חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ה[עריכה]
( א ) לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל: דמלת "יאכלו" יוצא לאחרים. והכי משמע מינה: לא יאכלו על ידיך לאחרים.
תלמוד לומר לא תאכלו: במשנה תורה. ועיין בראב"ד ובקרבן אהרן שהאריכו בברייתא זו.
( ב ) מה נשר האמור כאן וכו' בל תאכיל כבל תאכל וכולי: פירוש, דבעניננו הוזהר אף להאכיל לאחרים כאוכל עצמו, מה שאין כן במשנה תורה לא כתיב אלא "לא תאכל".
אף נשר האמור להלן נעשה את כל האמורים עם הנשר: היינו אף ראה ודיה שנאמרו שם שלא נאמרו בתורת כהנים -- גם בדידהו חייב המאכיל כאוכל.
( ג ) עשה את הראה מין איה: פירוש: כעין איה לאסור בבל תאכלו, אף כאן נעשה את הראה כעין איה לאסור בבל תאכיל. והוא הדין שנלמוד דיה שנאמרה במשנה תורה ולא נאמרה כאן לאסור בבל תאכיל אלא שתפס הראה שהיא ראשונה. והני תנאי לית להו מאי דאמרינן בחולין "ראה ואיה ודיה ודאה אחת היא" [ראב"ד].
( ד ) עורב זו עורב: פירוש: עורב שחור. וכן הוא אומר (שה"ש, ה) "שחורות כעורב".
הכי גרסינן בגמרא (חולין סג, א) "ואת כל עורב וכולי", פירוש: 'את' 'כל' שני ריבויין. לרבות עורב העמק שהוא לבן ולכן נקרא עמק כמה דכתיב אצל בהרת "ומראהו עמוק". וחד לרבות הבא בראש יונים והיינו דדמי רישיה ליונה. [גמרא שם].
למינו להביא את הזרזירין וכולי: ר' אליעזר קתני לה בברייתא בגמרא (חולין סב, א). וטעמו משום דהוא שוכן אצלו לפיכך מחזיק אותו ממינו אף על פי שאינו דומה לו במראיתו. ואיתא בגמרא דרבנן פליגי עליה וסברי דבעינן שיהא שוכן אצלו ונדמה לו במראיתו וע"כ לדידהו תרוויהו שרי.
ואיתא בגמרא בסנונית ירוקתא כולי עלמא לא פליגי דאסירא, כי פליגי בחיוורתא; ולרבנן שרי מפני שקרקרבנה נקלף ולא ראו אותה דורסת. ולרבנן יהיה הריבוי דלימני סנונית ירוקתא.
( ה ) נץ זה הנץ: פירוש זה הנץ הידוע שקורין אותו נץ.
להביא בר חריא: בגמרא בעי מאי בר חריא? ומפרש שורינקא והוא מין עוף מהטמאין.
הכי גרסינן מה תלמוד לומר למינה למינה למינו למינהו ד' פעמים שיכול וכולי -- כלומר אילו לא כתב 'למינהו' ד' פעמים הייתי יכול לומר שאלו שמנה הכתוב הם האסורים אבל השאר (והם אותם שלא מנה) כולם טהורים. להכי כתב "למינה וגומר" ללמד שיש אחרים הדומים לאלו שהם גם כן טמאים. ואיני יודע מי הם אלו. אלא שעזב הכתוב מלפרש אותם מפני שנוכל ללמוד סתום (שהם הכלולים במה שכתוב "למינה וגומר") מהמפורש (שהוא הנשר), כדמפרש ואזיל.
( ו ) מה הנשר וכולי: נשר יתר הוא בקרא. דהשתא, כל המנוים בקראי --שיש בהם סימני טהרה-- עם כל זאת הם אסורים, הנשר --שיש לו ד' סימני טומאה ואין בו סימן טהרה-- כל לא כל שכן?! ולזה על כרחך נשר שהוזכר בטמאים לא הוזכר אלא כדי שנלמוד ממנו בנין אב; דמה נשר מיוחד דאין לו אחד מכל הסימנין הללו וטמא -- אף כל שאין לו אחד מארבעה סימנין הללו הוא טמא, דמין נשר הוא. אבל העוף אשר יהיה בו אחד מכל אלו -- הוא טהור. וכל שכן שנים או שלשה או כולם. חוץ מעופות אלו המפורשים בתורה שהם כ"ד -- עשרים דכתיבי בהדיא וארבעה שרמזה התורה במה דכתיב ד' פעמים "למינה למינה למינו למינהו". שגזירת הכתוב הוא שאף על פי שיש בהם סימן טהרה -- טמאים. דעשרים מהם יש להם ג' סימני טהרה, ובעורב שתים, ובפרס ועזניה אחד, והוה ליה כאילו אמר הכתוב אלו שאמרתי לך טמאים אף על פי שיש בהם סימני טהרה אבל כל האחרים כולם אינם טמאים אלא אם כן כשיהיו דומים לנשר שאין בו סימן טהרה כלל אבל אם יהיה בו סימן טהרה -- טהור.
וכל זה דוקא אם הוא מכיר המינים המפורשים בתורה ויודע שאינו מהם. אבל אם אינו מכירם -- אפילו אם יש בו ג' סימנים -- חיישינן שמא הוא מהמינים הטמאים. וכן שתים -- שמא הוא מהמין עורב. וכן אחד -- שמא הוא פרס ועזניה. ויש עוד שיטות בענין זה אך אנכי לקצר באתי.
ואין לו אצבע יתירה: רש"י ז"ל פירש שהוא אצבע שאחורי הרגל והוא אצבע הגבוה שאחורי האצבעות. והקשו עליו שהרי אצבע זו יש גם בנשר. ולזה פירשו דאצבע יתירא היא אצבע שלפניו שהיא גדולה ויתירה מחברותיה ואצבע זו ליכא בנשר.
ואין קורקבנו נקלף: מוכח בגמרא דסימן של קורקבן נקלף דוקא כשנקלף ביד ואינו צריך לסכין. אבל אם לא נקלף אלא בסכין - ספיקא הוי.
ודורס ואוכל: רש"י פירש שאוחז בצפרניו בשעה שהוא אוכל ומגביה מן הקרקע מה שאוכל כדי שלא ינטל כולו לתוך פיו. והקשו עליו דהא אפילו התרנגלות עושה כן. ופירש רבינו תם דדורס ואוכל הוא שבדריסה אוכל מהרה מחיים ואינו ממתין שתמות.
מה תורים וכולי: בגמרא פריך "ואלא תורים למה לי?" -- פירוש, הואיל דלא ילפינן מתורים אלא מנשר דאפילו אין לו אלא סימן אחד טהור, למה כתבה רחמנא תורים? ולגופייהו להתירם לא אצטריך דהא אפילו בסימן אחד טהור. משני, "לקרבן" -- שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר.
ובזה נתיישבו דברי הברייתא דנראה לכאורה שהם סותרים זה את זה. דמתחלה מכשיר אפילו בסימן אחד ובסיפא עד דאיכא כולהו. אכן באמת ניחא דרישא דוקא וסיפא סימנא בעלמא. אורי לן שאלו הם סימני טהרה, אותם שהנשר והתורין חלוקין בהם והתורה לא כתבה אותם אלא להראות שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר.
( ז ) כל שרץ העוף וגו': עכשיו מדבר במיני חגבים שהן נקראים "שרץ העוף" אודות סימני טהרתם.
יכול הכל יהא מותר: ונפרש לקרא הכי: אך את זה תאכלו וגו' כל אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגומר, דבזה הסימן לבד יהא מותר.
אין לי אלא אלו בלבד: דהוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט.
הא כיצד?: פירוש: מנין נדע איזה הוא הטהור מהם, הריני למד הסתום מהמפורש.
( ח ) מה ארבה: וסלעם וכולי המפורשים יש להם ארבע וכולי.
וקרסולין: הם שני רגלים ארוכים לבד הארבעה. והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם; כשהוא רוצה לקפוץ מתעצם בהם וקופץ.
והנה ארבע סימנים אלו -- שנים מהם מפורשין בתורה, והם רגלים וקרסולין דכתיב "אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם" (והכרעים הם הקרסולין). וד' כנפים וחופים את רובו ילפינן לה בגמרא מכלל ופרט וכלל, שהפרטות האמור בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולם יש בהם ד' סימנים אלו. וכאן יליף לה מלמינהו שהוא יורה לנו שנלמוד מהמפורש עוד דברים כשיש ד' סימנים האלו אצלם.
ר' יוסי אומר ושמו חגב: יש דעות בראשונים אי ר' יוסי מפרש דברי תנא קמא; דעוד יש תנאי אחר שצריך שיהיה שמו חגב ותנא קמא גם כן מודה לו בזה. ויש אומרים דר' יוסי פליג אתנא קמא, דלתנא קמא לא בעי שיהיה שמו 'חגב' ודי בארבע סימנין אלו (עיין בר"ן סוף פרק אלו טרפות).
אף על פי שאין לו עכשיו: ד"אשר לא כרעים" כתיב באל"ף וקרינן בוי"ו. שירצה -- אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד להיות אחר זמן גם כן מהני.
( ט ) ארבה זה גובאי: איתא בגמרא דמי ששנה ברייתא זו לא שנה ברייתא הקודמת. דלברייתא הקודמת בעינן רק שיהיה לו ד' סימנין הנ"ל ואפילו אם הוא ראשו ארוך גם כן מותר. ולברייתא זו בעינן דוקא שלא יהיה ראשו ארוך לבד ד' סימנים הנ"ל והיינו דקאמר הכא ארבה זה גובאי למעוטי ראשו ארוך.
חרגול זה נפול וכולי: כולן מיני חגבים הם.
צפורת כרמים: מין ארבה דאין לו גבחת כמו לארבה.
יוחנא: מין סלעם דיש לו גבחת.
והצדיא: מיותר [הגר"א] דהתנא לא חשב רק ד' דברים. וגם בגמרא ליתא.
ואת הערצוביא: מין חרגול שיש לו זנב. ולשנים הראשונים אין זנב.
ואת הארזבונית: מין חגב.
( י ) אשר לו ארבע רגלים וגומר: קרא יתירא הוא דהא אמר זה לעיל. ולזה דרש דאינו טמא במיני חגבים אלא אם יש לו ד' בלא סימנים, הא יותר הוא טהור. ועיין בראב"ד שמסיק דלתנא דבי רב המובא בגמרא הכל אסור בלא סימנים.
שקץ הוא פרט לעירוביו: ד"הוא" מיעוטא, דמשמע הוא טמא כשיהיה הוא לבדו אבל אינו מטמא ואוסר הדברים המתערבים בו.
לא פסלו את צירן: והכל מותר. אבל ציר חגבים טמאים בפני עצמם אסור. ורבי צדוק העיד דאפילו הוא בפני עצמו שהוא טהור. לפי שהחגבים אינם מהבעלי חיים שיש בהם דם, ומה ששותת מהם אינו אלא לחלוחית בלבד. ועיין בראב"ד שהאריך בזה.