חזון איש/יורה דעה/רד
סימן רד[עריכה]
א) חולין קל"ח א' הא צאנו לגוז חייב, רש"י פי' שאם קונה הגז ונותן לו המוכר רשות לגוזזן פטור דמ"מ לא קרינן ביה צאנך ואינו חייב אלא א"כ מקנה אותן לזמן עד שיגוז כולן [כל אחת עד שיגזזה] ולרנב"א ג"ז פטור אע"ג דהן שלו בשעת גיזתן, כיון דלאחר גיזתן נפקא מרשותו, ולרנב"א /ולרנב"ה/ בעינן שיהי' לו קנין הגוף לכולן עד שיגמור כל חמשתן, והנה בלקח מישראל אם לקח גז ולא גוף אי אפשר לחייב לוקח לכו"ע, ואם לא שייר חייב הלוקח ליתן לכהן לא מחמת עצמו רק שאין דעת המוכר להפקיע זכות כהן ודעת שניהם שישאר לכהן זכות רה"ג, ומשייר הגיזה לעצמו עד שעת גיזה והלוקח זוכה את הגז לאחר שכבר נתחייב ברה"ג, ומ"מ אינו מנכה לו מן הדמים כיון דלא שייר ובב"א קונה הלוקח הכל, וכן בשייר המוכר חייב, הוא ג"כ משום דכל הגיזה שלו בשעת גיזה דאם הגיזה של הלוקח אין כאן חיוב [ואף לדעת הר"מ דלוקח גז לגוז חייב הלוקח נמי צ"ל דבשייר דהמוכר חייב הוא משום ששייר הגז של לוקח לעצמו עד שעת גיזה והכל חייב מחמת המוכר, דאי של לוקח חייב מחמת הלוקח אי אפשר ליתן משל מוכר על של לוקח, דנראה דבעלים מחלקין לרה"ג כמו דשדות מחלקין לפאה, וכש"כ שאינן מצטרפין לשיעורא] ולפ"ז אף אם אין שיעור חיוב לא ביד הלוקח ולא ביד המוכר, כל שיש בשל שניהם שיעור חייב דמצטרפין יחד של המוכר ושל הלוקח, [ואפשר דאיירי דהלוקח לא עשה קנין עדיין רק בשעת גזיזה הוא קונה הגז] ומיהו יש לעי' בהא דאמר רבא לעיל קל"ה א' במקדיש חוץ מגזותיה וכחשה דחייב הלא מ"מ לית לי' גוף וכמו גוזז צאנו של נכרי שלקח גז בלא גוף.
ואפשר דהא דבעינן שיהא ללוקח גוף היינו דוקא בלוקח הגז מן הנכרי, אבל בלוקח מישראל כיון דהצאן של ישראל מקרי צאנך וחייב הלוקח וכן בצאן הקדש לרבא, ולפ"ז אפשר דבשייר מצטרפין של מוכר ושל לוקח כיון דהחיוב משותף מכח הצאן ומכח הגז, והמוכר משותף במצוה, כיון דצאנו נגזז עכשו מכחו.
ודעת הר"מ פ"י מה' בכורים ה"ט דכל שהן ביד ישראל לגוז מקרי צאנך, ודוקא באין לו רשות לגוז לא קרינן בי' צאנך, ולפ"ז ניחא דמחייב רבא במקדיש חוץ מגזותיה וכחשה, ואפשר דר' ינאי סבר דבעינן קנין הגוף לזמן, א"נ ס"ל כר"נ ב"א /ב"ה/ דבעינן צאנך עד שיגמור שיעורא ולזה צריך צאנך, ורבנו ס"ל כר"ת /כר"ח/, ואם הקדיש חוץ מגזותיה וכחשה חייב, ולא מש"ל למעט הקדש מצאנך אלא צאנך ממעט לוקח גז צאנו של עכו"מ או שותפות דידי'.
ולפ"ז צ"ל דהא דכתב הר"מ שם ה"ב הקדיש בהמה חוץ מגיזתה, היינו בלא שייר כחשה ואין לו רשות לגוז אותן, ומה שכתב הר"מ דאימעיט מצאנך אע"ג דבגמ' אמר דלא צריך קרא, היינו דאפי' כתיב צאן סתם הוינא ידענא דלא חייבה תורה צאן אלו, אבל שפיר אימעיט מצאנך, ומ"מ קשה מה שהק' מהרי"ק, ומש"כ הכ"מ אינו מובן.
