חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק יג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קז עמוד א[עריכה]


מתני': בש"א אין ממאנין אלא ארוסות. פי' אין נזקקין למיאון, ואעפ"י שמיאנה בפנינו אין כותבין לה גט מיאון להתירה אלא ארוסות אבל אם הוזקקו לה ב"ד אעפ"י שאינן רשאין וכתבו לה גט מיאון כיון שהותרה לא תצא מהתירה הראשון והיינו דקתני אין ממאנין ולא קתני ארוסות ממאנות נשואות אינן יכולות למאן והיינו נמי דאמרינן לקמן בגמ' אמרו להם ב"ש פישון הגמל במדה כפושה מדד ולפיכך מדדו לו במדה כפושה. וא"ת שאפילו מיאנה נשואה ושלא בפניו אין מיאונה מיאון וכי מפני שמדד במדה כפושה התירו באשת איש ואעפ"י שהיא מדבריהם אלא ש"מ אין ממאנין לכתחלה הוא שאין כותבין לה והכי איתא בירושלמי (יג,א) .

ושמעי' ממתני' דארוסה צריכה למאן, אבל הרב הנשיא ר' יהודה הברגלוני ז"ל כתב תשובה לרבינו יצחק אלפסי ז"ל זה שאמרה המשנה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ולא אמר שקדשתה דקדושי קטנה אין כלום ואין קדושין מועילין אלא אחר הנשואין ואחר נשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה מיאון.

וקשי' טובא דהא תנן וב"ה אומרי' ארוסות ונשואות ותניא לקמן (יבמות דף ק"ח) אי איפשי בפלוני בעלי אי איפשי בקדושין שקדשוני אימא ואחי ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ה) אמר רבא וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ולפי' דחאוה לתשובה זו בשתי ידים.

ואני אומר שאפשר להעמידה דודאי כל שנתקדשה ע"י עצמה כלומר שקבלה קדושין מאחר צריכה מיאון וזהו שאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קידושין אינה צריכה למאן שנראה שהיא מקבלת אותן אבל קדשוה אמה ואחיה בין לדעתה בין שלא לדעתה אינו כלום שלא מצינו שליחות לקטן אפילו מדבריהם ועוד שאין לה דעת כל כך שתהא סבורה להתקדש ע"י אחרים וכשדוכין הן לה אבל מכיון שהכניסוה לחופה לדעתה כלומר שאומרים לה להשיאך לפלוני שתהא אשתו אנו עושין אע"פ שקבלו הם הקדושין הרי זו צריכה למאן וזהו ששנינו כל שהשיאתה אמה ולא תנן שקדשתה והא דתניא בגמרא אי איפשי בקדושין שקדשוני אמא ואחי לאו דוקא שקבלו אותן הן אלא לפי שהיא ממאנת אומרת כן כלומר אותן קדושין שקבלתי אי איפשי בהן שאמא ואחי הוא שפיתו אותי לקבל אותן, ואין קושיא על דברי רבינו הגדול ז"ל אלא שהן צריכין ראיה גדולה מזו.


דף קז עמוד ב[עריכה]


גמרא: ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מציא עקרא, זיקה דרחמנא רמא עליה לא מציא עקרא. פי' לפי שלא תקנו חכמים מיאון אלא בחיים אבל מכיון שלא מיאנה בו גלתה דעתה שהיתה רוצה בו וכיון שרצתה בו והיו קדושי' כקדושין גמורין האיך איפשר לה עכשיו למאן ביבם כל שקדושי אחיו קדושין זקוקה היא ליבם על כרחה.

