חידושי הרשב"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | חידושי הרמב"ם | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

פרק "יום טוב של ראש השנה

דף כט עמוד ב

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:    פירוש "מדינה" אפילו בירושלים. והא דקתני "עוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה" - לאחר התקנה נשנית.

ואם תאמר מאי שנא מלולב שהיה דוחה את השבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדתנן בפרק לולב הגזול "יום הראשון של חג כל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וכל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו" ותנן בפרק לול וערבה "יום הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית" ומפרשינן להני תרתי מתניתין התם בפרק לולב וערבה "הא והא בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין" - אלמא בזמן הבית אפילו בגבולין היה ניטל!   ויש לומר דלולב ליכא למיגזר כולי האי דיותר בקיאין בנטילתו מתקיעת שופר שהיא חכמה ואין הכל בקיאין בה ושמא יוליכנו אצל בקי.

ואם תאמר אם כן מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום?  יש לומר משום דשופר עולה זכרון ולא רצו שיהא הדבר בטל לגמרי.

כל מלאכת עבודה לא תעשו:    ביום טוב כתיב. והוי מצי לאייתויי "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י) דכתיב בשבת, דאף בשבת לא נאסר אף על גב דלא כתיב ביה עבודה - דלאו מלאכה היא.

יצאת תקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה:    ומיהו מדרבנן אסורין, וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת "הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב חטאת" - דאלמא מדרבנן אסירא וכדאמרינן נמי בפר' כל כתבי הקדש גבי מציל פת מן התנור מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. וכן תקיעת שופר אסירא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב"; וכן בשילהי במה מדליקין; ובפרק כיסוי הדם דקאמר "תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת" ואפילו הכי לא הוו אוסרין אלא משום דרבה דאמר "שמא יעבירנו ארבע אמות".

האי דלא נקט "שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים" משום דהתם אית ליה היכרא טפי. ורש"י ז"ל לא פירש כן בכאן.

דף ל עמוד א

לא דאלו בירושלים תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכולי:    וקשיא לי ורבא גופיה מאי טעמא לא הוה מפרש לה הכין ולא תקשי ליה מידי.

ונראה משום דקתני "וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד" ואם איתא דאידך נמי שלא היו תוקעין אלא בפני בית דין - היינו הא. ואהדר ליה דהא דקתני בסופה "וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין" אתרוויהו קאי, כלומר, יתרה היתה ירושלים על יבנה שבירושלים תוקעין שלא בפני בית דין; ולא עוד אל אעוד היתה יתרה שאפילו הסמוכות לה שרואות ושומעות תוקעות לעצמן, וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין בלבד.

האמ"ר חייא בר גמדא לא היו תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין:    פרש"י ז"ל ביובל. ויש מפרשים אפילו בראש השנה, ואתא לאשמועינן דאפילו בפני בית דין לא יתקע אלא כל זמן שבית דין יושבין. וכן פרשו בתוספות. וכן נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביאה בהלכות ואף על פי שאין יובל נוהג. וכן נראה מדבריו דהא אמרינן לעיל (דף כט:) "אמרו לו היינו תנא קמא" ואמרינן "איכא בינייהו בי דינא דאקראי". תנא קמא סבר כל מקום שיש בית דין קבוע ומומחה לרבים מומחה אף על פי שאינו סמוך ור' אלעזר סבר סנהדרין כיבנה. ואמרו לו סבר אפילו כל בית דין אף על פי שאינו קבוע וקיימא לן כתנא קמא. ועל כן כתבה לשמעתין הרב בהלכותיו. ואמרו שהוא ז"ל היו תוקעין לפניו שבית דין מומחה וקבוע היה.

רואה פרט ליושבת בנחל:    דכולהו בעי וגרסינן בירושלמי (פ"ד ה"ב) "והן שיהו כל הדרכים האלו בה".

דף ל עמוד ב

ונתקלקלו הלוים בשיר:    אבל קלקול דקרבן מוסף לא קא חשיב דאחר שבאו הקריבוהו. דאף על גב דדרשינן "עליה השלם כל הקרבנות כולם" (כלומר שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים) - אפילו הכי, אף על גב דהאי "עליה השלם כל הקרבנות כולם" הוי עשה - אתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים, ודחי ליה. וכענין דאמרינן בגיטין פרק השולח גבי משחרר עובר בעשה ואמרינן התם דר' אליעזר הלך לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרינן עלה דאף על גב דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפילו הכי מצוה דרבים שאני. ובריש פרק ואלו מגלחין אמרינן גבי אבלות "אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד".

ואם תאמר מכל מקום למה נתקלקלו בשיר? ימתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירה היום עד למחר דהא קיימא לן שאין אומרין שירה אלא על היין (כדאיתא בפרק שני דערכין) ויכולין הן גם כן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכים עד למחר כדאמרינן במנחות פרק הקומץ זוטא (דף טו:) "מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים"; ובפר' שני דתמורה נמי אמרינן "מנחתם ונסכיהם"- אפילו בלילה "מנחתם ונסכיהם"- אפילו למחר".

ויש לומר שאם כן לא היו אומרין שירה כלל דאילו בלילה אינו זמן שירה כדאמרינן בערכין בפרק שני (דף יד.) "מה כפרה ביום אף שירה ביום"; ולשירה נמי בעיא היא התם ולא איפשיטא, דאיבעיא להו התם "נסכים הבאין בפני עצמן טעונין שירה או אין טעונין שירה?", ולא איפשיטא. ואפילו למאן דאמר "טעונין שירה" - ניחא טפי להביא הנסכים עם הזבח וכדדרשינן התם בערכין אמרו שירה אאכילה ושתיה ואמרינן התם "אשתיה לחודה אמרינן? או אאכילה ושתיה? אשתיה לחודה לא אמרינן".   ועוד, דלכתחלה משמע שהוא צריך להביא הנסכים עם הזבח. וההיא ד"מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים" - ההיא בקרבן יחיד, דאין טעון שירה לפי שאין אומרין שירה אלא בקרבן צבור הקבוע לו זמן כדמוכח התם בערכין.

דף לא עמוד ב

אמר ר' יהושע בן קרחה עוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא ילכו העדים אלא למקום הועד:    ירושלמי: "כיני מתניתא למקום הועד של חדש.

ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים:    ואם תאמר: בפרק שני דשבועות (דף טז.) דמספקא לן בר' אליעזר אי סבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או לא, אמאי לא פשטה מהכא דקדשה לעתיד סבירא ליה? דאי לא תימא הכין, כי אפקרה לעניין מאי קא מהנה להו לעניים? הלא אינן יכולים לאוכלן לפנים מחומת ירושלים שהרי בטלה קדושתה?

ויש לומר דנפקא מינה שהיו יכולים לחלל כל הפירות על שוה פרוטה; וכדשמואל דאמר "הקדש שוה מנה על שוה פרוטה מחולל". ואף על גב דבפרק הזהב (דף נז.) פליגי בשחללו אי דוקא חללו בדיעבד או אפילו לכתחלה - הא אסיקנא בערכין פרק המקדיש שדהו (דף כט.) דבזמן הזה אפילו לכתחלה נמי.

