טור אורח חיים יד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן יד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות ציצית

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

עשאה כותי, פסולה. ואשה כשרה לעשותה.

השואל טלית מחבירו, פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום^(ב); לאחר שלשים, חייב. שאלה עם ציציותיה, חייב לברך עליה מיד. יש אומרים שאין מברך עליה עד לאחר ל' יום, ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וליטול טלית חבירו בלא דעתו לברך עליה, יש אומרים שהוא מותר, דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה, ובלבד שיקפול אותה אם מצאה מקופלת.

טלית של שותפין חייבת בציצית.

בית יוסף

• עשאה גוי פסולה, ואשה כשרה לעשותה — בפרק התכלת (מנחות מב א), אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית בגוי שהיא פסולה? שנאמר (במדבר טו לח): "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", בני ישראל יעשו ציצית ולא הגוים. וכתבו התוספות והרא"ש שם ובפרק השולח: משמע דוקא גוי, דכתיב "בני ישראל", אבל אשה כשרה לעשות ציצית, ולא אמרינן כל שאינו בלבישה אינו בעשיה, וכמו שהיה אומר רבינו תם; דגבי תפילין דוקא הוא דדרשינן הכי, משום דכתיב (דברים יא יח - כ) "וקשרתם... וכתבתם", ודרשינן: כל שישנו בקשירה ישנו בעשיה. וכתב הרא"ש בגיטין בפרק השולח, דהכי משמע מדמכשרינן סוכת גנב"ך. ובפרק הספינה (בבא בתרא עד ב) אמרינן דנפקא בת קלא ואמרה: מאי עבידתייהו בהדי קרטליתא? דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא היא, דעתידה למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי. וכן פסק סמ"ג.

והמרדכי כתב: יש מפרשים דנשים פסולות לעשות ציצית, מידי דהוה אתפילין, דדרשינן: כל שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה. ואומר ר"י דליתא, מדממעטינן דוקא גוי, אלמא דנשים כשרות לעשות ציצית, דבני ישראל מיקרו, אי לאו דהוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא. אלא דוקא גבי תפילין, דגלי קרא. וכן מנהג, שהנשים עושות ציציות. ומיהו מצאתי שמהר"ם היה מקפיד להניח לנשים לעשות, לפי שמי שפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים. ונראה לי דהיינו לכתחילה, דאם לא כן תקשה מסוכת גנב"ך דכשרה. וגרסינן בפרק הספינה: ארגז גנוז לאשתו של רבי חנינא בן דוסא, דשדיא תכלתא לצדיקים לעתיד לבא.

ובהגהות מיימוניות פרק א' כתוב: ציצית שעשה גוי, פסול. מכאן פסק רבינו יהודה ור"י, שהנשים יכולות לעשות ציצית, מדאינו ממעט אלא גוי. וכן הורה רבינו יהודה לאשתו. אבל בשם מהר"ם מצאתי דאין להן לעשות ציצית, משום דכתיב "בני ישראל ועשו להם ציצית". אבל שאר תיקוני הטלית וטויית ציצית יכולות לעשות. וכן בתוספות פסק רבינו תם דכל מצוה שאין האשה חייבת בה, כגון לולב וציצית, אינה יכולה לעשות לנו, מדאמרינן בהשולח: "כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה". וכן היה מעשה, שרבינו תם פסל טליתות שהטילה להם ציציות. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט א): מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו, לא שהיתה קושרת, אלא שהיתה מסייעה לו לקושרן. אי נמי לא אסר לאשה אלא תיקון הדבר, כגון כתיבה ותיקון הציצית ואגודת הלולב, אבל קשירה לאו תיקון המצוה היא ומציא עבדא, עד כאן. וכן נראה לי, דטויית ציצית שרי לה בפרק הספינה. הרמ"ך. ובספר התרומה פסק דנשים יכולות לעשות ציצית, עד כאן לשונו.

