טור אורח חיים תרפו
<< | טור · אורח חיים · סימן תרפו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות מגילה
טור
[עריכה]גרסינן במגילת תענית: "את יום ארבעה עשר ויום חמישה עשר באדר, יומי פוריא אינון, דלא למיספד בהון ודלא למגזר בהון תעניתא". ואף על גב דקיימא לן בטלה מגילת תענית, בחנוכה ופורים לא בטלה. ואם כן, לפניהם ולאחריהם נמי אסור, כדאיתא במסכת תענית, דבכל מקום שנאמר "דלא למספד בהון", לפניהם ולאחריהם נמי אסור. אפילו הכי נוהגין להתענות בשלושה עשר, דלא עדיף לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים משאר יומי דמגילת תענית; וכיוון ששאר הימים בטלו עיקרן ומותר להתענות בהן, אף על גב דחנוכה ופורים לא בטלו עיקרן, לפניהם ולאחריהם מיהא מותר.
ועוד יש סמך מיהא דאיתא בגמרא: "שלושה עשר זמן קהילה לכל היא". פירוש, שהכל מתקבצין לתענית אסתר, ובאין בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים, לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם, והיו צריכין רחמים, ואנו עושין כמו שהם היו עושין בימי מרדכי ואסתר.
וכשחל פורים ביום א', מקדימין התענית ביום ה' שלפניו, לפי שרגילין להרבות בו בסליחות ותחנונים, ולא יתכן לעשות כן בערב שבת, שלא יוכלו להכין צרכי שבת.
ויש מתענין שלושה ימים באדר, והכי איתא במסכת סופרים[1]: רבותינו שבמערב מתענין באדר שלוש תעניות של אסתר. אף על פי שאותן היו בניסן, לא היו רוצין להתענות בניסן, לפי שבו נגאלו אבותינו ממצרים והוקם בו המשכן.
בית יוסף
[עריכה]- גרסינן במגילת תענית את יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר באדר יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תעניתא – הכי איתא בסוף פרק ב' דתענית. ופירש רש"י בסוף פרק קמא דראש השנה: מגילת תענית – ימים טובים שקבעו חכמים על ידי ניסים שאירעו בהם, ואסרום בתענית, ויש מהם אף בהספד, וכתבו במגילת תענית: "אילין יומיא דלא להתענאה בהון".
- ומה שכתב: כדאיתא במסכת תענית דבכל מקום שנאמר דלא למיספד בהון לפניו ולאחריו נמי אסור – כלומר, דתנן בפרק ב' דתעניות: "כל הכתוב במגילת תענית 'דלא למספד', לפניו אסור, ולאחריו מותר. רבי יוסי אומר: לפניו ולאחריו אסור. 'דלא להתענאה בהון', לפניו ולאחריו מותר. רבי יוסי אומר: לפניו אסור, ולאחריו מותר". ופירש רש"י: כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד – דאית יומין דלא להתענאה, ומקצתהון דחמירי טפי דלא למיספד. ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד, לפניו נמי אסור בהספד, דילמא אתי למיעבד ביום טוב גופיה. ולאחריו מותר – דכיוון שעבר יום, לא חיישינן. ואותן שאינן חמורים ליאסר בהספד, אלא דלא להתענאה, בין לפניו וכו'.
- ואיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי יוסי. ולא היה צריך רבינו לכתוב דבכל מקום שנאמר דלא למיספד בהון לפניו אסור, דאפילו אם לא נאמר בפורים אלא דלא להתענאה היה אסור להתענות ביום שלפניו, כיוון דקיימא לן כרבי יוסי. וכן לא היה צריך לכתוב "לפניהם ולאחריהם" נמי "אסור", דלעניין מה שהוא רוצה לומר דביום שלפני פורים אסור להתענות, הוה סגי ליה דלימא דלפניהם אסור להתענות. אלא דקושטא דמילתא קאמר, דכיוון שכתוב בו דלא למיספד, לפניו ולאחריו אסור.
- אפילו הכי נוהגין להתענות בשלושה עשר, דלא עדיף לפניהם דחנוכה ופורים משאר ימים דמגילת תענית – כן כתב הרא"ש בפרק קמא דמגילה. וכן כתבו התוספות בפרק ב' דתענית, דהא דאמרינן "חנוכה ופורים לא בטלו", רוצה לומר בדינים שלהם, לעשותן יום טוב, ודלא להתענאה בהון; אבל בדינים שלפניהם בטלו.