דף לב עמוד א

הא דאקשינן למה הוא מזכיר, הא רחמנא אמר אדכר - תמיה לי מאי קאמר, דהא כל הני ברכות מדרבנן נינהו כדאמרינן בשילהי פירקין גבי (דף לד:) "שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין- הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא תקיעות דאורייתא, ברכות דרבנן" ואם כן מאי קאמר "רחמנא אמר אדכר", שפיר קאמר להו ר' עקיבא למה תקנו לומר מלכיות כיון שאינו תוקע בהן.

הני עשרה כנגד מי. כנגד עשרה הילולין שאמר דוד במזמור הללוהו בתקע שופר:    ובכלהו מוכח מהכא, כלומר שהלל עשר בתקע שופר בין הלולין דמלכיות בין הלולין דזכרונות ושופרות.  אבל בירושלמי סמיך כל חד וחד לעניניה. עשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד ב"הללויה הללו אל בקדשו"; עשרה זכרונות כנגד עשרה וידויין שאמר ישעיה "רחצו הזכו.." ומה כתיב בתריה "למדו היטיב", ומה כתיב בתריה "לכו נא ונוכחה יאמר השם"; עשרה שופרות כנגד ז' כבשים ופר ואיל ושעיר.

אין פוחתין מעשרה מלכיות... ואם אמר שבע מכולן יצא... ר' יוחנן בן נורי אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא:    הא ברייתא משמע דפליגא אמתניתין; דאילו לתנא קמא דמתניתין משמע דאפילו בדיעבד לא יצא בפחות מעשר מדלא קתני "ואם אמר שבע יצא" כדקתני בברייתא וכדקתני במתניתין בדר' יוחנן בן נורי. ומשמע נמי דלר' יוחנן בן נורי דמתניתין לכתחלה לא יפחות מעשר דהא לא פליג התם אלא בדיעבד - הא בלכתחלה לא.

ואם תאמר אם כן מאי קא מוכח מברייתא לשלש שלש דמתניתין דשלש מכולן קאמר מדקתני הכין בברייתא? דדילמא כי היכי דפליגא ברייתא אמתניתין בהנך, הכי נמי פליגא בהא!  ויש לומר דכל היכא דאיכא לאשויינהו משוינן להו, דבכדי לא אמרינן דפליגין אהדדי. ומכל מקום כיון דמשמע דפליגן בלכתחלה - דאילו למתניתין, בין לרבנן בין לר' יוחנן בן נורי לא יפחות לכתחלה מעשר דהא אמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי דמתניתין קיימי דאמר דבדיעבד יצא אפילו אמר שלש שלש מכולן, והילכך לכתחלה עשרה בעינן אלא דבדיעבד אפילו בשלש. וכן כתב הר"מ ב"ן נ"ר. ומדקתני במתניתין ובברייתא "אין פוחתין" ולא קתני "ולא מוסיפין" כדקתני גבי הבדלות - שמע מינה דאין פוחתין מיכן, הא אילו בא להוסיף, מוסיף כמה שירצה. וכן אמרו משמן של גאונים ז"ל.

ואף על גב דאמרינן "הני עשרה כנגד מי" והוה משמע לכאורה דדוקא תננהו -שלא יגרע ולא יוסיף- אפילו הכי לא. ואית לן כיוצא בה שאמרו "אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת" ואמרינן עלה "כנגד מי? כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות", ואף על פי כן מוסיפין עליהן כמה שירצו.

דף לב עמוד ב

תרועה שיש עמה מלכות אומרה עם המלכיות ועם השופרות דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אומרה עם המלכיות ואינו אומרה עם השופרות:    דקסבר ר' יהודה דאינו אומרה עם השופרות אלא תרועה שיש בו שופר ואי נמי שנזכר בו שופר וכדאמרינן בהדיא תרועה שאין עמה ולא כלום אומרה עם השופרות דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אין אומרה כל עיקר. וקיימא לן כר' יוסי.

ומיהו דוקא תרועה סתם, הא תרועה שנזכר בה חצוצרות כגון "ותקעתם בחצוצרות" אינו אומרה כל עיקר דאנן שופרות בעינן כדכתיב "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר". וביובל דמיניה גמרינן "שופר תרועה" כתיב. ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות "ותקעתם בחצוצרות" - טעות הוא. ואף על גב דכל מקום שיש חצוצרות במקדש יש שופר - מכל מקום אנן קרא דמזכיר בו שופר בעינן והא ליכא. אלא אומ' "לא הביט און ביעקב וגומר" (במדבר כג, כא). ואף על פי שאמרו עם המלכיות וכדאמרינן "מלכות שיש עמו תרועה אומרו עם המלכיות ואומרו עם השופרות". אי נמי "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).

ר' יוסי אומר משלים בתורה. ואם השלים בנביא - יצא:    פירוש: ר' יוסי לא פליג אתנא קמא במתחיל בתורה דבהא אפילו ר' יוסי מודה. אלא במשלים בנביא הוא דפליג דאילו לתנא קמא פסוק עשירי אומרו מאיזה מהם שירצה ואילו לר' יוסי לכתחלה אינו אלא משל תורה ואומרו לבסוף. והיינו דלר' יהודה אף על גב דלא אשכח מלכיות בשל תורה אלא תלתא, אפילו הכין לא קשיא ליה ולא מידי דהא אי בעי אמר ארבעה משל נביאים או משל כתובים. ולעולם לר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורהה.

והכין תניא בהדיא בתוספתא בדברי ר' יוסי "מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה". ואף רבינו חננאל ז"ל גריס הכין בברייתא בגמרא.. וקיימא לן כר' יוסי מדאמר ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין בתורה. ואף על גב דהתם מתניתין פליג עליה - אפילו הכין מעשה רב. ועוד, פוק חזי מה עמא דבר.    וכן פסקו כל הראשונים. וכן כתב הר"מ ב"ן נ"ר. וכן אמרו הגאונים ז"ל דכתובים באמצע. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכן מסורת בידם. והר"מ ב"ן נ"ר כתב שכן מפורש במס' סופרים שבכל מקום דברי קדושה קודמין לדברי קבלה. והא דאמרינן בגמרא "תורה נביאים וכתובים" - סדר כתיבה נקיט ואזיל.

מאי שנא דהשני מתקיע:    כלומר, יתקיע הראשון כדרך שהוא עושה בקריאת ההלל שהראשון מקרא אותו משום זריזין מקדימין למצות. ואיכא למידק דהא צריך לתקוע על סדר ברכות ובתפלת המוספין דאיכא תשע משום דמצות היום במוספין, הא בשחרית שאינו מתפלל תשע לא יתקע. ומשמע מכאן לכאורה שכל תפלות היום תשע. וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל. אלא שלא נהגו; ומנהגן של ישראל תורה היא. ובכל כי הני פוק חזי מה עמא דבר.