קל"ח ב' לא שייר הלוקח חייב דא"ל מנתא דכהן כו', לפרש"י י"ל דזה טעם על עיקר החיוב דשייר הגיזה עד שעת הגיזה שלא יגרום פטור, אבל לפי' הר"מ אין כאן רק טעם שלא ינכה לו מן הדמים דא"ל לא זבני לך והדמים שנתת הוא בשביל הנשאר לך או לא זבני לך של כהן אלא שלך וחובת המצוה אתה נותן משלך, ואף לפרש"י יש לפרש כן, דעל עיקר החיוב פשוט טפי שאינן רוצין להפקיע, אלא יהיב טעמא שאין מנכה לו מן הדמים, וכן פי' תו', והנה לפרש"י גם בלא שייר דלוקח חייב צ"ל דלוקח לא קני אלא בב"א עם הגיזה, ואפשר דבב"א עם הגיזה פטור, ואינו חייב אלא בקונה לאחר גיזה מיד המוכר, ואע"ג דאמרו תמורה כ"ה א' בכור שהקדישו עם יציאת רובו הוי בכור דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, הכא לא נעשה כל הגז ראשית הגז ומ"מ י"ל דחיובן קדם לפטורן.
הא דלא אמרינן במוכר תבואה שאם שייר המוכר חייב, דלא נאמר אלא בדבר שאינו טובל והשתא איכא חיוב נתינה, אבל דבר הטובל תיקון אוכלא הוא ועל הלוקח הוא, וגם שימוש הלוקח גורם החיוב, דמירח ע"מ לאבד או לשאר תשמיש פטור מה"ת, ועוד דקדם הפרשה עדיין ליכא מצות נתינה, והפרשה על הלוקח משום שטובל, וממילא חייב ליתן.
ב) ר"מ פ"י הט"ו היו לו ה' צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה ואח"כ כו', נראה דלא פי' רבנו דין זה במחלוקת ר"ח ורנב"א אלא למד כן מהלוקח גז צאנו של חברו דאיירי אפי' המוכר גוזז ונותן לו ואפ"ה המוכר חייב על הכל אע"ג דמצד הלוקח אי אפשר לחייב ודין זה מודה רנב"א, ופלוגתת ר"ח ורנב"א העתיק רבנו לעיל ה"ט בלקח צאן לגיזתן חייב אע"ג שחוזרין הצאן לעכו"מ אחר גיזתן, והוסיף רבנו לשון זה לאשמעינן כר"ח במכרן אחת אחת.
ר"מ שם הי"ד כתב שאין השותפין חייבין ברה"ג עד שיהא שיעור לכל אחד, והיינו כרבנן קל"ה א' דשותפין חייבין, ואע"ג דבחלה א"צ שיעור לכל אחד, דהכא שיעור ה' צאן נאמר על הבעלים שלאיש אחד יהי' ה' צאן, שאין לצאן אלו שום תנאי לצירופן, שאין צריכין שתהיינה בדיר אחת ולא במדינה אחת, אלא שיהיו של איש אחד ואם הן שותפות אין לאיש אחד ה' צאן, ומה יועיל שיש לשותפו השלמת הצאן, אבל כשיש עשר רחלות אמרינן דעשר חצאי רחלות נמי סגי כיון דכולן בני חיובא ויש לכל אחד שיעור ה' צאן וגיזתן, אבל בחלה שצריך שיעור בגוש העיסה ולא נאמר דין בבעלים כל שיש בה שיעור עיסה חייבת, ואפי' כל אחד מכיר את שלו ונשכו זה בזה ואינם מקפידין מצטרפין, ובראה"ג אילו כל אחד יש לו מחצית ידועה כגון לזה ימין ולזה שמאל ודאי אין לכל אחד שיעורא כי לא בררו חלקם נמי אין כאן שיעורא, ואע"ג דאמרינן שה אפי' מקצת שה, מ"מ לענין רה"ג דהקפידה תורה אשיעורא של חמש לא סגי בה' חצאים, א"נ באיכא מקצת שה דלאו דידי' גרע טפי, וכמש"כ הר"ן לענין מתנות דשותפות כהן פוטר הכל ולא אמרינן שה אפי' מקצת שה כיון דאיכא שיות של פטור.
והנה היה מקום לומר דאפי' שותפין בעשר צאן יהיו פטורין דמ"מ אין ה' שלמין אלא כיון דראוי לחייב שותפין שהרי כולו חיוב אלא שהקפידה תורה שיהא הבעלים בעושר של ה' צאן סגי בעשרה חצאים, ומיהו בשותפות עכו"מ פטרינן אפי' בעשר צאן כיון דאין כולו חיוב דאל"כ אין חילוק בין שותפות ישראל לשותפות עכו"מ, מיהו קשה למה לא כתב הר"מ דין שותפות עכו"מ.
והנה הר"מ פ"י ה"ז כתב דנוהג בכלאים ובכוי, ויש לעי' אי בעינן עשרה או סגי בחמש, ומדסתים משמע דסגי בחמש, וצ"ל דעדיף משותפות וכמש"כ לעיל.
ג) קל"ו א' היו לו שתי רחלות גזז והניח כו' הא חמש מצטרפות, נראה דאפי' לא גזז בפעם אחת משקל י"ב סלעים אלא צירפן מכמה גיזות, ואפי' לא היה צמר לחברותיה בשעה שגזז זו, מ"מ מצטרפות אפי' אחר כמה שנים כיון שהיו לו ה' צאן בשעה שגזז הראשונה.