ועולא אמר ממאנת אף לזיקתו דנשואים קמאי עקרא שאע"פ שהיתה רוצה בו בחייו עכשיו מפני שזקוקה מחמתו לזה אינה רוצה באותן קדושין ול"ש פירשה איני רוצה לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך שמת ול"ש אמרה סתם איני רוצה בך מיאונה גמור ולר' הושעיא לעולם אינה ממאנת בזיקה בשום לשון מדרמינן מתני' לעולא ולא לר' הושעיא ותרצינא למתני' אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מיאנה ביבם אסורה לאביו וה"ה לשאר כל הקרובים של מת מאי טעמא משעת נפילה נראית ככלתו דלא מחזיא השתא אלא כממאנת בזה ועוקרת זיקתו ולא כממאנת בראשון ועוקרת נשואין שלו הכא נמי משעת נפילה [נראית] כצרת בתו וכן בשאר חמש עשרה נשים ומפני זה אם מיאנה ביבם אסורה לו ומיאנה בכל האחין אסורה להם מפני שנראית כבעלת גט שלהם בזיקה אבל מיאנה ביבם אחד מתיבמת לאחין משום דלא דחיא נפשה מכולה זיקה אלא מיני' דידי' כענין שאמרו (לעיל יבמות דף ל"ב) נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא הילכך עדיין זקוקה היא לאחין ומתיבמת להן ומיהו מיני' איפטרה לה לגמרי שאם מתו אחין מותרת לעלמא ולא דומיא דבעלת גט עבדינן בה אלא יש מיאון לחצי זיקה כשם שיש מיאון לזיקה שלימה בממאנת לכולן.

ותמהני על הרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו אבל שאר קרוביו מותרת להם לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו וכבר פירשתי שהיא מותרת לאחין ומפני שהיא זקוקה להם אבל [לשאר קרובים] מכיון [שקודם] שיצאת מביתם [נאסרה להם] אסורה להם ודאי שהרי כל חמש עשרה נשים שמיאנו ביבם צרות של כולן אסורות ואם היו [הממאנות]מותרות לשאר קרובים צרת ערוה אחרת [חוץ מבתו] ממאנת תהא מותרת ליבם כשם שהממאנת מותרת לאחין ושאר קרובים משום דלא עבדא בהו מעשה.

ורבינו הגדול ובעל הלכות ז"ל פירשו לקמן שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שהיא נראית כאשתו גמורה משמת ולא מיאנה כ"ש שאסורה לקרוביו שהיא מן התורה ערוה להם ואין צריך לומר. אבל לא נאסרו אלא לקרובי הבעל הא לקרובי יבם כגון אחיו מאמו מותרת להם מן הטעם שפירשתי דלא מיתחזיא אלא כאשת המת.

עד כאן לא פליגי ב"ה אלא דלא בעינן מומחין וכו'. קשיא לי, ולב"ש מאי שנא מכל דיני ממונות וגטין וקדושין שאינן צריכין מומחין כדאמרינן בפרק המגר' (דף פ"ח) דשליחותייהו עבדינן וי"ל מפני שב"ש מתרחקין מן המיאונין תקנו כן א"נ מומחין לאו דוקא אלא תלתא דאיכא בינייהו דגמיר כשאר דיני ממונות וב"ה סברי כל שלשה ואפילו רועי בקר ומצינו לשון מומחין שאינן מומחין גמורין במציעא גבי מוכרת שלא בב"ד אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות וכאן אינו מחוור לפרש כן.


דף קח עמוד ב[עריכה]


מאן תנא. פי' משום דשמיעא לי' דתנאי פליגי הכא קא בעי מאן תנאי אבל הוי אשכחן בכמה דוכתא חברי מי ששנה זו לא שנה זו ולא מצינו תנאין שנחלקו בדבר במקום אחר ואוקימנא תנאי רב ור' ישמעאל בר' יוסי דאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש.

ברם כך היתה שאלה יש מיאון לאחר מיתה.פי' לפי שאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עלי' ביבם או בבעל אבל כשמת בלא יבם והיא מותרת לשוק במה תמאן ולמה תמאן הרי היתה רוצה בו כל ימי חייו ואסיקנא דאינה ממאנת אפילו במקום מצוה וכבר כתבתי פי' רבינו הגדול ז"ל.


דף קט עמוד ב[עריכה]


טעמי' דרבן גמליאל משום דקסבר קדושי קטנה מיתלא תלי וכי גדלה גדלי קדושי בהדה. פי' וחלו עלי' קדושין גמורין מדאורייתא והלזו יוצאה משום אחות אשה מעתה ואע"פ שלא בעל.

או דילמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה אע"פ שקדשה באיסור שהוא מפקיע זיקת יבמין נפטרה יבמה והלכה לה ולפיכך תמתין עד שתגדיל ויבעול ולהאי לישנא הוא הא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ"ו) דר' גמליאל סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין ואיפשר דאפילו להאי לישנא לא שתהא ממאנה משגדלה בשלא בעל אלא שאין קדושי' קדושין גמורי' להוציא הלזו משום אחות אשה עד שיבעל והא דלא מתרצא הא דתניא קדושי' תלוין לומר דכי גדלה לא ממאנה משום דקדושי תלוין להיותן קדושין גמורין משמע דאילו למיאון לאו תלוין הוו דהא אינן אלא כמו שהיו מתחלה ומיאון הוא דלא תקינו אלא בקטנות.

ואיפשר דלהאי לישנא כל זמן שלא בעל משהגדילה ממאנת ובפרק בא סימן (נדה דף נ"ב) דאיכא דסבר לה הכי דתנן התם תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן ואיתמר עלה בגמרא אמר רבי אבוהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה משהביאה שתי שערות אינה ממאנת חברוהי דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה ואף על גב דנבעלה א"ל רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לב"ה למאן ובנה על כתפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר"י בב"ה ורבתה בכי' בב"ה אמרו דבר שאמרו אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר ר' יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל וכו' זו שקדושי' קדושי טעות פירש"י על תנאי או קטנה שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ואמרינן נמי התם ר' יצחק ותלמידי ר' חנינא עבוד עובדא כר"י ואע"ג דנבעלה.

ואפשר דלמ"ד מודה ר' יהודה שאם נבעלה משהביאה שתי שערות אינה ממאנת [וע"כ] לתנא קמא משהביאה ש"ש אינה ממאנת [אפילו] לא נבעלה [ואפילו לר"י אינה] ממאנת לעולם.

מ"מ לר' ישמעאל ממאנת לעולם שעל מנת קדושין הראשונים בעל ושמואל סבר לה כוותי' במקדש על תנאי ואמרה משמי' אפילו במיאון ומשמע דסבירא לי' הכי אלא אנן לא קיימא לן כשמואל בשבעל אבל בשלא בעל לא אמרינן כי גדלה גדלי בהדה למיהוי קדושי דאורייתא אבל למיהוי קדושי דרבנן לא פשיטא לן.

ובזה ראינו לרבינו הגדול ז"ל שהביא ראיה ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו) והני מילי דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא [דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו אבל אי אייתא ב"ש אינה ממאנת] אבל הלשון שכתב אינו מחוור דהוא אמר ופריק לה מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא ולא איפסיקא הכא הלכתא בהדיא וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא הוא ועבדינן בה לחומרא [דהא תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין] ואשנויי לא סמכינן דהא האי שנוי' לחומרא הוא דרב ששת הוה סבר דאע"ג דלא בעל גדלי קדושי בהדה למיהוי קדושין גמורין ודחי' דלא הוו קדושין גמורין הילכך ליכא למידחי הך מסקנא, דאדרבה סוגיין בפרק יוצא דופן משמע דפשיטא לן דלאו קדושי דאורייתא הוו כלל.

והא דתנן בפרק הכל שוחטין (חולין דף כ"ו) כל מקום שיש מיאון אין חליצה ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל לר' יהודה יש מיאון במקום חליצה עד שירבה השחור על הלבן [לשמואל] התם הכי קתני כל מקום שאם קדשו עכשיו ממאנת אין בו חליצה אבל בשקדשה קודם לכן לא שמענו וכ"ש לר' יהודה.

וזה הפירוש משובש שנאמר דלר' יהודה מקדש משהביאה שתי שערות תהא ממאנת דודאי גדולה היא לכל הדינין שבתורה והכי מוכח בפ' בא סימן (דף כ"ב) אלא יצטרך בעל הפירוש הזה לידחק ולומר דהא דאיתמר בפרק הכל שוחטין זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה דרב לטעמי', אבל לשמואל מתניתין במקדש בזמן חליצה קאמר ודברי הכל וגם זה אינו נכון.

