חזון איש/יורה דעה/קפא
סימן קפא[עריכה]
א) יבמות ה' ב' תוד"ה עד, שפירש ריב"ן שוע וטווי יחד כו', נראה דסוגיא דנדה ס"א ב' הכריחו לפרש כן דאמר דחוטא דכיתנא בגלימא דעמרא אינו אלא דרבנן ולא הוזכר שאין החוט שוע וטווי ולפיכך פי' דבעינן שוע וטווי יחד, ונוז היינו אריג דליכא למימר שזור יחד צמר ופשתים דא"כ מאי פריך התם רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז אכתי בחוטא דכיתנא בעמרא אין כאן לא שוע ולא טווי ולא נוז יחד, אלא ודאי נוז היינו אריג, ואין דין אריג משום תנאי חיבור הצמר ופשתים שכבר הן מעורבין בטוי' ואין האריגה מוספת בתערובתן כלום, אלא זה תנאי בבגד הכלאים שיהא אריג, ומיהו נוז אינו חידוש הכא בקרא דכבר ידענו דבעינן לבישה והנאה דומיא דלבישה, אלא עיקר חידוש דקרא שיהא שוע וטוה בהדי נוז, ונראה דאף לפי' ריב"ן, אי עביד שוע וטווי צמר ופשתים יחד וחיברו לבגד שכולו צמר או שכולו פשתן נאסר כל הבגד משום שעטנז דצמר שבחוט השעטנז וצמר שבכל הבגד כחד חשיבי ונמצא שמעורב בבגד הצמר פשתים בעירוב גמור של תערובות שוע וטווי, ובזה אמרו דהתוכף ב' תכיפות חשיב חיבור ונאסר כל הבגד בחוט אחד של שעטנז ונתישבה קושית מהר"מ לובלין.
נדה ס"א ב' תוד"ה שוע, ועוד דל"ל קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא, ואין לומר דבעינן שיהא אריג בין הצמר בין הפשתן שהרי כלאים בצצית אין הצצית אריג אלא הטלית וא"כ לא בעינן רק שיהא מחובר שעטנז בבגד אריג, ולשונם ק"ק דמשמע דמפרשי דנוז בא לחייב על האריג, וזה א"א אלא שבא להצריך אריג.
שם או שוע כל אחד לבדו ואח"כ חברם ר"ל שלא טווה חוטין אלא עשה לבדים, או טווי כל אחד כו' ר"ל שלא סרק במסרק וכדרך שעושין בגדים גרועים, או נוז לחוד ר"ל שלא טווה חוטין דקין אלא עשה חוטין עבין ושזרן תכף וע"י השזירה הן מתקיימין שלא יתפרדו ואם יפריד שזירתן תפול טויתן ואין זה טוי' אלא שזירה.
ב) ודעת הרמב"ם לפי מה שפירש הגר"א יו"ד סי' ש' סק"א כפרש"י וריב"ן דשוע שווי היינו צו"פ יחד ונוז היינו אריג מיהו אנן קיי"ל כרב אשי דאו שוע כו' וה"ק או שוע ונוז היינו לבדין או טווי ונוז או נוז לחוד, ומה שהקשו תו' שוע וטווי למה לי שוע אצטריך שאם עשה לבדין שאין זה עיקר אריג וטווי אשמועינן דאם אין כאן תערובות חוט של פשתן עם חוט של צמר רק נתערבו קדם טוי' חשיב שעטנז ונוז אשמועינן דאם נתחברו חוטי צמר עם חוטי פשתן חשיב כלאים ותרויהו צריכי, והנה הר"מ ישב קושית תו' מציצית משום דקיי"ל דנוז לחודי' ולא גרס והלכתא כו' וקשה דמ"מ תקשה למר זוטרא כלאים בציצית למה לי, ואפשר שאם אין לו אלא ציצית של צמר ופשתים שנטוו יחד שמותר לתלותן בבגד צו"פ, א"נ למר זוטרא מפרשינן שיהא שוע לחודי' וטווי לחודי' הצמר לעצמו והפשתן לעצמו, והוא תנאי בכלאים [והאי חוטא דכיתנא היינו שלא שוע ודוחק וכמש"כ תו'] אבל למאי דמסיק או שוע מפרשינן שנתחברו בשוע או בטווי או בנוז.