והכי נמי משמע לקמן בירושלמי דגרסינן התם בשילהי מכילתין (פ"ד ה"י)

"ר' זעירא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתת צלותא קם רב חסדא אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן. אמר ליה מצלי והדר מצלי. אמר ליה דנחתין מערבאי להכא. אמרין בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא",    עד כאן בירושלמי.

אלמא דמצלו איהו שחרית וקשיא ליה לר' זעירא אמרי הדר מצלי ר' חסדא תפלת המוספין מדפסיק ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא. ואנן הא מפרשינן טעמא דהני משום דאושי כלומר דנפישי ברכות וקראי דמלכיות זכרונות ושופרות ואם איתא אפילו בתפלת השחר יהא הלכה כרבן גמליאל ולא ליצלו. אלא לאו כדאמרן כנ"ל.

והכא יש לומר דהכי קאמר: מאי שנא דהשני מתקיע? יתקיע הראשון ויברך נמי תשע. ואף על פי שאין חיוב הברכות מחמת התקיעות אלא מצד עצמן, שהרי יחיד מתפלל תשע אף על פי שאינו צריך לשמוע על סדר הברכות. ואפילו בחבר עיר נמי בשלא נזדמן להם שופר - מברך תשע, שאין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות הברכות. וכתנן "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע". מכל מקום כיון דזריזין מקדימין למצות ואילו נתמנה לו שופר צריך לשומען על סדר ברכות - יברך אף שחרית ויתקע על סדר ברכות. כנ"ל.

אמר ר' יוחנן בשעת השמד שאנו:    כלומר, מחמת השמד התקינו בשני ואף על פי שבטל דבר תקנה במקומה עומדת. ואי נמי טעמא כדאיתמר בירושלמי (פ"ד ה"ח):

"ר' יעקב בר אחר בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאין סבורין שמא עליהן הן הולכין. עמדו עליהם והרגום. תקנו בתפלת המוספין מן גו דאינון חמיין לון קרו את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותוקעין אינן אמרין בנימוסיהון עסקין. ואמר בהלל. לית ליה כל עמא תמן. ומר אף בתקיעה. לית כל עמא תמן. אמר ר' יונה "ואותי יום יום ידרשון" תקיעה וערבה. ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדה "שמעה אלהים צדק"- זו קריאת שמע, "הקשיבה רנתי"- זו רנון תורה, "האזינה תפלתי"- זו תפלה, "בלא שפתי מרמה"- זה המוסף. מה כתיב בתריה? "מלפניך משפטי יצא". א"ר אחא בר פפא קומי ר' זעירא היא שמצות היום במוסף. א"ר תחליפא קסרייה קרייה אמר כן יום תרועה ועשיתם.

מאי טעמא יום טוב עשה ולא תעשה הוא:    ואיכא למידק למאן דאמר בפרק במה מדליקין דלא הוי יום טוב עשה ולא תעשה מאי איכא למימר?    ויש לומר דאמר לך דהוי טעמא דהכא משום דהוו להו מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב, הילכך לא דחי אפילו לאו גרידא.

ולא עולין באילן. השתא דרבנן אמרת לאו, דאורייתא מבעיא:    הכי גרסינן בספרים. ופירש הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל דפקוח הגל הוי דאורייתא. ואינו מחוור בעיני, דפקוח הגל טלטול בעלמא הוא. דאי בשל בנין ומשום סותר - לא קרו קל אלא כותל קרי ליה. ומיהו אפשר לאוקומיה בגל דבעי מרא וחצינא וכאותה ששנינו בפרק בכל מערבין (דף לה.) "נפל עליו גל" ואמרינן עלה בגמרא "קא סלקא דעתין דאי בעי שקיל ליה. לימא מתניתין דלא כר' דאי כר' האמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשמות. אפילו תימא כרבי, לא צריכא דבעי מרי וחצינא".

ומיהו אכתי קשה דהא מתניתין הכי קתני "אין מפקחין את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן" - ברישא תנא "אין מפקחין" והדר תני "לא עולין באילן" ואם כן היכי קאמר השתא "זו ואין צריך לומר זו קתני"? אדרבא זו אף זו קתני!

ורש"י ז"ל פירש דרוכבין על גבי בהמה דאורייתא, ולאו דאורייתא ממש קאמר אלא דאתיא לדאורייתא - כלומר, דהא איכא למגזר משום שמא יחתוך זמורה, והילכך חמירא טפי מהנך דלא אתו לאיסורא דאורייתא.  וגם הוא אינו נכון. והנכון כדברי רש"ל ז"ל האחרונים דכתב דלא גרסינן לה.

דף לג עמוד א

משום לא תעשה מגלא:    ראיתי לרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל שכתב "מגלא העשוי לקצור וקוצר דאורייתא", וקשה; דמה לי אם חתך אותו בכלי שעושין בו מלאכה דאורייתא או בכלי שאין עושין בו מלאכה דאורייתא, הא אין הולכין אחר הכלי אלא אחר המעשה. אלא ה"פ שבות סכינא לפי שאין דרכן לחתוך אותו בסכין והוה ליה כמחתך כלאחר יד וליכא אלא שבות דליכא איסורא דאורייתא אלא בעושה בכלי שדרכן לעשות בו אותה מלאכה כדאמרינן בשילהי כירה (דף מו:) גבי גרירת כסא וספסל כל היכא דקא מיכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי לכתחלה. כלומר, וגרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא דכי אמרינן בפרק כלל גדול (דף עג:) דחופר תולדה דחורש וחייב הני מילי בדרבנן [כדרכו במרא] (ומר) וקרדום, אבל במטה כסא וספסל לא. וכן פירש רש"י ז"ל משום לא תעשה מגלא לפי שדרכן לחתוך אותו במגל ומלאכה גמורה היא.

לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי בר' שמעון דתניא "דבר אל בני ישראל" - בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות:    כלומר, והא סתמא ר' יהודה היא דסתם ספרא ר' יהודה וכדמפרש עלה דהא בעירובין בריש פרק המוצא תפלין (דף צו:). והוא הדין דהוה מצי למימר הא ר' מאיר הא ר' יוסי ור' שמעון דהא מתניתין ד"אין מעכבין את התינוקות" ר' מאיר היא (דסתם מתיניתין ר' מאיר) ומינה דייקי בריש פרק המוצא תפילין דר' מאיר לית ליה נשים סומכות רשות אלא משום דפלוגתא דנשים סומכות ואין סומכות מיפרשא התם בספרא (ויקרא נדבה פרשה ב מ"ב) ותנא דפליג התם עלייהו דר' יוסי ור' שמעון היינו ר' יהודה משום הכי נקט הכא ר' יהודה. כנ"ל.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות:    הסכימה דעת כל הפוסקין כר' יוסי ור' שמעון משום דר' יוסי נמקו עמו. וקשיא לי דמכל מקום הוה ליה מתניתין הכא כר' יהודה ומחלוקת התם בברייתא - והלכה כסתם.   ונראה לי דמתניתין דהכא לא למסתם גמורה כר' יהודה ור' מאיר אתיא לומר תינוקות דוקא אבל נשים לא, אלא דבפלוגתא לא מיירי ותינוקות מילתא פסיקתא נקט, מידי דלכולי עלמא מודו בה.