ואיכא לפרושי דבין לשמואל בין לר' ישמעאל בקדושי תנאי הוא דאית להו ממאנת לעולם אבל במיאון רבנן תקינו להו נשואין ומכי הביאה שתי שערות אינה ממאנת דברי כל אדם אלא לר' יהודה עד שירבה שחור והא דאיתמר התם בנדה מעשה בבתו של ר' ישמעאל סבורין היו לדמיוה לקדושי תנאי ונמנו וגמרו שאפילו לר' ישמעאל אין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות והכי נמי משמע בשילהי פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק') דקאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כר' ישמעאל ולא משכחת לה בממאנת ובהכי סלקן שמעתתא שפיר.

וההיא דאמר רב נחמן אמר שמואל בפרק מי שמת (דף קכ"ו) בודקין לקדושין ולגיטין ולחליצה ולמיאונין ואמרינן עלה למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור הכי נמי משמע ואתיא דשמואל כר' ישמעאל דבמיאון מודה ר' ישמעאל דאינה ממאנת משהגדילה.

אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה. פירש"י ז"ל הוא עדיף מינאי שמגרשני בגט כל זמן שירצה ואנא עדיפנא מיניה שאמאן בו כל זמן שארצה ואיני יודע טעם לפי' הזה אבל בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל דרב ששת הוא דאמר אע"ג דעדיפנא מיניה במתניתא הוא עדיפא מינאי בפלפולא דהא מלתא דתרצה שפיר וכך כתב הגאון בתשובה זו אע"פ שמאחר שתביא שתי שערות אינה יכולה למאן אינה תשובה אשת איש גמורה עד שתבעל אחר שתגדיל אליבא דרב, עד כאן.


דף קי עמוד א[עריכה]


רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו בו שלא כהוגן. פירש"י ז"ל דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא ליהוו קדושין ותמהני בדין זה שאם הדין הזה בכל הנשים הוא צריך לפרש מאימתי נקרא חוטף דהא בקדושין (דף מ"ה ע"ב) אמרינן באתא קריבי' וקדשה [דאי היינו אומרים דנתרצה האב] דמקודשת ובקדושין דף י' אמרי' סוף ביאה קונה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני ועוד לא מצאתי לאחד מן הגאונים הדין הזה בחבורו אבל י"ל דהאי גברא על כרחה חטפה וכגון תלוה וקדיש הוה ורב אשי לטעמי' דאמר עלה בב"ב (דף מ"ח) אפקעינהו רבנן לקדושי' ואין לשון הגמרא מרווח.

עוד י"ל שאין הדין הזה אלא בנושא את הקטנה וגדלה עמו והוא רוצה לחזור ולישא משגדלה והיא נשמעת לכך שאין חכמים רוצין שיהו קדושין אלא לזה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא מ"מ אסורה היא לשני משום קדושי קטנות שגדלה בהן ולא מיאנה אבל במתקדשת לאחר [אף] אם פשטה ידה לאחר אין זה מוציא אשה מביתו של חבירו אלא הוא קדם וזכה במקחו.


דף קי עמוד ב[עריכה]


וכי תימא הכי נמי בפקח ואח"כ נתחרש מי מצי מפיק וכו'.בדין הוא דהוה לי' לאקשויי אי בפקח ואח"כ

וכי תימא הכי נמי בפקח ואח"כ נתחרש מי מצי מפיק וכו'.בדין הוא דהוה לי' לאקשויי אי בפקח ואח"כ נתחרש אמאי מוציא אשתו בגט הרי אשת איש גמורה היא והלזו תצא משום אחות אשה אלא איירי דלקמן בעי מקשי' מי מצי מפקי והתנן משום סרכא דהכי אמר נמי הכא כי הך קושיא.


