חפץ חיים על ספרא/תזריע יולדת/פרשה א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא א[עריכה]
( א ) ואין העכו"ם בענין הזה: היינו אפילו נתגיירה תיכף אחר הלידה בתוך ז' לזכר ושבועיים לנקיבה אין עליה טומאת לידה.
תלמוד לומר אשה: דשם 'אשה' כולל לכל אשה מאיזה מין שיהיה, בין בת ישראל ובין גיורת ושפחה, דכולהו שייכי במצות.
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים מה תלמוד לומר: פי' למה לו לכתוב אחר כך כאן פרטי דיני הטומאה "ואל המקדש לא תבוא" כיון שכתב "וטמאה שבעת ימים" ממילא ידעינן דאסורה לבוא למקדש.
בין מאחוריו: ר"ל הנודע במקדש מאחוריו.
תלמוד לומר ואל המקדש לא תבוא: משמע דוקא מתוכו היא מוזהרת ולא מאחוריו.
( ב ) יכול יולדת הקלה: שהקיל בה הכתוב בדם טוהר מה שאין כן בשארי רואי דם כגון זבה ונדה.
( ג ) הבא מידי טומאה חמורה כיולדת: וכן נדה וזב וזבה שטומאה יוצאת מגופן ועושין משכב ומושב עליהן הזהיר הכתוב בביאת מקדש.
טמא מת וכו': פי' כגון טמא מת ואף על גב דבפרשת חוקת כתיב בהדיא "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא" -- התם לעונש והכא לאזהרה [זית רענן].
וכל המטמא את האדם מנין: היינו כגון אדם שנטמא על ידי שרץ ונבלה מנין שאף הוא הוזהר על ביאת מקדש.
תלמוד לומר ולא ימותו וכו' לרבות את כולם: ר"ל וכן הושוו לאזהרת "והזרתם" האמור בתחלת המקרא וכן לאזהרת "ואל המקדש לא תבוא" האמור ביולדת.
( ד ) וילדה פרט לשילדה וכו': דתיבת "וילדה" יתר הוא דהא כתיב "כי תזריע" אלא להורות דבר אל בני ישראל וידלה, ר"ל מעת שתדבר ויצטוו על זה אבל מי שילדה מקודם איננה טמאה למפרע.
או יכול שאני מוציא את שעיברה לפני הדבור: דהייתי דורש דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע - שהזריעה גופא דהיינו תחלת היצירה צריך להיות אחר הדבור דוקא ואז היא טמאה.
ממקום שמזרעת: מדכתיב "אשה כי תזריע וילדה".
פרט ליוצא דופן: שעל ידי סם נפתחו מעיה ונתרפאת.
הרי הוא כילוד: לענין טומאת לידה והקרא ד"כי תזריע" לדידיה אתא לאורויי דאפילו הולד נימוק כעין זריעה אמו טמאה לידה.
שהוא פטור מחמש סלעים של בן: דפטר רחם אמר רחמנא.
( ה ) אשה וכו' זכר מה תלמוד לומר: פי' דאפילו אי לא כתב זכר הוי ידעינן דאזכר קאי מדכתיב בתריה "וביום השמיני וגו'".
מנין ליוצא מת וכו': פי' להכי כתב "זכר", כל שהוא זכר, בין חי בין מת.
הריני דן: פי' מקל וחומר ידעינן זה ולא איצטריך קרא להכי.
שאינו מטמא את אמו וכו' טומאת שבעה: פי' כי היא עצמה אף על פי שטמאה שבעה אינה צריכה הזאת שלישי ושביעי וכל שכן האדם והכלים שעמה באוהל ואף על פי כן מטמא את אמו טומאת לידה למשכב ולמושב ולקרבן.
היוצא מת שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו אל האהל: כמאמר הכתוב "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים".
כל דין שאתה דן וכו': ודין זה יש בו להקל שאם אתה נותן לו ימי טומאה מן הולד מת כמו כן תתן לו ימי טהרה ממנו.
( ו ) אין לי אלא בן תשעה: כזמן לידה של רוב נשים.
תלמוד לומר וילדה זכר כל שתלד: היינו כל מין לידה שתלד טמאה.
סנדל: מפרש בגמרא חתיכת בשר עשויה כמין לשון של שור ומפני שיש לו צורת סנדל קרי ליה סנדל והוא רגיל לבוא עם הולד.
שליא: כמין קרום שהולד מונח בתוכו וקבלו חז"ל שאין שליא בלא ולד.
ושפיר מרוקם: שתראה בו צורת אדם אם יבדקוהו כפי מה שאפשר ואמרו בגמרא מאי מרוקם? אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו והוא כעדשה ושתי עיניו כשני טיפין של עיני זבוב ומרוחקין זה מזה ושני חוטמין כשני טיפי זבוב ופיו מתוח כחוט השערה וגופו כעדשה וחתוך ידים ורגלים אין לו.
מחותך: אברים אברים.
תלמוד לומר כי תזריע וילדה: שסמך "וילדה" ל"כי תזריע" לומר כל זרע שתלד.
( ז ) שיש בו מצורת אדם: בגמרא איתא דחכמים סברי דאפילו רק מקצת צורתו כגון חצי פרצופו דומה לצורת אדם גם כן בכלל ולד הוא וטמא.
( ח ) בריית ראש שאינה חתוכה: אלא כלו שלם כעין דף ואין בו חתוך אברים וצורה.