שם מתנ' דלא כר"א, נראה לפ"ז לר"א דבעינן גדלה בא"י וגזזה בא"י, ומיהו אי נימא דפירות חו"ל שבאו לא"י ומירחן בא"י חייבין מה"ת י"ל דה"נ בראשית הגז בגזזן בארץ, [ואפשר דבמתנות וברה"ג אין גידולן בחו"ל פוטרת כיון שאין יניקתן מחו"ל, ולא דמי לפירות שהן גידולי חו"ל וכמש"כ חזו"א לעיל סי' ז' (א) ס"ק ג'] ומיהו בגדלו ביד עכו"מ וגזזן בזמן שהן ביד ישראל מוכח בסוגין שהן פטורין, ויש ללמוד מכאן דלמ"ד יש קנין לנכרי אם לקח ישראל מיד נכרי ומירחן ישראל פטורין וגרע מגדל בחו"ל וכמש"כ לעיל סי' ר'.
חלה פ"ג מ"ה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל שיעור חלה פטורה, נראה דהוא כתנא דס"ל דשותפות נכרי חייבת בתרומה ולמאי דמסקינן קל"ו א' דר"א פוטר שותפות ישראל בתרומה, וע"כ שאין מחלק בין שותפות ישראל לשותפות נכרי דבעינן מיוחד, א"כ אין לנו תנא דמחייב שותפות ישראל ופוטר שותפות נכרי, וכבר הביאו בגמ' קל"ה ב' תנאי דס"ל דשותפות נכרי אינו פוטר וליכא תנא דפליג עלי', ודין חלה כדין תרומה כדאמר קל"ה ב', ולמאי דקיי"ל דאין קנין ואמרינן דגנך ולא דיגון נכרי כדאמר גיטין מ"ז א', ממילא ליכא ילפותא מדגנך וכמבואר ברש"י קל"ה ב', מיהו יש לעי' אכתי יש למעט דיגון של שותפות נכרי, ואי מעשה הדיגון בעינן ע"י ישראל ניחא, אבל למש"כ חזו"א שביעית סי' א' דדין מעשר כדין חלה ותלוי בבעלים ישראל בשעת מירוח, א"כ שייך שותפות נכרי אף אי דרשינן דיגונך ולא דיגון נכרי, ואפשר דבדיגון דכבר ראוי לחלק אין סברא למעט שותפות נכרי, והר"ש כתב במשנתנו דהא דפטרינן בחלה בשותפות נכרי היינו בשאין בשל ישראל כשיעור, וקשה דהא בחלה ליכא קרא אלא בתרומה כתיב קרא, וחלה ילפינן ראשית ראשית ובתרומה לעולם איכא שיעורא, ובליכא שיעורא בשל ישראל לא בעינן קרא למעט דהא בצר לי' שיעורא, וצ"ע.
קל"ו א' דגנך למאי אתא למעוטי שותפות נכרי, נראה דלמסקנא גם שותפות ישראל פטור כדין תרומה.
ד) ירו' חלה פ"א ה"ג מנין שהן חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, יש לעי' במאי בעי טעמא במעשר שני והקדש שנפדו דין הוא שחייבין בחלה שהרי בשעת גלגול הן בחיוב וה"נ בהקדיש ופדאן קדם מירוח חייבין, ומיהו י"ל דשאיל על מע"ר ומע"ש דכי היכי דתרומה פטורה ממעשרות שאחריה ומע"ר פטור ממע"ש ומעשר עני ה"נ יהיו כולן פטורין מחלה, ומיהו הא דמשני מי"ד שנה שכבשו קשה התם ילפינן מקרא ולא שייך למיליף מזה לחייב את המתנות הנפרשות בחלה, ואפשר לפרש דשאיל על הפקר לקט שו"פ דהא הפקיר וזכה קדם מירוח נמי פטור ממעשרות וחלה ילפינן ראשית ראשית מתרומה כדאמר מנחות ס"ז א', א"כ למה לא נפטור הפקר קדם גלגול מחלה, ומשני תרימו כן תרימו ריבה, ואפשר דריבה שא"צ גידול בחיוב אלא שתהא העיסה בת חיוב בשעת גלגול, ולפ"ז גם הקדש בשעת גידול אינו פוטר ואף גידול ביד נכרי אף למ"ד יש קנין, ולפ"ז י"ל דהא דאמר למיליף מי"ד שנה, היינו מהא דנתחייבו בקמח וסלתות שמצאו אף שגדלו בפטור כדאמר לעיל, מיהו קשה לפ"ז הא דאמר חולין קל"ו א' דלר"א גדל בפטור פטור מרה"ג דיליף ראשית ראשית מתרומה ניליף מחלה לחיובא ולחומרא מקשינן. [א"ה, ועי' לעיל סי' ר' ס"ק ב', ובמכתב שהועתק בזרעים עמ' 404].
יו"ד סי' של"ג ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' ז' (א) סק"ג].