- ותירצו עוד, דכיוון דיום שלפני הפורים נתבטל מיום טוב דידיה שהיו רגילים לעשות בו[2], ונתבטל יום טוב שלו, הכי נמי יש לנו לומר שייבטל משום טעם יום שלפני הפורים, דהכי נמי אמרינן בסמוך גבי יום שלפני ניקנור וכו', וכן גבי יום טוב טוריינוס, דכיוון דבטלו מיום שלהם, לא ייאסרו משום יום טוב הבא אחריהם.
- והר"ן הקשה על זה בפרק שני דתעניות, וכתב שהרב זרחיה הלוי תירץ, דכיוון דפורים דברי קבלה, ודברי קבלה כמו דברי תורה, והוו להו כשבתות וימים טובים, דתניא (ראש השנה יט א): הם אסורים, לפניהם ולאחריהן מותרין, לפי שהם דברי תורה, ודברי תורה אין צריכים חיזוק.
- ובשם הרב אלברצלוני אמרו, דכיוון דקיימא לן דבטלה מגילת תענית, אלמא דעתן של חכמים להקל ולבטל; ולפיכך אף על פי שלא בטלו חנוכה ופורים, אין לנו להחמיר בהם, ודי לנו לפסוק כשמואל שפסק בגמרא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר: לפניהם ולאחריהם מותר, עד כאן. והרא"ש כתב בפרק ב' דתענית כדברי הרב זרחיה הלוי.
- כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות אבל: מותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהם. והוא מהטעמים שכתבתי. ובהגהות מיימוניות כתוב בריש הלכות תענית: רבינו שב"ט כתב דחנוכה ופורים – לפניהם ולאחריהם מותר, דחנוכה מפרסמא ניסא; גם מנהג כל ישראל להתענות ביום שלפני פורים. מיהו אין זה ראיה, דתענית אסתר שמא שאני, דחשיב לן כתענית חובה, כיוון דהוי מדברי הגאונים ומנהג כל ישראל; אבל תענית רשות לעולם אסור, עד כאן לשונו. ומיהו לפי התירוצים שכתבתי לעיל, תענית רשות נמי שרי, והכי נקטינן(א).
- ועוד יש סמך מהא דאיתא בגמרא, שלושה עשר זמן קהילה לכל היא – כלומר, עד השתא קאמר דליכא איסורא להתענות ביום שלפני פורים; והשתא קאמר שיש סמך לומר שראוי להתענות בו. וכן כתבו הרא"ש והר"ן בריש מגילה אהא דאמרינן (מגילה ב א): "שלושה עשר זמן קהילה לכל היא". ופירש רש"י: זמן מלחמה. ורבינו תם הקשה עליו, ופירש דזמן קהילה לכל היא – היינו לומר שהכל מתאספין לתענית אסתר, ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים; לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים[3]. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דכתיב (שמות יז י): "ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה", ודרשינן במסכת תעניות[4]: מכאן לתענית ציבור שצריך שלושה. מכאן נראה לרבינו תם סעד לתענית אסתר, שאנו עושים כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר, שנקהלו היהודים לעמוד על נפשם; ולא מצינו לו סמך בשום מקום אלא מכאן.
- ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי היכא שחל פורים להיות במוצאי שבת, ולא עבדינן ליה בערב שבת, נמצא בתשובת הגאונים, לפי שרגילין בתענית להרבות בסליחות ותחנונים, ולא יתכן לעשות כן בערב שבת, לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת. ובמסכת סופרים, שרבותינו שבמערב מתענין באדר שלוש תעניות של אסתר – אף על פי שאותם היו בניסן, לא היו רוצין להתענות בניסן, שנגאלו בו אבותינו והוקם המשכן. עד כאן לשון הרא"ש. ואחר כך הביא הא דאמרינן בסוף פרק קמא דראש השנה, דאף על גב דבטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו. וכתב עליו: אית דבעי למימר, כיוון דלא בטלו – אוקמו אדינייהו, ולפניהם ולאחריהם אסור; ואית דאמר, לא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר יומי מגילת תענית, וכן מסתבר. ולכן נהגו להתענות בשלושה עשר באדר. ולמאי דפרישית לעיל זמן קהילה לכל היא – הוי תענית אסתר תקנת חכמים אף קודם שבטלה מגילת תענית. עד כאן לשונו. וגם המרדכי האריך שם לתת טעם למה מתענים ערב פורים.