ומיהו אינו מחוור דמהכא דייקינן בריש פרק המוצא תפלין (דף צו:) דלר' מאיר ליה ליה נשים סומכות רשות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע - הא נשים מעכבין וסתם מתניתין ר' מאיר - אלמא מתניתין דוקא קתני תינוקות ולא נשים; והכא נמי דמוקמינן לה בפלוגתא דאלמא מתניתין דוקא קתני.

ורבינו תם ז"ל הביא ראיה דמעשה רב דהתם בריש פרק המוצא תפלין בעירובין אמרינן דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים -אף על גב דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורים. ועובדא נמי דבפרק אין דורשין דהביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לעשות להן נחת רוח. וכן הסכימו שמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא ואף על פי שאינה להם אלא רשות, דמכל מקום במצות קא עסקי וחיובי הוא דלא חייבינהו רחמנא למעבד כאנשים אלא דאי בעי עבדי - "וצונו" קרינן בהו.

ויש שהביאו ראיה מרב יוסף דאמר בפרק החובל "מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה הוה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא" - ואם איתא דכל היכא דפטור מן המצוה לא מצי מברך מאי יומא טבא? דלא מצי מברך, והיה מפסיד כל הברכות: הבדלה וקדוש היום וברכות של קרית שמע שחרית וערבית וכל כל הברכות.

ואם תאמר: כיון שהוא פטור היכי מברך דהא ברכה שאינה צריכה היא ואמרינן בברכות דאיכא משום "לא תשא".  יש לומר דההיא מדרבנן היא ובכי הא לא אמור. ותדע לך דהא אמרינן בפר' מי שמתו "ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב- חוזר ואומר" - ואי ברכה לבטלה אסורה דבר תורה משום "לא תשא" אף הוא אינו חוזר ואומר מספק משום "לא תשא" דדילמא מוציא שם שמים לבטלה.  ויש דוחים דליכא ראיה מסומא דדילמא סומא חייב מדרבנן כיון דבר מינא דחיובא הוא, ואי נמי קטן שמברך משמע דאתי לכלל חיוב, והילכך מצו למימר "וצונו"; אבל נשים פטורות לגמרי ואפילו מדרבנן כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו גבי נשים חייבות בקדוש היום דבעי למימר דחייבות מדרבנן ופריך עלה אם כן כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן - אלמא פטורות לגמרי. ומדאמרינן במגילה "הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה" - ליכא ראיה דדילמא התם בעולה באמצע שאינה מברכת, שלא היו רגילין לברך אלא ראשון ואחרון כדאיתא התם בפרק הקורא את המגילה עומד. ועוד דשאני ברכת התורה שאינה משום שנון שהרי אפילו בירך על התורה או שנפטר באהבה רבה וחזר וקרא בבית הכנסת חוזר ומברך דהכי אתקון דהויא מצוה בפני עצמה, והם אמרו שאפילו אשה כשרה לה.

ומכל מקום הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה דמסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה בהנחת תפילין.

הכי גרסינן בספרי דוקאני: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא אמרת מתעסק בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא אמרינן להו תקעו; והדר תני אין מעכבין - עכובי לא מעכבינן הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו. לא קשיא: כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך.  ופירושו: "קטן שהגיע לחינוך" אין מעכבין מלתקוע ואפילו בשבת, הא למימר להו "תקעו" לא אמרינן כיון דאיכא איסורא דרבנן ולא ספינן להו בידים. אבל "קטן שלא הגיע לחינוך" מתעסקין בהן כדי שילמדו. ואף על גב דאמרינן "מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח" - שאני הכא דכיון דמדאורייתא היה מצוה לתקוע ביום זה, דביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת עסקינן; ועוד זה דקטן שלא הגיע לחינוך הוא - מותר אפילו לומר לו לתקוע כדי שילמוד.

וקשיא לי דהא איסור תקיעה מדרבנן הוא ואם כן אפילו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן, וכמו שהוכחתי ביבמות בפרק חרש. ואפילו בשהגיע לחינוך כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן (דף מו:) בשמעתא דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה.   ומיהו אפשר דהא לאו צרך ממש של תינוק הוא ולא ספינן להו בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש כמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. ובהא מיתרצא לי נמי הא דאמרינן בנזיר פרק איש (דף כט.) "מי שאמר הריני נזיר - גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אי הכי מגלא ועביד הקפה; אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכו במצות - הא קא עביד הקפה! קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחינוך דרבנן; אתי חינוך דרבנן דחי הקפה דרבנן" - אלמא אף על גב דהקפת כל הראש דרבנן אי לאו חינוך דדחי ליה לא מקפינן ליה. אלא דמיתרצא לי נמי הא דהקפה זו לאו לצורך התינוק היא ואדרבא אי לאו חינוך ניוול הוא לו, וכדאיתא התם. הילכך אי לאו מצוה לא דחינן הקפה דרבנן בידים. ואי נמי אפשר דלא אמינן הכי בשהגיע לחינוך וכסברא השניה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

דף לג עמוד ב

הכי גרסינן וכן היא גרסתו של רבינו חננאל: שיעור תרועה שלש יבבות. וכן בברייתא גרסינן שיעור תרועה שלשה שברים. ולא גרסינן "כדי" ולא "כשלש", לא במתניתין ולא בברייתא.

תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכלהו בבי:    פירוש: דתנא דמתניתין הכי קאמר: שיעור התקיעות כשיעור השלש תרועות, כלומר, שיעור תקיעה כדי שיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואין הלשון מתישב בו לגמרי.  ויש מי שפירש תקיעות דכלהו בבי שהן שש תקיעות, כשלש תרועות דהיינו תקיעה כחצי תרועה. ואין זה מתחוור כלל דהא "והעברת" כתיב דמיניה דרשינן "פשוטה לפניה ולאחריה" ולשון העברת מעביר קול ארוך משמע, ושלש יבבות היינו שלש טרימוטין, וחצי שלש יבבות טרימוט וחצי, שיעור מועט הרבה, ואין זו העברה. ועוד, דלשון ברייתא דקתני "שיעור תקיעה כתרועה" לא משמע הכין דהוה ליה למיתני "תקיעות כתרועה", דתקיעות דחד סימן "תקיעות" מיקרו.

