טור ברקת/תעז
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תע"ז - דיני אכילת האפיקומין - ובו שני סעיפים
- לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד זכר לפסח הנאכל על השבע. ויאכלנו בהסיבה. ולא יברך עליו. ויהיה זהיר לאכלו קודם חצות.
- אם שכח ולא אכל אפיקומן נזכר עד שנטל ידיו או שאמר "הב לן ונבריך" - אוכל אפיקומן בלא ברכת המוציא. ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון - אם נזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן - יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן. ואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן - לא יאכל אפיקומן ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה שכולן שמורות הן משעת לישה. אבל במקום שנהגו לעשות שימור למצת מצוה משעת קצירה, אפילו לא נזכר עד אחר ההלל, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל אפיקומן.
טור ברקת[עריכה]
הנה נבתאר כי בליל פסח אנו מצווים לאכול ד' זיתים:
- א' כזית של המוציא
- כזית של מצה
- כזית של הכריכה
- כזית של אפיקומן.
והרמז שלהם לד' גאולות הנזכ' במצרים - והצלתי ולקחתי וגאלתי והוצאתי. ואמרו חז"ל מ"לבא לקחת לו גוי וכו'" ע"ב אותיות - לומר כי בשמו גאלם שהוא ע"ב. ולכן אלו הד' זיתים הם רומזים לזה כי הנה שיעור כזית הוא מורה על אות יוד כנ"ל. וד' זיתים הם נרמזים בד' יודין ע"ב כנודע. והנה אנחנו אוכלים זיתים אלו לרמוז כי גאולה זו היא שקולה כנגד כל הגאולות. וכן נמי זמן הגלות היה ד' פעמים כמו גלות מצרים. ולכן נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ולפי כי כל אות יו"ד היא כפולה - כי במילוי יוד הוא כ' - לכן בא הרמז בזיתים אלו על גאולה העתידה, ומה גם הוא מורה על הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד כמו שאמרו חז"ל בפסוק "עורי צפון וכו'". והצדיקים אומרים "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו". והקב"ה מסיב עמהם. ולכן "צריך לאכול אותו בהסיבה".
והנה הסעודה זו יש בה דוגמה לבשר הפסח - אותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים והם מגדלים לה מיני בהמות ואוכלת שנאמר "וכל חית השדה ישחקו שם". ויש נמצא גם כן בשר עוף - היינו זיז שדי שנאמר "וזיז שדי עמדי". וכן נמצא בשר של דגים - הוא לוייתן. ולפי כי סעודה זו העיקר שלה הוא סודות התורה שעתיד לומר הקב"ה שלא שמעתם אזן מעולם כדאיתא בזוהר - לכן "נאכל על השבע" - רמז כמו שאמרו חז"ל "עשרה מיני רעבון באו לעולם וכו' ואחד לעתיד "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם"". והנה רעב זה אז הלך לו, ומשביעין עצמן מדברי תורה. ולכן עתה הוא נאכל על השבע.
אמנם "אין טעון ברכה" לפי כי הברכה הוא לקנות אותו המאכל כמו שאמרו חז"ל "כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם". ומסיק "לא קשיא - כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה". אמנם דברים הבאים בסעודה זו כבר זכו בהם ישראל מאז כמו שאמרו חז"ל "מי שלא אכל נבלות וטרפות יאכל בשר אותה בהמה. מי שלא אכל עוף טמא יאכל זיז שדי. מי שלא אכל דג טמא יאכל בשר לוייתן". אם כן כבר הם קנויים אלו הדברים לצדיקים, ולכן אין טעון ברכה.
אמנם "יהיה זהיר לאכול קודם חצות" - כך אמרו חז"ל: לילה שרדף אברהם אבינו ע"ה אחר המלכים נחלק לד' משמרות - חלק למצרים, חלק לגדעון, חלק לחזקיהו, חלק לעתיד. ואתיא במדרש שתי לילות נתנו לרחל ושתי לילות ללאה. לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה. לילו של גדעון ולילו של מרדכי לרחל שנאמר "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". והנראה מזה המאמר כי חצי לילה הראשון ללאה וחצי האחרון הוא לרחל. אמנם כשנתבונן בלשון מ"ש "נתן נתן" - ר"ל במתנה. והבן.