וטמאה היא טמאה ואין הולד טמא: דהיה לו לומר "יטמאו שבעת ימים" ד"יהיה" קאי גם אולד דוגמת "וביום השמיני" דקאי אולד ומדכתיב "וטמאה" להורות דדוקא האם שהולידה היא שטמאה ולא הולד.
והלא דין הוא: שיהא הולד טמא ולזה אצטריך למעוטי.
שהולד גרם לה טומאה: שהוא הביא לה הטומאה ולא מעצמותה.
שגרם לטומאה: כדכתיב "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו".
שאין לו טומאה: פי' שאין טומאה יוצאה מגופו בעוד שהוא חי, תאמר בולד שטומאה יוצאה מגופו שהרי אמרו תינוק בן יומו מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת הואיל ויש לו טומאה יהא טמא טומאת לידה כאמו.
תלמוד לומר היא: היינו מה שדקדק בלשון "וטמאה".
( ט ) שתספור שבעה לולד האחרון: שאם ילדה תאומים ויצא האחד ביום ראשון והשני למחר מן השני מונה בין לטומאה בין לטהרה.
הלא דין הוא: ולמה לן קרא לזה.
אלא לטומאה האחרונה: שנטמאה על ידי המת.
( י ) כשהיא מיטמאה בדמים: דהיינו בנדה דמדאורייתא אינה סופרת שבעה אלא לראיה הראשונה.
( יא ) שהיא ממקום אחר: שבא לה על ידי הולד מטומאת המת שהוא גם כן על ידי מקום אחר.
תלמוד לומר וילדה וטמאה וכו': היינו דהיה לו לומר "ותלד זכר" דומיא ד"תזריע" שהוא לשון עתיד אלא כתיב "וילדה" שהוא לשון עבר אלא שהוי"ו הופכו לעתיד להורות שכבר ילדה הכל ואחר כך תספור שבעת ימים. ואף על גב דאמרינן דמולד שני מונה ימי טומאה וימי טהרה -- לאו משום דולד ראשון בטל לגמרי, שאם ילדה נקבה בתחלה וביום שני ילדה זכר נותנתין לה ימי טומאה וימי טהרה של נקבה והכי מוכח בפרק המפלת (דף כה:) בשמעתא דסנדל [ראב"ד. ועיין שם שהאריך בזה מסוגיא דכריתות (דף ט.)].
( יב ) יכול בין סמוכים וכו': דסלקא דעתך אלו ז' ימים לנקיים וקאמר יכול בין סמוכים שעשתה נקיים כל שבעה זה אחר זה ובין מפוזרים פי' לאחר שפסקה עשתה שלשה ימים נקיים ושוב ראתה ושוב עשתה ד' ימים נקיים שבין כולם הפרישה ז' ימים נקיים ולאחר כן תטבול לישב על דמי טהרה. תלמוד לומר "כימי נדת דותה תטמא". מה ימי נדתה סמוכין דנדה משראתה ראיה ראשונה מונה ז' ימים סמוכין בין ראתה ובין לא ראתה והכי נמי יולדת ולא מיירי בנקיים.
( יג ) מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה: שאין זיבה אלא לאחר נדה כדכתיב בזבה "בלא עת נדתה", כך ימי לידתה אינן ראוין לזיבה שאפילו ילדה בתוך י"א יום שבין נדה לנדה וראתה כל ז' לא נעשית בהם זבה ומשבעה ואילך הרי היא בימי טהור בליל ז' וטהורה לבעלה.
ומה ימי נדתה אין ספירת שבעה: של נקיים עולה בהן כי לעולם ספירת שבעה נקיים של זיבה אינן יכולין לבוא בימי נדה כי ימי נדה אין חלין עליה עד שתסתלק מזיבות ומספירת ז' נקיים, אם כן אין ספירת ז' נקיים של זיבות עולה בימי נדתה דלא אפשר לימי נדה להיות כל זמן שלא כלו ימי ז' נקיים של זיבות. אף ימי לידתה אין ספירת שבעה מהם, דהיינו אם היתה זבה קודם לידה וצריכה לספור ז' נקיים לזיבות וילדה ואינה שופעת דם בימי לידה -- אפילו הכי אותן הימים אין עולין לה לז' נקיים לזיבתה דחשבינן לימי לידה כיון שהכתוב טימאן כאילו היתה שופעת דם כל הזמן ההוא אפילו אם היתה לידה יבישתא.
( יד ) דותה תטמא: קרא יתירא דהוה ליה לומר "כימי נדה" ולשתוק.
לרבות בועלה: בימי נדה דטמא ז' כבועל נדה והיינו אפילו היתה לידה יבשתא וגם לרבות כל הלילות שטמאה כנגד דאף על גב דכתיב "וטמאה שבעת ימים" הרי הוקשה לנדה ובנדה דרשינן "תהא בנדתה" לרבות הלילות.
היולדת בזוב: שראתה ג' ימים רצופים מתוך י"א יום ואחר כך ילדה.
עד שתשב שבעה נקיים: אחר ז' ימי הלידה דאין ימי הלידה עולין לה לספירת שבעה ואפילו לא ראתה דם בהן כדלעיל בברייתא הקודמת. [ומכל מקום איצטריך היקשא דלעיל דאי לאו הכי הוי אמרינן דיצטרך ימי לידה לספירת ז' נקיים אם לא ראתה בהן דם ומה דאמרינן נקיים היינו נקיים מדם סגי].