חידושי ר' חיים/הלכות מעשר

פרק ב הלכה א

אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם שנאמר עשר תעשר וגו' ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאכלה, וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם, בד"א בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה עכ"ל.

  ובהשגות ז"ל: ״א"א אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא ועל זה אמר תבואת זרעך ולא לוקח והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו פטור מן התורה כדאמרינן בלקט שכחה ופאה שעשאן גורן בעיר שהם פטורים ש"מ בשדה חייבין מדרבנן, ושמעתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא ליה דוק ותשכח״ עכ"ל, וצריך ביאור דברי הראב"ד שכתב והלא עשר תעשר משנמרח הוא, והלא אדרבה אם היה קאי הקרא על קודם מירוח אז היה יותר קשה על הרמב"ם, דהרי היה מוכרח דפטורא דלקוח הוא גם על קודם מירוח, וצ"ע.

  ונראה לומר, דדעת הראב"ד היא, דליכא למימר דהנפקא מינה בין קודם מירוח לאחר מירוח לשיטת הרמב"ם היא משום דלאחר מירוח נופל עליו דין לקוח וחייל עליו הפטור של לקוח ובלקחן קודם מירוח אין בו דין לקוח, או דלא חייל עליו הפטור דלקוח, זה אינו דמאי שנא, ואדרבה לאחר מירוח הרי כבר חייל עליו חיובא דמעשר ומ"מ לקוח פוטרו, ק"ו בקודם מירוח דלא חייל עליו חיובא דמעשר דפשיטא דמיפטר לקוח, וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם דהיינו טעמא משום דאמרינן דנהי דחל עליו פטור דלקוח בלקחן קודם מירוח, מ"מ כשנתמרח ברשותו חוזר ומתחייב במעשר וחזר להיות עליו דין תבואת זרעך ומיפקע בהמירוח הך פטורא דלקוח, וכלשון הרמב"ם שכתב אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה, דהיינו שהמירוח שביד לוקח חוזר ומחייבן, משא"כ בלקחן אחר מירוח דנשארו בפטורא דלקוח ופטורין, ועל זה כתב הראב"ד והלא עשר תעשר משנמרח הוא, דהרי קודם מירוח עדיין אינו מחויב לעשר מן התורה, ובעל כרחך דאיירי בממורחין, ועל זה אמר תבואת זרעך, ר"ל שיהא שלו משעת זריעה, הרי דהמירוח שברשותו אחר שלקחן אינו חוזר ומחייבן, ואשר ע"כ זהו שהביא הראב"ד הא דהקרא איירי בממורחין, כיון דבאמת קודם מירוח הוה חייל גם לדעת הרמב"ם פטורא דלקוח, ורק דסובר דהמירוח חוזר ומחייבן, וא"כ הא צריך להביא מהקרא דאיירי בממורחין, דש"מ מזה שאין המירוח חוזר ומחייבן. וכן מוכיח לשון הראב"ד שהביא מהפקר דאינן חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח שאח"כ, דש"מ דכל שנפטרו שוב אינו חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח, והיינו כמו שכתבנו בכוונת הראב"ד.