אמר אביי בהא ודאי פליגי:    כלומר, בההיא דשיעור תקיעה שלש יבבות יכילנא למימר דלא פליגי ואפילו לכשיהיה שיעור התרועה לשניהם אחד, דמר קא חשיב כולהו בבי ומר לא קא חשיב אלא חד; אבל הכא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. והילכך תו לא איצטריכינן לפרושי מתניתין דתקיעות דכולהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה. אלא זהו שגורם מחלקותן ולשנות בה בלשונותן. דתנא דמתניתין סבירא ליה תרועה דאורייתא יבבות נינהו דהיינו ילולי, והם שלש יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי "טרימוט", והילכך קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי. ותנא דברייתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים. ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות. ונמצא נמי ששיעור התקיעה לדבריו שהן כתשע טרימוטי. ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל, אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי. ולפום האי דאתקין ר' אבהו לקמן תשר"ת תש"ת תר"ת, דחאיש להני ספיקות אי גנח אי יליל או גנח ויליל רבותינו ז"ל אמרו צריך למשוך בתקיעות תשר"ת כשיעור שלשה שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי דהא תרועה אחת הן ומספק תרועה אחת התקין ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלשה שברים. ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות.

ואינו נכון בעיני. דמה ששנו בברייתא "שיעור תקיעה כתרועה" לאו גזירת הכתוב תלו לה, דלא כתיב באורייתא שיעור - לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב "והעברת" (דהיינו פשוטה) שיערו חכמים באמת דעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה והיינו דבמתניתין שיעורה בשלש תרועות ובברייתא שיעורה בתרועה אחת; ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתניתין ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא. אלא כדאמרן. וכיון שכן הפשוטה אינה משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו.  ועוד, תדע לך, דאילו כן, לתנא דמתניתין דתני "שיעור תקיעה כשלש תרועות" שיעור של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ותשע תרועות. ואנן נמי נעביד הכי. דלא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא. והנכון שפשוטה של תר"ת כפשוטה של תשר"ת.

גם נראה לי דבין כדברי הראשונים ז"ל בין כדברי - אין הפרש בין שיעור תקיעה של תר"ת ובין תקיעה של תש"ת, ותר"ת משום ספיקא דמתניתין וספיקא דברייתא עבדי להו אי ילולי אי גנוחי ואילו לתנא דמתניתין סבירא ליה דהיינו ילולי הא קתני דשיעור תקיעה כדי שלש, כדי שלש תרועות, דהיינו תשע טרימוטי. ולתנא דברייתא דסבירא ליה דהיינו גנוחי הא קאמר דשיעור תקיעה כתרועה דהיינו שלשה שברים והיינו תשע טרימוטי.

ומיהו זה שיעורן למטה אבל אילו רצה להאריך בהן יותר- מאריך, ואין בכך כלום. וכדתנן "תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים - אין בידו אלא אחת" - הא אחת מיהא יש בידו ואף על פי שהאריך כשתים. והוא הדין לשברים. ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעה שלפניהם ולאחריהם כדי להבדיל בין תקיעה לשברים. ואפילו אם רצה לרבות בשברים ולעשות ארבעה או חמשה - עושה ואינו נמנע. ובלבד שלא יפריד ביניהם אלא יעשם בנפיחה אחת, דתקיעה אחת הן. ותדע לך דהא לתנא דמתניתין תרועה שלש יבבות ואילו רצה להוסיף ולהאריך ביבבות ואפילו מאה - מאריך ואינו נמנע. וכן נהגו, דאי אפשר לצמצם. וכן כתב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל מזמן של גאונים ז"ל.

דף לד עמוד א

הא דאמרינן או אינו אלא תרועה ותקיעה אחת היא - פרש"י ז"ל תקיעה בפני עצמה דלא תימא חדא היא אלא תוקעין ומריעין. או דילמא אינו אלא אחת והכי קאמר היו תוקעין תרועה כאלו כתיב "והרועתם תרועה".   ויש מקשים לפירושו דבהדיא אמרינן בפרק החליל (דף נג:) איפכא גמ' דאין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. דגרסינן התם:

מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על שש עשרה. במאי קא מיפלגי. ר' יהודה סבר תקיעה ותרועה אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב "ותקעתם תרועה" וכתיב "תרועה יתקעו". הא כיצד? תקיעה ותרועה אחת היא. ורבנן - ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא "ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו", ואי סלקא דעתך אחת היא - פלגא דמצוה אמר רחמנא עביד ופלגא לא עביד

אלמא "אחת היא" דקאמר - לא תרועה לבדה קאמר, אלא שלא יפסיק, דינו דתקיעה ממש ותרועה שעמה אחת היא. ואיתא נמי בערכין פרק אין בערכין.

אלא הכי פירושו: שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת, שלא יפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום. כשהוא אומר "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה היא. דאי מצוה חדא הא מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד.

ולי נראה כאן כדברי רש"י ז"ל ושני ענינין הנאמרין בלשון אחד. דהתם כולי עלמא מודו שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה אלא שנחלקו אם שלשתן אחת ולומר שצריך לעשותן בנשימה אחת, ועל כן אינן עולות לחשבון אלא לאחת. ולרבנן כל אחת מצוה בפני עצמה ונחשבות לשלש. אבל כאן ענין אחר הוא. שאנו באין עכשיו לחקור אם יש פשוטה כלל לפניה ולאחריה, דדילמא לא אמרה תורה אלא להריע דהא לא כתיב ביום טוב "תקיעה" אלא "יום תרועה" "זכרון תרועה". וכשבאנו ללמד עליה ממדבר דכתיב ביה "ותקעתם תרועה" חקרנו עוד - דילמא לא היתה שם פשוטה כלל וכאילו אמר הכתוב "תריעו תרועה" והכרחנו להיות שם פשוטה מדכתיב "תתקעו ולא תריעו" דאלמא תקיעה לאו היינו תרועה אלא יש תקיעה בלא תרועה וכשאמרה תורה "ותקעתם תרועה" שתים קאמר - תתקעו ועוד תריעו. ואחר כך באנו לחקור אם פשוטה אחת או שתים אחת לפניה ואחת לאחריה. וזה נראה לי מבואר. ואף על פי שכאן ובערכין ובפרק החליל נאמר בלשון אחד - הענינים מתחלפים, ויש הרבה כיוצא בזה בתלמוד לשון אחד בענינים מתחלפים. כנ"ל ועיקר.

הכי גריס רבינו חננאל: שלש תרועות בראש השנה; שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים. זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה   פירוש: דבראש השנה גופיה כתיבי "והעברת שופר תרועה" מדברי סופרים - פירוש, דגמרי לה מיובל באסמכתא בעלמא אבל לא נאמרה למשה אלא גזירה שוה דתרועה דמדבר אלא רבנן אסמכוה עליה. אף הך גזירה שוה משום דתרועה נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה. אבל "תעבירו שופר" לא גמרי כלל כיון דלא כתיב ביה "תרועה". ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מדברי תורה ואחת מדברי סופרים - פירוש, מגזירה שוה דרבנן; "שבתון זכרון תרועה" מדברי תורה; "והעברת שופר תרועה" מדברי סופרים; , "יום תרועה" לתלמודו הוא בא - ביום ולא בלילה. ואף על פי כן כיון דבראש השנה גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן, ולא קרי "מדברי סופרים" אלא אותה גזירה שוה דהיא אסמכתא דסופרים, אבל פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי' ליה למילה אחורי ביום ולא בלילה.