ומש"כ הגר"א ז"ל שם דכן משמע בירו' דכל אחד מה"ת אין זה ראי' לדעת הר"מ שהרי בגמ' דידן איכא פלוגתא ואין הספק רק אי גרסינן והלכתא או לא אלא סמך בעלמא הוא לגירסת הר"מ וכן מש"כ הגר"א דכן משמע במתנ' דכלאים סמך בעלמא הוא שאין לנו להכריע בפלוגתת אמוראים ממתנ', וסוגיא ביבמות ה' ב' עד שיהא כו' משמע דנקט כמר זוטרא.
ג) יו"ד סי' רצ"ט ס"א אבל אחר שנעשו חוטים כו', עי' בהגר"א וכונתו ז"ל שיש כאן הרכבת ב' דינים שפשתן בצמר וצמר בפשתן אין להם ביטול שתערובות זו גורמת האיסור ובזה אין חילוק בין חוטין לצמר ופשתן שטרפן, וחוטין של צמר או של פשתים אינן בטלין אפי' בחוטי צמר גמלים, וטעם שאין החוטין בטלין דכי היכי שאם נתערב חוט של שעטנז בבגד צמר גמלים כל הבגד אסור ולא שייך בו ביטול כיון דבידוע וניכר השעטנז כל הבגד אסור דכשלובשו הרי לובש כלאים, כמו כן באין השעטנז ניכר לא שייך ביטול, דבכל מקום שהוא הוא שעטנז, והלכך אף כשנתערב חוט צמר וחוט פשתים בבגד צמר גמלים שפיר נעשין שעטנז כשנפגשין יחד ולא שייך ביטול שהוא כלאים בכל מקום שהוא, אבל צמר גמלים שעירב בהן צמר מעט וטוואן אין כאן שם טוי' על הצמר כיון דרובן צמר גמלים ואין כאן טוי' גמורה בצמר ואפי' לאתקפתא דר"א נדה ס"א ב' דאו שוע בעינן מ"מ בעינן שיהא הפשתן מתוקן במלאכתו אלא כשעושה לבדים אומנות הלבדים חשיבי נמי תיקון ואילו עשה לבד מפשתים לחוד וצמר לחוד וחיברן הוי כלאים אבל כשחיבר צמר טרוף לבגד פשתן לא חשיב כלאים [וכמבואר בשו"ע סי' רצ"ט ס"א לפיכך עורות הכבשים כו' ובבהגר"א שם סק"ה] שלא נתקן הצמר בטוי' ולא באומנות הלבדים והלכך כשטרף צמר רחלים בצמר גמלים ורוב צ"ג אף כשטואן הוו צמר רחלים כלא נטוו, אבל חוט שנטוה כבר נתקן כל צרכו וכשמתחבר עם פשתים עושה כלאים, ובזה יש ליישב קו' הגרע"א ממתנ' דצמר בצמר גמלים בטל אהא דכתב ר"ן נדרים נ"ב דהב"ה ל"ב. [א"ה, ועי' לק' סק"ט].
[אח"כ ראיתי בשנו"א כלאים פ"ט מ"ח שפי' דרשב"א וחכמים פליגי בפלוגתת מר זוטרא ור"א, ומאד קשה להאמין שיצאו הדברים מפי הגר"א ז"ל שהפי' במתניתין לא מצינו כיו"ב בכולי תלמודא שיהי' פלוגתא בהלכה בלחשים ורמזים שאי אפשר להבין ולדעת, ופלוגתת מ"ז ור"א בנדה לא יתכן כלל שהוא פלוגתא דתנאי ופליגי רק אי הלכה כת"ק או כרשב"א וכמבואר לשון הסוגיא שם, ואי היה כן דעת הגר"א למה השמיטן בביאורו ז"ל וצ"ע].