  ולא תקשי על זה, דא"כ הא נמצא דכל לקוח קודם מירוח מיהא מיפקע מתרומות ומעשרות משעת לקיחה עד שעת מירוחו, אשר זה לא הוזכר ברמב"ם כלל ולא משמע כן בדבריו, אכן י"ל דדין לקוח אינו דין פטור והפקעה לגמרי מתרומות ומעשרות, כי אם דדינו הוא דבשעה שיש בו שם לקוח לית ביה חלות חיובא דמעשר, וכדחזינן דחוזר ומתחייב אח"כ ע"י המירוח, דש"מ דמעיקרא לא היה בו דין פטור לגמרי, ולפי זה קודם מירוח דבלאו הכי לית ביה חיובא דמעשר ועדיין אינו טבל כלל, ורק דאם קרא שם הוא דהפרשתו קיימת, אבל חיוב תרומות ומעשרות עוד לית ביה, א"כ ממילא דהדין לקוח אינו מוסיף פטור כלל קודם מירוח, וכל פטורו של לקוח הוא רק לענין להפטר מתרומות ומעשרות לאחר מירוחו, וכיון דהמירוח חוזר ומחייבו, ממילא דליתא לדין לקוח כי אם בלקחו אחר מירוח, ומיושבים היטב דברינו בדברי הראב"ד, וכמו שנתבאר. ובהכי מתישבא לדעת הרמב"ם קושית הראב"ד מהפקר דמהני קודם מירוח להפטר לעולם, דשאני הפקר דהוא דין פטור והפקעה, וע"כ כל שנפטר שוב אינו חוזר ומתחייב, וגם דפטורו שייך גם קודם מירוח, דגם אז הא הויין הפירות מיהא בני תרומות ומעשרות, שזה חייל עליהן ע"י הבאת שליש, וחייל על זה פטורא והפקעה דהפקר דלא להוו בני תרומות ומעשרות כלל, וע"כ שפיר מיפטרי לעולם כיון דהוי פטור והפקעה שחייל גם על חובתן שהיתה ע"י הבאת שליש, דלא שייך על זה שהמירוח יחזור ויחייבן, משא"כ בפטורא דלקוח דאינו דין הפקעה ורק חסרון חלות חיובא בלבד, ע"כ לא חל כלל על חובתו שבא לו ע"י הבאת שליש, וכל פטורו הוא על גמר חיובו בלבד, ומועיל ביה שפיר המירוח לחזור ולהתחייב, משום טעמא דכיון שנתחייב ברשותו ע"י המירוח שאח"כ תבואת זרעך קרינן ביה, וכמבואר בתוס' ב"מ דף פ"ח ע"א יעו"ש, וכמו שנתבאר.

  ובעיקר דין לקוח שכתב הרמב"ם דהגומר פירותיו על מנת למכרן פטור וכן הלוקח פטור, אשר לכאורה הם שני דינים מחולקים הך דהגומר פירותיו על מנת למכרן ודין לקוח ומתרי קראי נפקי, וצ"ע מה שכללן הרמב"ם יחד בלשון וכן, דמשמעו הוא שהמוכר והלוקח שניהם פטורין ותרוייהו חד דינא הויין וזה צ"ע טובא. ואשר נראה מזה מוכרח, דהרמב"ם סובר דכל הך פטורא דלקוח הוא דוקא היכא שהמוכר גמר פירותיו על מנת למכרן, וצריכינן לדין לקוח משום דבלאו הכי הגומר פירותיו על מנת למכרן כל שיגמור אח"כ בדעתו שיהיו הפירות לאכילה שוב חוזר גמר מירוחן לחייבן בתרומות ומעשרות, אבל מאחר דלקוח פטור ממילא לא מהניא שוב מחשבת אכילה של הלוקח לחייבן בתרומות ומעשרות. אלא דאכתי צ"ע, כיון דע"כ דין לקוח הוא דין בפני עצמו שפטור, א"כ למה הוצרך הרמב"ם להך גוונא שיגמור המוכר על מנת למכרן דוקא. וי"ל דהנה בתוס' בב"מ דף פ"ח הקשה הריב"ם לשיטת הר"ת דפטורא דלקוח הוא בלקחן אחר מירוח, דאיך חייל הך פטורא דלקוח אחרי שכבר נגמר חיובן במירוח, ולדעת ר"ת י"ל דאיירי קודם ראית פני הבית דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וכמבואר בתוס' שבת דף קכ"ז ע"ב דמעשר ראשון שהקדימו קודם ראית פני הבית פטור מתרומה גדולה משום דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וא"כ הכי נמי דכוותה לענין פטורא דלקוח כל זמן שלא ראו פני הבית חשוב לא נגמר חיובן וחייל עלייהו פטורא דלקוח, ולדעת הריב"ם צ"ל דס"ל כמו שכתבו התוס' בביצה דף י"ג ע"א דכל שנגמר מירוחן חשוב נגמר חיובן, אף בהקדים מעשר ראשון קודם ראית פני הבית, וע"כ ס"ל דהוא הדין הכא ג"כ כל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן ולא חייל עוד בהו פטורא דלקוח. ולפי זה צ"ע לדעת הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' תרומות לענין הך דינא דמעשר ראשון שהקדימו בשבולים דהכל תלוי במירוח, וכל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן, ומ"מ פסק דגם לאחר מירוח חייל עלייהו פטורא דלקוח, וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלאו כולהו פטורי שוין בזה.

