה עבדי? מפקי מתחות גדפהא דאימא ההוא צפורא בלחישו דפומא מלחשי לגבה בלחישו בתר לחישו, וההוא צפורא דחייש לאינון לחישין ולאינון קלין וכו' פרחת לגבייהו וכו' כל אינון בנין דתחות גדפי אמהון כיון דשמעי ההוא צפצופא וההוא לחישו מיד נפקו מתחות גדפהא דאימהון ופרחי לגבי ההוא צפרא וישראל נטלי לון וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי ישראל הם מזמינים לכל המדות עליונות וממשיכים אותם למטה אצלם על ידי מעשיהם כנזכר במאמר "מתקנין פתורא ומצלן צלותין וכו'" (מאמר). אמנם אמיתות אלו המאמרים שנראה שהם חלוקים כך הוא. כי הנה ידענו מן המאמר פרשת עקב כונת הברכות של הנהנין ששם תבין כי שני מיני שפע צריך להמשיך. בראשונה צריך להמשיך שפע עליון מההוא שביל דקיק הנקרא 'ברוך' וכו', ונמשך בכל המדות כדי שיהיה בהם כח והכנה לעלות לקבל שם השפע האמיתי שלהם. והנה לכן ישראל הקדושים עושים כל ההכנה הנזכר במאמר ומזמינים לההוא צפרא ולכל הבנים עמה. ועל ידי כן ממשיכים לאותם המדות שפע מאימא עילאה כדי שיוכלו לעלות למעלה. ואחר כך בא ההזמנה של אימא עילאה והם עולים למעלה אצלה ומשפעת עליהם מאותם עטרות שלה.
ולכן יאמר נא:
"משילין פירות דרך ארובה ביום טוב" - דהיינו כי ישראל הקדושים הם ממשיכים פירות ושפע מאימא עילאה על הבנים שלה על ידי מעשיהם כאמור. וזה השפע נמשך "דרך ארובה" - מה ששנינו "ארובה שבין בית לעלייה", דרך אותה ה' ראשונה ממשיכים השפע למטה אצל המדות הנזכר. ואחר כך הם עולים למעלה בהזמנה כאמור כי "קדש עילאה אזמינת לכל צדדין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו" ואז הם עצמם אותם כתרין הם "משילין פירות דרך ארובה", היינו באותו שביל דקיק שנאמר "ושבילך במים רבים". משם נמשך השפע להם ולכל ישראל כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו: "תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא אלף ות"ק סטרי גליפי בתכשיטהא וכד בעא לאזדווגא במלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין וכו' כד מזדווג מלכא במטרוניתא סליק האי עטרא ואתיישבת ברישא דמטרוניתא וכו' כדין אימא בלחישו שדרת מתנן עילאין וקבע לון בההוא עטרא. לבתר אנגיד נחלי דמשח רבות קדישא על רישא דמלכא וכו'. לבתר אתהדר עטרא ומעטרא ליה אימא עילאה בההוא עטרא, ופרישא עליה ועל מטרוניתא לבושי יקר. כדין קלא אשתמע בכולהו עלמין צאינה וראינה וגו'. כדין חדוותא הוא בכל אינון בני מלכא. ומאן אינון? כל אינון דאתו מסטרייהו דישראל דהא לא מזדווגי בהו דלא קיימי עמהון בר ישראל דאינון בני ביתא ומשמשי להו. כדין כל ברכאן דנפיק מנייהו דישראל הוא וישראל נטלי כולא ומשדרי חולקא מניה לשאר עמין. ותאנא מבין סטר חולקהון דשאר עמין וכו'. ולא תימא דאינון בלחודוי אלא אפילו אינון כתרין תתאין מההוא תמצית שתיין וכו'".
הנה נחזור ונלמד מזה המאמר כי כל עיקר השפע הנמשך למטה מאימא הוא, ולאחר שאותם כתרין עילאין מסתפקין ממנו כמ"ש במאמר "דאעטרת למלכא ולמטרוניתא ופרשת עלייהו לבושין דיקר". אחר כך נוטלים השפע ישראל והמצומתין להם שהם מסטרא דימינא. ואחר כך הם נותנים לשאר עמין ולכתרין תתאין.
ולכן הוא אומר "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב" - כלומר דאע"ג כי בתחילה השפע הנמשך מאימא עילאה אין זה נקרא 'פירות' אלא 'עיקר', דהכי קאמר הכרוז "צאינה וראינה בנות ציון", הם הנשמות של ישראל, "במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו" וגם כן לבושין דיקר יהיבת להון, ואין זה דרך ארובה אלא בפירוש אתמר ובפרהסיא נותנת להם. אבל התחתונים ומה גם כתרין תתאין - על ידם של ישראל הם משילין פירות של אותו השפע הגדול, הוא התמצית. וזה נמי הוא "דרך ארובה" - מקום צר, היינו במשעול הכרמים, אותו שביל דקיק כנזכר במאמר.
"אבל לא ישלשלם בחלונות" - כי החלונות נאמר בהם "משגיח מן החלונות", וזה האור אינו נמצא להם. "ולא יורידם בסולמות" שיורדים מעולם לעולם, לפי כי זה יהיה כאשר נמשך השפע מעולם לעולם, הוא במדרגות, לתת לטוב לפני האלהים. לא כך הוא עתה כי כל סטרא דקדושה עלו הם למעלה והם יקחו חלקם. וכל המשכה זו אינה אלא לכתרין תתאין להחיות אותם כאמור "ואתה מחיה את כולם".
"ולא מגג לגג" - שהם מסטרא דקדושה נמי, אף על פי שהם שוין, לפי כי זה השפע אינו יורד רק דרך ארובה צרה כאמור.
"מותר לכסות פירות" - מאחר שהנחנו כי פירות הללו הם השפע הנמשך מלמעלה אל העולמות - לכן מותר לכסות אותו השפע החלק היורד לישראל מלמעלה מפני כי שם נמצאים בעלי עין הרע כמו שאמרו חז"ל "נוח להם לרשעים להיות סומין שנאמר תחשכנה עיניהם מראות", לפי שהם מביאים תקלה לעולם. ולכן מותר לכסות אותו השפע, "או כדי יין" - מין שפע אחר לאו דווקא זה הנקרא 'פירות', "או לבנים" - שהם דוגמא לבנין הנקבה והם הנקודות היורדות למטה בעולמות בזמן שעולים למעלה לצורך בניין.
מותר לכסות אותם "מפני הדלף" - והוא כינוי לאשה רעה שנאמר בה "דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה". מכסים מדות הללו בעולתה למעלה מפני עין הרע של אשה רעה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה זה לשונו: "כד אתת איהו ועולמתא - לא אתת אלא כמאן דאתי למחמי ביקרא דמלכא והכרוז מכריז צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, במלכא דשלמא דיליה. כדין ס"א לא ניחא ליה למחמי ואתפרש ואזיל ליה". ולכן מותר לכסות גם הלבנים ביום טוב - אף על גב דלא שייך ענין זה בו ביום - מכל מקום רמז הוא לדבר הנוהג בחול כנזכר.
"ליתן כלי תחת הדלף וכו'" - הנה נתבאר כי הדלף הוא דוגמא לאשה רעה של הקליפה. ומותר לתת תחתיו "כלי" שהוא ענין לטהר את הבית. "ובלבד שלא יעשה גרף של רעי". ובהלכות שבת מתבאר כי תדרשנו ימצא לך.