דף קיא עמוד ב[עריכה]


והא דתנן לעילר' אליעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. אכולה מתני' קיימא כדקתני "בכולן". ולמאן דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אסיפא בלחוד קאי והאי דקתני בכולן משום אידך דלעיל ומשום בא על הקטנה תחלה דתרתי נינהו ושייך בהו בכולן דאלו לקטנה וחרשת ליכא לפרושה שאפילו לא בא על שתיהן אי אפשר לו אלא ליבם החרשת ולהוציאה מפני שהקטנה צריכה חליצה ואוסרת זו את זו כדאמרינן לעיל בגמרין וכדאיתא נמי בירושלמי אפילו לא בא על הקטנה פסל את החרשת ומפרש לה שאלו לא בא על הקטנה ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו פסלה נעולה וכולה מתניתין [הכי מפרש] וכיון שכן למאן דאמר אינה ממאנת לזיקתן למה ממאנין את הקטנה ועוקרין הביאה עדיין הזיקה במקומה עומדת ואוסרת את החרשת עליו והוא צריך להוציאה בגט ואין המיאון מועיל אלא שאם תמות הקטנה תהא החרשת מותרת ואין מלמדין אותה למאן בשביל שתמות.

אבל למאן דאמר ממאנת [לזיקתו] אף בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן ותשאר חרשת עמו כדברי רבינו הגדול ז"ל ואע"פ שפסלה בביאה הרי מכיון שמיאנה בביאתו ובמאמרו ובזיקתו הרי היא כמי שאינה לגבי צרתה שאין זו צרת ערוה שנגזורעלי'.

והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה למאן והחרשת יוציא בגט ולא ידעתי למה מוציא כיון שמיאנה בביאה ובזיקה.


דף קיב עמוד א[עריכה]


בשגיטה יוצא מתחת ידה. פי' קס"ד שכתב לה גט גמור כמגרש את אשתו היא אומרת לא נבעלתי ואין הגט מועיל אלא לפסול והוא אומר בעלתי ומגורשת גמורה היא והכי נמי מיפרשא מילתא דרב אשי דאמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו שהגט כתוב סתם הוא אומר בעלתי וגט שנתתי לביאתי נתתי והיא אומרת לא כי אלא גט לזיקתך נתתו ועדיין לא נבעלתי.

צריכה גט וחליצה, שהיא שוי' להאי גיטא חספאואע"פ שלדבריה בחליצה מותרת כיון שהוא אומר בעלתי והוא נאמן נותנין עלי' חומרי שניהם וצריכה גט וחליצה והיינו דקס"ד דרבא דבחליצה סגי לה משום דלדבריה בחליצה ודאי יוצאה.

וקשה בעיני לומר דבשנתן לה גט לזיקתו מתחלה מוקי לה רב אשי דכיון שאסור לבעול אחר הגט האיך כנסה ועוד אמאי אינו נאמן לומר לא בעלתי אפילו לאחר שלשים וכי במקום איסורא מי לא מוקי אינש נפשיה אפילו כל ימיו וכך אמרו בירושלמי ר' חננא בשם רב והוא שיהא גט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה וכו'.

[ולשון אחר י"ל] דלר' אמי בשכתב לה גט גמור אבל רב אשי הוא דמוקי לה [שהגט כתוב סתם] ולשון אחר יש לומר שכתב לה ממש גט לזיקתו היא אומרת לא נבעלתי ולפיכך נתן לי גט לזיקה והוא אומר בעלתי וגט זה אינו מועיל כלום שטעיתי בו סבור הייתי שעדיין יבומין הראשונים עלי' וכן כולה רישא וסיפא הוא אומר בעלתי קודם הגט והיא אומרת לא נבעלתי צריכה גט אחר לביאתו שזה של זיקה אינו כלום, וזה עיקר.

וכמדומה שרש"י ז"ל מפרש גט לזיקתו ודאי והוא אומר בעלתי אחר הגט. וקשה לי, דהא לדבריו נמי ביאה פסולה צריכה גט וחליצה.

הא דתנן השמים ביני לביניך. פירש"י ז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאינו נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עוד להוכיח בינינו וזה ודאי פירוש הלשון אבל לא בירר מה היא טוענת עליו ויש אומרים שהיא טוענת שאינו נזקק לה כלל כענין שמצאו באגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לביניך שנאמר ישפוט ה' ביני וביניך פי' לפי שהרחיקה בשביל הגר ומגמרא דעל הא מתניתין משמע לכאורה דאי אמרה הכי נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

ונראה שהגאונים מפרשין שהיא אומרת שאינו יורה כחץ אבל נזקק הוא לה ובהא ודאי לא מהימנא ומשמע שהיא כך טוענת סתם השמים ביני לביניך כלומר שהשמים יודעים מה שבינה לבינו שאינה ראוי' לו.