- ומה שכתב[5]: "ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי היכא שחל פורים להיות במוצאי שבת" – היינו לומר דלא תימא, אם איתא דתענית זה נתקן מפני שהתענו בימי מרדכי בשלושה עשר, שהוא יום המלחמה – כשחל פורים במוצאי שבת היה לנו להתענות בערב שבת, כדי לסומכו לשלושה עשר כל מה שאפשר; ומדחזינן שאנו מתענין ביום חמישי, נראה שאין טעמו של תענית זה מפני שהתענו בימי מרדכי בשלושה עשר, שהוא יום המלחמה, אלא מטעם אחר אנו נוהגים להתענות. לכך כתב, דלעולם מטעם זה אנו מתענין, וכשחל פורים במוצאי שבת – בדין הוא שיתענו בו ביום ששי; אלא מפני שרגילין בתענית בסליחות. ומשום דקשיא ליה, אם כן שאנו מתענין תענית זה זכר לתענית מרדכי ואסתר, למה אין אנו מתענין השלוש תעניות שהתענו הם בניסן? לכך כתב: רבותינו שבמערב היו מתענין אותם. ואנו שלא נהג[נ]ו כן, נראה שהטעם כדי שלא להכביד על הציבור.
- וזה שכתב: כשחל פורים ביום א' מקדימים ומתענין ביום ה' שלפניו – כן כתב הרוקח בשם השאילתות.
- כתוב בשבלי הלקט: מצאתי בשם רש"י, מעשה היה ואירע פורים באחד בשבת, וקדמו הציבור להתענות בחמישי, כמנהג. ובאת אשה אחת שהיתה צריכה לרכוב אצל השלטון, ושאלה לרבינו אם היא יכולה להתענות למחר ולאכול היום, מפני טורח הדרך. ואמר רבינו: תענית זה אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא מנהג בעלמא, שהרי תענית אסתר ומרדכי היו בימי הפסח (מגילה טו א). ואם נפש אדם לומר: "דברי הצומות וזעקתם" (אסתר ט לא), זה אין פירושו, אלא כך פירושו: על דבר הצומות והצעקות שעברו עליהם בימי המן, קיבלו עליהם ימי הפורים, לזכר להם לדורות הנס. ואף על פי כן אסור לו לאדם לפרוש מן הציבור, משום "לא תתגודדו" (דברים יד א).(ב)
- ויש מהפרושים שמתענין עם הציבור יום חמישי, וחוזרים ומתענין יום ששי, כדי לסמוך התענית לפורים. ורבינו קורא עליהם: 'הכסיל בחושך ילך' (ע"פ קהלת ב יד), דכל עצמו של תענית אינו אלא מנהג, ומחמיר זה במקומו כאילו הוא קבוע מן התורה; וכיוון שנהגו רבים להתענות בחמישי – דיינו בכך, עד כאן לשונו. וכל זה כתוב גם כן בארחות חיים.
- כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תענית: נהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלושה עשר באדר, זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר: "דברי הצומות וזעקתם". ואם חל שלושה עשר באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר. וכתב הרב המגיד הטעם, לפי שאי אפשר לאחר עד יום ראשון, לפי שהוא פורים; וכן אין מתענין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ואף על פי שנפסקה הלכה: בערב שבת מתענה ומשלים (ערובין מא ב), דווקא כשבא זמנו הקבוע לו בערב שבת; אבל כשהוא נדחה מזמנו, אין קובעין לו בערב שבת. וכן מפורש בתשובת הגאונים. עד כאן לשונו.
