חידושי ר' חיים/הלכות טומאת צרעת

פרק טז הלכה ח

מי שהיה עומד בבית מנוגע ופשט ידיו חוץ לבית וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת השיעור נטמאו הטבעות אעפ"י שהם בחוץ, וכן העומד בחוץ ופשט ידיו לבית מנוגע וכו' ואם נשתהו שם כדי אכילת השיעור נטמאו טבעותיו ואם לאו טהורות עכ"ל.

  דין זה מבואר במשנה נגעים פי"ג מ"י היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טמאין, היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר"י מטמא מיד וחכמים אומרים עד שישהה כדי אכילת פרס, אלא דקשה ממה נפשך אם ברישא דהיה רובו בפנים אמרינן דשדי מיעוטו בתר רובו והוי ככולו בפנים, א"כ בסיפא שהיה בחוץ ופשט ידו לפנים אמאי ס"ל לרבנן דאם שהה כדי אכילת פרס טמאין ואמאי לא אמרינן שדי מיעוטו בתר רובו ויהיה דינו ככולו בחוץ, ובשלמא לר"י דמטמא מיד א"כ ס"ל דטומאתן היא רק מהכלים בעצמן, ולא שייך כלל להרישא דהתם טמאין מחמת האדם, אבל לרבנן דס"ל דבסיפא נמי טמאין מחמת האדם, א"כ קשה ממה נפשך אמאי ברישא אמרינן שדי מיעוטו בתר רובו ובסיפא לא אמרינן הכי.

  ונראה לומר, דהנה בשבועות דף י"ז ע"ב איתא א"ר אושעי' וכו' הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, והנה לכאורה נראה דאינו טהור רק האדם אבל הכלים שעליו נטמאו, חדא דהא דדרך אחוריו לא הויא ביאה הוא רק לגבי האדם, אבל לגבי הכלים הרי לא איכפת לן כלל מה שהאדם נכנס דרך אחוריו, ועוד דהרי גם באדם גופי' אם נכנס כולו טמא אף דרך אחוריו וכמבואר שם בהסוגיא, א"כ הכלים שכבר הביאן כולן הרי צריכין להיות טמאין, וקשה על הרמב"ם שפסק בסתמא בפט"ז מהל' טומאת צרעת שם דטהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור, ונקיט לה בסתמא, ואמאי לא פירש דהכלים מיהא טמאים, ושוב ראיתי בתוס' שבועות שם ד"ה אפילו וכו' שמבואר שם דבנכנס כולו דרך אחוריו חוץ מחוטמו באמת הכלים טהורים, וקשה דהרי הכלים הי' להם להיות טמאין וכמו שביארנו. ואין לומר דכיון דטומאת הכלים הויא ע"י האדם ולהכי כיון שהאדם טהור ממילא גם הכלים טהורין, זה אינו, דהרי להדיא מבואר בהמשנה שהבאנו דאפילו הכניס רק ידיו הכלים טמאים, והרי התם ג"כ האדם טהור מדאורייתא, ואפ"ה הכלים טמאין, וא"כ ה"נ דכוותה בביאה דרך אחוריו הו"ל להיות ג"כ הכלים טמאין.