ואית דגרסי "שתים מדברי סופרים"' והכל אחד. [והא דאמרינן הני תנאי לא גמרי מיום הכפורים אלא] אסמכתא נינהו אף על גב דגמרי מיום הכפורים לביום ולא בלילה - משום דאינהו לא סבירא להו ליתן בגזירה שוה האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה אלא ללמד שהיו שוין בדינן. - מנמקי הרמב"ן ז"ל.

ולי נראה דעיקר גזירה שוה לתנא קמאלא ממדבר אלא משביעי שביעי דיום הכפורים. אלא הא דמדבר גילוי מילתא בעלמא הוא כדמסקינן "ביום"- ולא בלילה" נפקא ליה מ"ביום הכפורים תעבירו שופר" ואי לאו דקבילו גזירה שוה מסיני בשביעי שביעי היכא נפקא להו תקיעת ראש השנה ביום ולא בלילה מיום הכפורים. והיינו דקא מקשי ואזיל אי משום מיום הכפורים ליגמר נמי לפשוטה לפניה ולאחריה - ואם איתא לימא ליה גזירה שוה כך למדוה מתרועה תרועה דמדבר, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו. אלא על כרחין גזירה שוה מקובלת לתנא קמא מיום הכפורים לראש השנה ותרועה תרועה דמדבר לגלויי על "והעברת שופר תרועה" ועל "תעיבירו שופר", דאי לאו דמדבר הוה אמינא ואתו לדרב מתנה ולמצוה להעבירו מיד אלא דאתא ההיא דמדבר וגלי דהעברה פשוטה היא.

ותדע לך דהא ודאי אפילו לתנא קמא קושטא דמילתא לא אמרה לי תורה להעביר שופר ביד בכל הארץ אלא לומר אי לאו הא הוה אמינא הכי; והשתא דילפינן ממדבר "והעברת שופר תרועה" ו"תעבירו שופר" לפשוטות הוא דאתא וגמרינן לראש השנה מיום הכפורים על כרחין ל"ביום ולא בלילה" ואין גזירה שוה לחצאין.

ודילמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה:    איכא למידק, וכי מפסקא מאי הוי? והתניא בסמוך "שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא". וכי תימא דלטעמיה דר' אבהו קאמר ליה דאיהו לית ליה כההיא ברייתא כדאיתא בסמוך - התם לאו משום הפסק אלא בששהא כדי לגמור את כולן חוזר לראש.

וא"ת דקא פריך אליבא דר' יהודה דאמר "אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום" - הא א' הא לא קיימא לן כר' יהודה דניחוש לדיליה, ומנא לן דר' אבהו כר' יהודה סבירא ליה דמקשו עלה מינה להדיא? והיה ליה לפרושי '"בשלמא לרבנן ניחא אלא לר' יהודה הא מספקא!".

ובשם רבינו תם ז"ל מצאתי דכיון דר' אבהו חאיש לכולהו ומכניף לכולהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב כן, משום הכי פריך ליה ליחוש לדר' יהודה.

וי"ל עוד דאפילו לרבנן קא פריך ליה דדילמא הא דתניא "שמע תשע תקיעות בתשע שעות" היינו בדיעבד, הא לכתחלה אין רשאי להפסיק. ומכל מקום אכתי לא ניחא, דכיון דבדיעבד יצא שפיר דמי להפסיק ביניהם לצורך מצות גופן בשעתן.

אבל הר"מ ב"ן ז"ל כתב דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא, אבל אם תקע ביניהם לא יצא משום דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן והא ליכא. דהא תקע ביניהם תקיעה אחרת לשם מצוה ותניא בתוספתא "תקע והריע וחזר והריע ותקע- אין בידו אלא אחת" - כלומר, תקיעה האחרונה בלבד. והילכך כל שטעה בשברים ותרועות-חוזר לראש לאותו סימן.

ומיהו יש קצת תימה לדבריו. השתא הפסיק בה תקיעות שיר או של נביחות ובדברים ומלאכות לא הפסיק ויצא, ותקיעה אחת בנתים הפסיק ולא יצא. ושמא טעמא דזו שהיה לשם מצוה חשיבא לאפסוקיה, אינך מילי כולהו דלאו מצות תקיעה - לא. וכדאמרינן בעלמא ד"בת מינה מחריב בה, דלאו בת מינה לא מחריב בה".    ומיהו פירושא דקא פריש לתוספתא דקתני "אין בידו אלא אחת" דהיינו תקיעה אחרונה קשיא לי. ד"אין בידו אלא אחת" משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים -לא עלה לו לשתים אלא לאחת- כההיא "דמשך בשנייה כשתים".

ונראה לי ייותר גרסת הספרים דגרסי בההיא תוספתא    "תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע- אין בידו אלא אחת". ונראה לי פירושו שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת ראשון, חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני, דהא היא הויא לכולהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה של זו ופשוטה לפניה של זו, ומשום ה"ק "אין בידו אלא אחת" דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן כדקתני "שלש של שלש" וזו לא תעלה לו לשתים.

ומיהו יש לחוש להחמיר בדבר. ולתקוע ולהריע ולתקוע בנשימה אחת, לא קיימא לן כר' יהודה. אלא מיהו אי עשאן בנשימה אחת יצא דהא רבנן לא פליג עליה דר' יהודה אלא לומר שאינו מחויב בכך אבל לפסלן - לא. ואף על גב דתנן "משך בשנייה כשתים- אין בידו אלא אחת" - התם משום הכל קול אחד ואפסוקי תקיעתא מהדדי בקול אחד לא מפסקינן; אבל תקיעה ושברים ותרועה - כל אחד ניכר בקולו והילכך עולין לו אפילו בנפיחה אחת. ^[1] [ואמרינן בירושלמי אמרן בנפיחה אחת אשכח תני בנפיחה אחת] יצא והא אנן תנן שלש על שלש שלש ומשני לא יפחות כלומר ואינו פוחת שהרי ניכר בקולן שהן שלש.

הדר עביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה:    וא"ת די לו בש"ת תש"ת תר"ת, וכן ר"ת תר"ת תר"ת - דהא לא בעינן אלא שלש של שלש שלש; ואי גנח ויליל הרי יצא, ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת! וכן אתה אומר בשל תש"ת.  ותירצו בתוספות משום דדילמא אתי למעוטי; שאם אתה אומר שב-תש"ת ראשון לא יחוזר ויתקע, יטעו לומר דאין צריך לעולם אלא ש"ת ש"ת ש"ת, ואי נמי כשחוזר(?) ותוקע תש"ת על סדר ברכות לא יעשה אלא ש"ת תש"ת תש"ת כדרך שעשה בתקיעות דמיושב.