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- גרסינן במגילת תענית את יום י"ד וכו' בספ"ב דתענית ואיתא התם אמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ושל זה בזה כלומר דלא צריכנא למיכתב במגלת תענית לאסור לבני י"ד בי"ד ולבני ט"ו בט"ו דהא קרא כתיב בהדיא להיות עושים וגו' אלא לאסור של בני ט"ו בי"ד ושל בני י"ד בט"ו וא"כ הא דאמר בפ"ק דר"ה דאע"ג דבטלה מגלת תעני' בחנוכ' בפורים לא בטלה היינו לומר דבפורים לא בטל ואסור של זה בזה דאילו הן עצמן לאו ממגילת תענית נינהו. וא"כ לפניהם ולאחריהם נמי אסור וכו' לאו בניחותא קאמר אלא כלו' לא תימא כיון דלא בטלה א"כ ממילא לפניהם ולאחריהם נמי אסור כדתנן במסכת תענית דהא ליתא אלא אפ"ה נוהגין להתענות בי"ג משום דלא עדיף וכו' דהשתא כל לפניהם ולאחריהם מותר וכ"כ ה"ר ירוחם בפירו' והם מדברי הרא"ש ספ"ק דמגילה:
- ומ"ש ועוד יש סמך וכו' כלומר דלמ"ש תחלה ולא עדיף וכו' מתיישב שאין איסור במה שנוהגין להתענות בי"ג ולפ"ז ודאי מפני הטורח או מצטער בעלמא יכול הוא שלא להתענות וכמ"ש בשבולי הלקט הביאו ב"י אבל יש עוד סמך וכו' דאלמא דתקנת חכמים היא אף קודם שבטלה מגלת תענית להתענות בי"ג ולא מנהג בעלמא שנהגו אחר שבטלה מגילת תענית ובסגנון זה הם דברי הרא"ש לשם ומיהו סמך זה אינו אלא לפר"ת בפי' זמן קהילה לכל היא וכן הסכים הרא"ש לפי' ר"ת דלא כפרש"י ומכל מקום אף לדידהו יש להקל למעוברות ומניקות ויולדות אחר ז' וכואבי עינים ויפרעו יום אחר כדקי"ל דבמקום חולה אפי' אין בו סכנה לא גזרו רבנן וכ"כ באגודה לפי פי' ר"ת ומשמע מדברי האגודה דלמאן דמפיק ליה תענית זה מדכתיב דברי הצומות וזעקתם אפי' מעוברות והדומין להם מחוייבין להתענות דד"ק כד"ת ולפ"ז תענית זה חמיר טפי מד' צומות דבזמן הזה דאין שמד ואין שלום דתלו ברצו ומקילין בם למעוברות כדלעיל בסימן תקנ"ד אבל כאן כתיב וכאשר קבלו על נפשם דברי צומות וזעקתם משמע דצום זה קבוע מד"ק וכ"נ דעת הרמב"ם בפ"ה מה"ת וכ"כ הר"ן בפ"ב דתענית משם הראב"ד דמפיק לה מדברי הצומות ונראה דזהו דעת ספר א"ח בשם הראב"ד לקרות המגילה מבע"י כדי להקל על האנושים והמעוברות שלא להתענות יותר מדאי דאלמא דאפילו האנושים והמעוברות חייבים להתענות ויש להקל בשבילם דאם לא היו חייבין להתענות שלא כדין עושים דמתענין ולא היה לנו להקל בקריאה מבע"י כדי בשבילם מיהו דעת שאר הפוסקים יראה דאין בתענית זה לכל היותר אלא תקנת חכמים ולאו דברי קבלה והכי נהוג להקל למעוברות ולמניקות וכיוצא בהם: והא דכתב רבינו דלפניהם ולאחריהם מותר להתענות לאו למידק מיניה דבהספד מיהא אסור וכה"ר אפרים שהביאו הרז"ה ספ"ק דמגילה וכן נמצא במקצת ספרי הרי"ף לשם הא ליתא דאילו ה"ר אפרים סובר דאפי' לפניהם ולאחריהם לא בטלה בחנוכה ובפורי' אבל רבינו דסבר דבטלה אין חלוק דאף לספוד נמי שרי ולא נקט להתענות אלא לפי שעיקר דעתו להחזיק המנהג שמתענין בי"ג ואה"נ דלספוד נמי שרי לפי שטתו ואפשר עוד כיון דאיכא ימים דמותר לספוד בהן ואסור להתענות כדתנן בפ"ב דתענית א"כ כשכתב רבינו דמותר להתענות לפניהם שמעי' במכ"ש דמותר לספוד בהן וכ"כ הרמב"ם פי"א דהלכות אבל דמותר לספוד בהן. ואיכא להקשות לדעת רבינו דאפילו לכתחלה יכולין לגזור תענית בלפניהם ולאחריהם כיון דבטלום וזה סותר מ"ש הרא"ש ע"ש הראב"ד בסתם דאין גוזרין תענית לכתחלה אע"פ שבטלום ואפשר דדוקא בעיקרן קאמר שאין גוזרין אבל בלפניהם מודה דיכולין לגזור ומה שצריך הראב"ד לישב מה שמתענין בי"ג אע"ג דהוה לפניהם היינו משום דס"ל דחנוכה