ולכן להורות כי תחילת הגאולה שהוא העיקר הוא על ידי בניה של רחל כמ"ש פ' נשא בפסוק "לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך וכו'" - לכן נאכל קודם חצות. ומה גם לשלם לה השכר מה שהיתה תחת המטה משיב' דבר ליעקב כדי שלא תתבייש אחותה. לכן בא הרמז בה "לתת כזית תחת המפה". וכן הגואל גנוז הוא בקן צפור ועתיד להגלות במהרה בימינו.
אמרו חז"ל לאחר שאוכלים בסעודה אומרים לאברהם טול הכוס וברך וכו'. ולכן הדין מחייב "אם שכח ולא אכל אפיקומן וכו' אם נזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן יטול ידיו ויברך המוציא" - כי כן אז "יהי פסת בר בארץ" ומלת "המוציא" משמע שעתיד להוציא כמו שאמרו חז"ל. ויאכל אפיקומין מפני כי גם סעודה זו היא מכלל הגאולה כאמור.
אמנם "אם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן לא יאכל אפיקומין" שהרי אחר הסעודה שאוכלים הצדיקים לעתיד הם מברכים בורא פרי הגפן ואין שם עוד סעודה כנזכר.
ומענין השימור מן המים כבר נתבאר למעלה כי הענין הוא שהחטה רמז לשני דברים.
אם לענין הלימוד שהם כ"ב אותיות של תורה כמנין חטה, וצריך שימור מהמים הזדונים של היצר לא ישלוט על האדם ויחמיץ ויהיה סיבה לטמא התורה ח"ו להיות כי תלמיד חכם אין צריך התראה ושגגות נחשב לו כזדונות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והגד לעמי פשעם וכו'". ואמנם זה השיעור יהיה משעת קצירה שקצר אשר זרע והוא חייב במצות. אמנם יש נוהגים לעשות שימור משעת לישה כי זה יהיה אפילו עשה תשובה לבסוף ונשמר מכל דבר רע גם כן מועיל לו.
ועוד יש רמז בחטה לענין המדה הנקרא 'חטה'. והנה להיות כי היא אות ה' אמנם אותיות ח"ט קרובים לה ומתאחזים בה כדאיתא פרשת בלק -- לכן צריכה שימור. וזה יהיה "משעת קצירה" - הוא תחילת התיקון דעבדי לה אינון מחצדי חקלא. אמנם היותר צורך הוא משעת לישה. וכבר נתבאר למעלה סוד מה שהיה הכהן עושה שלש מאות שיפה ות"ק בעיטה מאותה שעה צריכה שימור מן החיצונים שלא יהיה מתערב בה מאותם מים הרעים שנאמר "ליל שמורים הוא לה'".
והנה לענין הנוגע בעצם אדם יכול לסמוך על אותה מצה שאכל בתחילה. אבל במקום שמשמרים אותה משעת קצירה שהוא מתחילה - לא מהני ליה באותה אכילה דסבירא ליה שהסעודה לעתיד יהיה לצדיקים גמורים, אבל אם עשה תשובה בסוף ימיו (דהיינו משעת לישה כנזכר) לא מהני אלא על ידי גלגול שמגלגל העיסה כאשר יבא במקומו. ולענין הנוגע גם כן למעלה מאחר דקים לן במשנה "ג' נשים עוסקות בבצק" ואיתא בתיקונים "אלין תלת טיפין דאזדריקו מאתר עילאה והם תלת יודין" - אם כן יש לסמוך על אותה מצה שאכל מתחילה שהוא בסוד אותם ג' יודין הנזכר, כי בלי ספק כאשר ג' טיפין אלו נמשכים ממילא משמע שעולה טיפה אחרת מלמטה לעומתם.
אבל כפי הנוהגים לשמור אותה משעת קצירה כאמור - "אפילו נזכר אחר ההלל" דהיינו הלל גמור שכבר נשלמה אות ה' זו בי"ג מדות של רחמים הנזכר בכלל(?) "צריך ליטול ידיו ויברך המוציא" דמשמע שהוא עתיד להוציא לחם כנזכר, כי אז בלחם אין שם פיסולת וקליפה כמו בחטה אלא לחם נקי. ואוכל אפיקומין שהוא רמז לאות יו"ד אחרונה כי היא שלימות כל הסדר שנאמר "אכלו רעים".