ולענין הלכה, נהוג עלמא כדברי המכשירים, דרובא נינהו, וגם כי טעם נכון יש להם.^(א)

• כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות ציצית (הלכה י"ב): ציצית שעשה אותו גוי, פסול. אבל אם עשה אותה ישראל בלא כונה, כשרה. וכבר כתבתי בסימן י"א דעל כרחך היינו דוקא בתליית החוטים ועשיית החוליות והקשרים, דאילו טויה ודאי בעינן שיהיה לשם ציצית, כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מב א) ובריש סוכה. וטעמו, משום דאם איתא דבעינן עשיית ציצית נמי לשמה, היכי אמרינן: ציצית שעשאה גוי פסולה? מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי, אם עשאה שלא לשמה פסולה. ועוד, דאם כן, למה לי דרשא דבני ישראל יעשו ולא גוים? תיפוק ליה מהיכא דמפיק דבעינן טויה לשמה. אלא ודאי לא מיפסלא אלא בגוי דוקא.

אבל בריש סוכה, אהא דאמר רב יהודה אמר רב: "עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה", פירש רש"י, דטעמא משום דלא נתלו בה לשם ציצית, וכן כתב הרא"ש בהלכות ציצית; אלמא תליה לשמה בעינן. ואפשר נמי דחוליא אחת וקשר אחד דצריכי מדאורייתא, צריך שיעשם לשם ציצית. ולהרמב"ם לא תקשי מהא, שהוא מפרש הא דעשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין בצמר, ולא לענין תליה לשמה, וכמו שכתבתי בסימן י"א.

ומיהו איכא למידק עליה דהרמב"ם, מנא ליה למיפסק דעשאה ישראל בלא כונה כשרה? אי משום דאם איתא דבעינן כונה לשמה, מאי איריא גוי דנקט, אפילו ישראל שלא בכונה נמי – לאו ראיה היא, דרב לטעמיה דלא מצריך טויה לשמה, דהא מכשר בעשאה מן הסיסין, כדאיתא בפרק התכלת (שם) ובריש סוכה (שם). ואם כן, לא בעי לשמה כלל, ומשום הכי לא פסיל אלא בעשאה גוי דוקא. אבל לדידן, דקיימא לן דמן הסיסין פסולה משום דבעינן טויה לשמה, אימא דכל עשיית ציצית בעינן שיהא לשמה. ואפשר דמשמע ליה, דאם איתא דשמואל פליג ואמר דאפילו עשאה ישראל שלא לשמה פסול, הוה ליה לרב יהודה לומר: כי אמריתה קמיה דשמואל אמר: מאי איריא עשאה גוי, אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי פסול, וכדאמר גבי עשאה מן הסיסין. וכיון דלא אשכחן דאמר הכי, משמע דלשמואל נמי עשאה ישראל שלא לשמה כשרה, ולא פליג אלא בטויה לחוד. ועוד יש להוכיח כן, דאם איתא דשמואל הוה פליג עליה דרב בהא, הכי הוה ליה לרב למימר: ציצית שעשאה ישראל שלא לשמה כשרה, כלומר: ולאפוקי משמואל דפסל. ועוד, דהאי דרשא ד"בני ישראל ועשו" משמע דכולי עלמא צריכי למידרשה, ואם איתא דעשיה שלא לשמה פסולה, למה ליה לקרא לאשמעינן דוקא ישראל ולא גוים? כיון דגוים לאו בני לשמה נינהו. אלא ודאי בעשיה לא בעינן לשמה, אבל בעינן שיעשה על ידי ישראל ולא על ידי גוים; כן נראה לי לדעת הרמב"ם.

ולענין הלכה, יש לחוש לדברי רש"י והרא"ש לעשותו בכונה. והיכא דעשאו שלא בכונה ואין ציציות מצויים לתקנו, כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו.