ופורים לא בטלו כל עיקר ואפי' בלפניהם כמבואר מלשונו ע"ש אבל לרבינו והיא מסקנת הרא"ש ספ"ק דמגלה דעיקרן דחנוכה ופורים דוקא הוא דלא בטלו אבל לפניהם בטלו א"כ ממילא נמי יכולין לגזור תענית בהן. ולענין הלכה בפורים בלפניהם הכל מודים דמתענין ואצ"ל דמספידין אבל בלאחריו פליגי דלה"ר אפרים יום ט"ו בעצמו הוא יום שלאחר הפורים לבני עיירות ובו אסור אבל בי"ו שרי ולשאר גאונים יום י"ו הוא יום שלאחריו וכן נראה עיקר שהרי יום ט"ו גופיה י"ט הוא ממגלת תענית וכדאמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה וא"כ יום י"ו הוא יום שלאחריו לבני עיירו' אבל לבני כרכים אין איסור בי"ו דכיון דיום ט"ו לאו ממגלת תענית הוא אלא מד"ק שהוא כד"ת א"צ חזוק וכ"כ הרז"ה בטעם תענית יום י"ג לבני עיירות והעלה שיום י"ג אסור בתענית לבני כרכים ולא נהגו כמותו שהרי כל הגאונים כתבו שנהגו הכל להתענות בי"ג משמע מלשון הכל בין עיירות בין כרכים עוד כתב הרז"ה לפסק הלכה דבלאחריהם מותרין בין בהספד בין בתענית כר' יוחנן והוא דעת הר"ן בפ"ב דתענית ושלא כדברי ה"ר אפרים אבל בלפניהם פסקו הרז"ה והר"ן שאסור וראייתם ברורה מסוגיית התלמוד וכ"נ להורות לאסור בלפניו דחנוכה דאף הרא"ש ורבינו שכתבו דלא עדיף וכו' והכי מסתברא אינו אלא לתת טעם למנהג שמתענין בי"ג שלא נמצא בתלמוד וכיון דבמסקנא הסכימו לפי' ר"ת בזמן קהילה לכל היא דתקנת חכמים היא להתענות בי"ג אף קודם שבטלה מגלת תענית א"כ אין צורך להך סברא דלא עדיף וכו' והדברים כפשטן בתלמיד דלא בטלו כל עיקר אפי' בלפניהם אלא שהרז"ה סובר דבלפניו דחנוכה אעפ"י שאסור להתענות מותר בהספד ע"ש והכי נקטינן לאסור תענית בלפניו דחנוכה ומותר בהספד אבל בלאחריו הכל שרי ודלא כמ"ש בש"ע בחנוכה ופורים מותרים להתענו' לפניהם ולאחריהם ודו"ק:
- וכשחל פורים ביום א' וכו' משמע דוקא הכא אין להתענות בערב שבת מפני שמרבים בסליחות הא לאו הכי שרי וכ"כ לעיל סי' רמ"ט ס"ג אבל לפי מ"ש ה' המגיד פ"ב מהלכות תענית משמע דטעמו הכא כיון דתענית זה נדחה מזמנו אין קובעין לו מע"ש מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה גם שלא יצום בהכנסת שבת דמקצת ע"ש כשבת והא דקי"ל בסוף בכל מערבין הלכה מתענה ומשלים היינו כשבא זמנו הקבוע לו בע"ש ולפי זה מי שרגיל להתענות בערב ר"ח אם חל ר"ח ביום א' אין להתענות ביום ו' אלא ביום ה' דכיון דנדחה מיום השבת שהוא זמנו אין קובעין לו מערב שבת וכ"כ מהרי"ו והכי נמי כתב המרדכי בתענית מי שנשבע להתענות בע"ש ה"ז כשבועת שוא דמקצת שבת כשבת וכ"כ ברוקח סי' ל"ו והא דאמרינן בעירובין הני בר בי רב דיתבי בתעניתא במעלי דשבתא איכא למימר דאה"נ דלאו שפיר עבדי אלא כיון שנהגו כך קמבעיא להו מהו לאשלומי וע"ל בסי' רמ"ט במ"ש לשם בס"ד:
דרכי משה
[עריכה](א) כתב בחידושי אגודה בשם מחזור ויטרי, דיכולים להקל בתענית זה למעוברות ומיניקות ולכואבי עיניים, ויפרעו אחר כך. אבל הבריאים, אסור לפרוש עצמן מן הציבור.
(ב) כתב בהגהות מנהגים: פעם אחת חל פורים ביום ראשון, והיה תענית אסתר ביום חמישי, ובו ביום היה ברית מילה. ואכל מהר"ד לנצהו"ט עם הבחורים אצל המילה, ולמחר ביום שישי היה מתענה הוא והבחורים. עד כאן לשונו. (הועתק מד"מ השלם)
הערות ומראי מקומות
[עריכה]- ^ פרק כא הלכה א.
- ^ כי יום שלושה עשר באדר הוא עצמו יום ניקנור, ונמנה במגילת תענית.
- ^ בימי מרדכי ואסתר; וזכר להם נאספו גם "הכל" בזמן הגמרא, כולל בני הכפרים.
- ^ לפנינו בגמרא ליתא, אלא במכילתא בשלח פרשתא דעמלק.
- ^ הרא"ש.