ט"ז על אורח חיים רנב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
והמגיס בקדירה כו'. עסי' שי"ח בסופו:
ובלבד שיצא מפתח ביתו. הרמב"ם פ"ו כ' הטעם דכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת:
אם ייחד לו העכו"ם כו'. במרדכי פ"ק דשבת בשם ראבי"ה יליף לה מהא דאמרי' פ"ק דפסחים ייחד לו מקום אין צריך לבער וכת' עוד ראיה להתיר בייחד מדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב ו אוקימנ' דפטור ומות' לבע"ה ויש להחמיר שלא להרגיל האדם בכך ולמהר"ר מרדכי נראה דהמדקדק בגמ' פ"ק דפסחים ימצא דאפי' בשכירות לא קני' אלא גבי חמץ מגזירת הכתו' עכ"ל וע"כ כתב רמ"א שיש להחמיר ולע"ד תמוהים ראיות של ראבי"ה דמההיא דייחד דפסחים אין ראיה דכאן אסור משום מראית העין כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם וא"כ מה מהני יחוד של העכו"ם גם מההיא דפשט ידו לפנים כבר כ' הרא"ש שם פ"ק דשבת דודאי איכא איסור לבע"ה משום לפני עור לא תתן מכשול ולא איירי שם אלא באיסורי שבת כו' וכת' עוד הכא ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנותן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ עכ"ל. ע"כ אין להתיר בזה אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם ודאי יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו:
סעיף ד[עריכה]
כל שידוע שהעכו"ם גמרו כו'. משמע דסתמא שיש ספק ואפשר שהיה נגמר בע"ש מותר וכמ"ש אח"כ ואם יש לתלו' כו' דלא כמו שאסר הרוקח בסתם:
וכל זה בכלים שעשה לישראל אבל עכו"ם שעושה מנעלים כו'. כתב ב"י דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכרו הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בם דבדידיה קא טרח עכ"ל:
סעיף ה[עריכה]
והשמן והיין היוצא מהן מותר פי' אף מה שיוצ' בשבת ולא גזרי' שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפי' בזבו מעצמן אבל הכא כיון שבלא"ה זב מעצמו כיון שכבר נדרסו ע"י הטעינה אלא שיוצא טפי ע"י הסחיט' בידי' בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי אבל הטור כתב דאין היתר להיין והשמן היוצא מהן אלא בנתרסקו תחלה ואח"כ הטעינ' בקורה בע"ש עד שנדוכו היטב. וכ' ב"י דלדעת הטור היכ' דיש היתר היינו אפילו לגמור בידים והוא דעת התוס' וראייתו מדכתב הטור בססי' שכ"א שום ובוסר שריסקן מע"ש אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכת' בשבת ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת ותמוה לי דא"כ למה כתב כאן המשקין היוצאין מהן מותרים משמע אבל לא בידים אע"ג דנידוכו יפה ואין מאוסרין אלא שחיקה ותו דבסי' ש"ך כ' ג"כ ואם נתרסקו יפה מע"ש מותרין המשקין היוצאין מהם משמע ג"כ אבל לא בידים ע"כ נלע"ד דהטור לא ס"ל כתוס' בזה מדלא כתב הרא"ש בזה ההיתר לגמור בידים ומ"ש הטור בס"ס שכ"א ל' יגמור לא בידים קאמר אלא כתב בל' התלמוד ופירש"י יגמור ומאחר שריסקם וצוברם בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה ולא יגמור פירושו אסור להניחם מבע"י תחת כובדם כדי לגמור משתחשך כ"ה ג"כ בפי' דברי הטור:
ולא חיישי' להשמעת קול. כרב יוסף ויש אוסרים פוסקים כרבה דאמר אפילו לב"ה אסור אע"ג דל"ל שביתת כלים מ"מ אסור משום השמעת קול ואיכא זלותא לשבת:
סעיף ו[עריכה]