• כתוב בסמ"ק: עשיית ציצית כשרה בכל, ולפיכך אין לברך לעשות ציצית. ונראה שטעמו מדאמרינן בגמרא (מנחות מב ב): אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו? אנן הכי מתנינן לה, אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית בגוי שכשרה? שנאמר: "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", ועשו להם אחרים. וסובר דנקטינן כהאי לישנא, כיון דשמעיה רב אשי ושתק, אלמא קיבלה מיניה. ולמד שאין לברך לעשות ציצית, מדאמרינן תו בגמרא (מנחות מב א), דרב חסדא רמי: ומי אמר רב, ציצית אין צריך ברכה בשעת עשיה? והאמר רב: ציצית בגוי פסולה! ומפרש בגמרא, דקסבר רב חסדא דכל מצוה שפסולה בגוי, בישראל צריך לברך, וכל שכשרה בגוי, בישראל אין צריך לברך; ומאחר שהוא פוסק דציצית בגוי כשר, אם כן אין לברך לעשות.

אבל קשה, שלא היה לו ללמוד זה מכאן. דהא אסיקנא דתפילין הויא תיובתא דרב חסדא, אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כגון מילה, אף על גב דכשרה בגוי, בישראל צריך לברך; וכל שאין עשייתה גמר מצוה, בישראל אין צריך לברך. ואל יקשה בעיניך לומר דספר מצות קטן סובר דציצית בגוי כשרה, היפך דעת כל הפוסקים, שרבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בסוף סימן עשרים שבעל העיטור סובר כן. ומיהו ודאי לענין הלכה לא קיימא לן הכי, אלא דציצית בגוי פשיטא דפסולה, ובישראל שלא לשמה, להרמב"ם כשר, ולרש"י והרא"ש פסול. ואפשר דהכי קאמר סמ"ק: כיון שעשיית ציצית כשירה גם בנשים, שהן פטורות ממצוה זו, אין לברך לעשות, דהיאך יברך על עשייתה, כיון שאפילו מי שאינו מחוייב בה כשר לעשותה? אבל אין הכי נמי דבגוים פסולה, וכדברי כל הפוסקים. ומכל מקום תפילין הויא תיובתיה, שאם נעשו על ידי נשים – פסולים, ואינו מברך על עשייתם.

• השואל טלית מחבירו פטור מלהטיל בה ציצית — בפרק כל הבשר (חולין קי ב) ובפרק התכלת (מנחות מד א) מימרא דרב יהודה, ובריש פרק ראשית הגז (חולין קלו א): "כסותך" (דברים כב יב) למה לי? לכדרב יהודה, דאמר: טלית שאולה, כל שלשים יום פטורה מן הציצית. ומשמע דהני שלשים יום צריך שיהיו רצופים, שלא החזירה בינתים כלל. וכן כתוב בנמוקי יוסף בהלכות ציצית בשם הריטב"א.

וכתבו התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר, דמדאורייתא פטורה לעולם, כדקאמר בראשית הגז: "כסותך" ולא של אחרים; אלא לפי שנראית כשלו, חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך, דאין דרך לישאל יותר משלשים יום. וכתבו עוד: ולברך על טלית שאולה נראה דטוב שלא לברך. ואף על פי שהיה אומר רבינו תם דנשים מברכות אסוכה ולולב אף על גב דפטורות, והביא ראיה מדרב יוסף וכו' (קידושין לא א), מכל מקום לא דמי לטלית שאולה וכו'. ואף על פי כן, המברך לא הפסיד. וסמ"ג כתב כדבריהם, וכן כתב בסמ"ק. ובנמוקי יוסף כתוב שנהגו לברך על טלית שאולה מצוייצת, ואחר כך כתב: וכיון שגדולי רבותינו הצרפתים חוששין לברך בטלית שאולה מצוייצת תוך שלשים יום, ראוי לחוש לדבריהם שלא לברך, עד כאן לשונו.