ויש לדקדק על המנהג הפשוט שאין תוקעין על סדר הברכות אלא תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות; והיה לנו לעשותן כולן - למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. דהא אנן משום ספק שלש דאורייתא עבדינן להו ואלו(?) הנך כולהו דאורייתא צריך לשומען על סדר ברכות אמלכיות וכן אזכרונות וכן אשופרות.   והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טירחא דציבורא כיון דכבר יצאו מהן, אף על פי ששמען שלא על סדר ברכות.

ומכל מקום צריך עיון דהא אנן לא עבדינן כחד. דאי גנח ויליל הוא - לא עבדינן כלום אזכרונות ושופרות; ואי תר"ת הוא - לא עבדינן אמלכיות וזכרונות. ומוטב היה לתקוע בכולן -או תשר"ת או תר"ת או תש"ת- דדילמא מתרמי לן תרועה דאורייתא.

ורבינו תם ז"ל הנהיג בכולן תשר"ת ואמר מוטב לי שנחוש לספיקות ולא נחוש להפסקות. ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי ד"יום תרועה" אמר רחמנא והילכך בין גנח, בין יליל, בין גנח ויליל - יצא; וכולהו תרועות דאורייתא נינהו. והילכך להקל על הצבור ולתקוע התקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי.

ובתוספות אמרו דדילמא סמכו על ר' שמואל בר נחמני דאמר "אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים".    ואינו מחוור בעיני דאם משום הא ההיא דאורייתא מיהא צריכה לחזור על כל הברכות - אמלכיות ואזכרונות ואשופרות.

דף לד עמוד ב

הכי גרסינן מתשעה בני אדם כאחד לא יצא:     הקשה רש"י ז"ל דהא אמרינן בפירקין דלעיל דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה ובתקיעה משתמעי, ועל כן מחק הגירסא ותיקן "יצא".    וליתא, דהתם הוא בשופר וחצוצרות בזמן ששניהם תוקעין או ששניהם מריעין (דמגו דחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע חד מינייהו) אבל הכא שזה תוקע וזה מריע וזה תוקע - אי אפשר לשמוע כולן יחד.    ועוד, שהרי הוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה - הא לאו הכי לא יצא, והכא הכי שמען כולן בבת אחת. והיינו דקתני בתר הכי "תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה- יצא; תקיעה מזה ותרועה מזה ובזה אחר זה- יצא".

וגרסינן בירושלמי במגילה בפרק הקורא את המגילה למפרע (פ"ב ה"ב) :

"א"ר יוסה בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא. והוא ששמען על הסדר. ר' יוסי בעי: היה זה צריך ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהם".

הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי:    כלומר לא סבירא ליה כלל שיהא צריך לפסוק, אלא מניח ידו על פיו וקורא וכדאמר ר' יוחנן בפרק מי שמתו (דף כד:), והילכך אפילו שהה כדי לגמור את כולה- חוזר למקום שפסק; אבל לדידך דפסקת וקא סברת שהוא צריך לפסוק - אם כן הוית גברא דחייה, ובשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכדאמרינן בפרק מי שמתו גבי מים שותתין לו על ברכיו.  וקיימא לן כר' יוחנן דתניא. ובברכות כתבתי בארכה בס"ד.

ברכות ותקיעות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות זו את זו:    פירוש: לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות או התקיעות מעכבות את הברכות, דהא תניא "מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד וכולי" ותנן "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר- תוקע ומריע ותוקע"; אלא הברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו קאמר. כלומר, שאילו יודע אחת מן הברכות או יודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר- אינו מברך ואינו תוקע אותן שבקי בהן.   ויש מפרשים דלענין סדרן קאמר - שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות- עכב, עד שיאמר על הסדר ויתקע על הסדר.

לדבריך למה צבור מתפללין:    מהכא משמע דרבן גמליאל אפילו בקיאין שישנם בבית הכנסת ויכולים להסדיר את תפלתם - קא פטר; דאי לא, לימא להו "אנא לא אמינא אלא בדאניסי, הא לא אניסי - לא".

לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה וכולי:    מהכא משמע דרבן גמליאל אפילו בשאר ימות השנה קאמר; דהתם נמי שליח צבור יורד לפני התיבה. ועוד, מדאמר ר' יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים - מכלל דר"ג אפילו בשאר ימות השנה קאמר.  ותמיה לי, מאי קאמר "מפני מה שליח צבור יורד" - והא בעינא תקיעות על סדר ברכות בחבר עיר דוקא ולא ביחיד ואם כן צריך לירד כדי לשמוע תקיעות על סדר ברכות.

ויש לומר דאיהי גופה קא מיבעיא ליה; היאך אפשר כיון שכל אחד מתפלל לעצמו למה שליח צבור יורד והיאך אומרה תוקעין על הסדר.    ועוד יש לומר דנפקא מינה לשאר ימות השנה, ומינה דכיון שבשאר ימות השנה יורד לפני התיבה - אלמא מוציא הוא את הציבור ידי חובתן. ואם בשאר ימות השנה מוציאן, כל שכן בראש השנה וביום הכפורים. כנ"ל.

אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי:    דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי הא עבדי' לה לתפלה כשאר הברכות של חובה, שאף על פי שיצא מוציא, והילכך לא פליגי בין בקי לשאינו בקי.

דף לה עמוד א

מאי שנא הני אילימא משום דנפישי בהו קראי והאמר רב חננאל ז"ל וכולי:    פרש"י ז"ל בשם רבותיו דמקראי דמלכיות זכרונות ושופרות קאמר. והקשה הוא ז"ל דאם כן רב חננאל דאמר כמאן? לא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי; דהא אפילו לר' יוחנן בן נורי - לכתחלה עשרה הוא דבעי, ואפילו בדיעבד שלש מכולן מיהא בעי. ולפיכך פירש הוא ז"ל דמפסוקי דמוספין קאמר.   והקשו עליו, דכיון דאיכא קראי טובא דמלכיות זכרונות ושופרות, ועוד דכי משנינן "אלא משום דאוושי" הוה להו למימר "אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות". ועוד, דהיכי קאמר אילימא משום דנפישי בהו קראי דמוספי [ומאן לימא לן דצריך לומר קראי דמוספי].

ובשם מקצת הגאונים ז"ל אמרו שאין אומ' בראש השנה "ובראשי חדשיכם" כדי שלא יבואו לזלזל במועדות, שלא יאמרו שני עיקר כמו בשאר חדשים. ולא עוד אלא אפילו בשאר חדשים אינו צריך להזכיר פסוקי המוספין, ואפילו לכתחילה, אלא אומ' "מוסף יום פלוני זה נעשה ונקריב לפניך" וכדגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר (פ"ד ה"ו) אפילו אמר "ונעשה לפניך חובותינו" בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא.

