חידושי ר' חיים/הלכות סוטה

פרק ג הלכה כג

באו עדי טומאה אחר ששתתה הרי זו תצא בלא כתובה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה וכו' אבל אם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל.

  עיין במשנה למלך שכתב דטעמא הוא משום דכל נאמנותו של העד אחד בטומאה הוא רק לענין שלא תשתה וממילא דנשארת באיסור שמקודם כיון דאין לה השקאה שתתירה, אבל לאחר שכבר שתתה הרי כבר הותרה ע"י ההשקאה ושוב לא מהניא העדת העד אחד, ועיי"ש שהקשה דהרי הא דאמרינן בסוטה דף ו' ע"א דכל שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה הא ילפינן זאת מקרא דועד אין בה ובהך קרא הא נכלל גם עד אחד, וא"כ אם יש לה עד אחד במדינת הים ג"כ לא יבדקום המים ולא תהני כלל ההשקאה שמקודם להתירה, עיי"ש בדברי המשנה למלך.

  והנה עיקר דברי המשנה למלך מבוארים להדיא בדברי הרמב"ם בפ"א שם ה"כ שכתב ז"ל: ״כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה הרי זו אסורה על בעלה לעולם וכו' שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד״ עכ"ל, הרי להדיא דכל עיקר דין נאמנות העד אחד בטומאה הוא רק למנוע ההשקאה, אלא דדברי הרמב"ם דהכא לכאורה אכתי אינן מיושבין, דנהי דכל עדותו של העד אחד לא מהניא רק לענין למנוע ההשקאה, אבל מ"מ הרי הא ודאי דלא רק לענין שלא להשקותה לכתחילה, כי אם גם להפקיע עיקר דין ההשקאה, ומדין נאמנות העד אחד דחשבינן לה לודאי זינתה לענין זה, ואין מועיל בה שוב השקאה להתירה, וא"כ מה לן בזה שבא לאחר ההשקאה, אבל מ"מ הרי ע"י עדותו השתא הדר דינא דההשקאה לא מועלת בה ולא כלום. דעל זה הא מהניא נאמנות העד אחד דהשקאה לאו כלום היא גבה כדין זינתה ודאי, והדר קשה טעמו של הרמב"ם דמאי שנא קודם השקאה מלאחר השקאה, והלא גם בלאחר השקאה איגלאי מלתא למפרע ע"י העד אחד שאין מועלת בה השקאה כלל.

  והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דטעמו הוא משום דהנה באמת הרי קיימא לן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין עד אחד נאמן לומר כלל שזינתה, ורק במקום קינוי וסתירה הוא דהוי גזירת הכתוב להאמין גם עד אחד, ונראה דלאו במעשה קינוי וסתירה לחוד הוא דתליא, כי אם דבעינן גם האיסור של קינוי וסתירה, דרק במקום דחייל עלה דין סוטה ואית בה איסורא דסוטה ודין ספק זינתה אז הוא דמועיל עדותו של העד אחד לשויה לודאי זינתה לאסרה בודאי, אבל במקום דבלא עדותו של העד אחד ליכא עלה איסורא ואינה בדין סוטה כלל, אז שוב לא מהניא עדותו של העד אחד לאסרה. ולפי זה נראה דאם בא העד אחד להעיד זה גופא שהוא במקום קינוי, על זה ג"כ אינו נאמן כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי, דהרי בלא עדותו לית בה איסורא דקינוי. ולפי זה הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שפסק דאם בא העד אחד לאחר השקאה אינו נאמן, דכיון דכבר פקע מינה בהשקאתה איסורא דקינוי, ולית בה עוד דין סוטה וספיקא דזינתה כלל, ורק ע"י עדותו הוא שבא לבטל ההשקאה ולאחולי בה דין סוטה ודין זינתה, על כן שוב אין העד אחד נאמן בזה כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי וכמו שנתבאר. וניחא השתא גם קושית המשנה למלך דאמאי לא אמרינן דגם בהיה לה עד אחד במדינת הים אין המים בודקין אותה, אכן לפ"ז הרי ניחא, דכיון דבבא לאחר השקאה לא מהימנינן ליה כלל בעדותו, ע"כ אינו נאמן גם לבטל ההשקאה.

  ולפי דברינו הרי י"ל, דגם דעת הרמב"ם היא דנאמנות העד אחד בטומאה היא על עיקר המעשה, דנאמן לאסרה בתורת ודאי, והא דכתב הרמב"ם לעיל שהרי נאסרה בקינוי וסתירה, היינו משום דבזה הוא דתלוי יסוד דין נאמנותו, משום שנאסרה בקינוי וסתירה, וכמו שנתבאר דהא דעד אחד נאמן בטומאה הוא רק בעת שאסורה מספיקא דקינוי וסתירה, וניחא גם הא דהוסיף הרמב"ם טעמא דהשתיה שתתירה נמנעה, דכיון דיסוד נאמנותו של העד אחד הוא רק בצירוף מה דאסורה היא מחמת הקינוי וסתירה, א"כ ממילא דגם לאחר הגדת העד אחד אם אך הוה פקע מינה איסורא דקינוי וסתירה הוה פקע גם נאמנות העד אחד, והיה חוזר דינו כעד אחד בדבר שבערוה בלא קינוי וסתירה דאינו נאמן, ולהכי הוא דהוסיף טעמא דההשקאה נמנעה ע"י העד אחד, וממילא נשאר בדין נאמנותו שזינתה לאסרה, אבל אה"נ דנאמנות העד אחד הוא על עצם המעשה שזינתה, מגזירת הכתוב דנאמן לאסרה בתורת ודאי במקם קינוי וסתירה. אלא דמ"מ סתימת לשון הרמב"ם מורה דדעתו דכל נאמנות העד אחד היא רק למנוע את ההשקאה.