והרא"ש כתב עוד בפרק כל הבשר: ולי נראה, דהא דטלית שאולה, מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת; אבל השואל טלית מצוייצת, אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה; ואם אי אפשר לו לברך אלא אם כן תהיה שלו, הוי כאילו נותנה לו במתנה על מנת להחזיר, מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת, אין רשאי לקרוע, ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה – קורע, משום דהוי כאילו הרשהו (מועד קטן כו ב). ובריש הלכות ציצית על כסות יום אם חייב בציצית בלילה, כתב הרא"ש שראה באשכנז לפני יום הכפורים כשמשכימים, ששליח ציבור מתעטף בטלית של אחר כדי להפטר מהברכה, משום טלית שאולה, משום דמספקא להו בטלית שלו אם צריך לברך או לא. ואחר כך כתב, דנראה לו דטועים הם, דהא דטלית שאולה פטורה מהציצית – היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, עד שלשים יום פטור מלהטיל בה ציצית, שנאמר: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", אבל בכסות שאינה שלך לא חייבתך התורה לעשות גדילים; אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת, צריך לברך, וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז"ל, עד כאן לשונו.

ולענין הלכה נראין דברי הרא"ש, וכן נהגו.

• וליטול טלית חבירו בלא דעתו וכו' — זה לשון ספר מצות קטן: יש לברך על טלית חבירו אפילו בלא מתנה, רק שיתן לו חבירו רשות, ואפילו בלא רשות נמי, דמסתמא ניחא ליה לאיניש דנעביד מצוה בממוניה. מיהו טלית מקופל ומונח, צריך ליטול רשות. והמרדכי כתב על זה: ולי אני הדיוט נראה לי דאי מקפלו כבתחילה שרי, או שמא כיון שהבעל מקפלו גלי דעתיה שמקפיד בדבר מלהשאילו, עד כאן לשונו. ובנמוקי יוסף כתוב: ובמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבית הכנסת, אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו במקומו, מותר, ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי (בבא מציעא מא א), כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה, מה שאין כן בספרים (בבא מציעא כט ב),דשמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש.^(ג)

ורבינו ירוחם כתב וזה לשונו: ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבית הכנסת בלא ידיעת בעליהם – מותר, דאמרינן (פסחים ד ב): ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה. ובלבד שיחזירנו שם מקופל כמו שהיה, שאם לא החזירו מקופל, ודאי לא ניחא ליה למאריה, והוי ליה שואל שלא מדעת והוי גזלן, ועליה אמר הכתוב (תהלים י ג): "ובוצע ברך נאץ ה'", עד כאן לשונו. וכן נראה שהוא דעת הרא"ש, שכתב בפרק כל הבשר: ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה, וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה; ואם מצאה מקופלת, יחזור ויקפלנה כבראשונה, דאי לאו הכי לא ניחא ליה, עד כאן לשונו. וכן עמא דבר.

• טלית של שותפין חייבת בציצית — כתב רבינו ירוחם: אפשר שהטעם משום דכתיב (במדבר טו לח): "ועשו", לשון רבים, ולא כתיב שם "לך" כמו בסוכה ומעשר בהמה, למעט של שותפין, עד כאן לשונו. נראה מדבריו דאשתמיטתיה סוגיין דריש פרק ראשית הגז (חולין קלו א), דאמרינן: ציצית, אף על גב דכתב רחמנא (דברים כב יב) "כסותך", דידך אין, דשותפות לא, כתב רחמנא (במדבר טו לח) "על כנפי בגדיהם". ואלא "כסותך" למה לי? לכדרב יהודה, דאמר: טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום.