אלא ה"פ הנכון כמו שקבל הוא ז"ל מרבותיו. וכן פירשו הגאונים ז"ל, וכן פירש רבינו תם ז"ל. ורבנן ור' יוחנן בן נורי בשהתחיל בקריאתן פליגי. דרבנן סברי אם התחיל לא יפחות מעשר ואפילו בדיעבד, ור' יוחנן בן נורי סבר בדיעבד שלש מכולן אבל אם לא התחיל כלל כיון שאמר "ובתורתך כתוב"- שוב אינו צריך.    ודבר תמה אמ', אינהו אמור אין פוחתין מעשר מלכיות וכולי ואנן ניקו ונימא דוקא בשהתחיל, ועוד מאי שנא.

ויש מרבוותא שפירשו דאתיא הא דרב חננאל כר' יוחנן בן נורי אלא שרב חננאל הוסיף ביאור שאילו אמר "ובתורתך כתוב לאמר" עולה לו למקום קריאת הפסוק והילכך אמ' "ובתורתך כתוב לאמר", "ובדברי קדשך כתוב לאמר", "ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר" ועולה לו למקום קריאת השלש פסוקים.   ותימה הוא בעיני דהא ר' יוחנן בן נורי בדיעבד קאמר, הא לכתחלה עשר בעי, ואם כן היכי מקשי' מדיעבד לכתחלה; כלומר, למה שליח צבור מוציאן ואף על גב דנפישי קראי ואינו בקי בהן הרי בדיעבד יצא. ועוד, דמדקאמרינן "כיון שאמר "ובתורתך כתוב" שוב אינו צריך" - משמע דאפילו לכתחלה אינו צריך יותר.    ויש לי לומר לפי פי' זו דכל שאינו בקי הרי זה בדעיבד, וכדמשמע קצת בההיא דמנימין רעיא דפרק כיצד מברכין (דף מ:). ועדיין אינו מחוור דאינהו בבקי פליג. וצריך עיון.

אלא משום דאוושי ברכות:    כלומר, דנפישי ברכות ואין הכל בקיאין בהן, ואי נמי שמא יטעו בהן ואפילו הבקיאין. ודכוותה בשמעתא קמייתא דנדרים הלין משום דאוושן מפרש מה דפתח ביה ברישא (ביה בירושלמי).     ומכאן נראה שאין הלכה כרבן גמליאל אלא במוספין דראש השנה ויום הכפורים של יובל (דאיכא תשע), הא בתפלת השחר ואי נמי בשאר יומי דכפורי דלאו יובל (דליכא אלא שבע) - כל יחיד ויחיד חייב בשאר ימות השנה.

ותמהני למקצת הגאונים ז"ל שראיתי שפירשו בהלין תשע של ראש השנה ושבע של יום הכפורים ואינו אלא ביום הכיפורים של יובל הדברים אמורים. ובהדיא גרסינן בירושלמי (פ"ד ה"י):

"ר' זעירא ורב חסדאי הוו יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתת צלותא קם ר' חסדאי אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן אמר ליה מצלי והדר מצלי. אמר ליה דנחתין מערביא להכא אמרין בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא"     עד כאן בירושלמי

דגירסתו בירושלמי ר' הונא ציפוראה בשם ר' יוחנן אמר הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא, והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו - דאלמא בשבע של יום הכפורים, לא. ותו שמעינן מינה בהדיא דאפילו לר' זעירא דסבירא ליה כר"ג באילין תקיעתא ולא מצלינן צלותא דמוספי, אפילו הכין קא מצלו תפלת שחרית כדכתיבנא. כנ"ל.

לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי:    פירוש, לא פטר אותן שלא באו לבית הכנסת ולא שמעו סדר הברכות מפי שליח צבור אלא אותן שבשדות; אבל עם שבעיר דלא אניסי ולא אתו לבי כנישתא - לא מפיק להו שליחא דציבורא.   ומכל מקום אותן שהן בבית הכנסת פטר כיון דשמעי מפי שליח ציבור, וכדאמרו ליה לרבן גמליאל "לדבריך מפני מה צבור מתפללין" - דאלמא לדברי רבן גמליאל לא היו צבור צריכין להתפלל כלל אלא כדי שיסדיר שליח ציבור את תפילתו.

ומכל מקום אילו רצו להתפלל לעצמן בבית הכנסת איתא מרבוותא ז"ל דאמרי דאינן מתפללין אלא שבע, אבל כשמתפללין בינם לבין עצמם שלא בחבר עיר מתפללים תשע. וכזה שלח רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. והרבה מן הגאונים ז"ל הסכימו בדבר זה, כפי מה שכתוב בהלכות הר"י ן' גיאת ז"ל.

אבל הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב דבין יחיד בין שליח צבור לעולם אין מתפללין שבע בתפלת מוספין אלא תשע. וכן הורה רב שמואל הלוי ז"ל שקבל מרבותיו ז"ל. ויש להם על מה שיסמוכו דהא מתניתין דקתני "כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב" אתשע ברכות קאי, ור"ג שליח ציבור מוציא [את הרבים] ידי חובתן. אמרו לו לר"ג לדבריך מפני מה צבור מתפללין. אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו, ואילו היו הצבור מתפללין הצבור שבע לבד, היאך יסדיר שליח ציבור תשע שיש בהן שלש ארוכות בשעה שהציבור מתפללין שבע שהן קצרות? ולא ירדתי לסוף דעתם בראייה זו. ואדרבא מינה משמע דאין הצבור מתפללין אלא שבע ולא תשע דהא רבן גמליאל שליח ציבור יורד להוציא את הבקיאין ואם איתא דאינהו מתפללין תשע וכבר יצאו לדידיה נמי למה שליח ציבור יורד לפני התיבה?    ויש לומר להוציא מקצת הבקיאין גם כן שלא התפללו; אי נמי עם שבשדות דאניסי למיתי לבי כנישתא דשליח צבור מוציאן אף על פי שלא נתפללו כלל.

ועוד הביאו ראיה דאם איתא רבנן גופייהו מאי קא מקשו ליה מפני מה צבור מתפללין, והלא בתפלתן אינה תפלת שליח ציבור וצריכין עדיין לתפלת שליח צבור להוציאן ידי תשע. [ובזה נראה לי להשיב שלא אמרו ביחיד שבע אלא להקל, כיון ששליח ציבור מוציאן, ואם כן למה ציבור מתפללין אפילו שבע שהרי שליח ציבור מוציאן בדעדיפין מינייהו].

ועוד הביאו ראיה מדרבן גמליאל עצמו שהקשה לדבריכם מפני מה שליח ציבור יורד לפני התיבה - ואם איתא מאי קושיא? -כדי להוציאן ידי תשע, שהם לא התפללו אלא שבע. וגם בזו יש לו לומר דלדבריהם דרבנן קאמר להו. דלרבנן כיון שאין שליח ציבור מוציא את הבקי, אף היחידים צריכים להתפלל לעצמן תשע, וכדקתני מתניתין.

---

1. השלמת הטקסט על ידי ר' ח.ז. דימיטרובסקי - ויקיעורך