  אכן נראה יותר, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הריב"ם דכל שנגמר חיובן במירוח שוב לא חייל עלייהו פטורא דלקוח, וא"כ הא נמצא דלא מצאנו כלל פטורא דלקוח לדעת הרמב"ם, דבלקחן קודם מירוח הרי המירוח שאח"כ חוזר ומחייבן, ובלקחן אחר מירוח הרי שוב לא מיפטרי מאחר שכבר נגמר חיובן, ובעל כרחך דדין לקוח הוא רק היכא שגמר הפירות על מנת למכרן, דאכתי לא נגמר חיובן לתרומות ומעשרות כיון דהיה על מנת למכרן, ומירוח אח"כ ברשות לוקח לחזור ולחייבן ג"כ ליכא דהרי כבר הן ממורחין, ואז הוא דחייל פטורא דלקוח. ואשר ע"כ ניחא דעת הרמב"ם בהא דכייל לפטור דלקוח בהדי גומר פירותיו על מנת למכרן, משום דאפילו אם לקוח הוי פטור בפני עצמו, מ"מ ליתא לפטור זה רק בגמרן על מנת למכרן וכמו שנתבאר. ואין בזה דוחק לאוקמי כל הך פטורא דלקוח רק בגמרן על מנת למכרן, דנראה דלכל השיטות מ"מ כל שראה פני הבית שוב לא מיפטר בלקוח, דכיון דכבר הוא אסור משום טבל א"כ לא מצינו איסור שחוזר להיות היתר, ויסוד דין לקוח אינו רק בחיוב הפרשתו לענין לאקבועי' בטבל, אבל לא אחרי שכבר הוקבע ונאסר, וא"כ הא קשה לפי מה דאיתא בב"מ דף פ"ח ע"ב ואבע"א כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו, וא"כ איך מצינו כלל לפטורא דלקוח בהנך דבני גורן, דקודם מירוח הא לא מהני לקוח לדעת הרמב"ם והר"ת, ולאחר מירוח הא גם כן לא מהני לקוח, כיון דכבר חל בהו איסור טבל, כיון דלא בעינן בהו ראית פני הבית, ואם נימא דהפטור דתבואת זרעך קאי רק על הנך דלאו בני גורן, זה נראה דחוק, ובעל כרחך צ"ל להך לישנא דהפטור דלקוח הוא בגומר פירותיו על מנת למכרן דאכתי לא איטבלו הפירות, וא"כ שפיר נוכל לומר גם לדידן כן, דאיירי בעל מנת למכרן וכלשון הרמב"ם וכמו שנתבאר. ועכ"פ נתבאר בדעת הרמב"ם דהפטור דלקוח הוא רק קודם שנגמר חיובן של הפירות בתרומות ומעשרות, א"כ הרי בעל כרחך דהא דלא מיפטרי בלקחן קודם מירוח הוא רק משום טעמא דהמירוח שברשות לוקח חוזר ומחייבן, וע"כ שפיר הוצרך הראב"ד לזה דעשר תעשר הוא משנמרח להורות דהמירוח של לוקח אינו מועיל לחייבן, וכמו שנתבאר.