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עשאה כותי פסולה מימרא דרב יודא אמר רב בפרק התכלת מדכתיב דבר אל בני ישראל ועשו בני ישראל ועשו ולא הכותי ומשמע דטעמא משום דכותים לאו בני לשמה נינהו ומינה נשמע דאם ישראל עשאה שלא בכוונה נמי פסול ותו דהא קי"ל כשמואל דאפי' בטווייה שלא לשמה פסול וכל שכן עשיית הציצית בטלית ותקונן דפסול בשלא לשמה ואין להקשות א"כ מאי איריא דנקט קרא כותי ולא נקט אפילו ישראל נמי דאיכא למימר דקרא אתא לאורויי דווקא כותי הוא דאסור אבל אשה כשירה לעשותה ותו דאשמעינן דאפילו בישראל עומד ע"ג ואומר לו לעשות לשמה נמי פסול ואפי' להרא"ש דמתיר בתפילין בעבדן כותי וישראל עע"ג וה"ה בטוויית ציצית מ"מ בעשיית ציצית בטלית מודה דפסול בכותי אפילו בישראל עע"ג וכן פי' רש"י בפ"ק דסוכה דמן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולין משום דלא נתלו בה לשם ציצית וכ"כ הרא"ש ונמ"י בהלכות ציצית והכי נקטינן ודלא כהרמב"ם דמתיר בעשה ישראל שלא בכוונה וזהו שלא הביא רבינו דברי הרמב"ם בזה ונסמך על מ"ש למעלה דבטווייה שלא לשמה פסול ומכל שכן עשייה שלא לשמה דלא כמ"ש ב"י לדעת הרמב"ם דעשייה קיל טפי מטווייה גם לא כמ"ש בש"ע דיש לסמוך על הרמב"ם דמכשיר אבל לא יברך עליו אלא פסולים הן וקי"ל נמי דבין בטוייה בין בעשייה אפילו אם ישראל עומד ע"ג הכותי ואומר שיעשה לשמה דפסולין הן לד"ה כדפי' דלא כמ"ש בש"ע דלהרא"ש כשר:

וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאיניש וכו' כ"כ בסמ"ק וכ"כ הרא"ש בפרק כל הבשר (דף קלו) שכך נהגו אבל בנמ"י פרק הספינה השיג על זה מדאמר פרק א"מ מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותם להניח כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה ע"כ ולפעד"נ דדוקא להניחן בכל יום אסור אם לא ששם אותם ולא התירו משום מצוה אלא באקראי והכי נקטינן דלא נהגו היתר אלא באקראי:

דרכי משה

(א) ולי נראה דוודאי אם עשתה ציצית, אין לפוסלם, אבל לכתחילה יש ליזהר כדברי מוהר"ם. ואני לא ראיתי מימי בעניין אחר, רק שהאנשים עשו הציצית.

(ב) וכתב בנימוקי יוסף הל' ציצית דף פ"ו ע"א, דאם עשה ציצית תוך ל' יום, אינו מברך.

(ג) ובפרק המוכר את הספינה דף ח' ע"ב כתב בנימוקי יוסף וזה לשונו: אמר המחבר: וכיון דקיימא לן דשואל שלא מדעת גזלן, היה נראה דאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו. אבל מורי אמר דבדבר מצוה שאני, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, עד כאן לשון הריטב"א. ותמיהני על פסק זה, דבהדיא אמרינן סוף פרק אלו מציאות: מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן; אלמא דבלאו הכי אסור להניחן, ולא התירו משום מצוה. ולגבי ספר תורה נמי אמרו, אין השואל רשאי להשאיל. ואילו היה לרבותינו שום ראיה, הייתי דוחק עצמי ליישב זה, אבל עכשיו תמיהני, עד כאן לשונו.

וכדי ליישב דברי הפוסקים והמנהג, אומר דלא דמי לספר תורה, כמו שכתב לעיל, דהתם איכא למיחש שמא יקרע, ולא ניחא ליה. וגם אין ראיה מההיא דשם דמיהן ומניחן, דהתם לאו למימרא דבלאו הכי אסור להניחן אם ירצה, אלא אשמועינן דאם אינו רוצה להניח תפילין של אחרים, ורוצה למיעבד מצוה בממוניה, מותר לשומן מיד וליתן דמיהן; מה שאין כן בשאר אבידה, כדאיתא שם. כל שכן לאותן מפרשים דמפרשים: שם דמיהן ומכרן ומניח המעות אצלו, וכמו שמבואר בח"ה סי' רס"ד. אבל אין נראה לאסור בתפילין כמו בספרים, דהא המנהג פשוט להיתר, ולהשוות תפילין לטלית.