במחטו בידו. ז"ל הרמב"ם והביא פלפול ארוך בזה בשמו של הר"ר ירוחם ומה שתי' הוא עליו ואחוה דעתי הקצר' אף אני דודאי מדפסק הרמב"ם כאן דוקא בידו משמע אבל בבגדו מותר דהו"ל גזיר' לגזיר' וכדרבא כמ"ש ב"י א"כ ק' למה פסק אח"כ בתפילין לפי שאינו שוכחן הא אפי' בלא"ה מותר לפי שהמוציא תפילין בראשו אפי' ברה"ר פטור מטעם שהוא דרך מלבוש כלישנא בתרא דרב ספרא דפרק במה אשה שכ"כ הרמב"ם בפי' בפי"ט וה"ל גזירה לגזירה והב"י תי' דהך דיוצא בתפילין היינו בידו דאז היה חייב ברה"ר אפי' בתפילין וה"ל חדא גזירה תמוהין מאוד דברי הרב בזה דאם כן גם טעם שאינו שוכחן לא מהני דהא יליף לה ר"י מציץ שלא יסיח דעתו ממנו ק"ו בתפילין וזה אינו שייך אלא כשהם בראשו כמו הציץ דודאי לא הזהירה תורה בציץ אלא כשהוא במקומו ותו ק"ל דהא בשבת לא יצא בתפילין ברה"ר משום גזירה דלמא אתי לאתויי ברה"ר כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף ס"א) ופרש"י אם בא לפנות וקשה הא ה"ל גזירה לגזירה דלמא אתא לפנות וכשהוא מפנה חיישינן שמא אתי לאתויי ד' אמות אלא ודאי דהך שמא אתי לאפנויי לא שייך בי' ל' גזירה דהוא דרך כל אדם ובודאי יבוא לידי כך וא"כ לק"מ מתפילין בע"ש עם חשיכה דלא יצא בהם שמא ישכח ויצא בשבת ויסירם מראשו כשיבא להפנות ואתא לאתויי ד"א ולא הוה אלא חדא גזירה וכ"כ מו"ח ז"ל בזה כנ"ל לדעת הרמב"ם דפוסק כרבא אבל לדעת הרי"ף א"א לומר כך דהוא לא כתב בידו אלא סתם החייט במחטו כל' המשנה ותו דאם היה פוסק כרבא היה לו להביא ההיא דפלוגתא דאביי ורבא לענין כרמלית כמ"ש הרא"ש בפרק המוצא תפילין והיינו יודעים דהלכתא כרבא דבכ"מ הלכה כמותו בר מיע"ל קג"ם והר"ר ירוחם כת' שבפ' המוצא תפילין פסק הרי"ף כרבא לא ידענא רמז או רמיזה מזה שם ברי"ף ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל הרא"ש במקום הרי"ף והיינו מכח מ"ש שהיא הביא פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית. או אפשר שברי"ף שהיה ביד ר' ירוחם היה כתוב שם פלוגתא זו כמו באשר"י וזה משמע גם בב"י שכתב שלשון הרא"ש הוא ממש כרי"ף. ומו"ח ז"ל כ' דמ"ה לא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית לפי שסמך על מ"ש חייב אדם למשמש בבגדו בע"ש ואינו מיושב דא"כ לא היה לו להביא גם המשנה דלא יצא החייט במחטו ולסמוך ע"ז אלא נ"ל דהרי"ף לא ס"ל כרבא מטעם שזכרנו דמדתלי ר' ישמעאל טעמא דתפילין משום שאינו שוכחן וכמ"ש ולא משום גזירה לגזירה ולכך לא הביא רק המשנה דלא יצא החייט כמות שהיא וממילא אנו מפרשים על בגדו דהא פרכי' בגמרא בפ"ק דשבת על רבא מהא מתני' מאי לאו בבגדו ודחי לא בידו ש"מ דפשוטו דמתני' משמע טפי על בגדו ותו ראיה מוכרחת מדאבעיא לן בפרק המוצא תפילין וכן בפ"ק דשבת כרמלית מהו דוקא על המשנה דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י שהיא שנויה בפרק המוצא תפילין ולא מבעי' להו על משנה דפ"ק דשבת לא יצא החייט במחטו או בידו או בבגדו דהא בהא תליא דאי בכרמלית אסור לענין שותה ברה"י והיינו כאביי ממילא כאן גם בבגדו אסור דה"ל גזיר' לגזירה ואסור בתרווייהו כאביי ואי התם בכרמלית שרי כרבא ממילא הכא בבגדו שרי אלא ודאי דלא רצו לשאול במשנה זו דודאי מסתבר טפי דקאי על בגדו כדרך החייט ומשום הכי מספקא להו במשנה דשותה ברה"י דשם אין הכרע כלל ואם כן כשהביא הרי"ף המשנה כצורתה אנו מפרשים על צד המסתבר טפי שהוא כאביי דאף בבגדו אסור כנ"ל לדעת הרי"ף נכון: