חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יב[עריכה]
( א ) יכול אף העכו"ם: יהיה מטמא בגדים בנבלת עוף.
תלמוד לומר אזרח: "באזרח ובגר" הקיש גם לאזרח.
( ב ) פרט לחרטום: חוטם העוף שאינו בר אכילה.
ולביצים: שלל של ביצים הקבועים וכבושים בשדרה וקמ"ל דאין זה בכלל נבילה דאי ביצים גמורים פשיטא. עיין ביצה דף ז'.
( ג ) יכול יהא וכו': פי' שהבגדים שלבש אחר אכילה גם כן יטמאו כיון שעדיין קימים בתוך המעיים ולא נתעכלו.
תלמוד לומר וכבס בגדיו וכו' וטהר: ומשמע מזה דלאחר הערב שמש אם יגע בבגדים שוב לא יטמאו ומי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה דעדיין לא נתעכלה הנבילה בתוך כך ואפילו הכי טהריה רחמנא.
הכי גרסינן הא אינו מטמא וכו': ור"ל דמזה מוכח דאינו מטמא כיון שנבלע.
יכול לא יטמא בתוך המעיים: דשוב לא מקרי אכילה אבל תטמא בגדים שהיה לבוש בשעה שהיה הנבילה בתוך פיו דהיה לו הנאת החיך אפשר דזהו בכלל אכילה.
תלמוד לומר נפש: "וכל נפש אשר תאכל" ועיקר הנאת הנפש הוא בעת הבליעה ואז נקרא אכילת הנפש.
( ד ) יכול אם הקיאה וכו': משום דהנבילה יוצאה דרך בית הבליעה ותטמא כשעדיין לא נתעכלה.
( ה ) יכול תהא נבלת בהמה וכו': כיון דכתיב סתם נבילה והכל במשמע.
אבית הבליעה: ר"ל שלא נתן הנבילה בעצמו לתוך פיו דאם כן נטמאו בגדיו על ידי משא אלא כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה.
תלמוד לומר: בפרשה אמור "נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה" -- הרי דלא מיירי הכתוב רק בעוף שאין לה טומאה אחרת.
( ו ) יכול נבלת עוף וכו': אף דהכתוב ע"כ לא מיירי רק באכילת נבילת עוף אפשר דהכתוב קמ"ל דגם היא מטמאה באכילתה אף שאינה מטמאה במגע ומשא וק"ו בנבילת בהמה שמטמאה במגע ומשא בודאי תטמא גם באכילתה.
תלמוד לומר בה: דהוא יתירא דהוה ליה למכתב "לא יאכל לטמאו" אלא דקמ"ל דרק בה נטמא על ידי אכילתה ולא בנבילת בהמה.
( ז ) שאין איסורו: וה"ק קרא נבלה לא יאכל היינו הנבילה אשר מפני היותה נבילה לא יאכל אותה אמרתי לך לטמאה בה בבית הבליעה ולא אותה שאסורה משום טומאה.
וחכמים אומרים נבילה וטריפה: פי' מה שהוסיף לומר טריפה שע"פ אמת אין מטמא באכילתה בא למעט עוף טמא ופי' הכתוב הנבילה שיש במינו איסור טרפה והוא עוף הטהור יצא עוף טמא שאין במינו איסור טרפה.
( ח ) מה תלמוד לומר טרפה: לר' יהודה בעי דאילו לרבנן איצטריך טרפה לאפוקי נבילת עוף טמא.
אם טרפה חיה והלא כבר נאמר נבילה: פי' אם על הטרפה כשהיא בחיים דיבר הכתוב כי האוכל ממנה כזית מטמא בגדים בבית הבליעה והלא כבר נאמר נבילה אלמא לאחר מיתה היא שמטמאה אבל בחיים לא מטמאה (שאם היא מטמאה מחיים ק"ו לאחר מיתה ולא היה צריך למכתב נבילה כלל).
ואם טרפה מתה: פי' ואם על טרפה לאחר שמתה דיבר הכתוב הרי היא בכלל נבילה [פירוש זה העתקתי מהראב"ד והוא הפירוש השני שהובא בתוספות דף ס"ט ע"ב בזבחים עי"ש].
הכי גרסינן וא"כ מה תלמוד לומר טרפה להביא טרפה ששחטה (כן הגירסא בגמרא וכעין זה הוא גם כן גירסת הילקוט וכן גרס הראב"ד והקרבן אהרן במסקנתו עי"ש). פי' שלא מתה מאליה אלא שנשחטה וקמ"ל דמטמאה כנבילה שאין שחיטתה מטהרתה וה"ה מליקת קדשים בפנים כשנמצאת טרפה מטמא בבית הבליעה וה"מ בעוף אבל בבהמה לכולי עלמא שחיטה מטהרת טרפה מטומאתה כדאיתא בזבחים דף ס"ט ע"ב עי"ש).
( ט ) שחיטתה מטהרת: כדילפינן בגמרא מקרא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה" -- מקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה, ואיזה זו טרפה ששחטה.
דיה כנבלת בהמה וכו': כיון דמ"מ תחלת הלימוד מנבלת בהמה לא נוכל להקל יותר ממנה.
( י ) יכול המלוקה שבפנים תהא וכו': נהי דהותרה מליקת חטאת העוף לכהנים מגזירת הכתוב מ"לכל חטאתם" כדאמרן בפרק בית שמאי (זבחים מד, א), עולה שלא הותרה להם אם אכל ממנה תהא מטמא כנבילה דבאמת על ידי מליקה נעשית נבילה.
תלמוד לומר נבילה וטרפה: והאי "טרפה" יתר הוא דלא נוכל לפרשו כפשוטו וכנ"ל בברייתא בהלכה ח' והדרש דדרש ר' יהודה להביא טרפה ששחיטה לא ס"ל דהאי ברייתא ר' יוסי מסיים לה דס"ל שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאה.
הכי גרסינן מה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף נבילה שאינה מתרת את האיסור יצא וכו': ומשמע קרא הכי נבילה שהיא כטרפה היא דמטמאה מה טריפה אין טרפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחילה אף נבילה שאין נבילות המאורעת בה מתיר את האיסור יצא נבילות הבא לה ע"י מליקת פנים בהכשר הואיל ומתיר את האיסור שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה והותרה במליקה זו אין מטמא וכו'.
ובא המולק וכו': ר"ל ממילא נתרבה אם מלק עוף קדשים בחוץ ואח"כ אכל ממנה או חולין אפילו מלקה בפנים דנבילה גמורה היא דלא הותרה מליקה רק בקדשים מטמא בבית הבליעה. ומליקת קדשים בפנים שנעשה בפסולין עיין בזבחים דף ס"ח במשנה וגמרא שם.
( יא ) באזרח ובגר וכו': דהו"ל למכתב "וכל נפש באזרח ובגר אשר תאכל וכו'" משמע דכונת הכתוב להראות באיזה נבילה מדבר בזו שאיסורה שוה לכל האזרחים ולגרים, יצאת מלוקה שבפנים שאין איסורו שוה באזרח ובגר, דיש אזרחים שנבילה זו מותרת להם כגון כהנים בחטאת העוף.
( יב ) יכול השוחט חולין וכו': פי' כיון דשחיטתן אין מתירתן לאכילה יהיו נחשבין כנבילה.
הכי גרסינן תלמוד לומר נבילה וטרפה מה טרפה ששוותה בפנים כבחוץ אף נבילה ששוותה בפנים כבחוץ יצא וכו': פי' תלמוד לומר "נבילה וטרפה" והאי "טרפה" יתר הוא וכנ"ל אלא לאשמועינן באיזה נבילה מיירי קרא באותה ששותה כטרפה, מה טרפה דשוה איסורה בפנים כבחוץ, דבשני מקומות היא אסורה, אף נבילה וכו', יצא השוחט חולין בפנים שאין השחיטה שוה בהם בפנים כבחוץ שהרי עופות חולין ששחטן בחוץ אין מיטמאין (ובגמרא פריך בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ כדאמרן אבל בקדשים שוו דהא אידי ואידי בין בפנים ובין בחוץ שוה בהם דאין כאן תורת שחיטה ופסולים נינהו. ומשני הגמרא דעופות קדשים שחוטין בחוץ לא איצטריך להו קרא לאשמועינן דלא מטמאו בבית הבליעה דאם הועילן שחיטת חוץ לחייב עליו כרת משום שחוטי חוץ אלמא שמה שחיטה מכ"ש שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. ופריך אשכחן חוץ, פנים מנלן. ומשני אם כן לא שוו בפנים כבחוץ. פי' אם תאמר שהשוחט קדשים בפנים ליטמו נמצא שלא השוה טואמאתם בפנים כבחוץ דומיא דטרפה והלכך כיון דבחוץ לא מיטמו בפנים נמי לא מיטמאו).
וכיבס יכול אף הציפה וכו': עיין לעיל סדר שמיני סוף פרשתא ד' ופרשתא וי"ו הלכה ח' שם פירשנוהו.
( יג ) שניהם טהורים: שאינו מטמא אלא בגדים וכלים ולא תנור שהוא כלי חרס ולא אדם.
יכול על כבוס בגדים: פי' שהוא עצמו כבר טבל ונטהר אלא שבגדיו היו טמאים ונכנס בהן למקדש.
תלמוד לומר ובשרו לא ירחץ ונשא עונו: פי' דמלת "בשרו" יתירא דהרי באזהרה כתיצב "וכבס בגדיו ורחץ" ולא כתיב "בשרו" וכך היה לו לכתוב הכא, ומאי "בשרו", אלא בא למעט שאין הכרת אלא על בשרו אם לא רחץ ונכנס למקדש אבל איכא מלקות משום "ולא יטמאו את מחניהם", דבגדים נמי טעונין שילוח.
( יד ) מנין שאינו מדבר אלא וכו': דלא נזכר כאן טומאת מקדש וקדשיו ודלמא הקב"ה מקפיד על ישראל על חסרון רחיצה לבד מפני שעם קדוש הוא לה'.
הזהיר וענש על ידי טומאה: "ולא יטמאו את מחניהם" -- אזהרה, "כי את מקדש ה' טימא" -- עונש, וכן לגבי אכילת קדשים בטומאה איכא אזהרה ועונש בפרשה אמור.
וחייב קרבן על הטומאה: כשהיה בשגגה כדכתיב בפרשה ויקרא "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'".
מה קרבן שחייב להלן וכו': באמת היה יכול לומר מה עונש ואזהרה האמורים להלן בטומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמורים כאן וכו', וכן היה יכול ללמוד מקרבן לבד ולומר מה קרבן שחייב להלן הוא בטומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמורים כאן בטומאת מקדש וקדשיו וכה"ג איתא לעיל בויקרא דיבורא דחובה פי"ב הלכה יו"ש עי"ש. אלא דנקט תרוייהו לאלומי מילתיה.
( טו ) ונשא עונו ונשא עונו לגז"ש: היינו מה דכתיב בנותר "ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה הנפש" וממילא ילפינן גם כן משם דמיירי בטומאת מקדש וקדשיו.