וה"נ עלה בדוכתא (בנדרים דף צ"א) אדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ורבא אמר לא מהימנא ואותבי' עלי' דרבא השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה ופריק התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה כלומר אע"פ שכשהיא אומרת השמים ביני לבינך סתם היא אומרת ולית לה כסופא מידע ידעה שאין יוצאה מב"ד אלא א"כ מבררת במה השמים ביניהם והיא צריכה לפרט שאינו יורה כחץ וזו דבר שבערוה ומכספא בי' ולהכי מהימנא ואקשי' לרב המנונא דמשנה אחרונה והא הכא דידעת היא ובעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא ופריק קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומש"ה משקרא אלמא היא טוענת סתם אינו עמי כדרך כל הארץ והוא מכחישה וב"ד חוקרין הדבר אם טוענת אינו יורה כחץ נאמנת משום דלא קים ליה ביורה כחץ משקרא.

והא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים לי' והכא אמרינן איפכא דבמאי דקים לי' מהימנא איכא למימר והתם כיון שעל כרחה מתגרשת ואין מחלוקתן אלא בכתובה מש"ה משקרא ולאו עזות הוא אלא כשאר טענות דעלמא הילכך בברי וברי הוא נאמן בברי ושמא ברי עדיף שהבא לטעון להפסידה כתובתה בשמא לא כל הימנו.

ויש לפרש דאפילו בטוענת אינו נזקק לי שאינו יכול אינה נאמנת דסברה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וסבר הוא דמשום שאינו יורה כחץ אני אומרת כן ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא, וכן לשון הגמרא נראה.

ובירושלמי (יא,יב) אמרו כמה דשמיא רחקינן מן ארעא כן ההיא איתתא רחיקא מן גברא משמע לומר שאיני נזקק לה כלל ופירשו יעשה דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס כלומר שאם מרדה מחמת טענה זו אין דנין בה דין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו להוציא שמא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם. וכן פירשו מקצת גאונים ז"ל ועיקר הוא.

ותמהני למה אמרו בטמאה אני לך תביא ראיה לדבריה לומר שהיא עצמה אינה נאמנת כלל וכאן הטילו פשרה ביניהם י"ג התם שאיפשר שיש ראיה לא האמינוה כלל כאן שאין יודעים אלא השמים חוששין ועוד שאותה טענה נראית שקר שדרך הנשים שלא לפרסם כן וזו שאמרה כן חוששין שמא עיניה נתנה באחר ומעמידין אותה על חזקתה ואינה נאמנת אבל הכא הרי באה מחמת טענה.

נטולה אני מן היהודים ליבם. פירש"י ז"ל מי אסירא ליבם מפני גדר זה או לא וקשיא א"כ היכי אתי למיפשט ממתניתין ואי ס"ד דמסקא אדעתא מבקשין מיבעי לי' אלא מאי לא מסקה אדעתא אמאי כופין הנאת ביאה לא אסרה אנפשה דלא מסקה אדעתא.

והרב אב ב"ד תירץ בשם הרב הנבון חותנו ז"ל דמשום שאר הנאות הוא שכופין שאין אדם דר עם האסורה עליו בכל הנאות שבעולם חוץ מביאה.

ואין פי' זה מחוור לי' משום דאיהי בין לדעת בין שלא לדעת אכולי עלמא חל נדרה ועוד ליבעי נמי לבעל אחותה מאי וכן הנודר מכל הנשים וכי מותר באשת איש שנתאלמנה או נתגרשה ותו ל"ל לאתויי הכא מתניתין ונטולה אני מן היהודים מה ענין היא לאסור הנדר אבל עיקר הפי' בדברי רבינו ז"ל יבם אינו כבעל וכופין ולשמואל יבם הרי הוא כבעל ואין כופין. אבל זו שכתב ושמעת מינה דליתה לשמואל, לא בריר לן כלל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/יבמות/פרק_יג&oldid=1388422"