  ונראה לומר, דהנה נראה דהך דינא דשהה בבית כדי שיעור אכילה הכלים טמאין, בע"כ מוכרחים אנו לומר דלא דהדין הוי דהבגדים נטמאו ע"י האדם כדין טומאת בגדים, וכמבואר בהמשנה שהבאנו דהיכא דהיה עומד בחוץ והכניס ידיו לפנים הכלים טמאין, הרי להדיא דאף דהאדם טהור מ"מ הכלים טמאין, אלא ודאי דהא דתלויין בביאת האדם הוא רק לענין הדין ביאה, דע"י ששהה האדם שם בהבית המנוגע חשיבי הכלים ג"כ כבאין להאהל המנוגע, אבל טומאתם באמת הויא מחמת עצמם, דכיון דחשיבי כבאים להאהל המנוגע נטמאו מחמת הבית. ולפ"ז הרי אתי שפיר הא דבנכנס דרך אחוריו הכלים טהורים ובהכניס ידיו הכלים טמאים, דהנה התוס' בשבועות הקשו דלפי מה דמסיק הגמ' דבנכנס כולו דרך אחוריו טמא משום דלא גרע מכלים שבבית, וא"כ אמאי לא נימא רובו ככולו ויהי' טמא גם בנכנס רובו דרך אחוריו, והרי גם בבא כדרך ביאה צריך ג"כ ביאת כולו, אלא דטמא הוא בנכנס רובו משום דין רובו ככולו, וא"כ גם בבא דרך אחוריו נימא ג"כ רובו ככולו. ונראה לומר, דלא שייך לומר הך דינא דרובו ככולו, רק היכא דנכנס כדרך ביאה. דכל מקצת ומקצת ביאה מיקריא והבא, אלא דלא נטמא עד שיכנס כולו, וע"ז שפיר אמרינן דרובו ככולו, משא"כ בנכנס דרך אחוריו דכל זמן שלא נכנס כולו לא הויא ביאה כלל, וא"כ הא דצריכינן לביאת כולו הוא מלבד מה שלא גרע מכדרך ביאה דקי"ל דלא נטמא עד שיכנס כולו, עוד הוא טהור משום דכל זמן דלא נכנס כולו עוד לא הויא אפילו ביאה במקצת, ולפ"ז הרי לא שייך הכא כלל הך דינא דרובו ככולו, דרובו ככולו לא שייך אלא לענין הך דינא דבעינן כמה שיכנס, וע"כ שפיר אמרינן דהרוב שחשוב כבר בא הוי ככולו, משא"כ היכא דבלא כניסת כולו לא הויא ביאה כלל. וא"כ לא שייך לומר רובו ככולו כיון דגם הרוב עדיין אין עליו דין ביאה. ולפ"ז הרי מבואר היטב החילוק שבין נכנס דרך אחוריו לבין הך דינא דהכניס ידו, דבדרך אחוריו דקי"ל דאפילו מה שנכנס ג"כ לא חשיבא ביאה כלל ע"כ שפיר טהורין גם הכלים, דכיון דהגזה"כ דוהאוכל בבית דילפינן מיני' הך דינא דשהיי' לענין לטמאות בגדים הא הוי דביאת הכלים צריכה להיות דוקא ע"י ביאת האדם, א"כ מאחר דבהאדם לא הי' עוד דין ביאה כלל, ממילא הרי ליכא דין ביאה גם על הכלים, משא"כ בהכניס ידו, דהוי דרך ביאה, וחשיב האי מקצת ככבר בא, אלא דהאדם טהור משום דלא נטמא עד שיכנס כולו, א"כ שפיר אמרינן לגבי הכלים, כיון דלא צריכינן רק שתהא ביאתן ע"י האדם ולא טומאתן, א"כ שפיר יש בהן דין ביאה ע"י ביאת מקצת האדם, וממילא נטמאו מחמת עצמן.

  ומעתה הרי מיושב היטב מה שהקשינו בראשית דברינו, דכמו דמהניא ביאת רובו של אדם לטמאות הכלים כמו כן תהני מה שרובו בחוץ לטהרן, דלפמש"נ הרי המקצת של האדם גופי' ג"כ דינו כבא, וא"כ שפיר מהני הך מקצת לענין הכלים דלהוו חשובין כבאין לתוך הבית ע"י אותו מקצת אדם. ועוד יותר נראה, דהרי תנן שם דטלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית המנוגע נטמאת, ובשאר כלים תניא בתוספתא פ"ז שם דעד שיכניס רובן, והיינו משום דנטמאו באחת משתי אלה, או שיכניס רוב, או שיכניס שיעור הראוי לקבל טומאה, וע"כ בטלית דאית בה ג' על ג' דהיינו שיעור הראוי לקבל טומאה נטמאת, משא"כ בשאר כלים דבמקצת כלי ליכא שיעור הראוי לקבל טומאה, ע"כ בעינן שיכניס רובן, ולפ"ז הא נמצא דבעומד רובו בפנים צריך להיות טמא משום דינא דרובו ככולו, ובהכניס ידו עם הכלים לפנים ג"כ צריך להיות טמא משום הך דינא דהכניס שיעור טומאה, דהרי הכלים יש בהן שיעור טומאה, ושפיר תנן במתניתין דתרווייהו טמאין, וכש"נ.