ד) כלאים פ"ט מ"ט פיף של צמר כו' אינו מובן אם הן חוטין טווין של צמר והן ארוגין בבגד פשתים היינו עיקר הכלאים ומאי שהם חוזרים כאריג דקתני, ובבהגר"א סי' ש' סק"א משמע דמפרש שאין הפיף טווי והיינו שעושין פתיל עב של צמר טרוף ואין עבותו מתקיים מפני שהוא עב ואין קיום הטיי' אלא בדק, רק כשאורגין אותו עם הבגד הוא מתקיים ע"י האריגה, והיינו נוז לחודי' דאמר בגמ' ולשון שהם חוזרים כאריג ר"ל כאריג גמור של חוטין טווין, והנה הגר"א הביא ראי' מל' הירו' דאמר נוז אסור ממתנ' דקתני פיף אסור דנוז היינו אריג, ואפשר לפרש לדעת ר"ת דחוטין של פיף היו שזורין ולא טווין ושזירתן מקיימתן וכמו שפירשו נוז לחודי' ולכך קרי לי' נוז והא דתנן שהם חוזרים כאריג ר"ל אף שאינם נארגין יפה ככל חוטין הטווין והדקין, ועוד יש לפרש דפיף היינו עבותות וכמו שפי' הרמב"ם בפי' המשנה והיינו שזורין וקמ"ל דצמר ופשתים יחדיו הוי כאריג יחד ולכך קרי לי' בירו' נוז.
שם במתנ' ר"י אומר משיחות של ארגמן כו' הר"מ כ' דאין הלכה כר"י ומפרש דרבנן פליגי עלי' וצ"ע למה פליג ת"ק הא הוי כלאים דאוריתא בין לפר"ש שמחברן בבגד פשתן ובין לפי' ר"מ שמחבר חוט של פשתן בעבותות צמר ומ"ש מצצית של צמר בבגד פשתן ובנדה ס"א ב' בחוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ומבואר שם דאי הוי החוט שוע טוה ונוז וחברו בגלימא דעמרא הוי כלאים אוריתא.
ה) סי' ש' ס"ה ואע"פ שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של התפירה כו' בתוך חוט של תפירת העור כו' כתב הגר"א שאף אם יכניס אינו אלא כלאים דרבנן דס"ל דבעינן שוע טו"נ ואינו מובן הא דעת הפוסקים דלא בעינן רק שיהא שוע טו"נ כל אחד לחוד וכדמוכח מכלאים בציצית, והכא מי לא עסקינן דחוט הפשתן הוא שוע טו"נ וכשמתחבר לבגד הצמר הוי כלאים דאוריתא וכמבואר בהדיא בתו' נדה ס"א ב' דחוטא דכתנא בגלימא דעמרא אי הוי החוט שטו"נ הוי כלאים דאוריתא, ומה שהפשתן מתחבר להצמר ע"י חוט קנבוס נמי אין חסרון בזה וכדאיתא לעיל ס"א ובבהגר"א סק"ב, ואולי איירי בחוטי הפשתן אינן שזורין וצ"ע, וא"כ לדידן שעל הרוב החוטין שזורין אין היתר אף לדעת הר"ש, ואולי י"ל דהוי כשק וקופה דתנן ספ"ט לפר"ש שם ואפשר דכל הני הוי כלאים מדרבנן והכא נמי עיקר תפירה הוא בעורות והחוטין נטפלין להן ולא חשיב מה"ת חיבור לצמר של הבגד, וכעין שכתב בת"ה שהביא הש"ך ס"ק י"א, ובבהגר"א כ' על דברי ת"ה שאינו מובן וציין להא דסי' רצ"ט שאין חוטין בטלין, וצ"ע דהתם לענין ביטול ברוב אין החוטין בטלין וכמש"כ לעיל סק"ג אבל הכא עיקר החוטין נטפלין לעור שבאו לתכליתן ולא חשיבי כעירוב וחיבור עם בגד הצמר.
ו) בהגר"א סי' ש' סק"א כ' דטואן לבד לאו בגד הוא ואינו כלאים דאין דרך לבישה בכך ונראה דר"ל דאין זה לבישה על הרוב אבל מ"מ מש"ל וכהא דלקמן ס"ו בכורך חבל שעטנז על ידו ומכוין לחימום, ואע"ג דבגד כתיב צ"ל דכתיב בגד לאשמועינן הנאת לבישה ומיהו ביבמות ד' ב' נפקא מלא תלבש וגו' ובשבת כ"ו ב' מצריך ריבוי' לגע"ג ואולי ה"נ מרבינן מצו"פ יחדו מ"מ אפי' חבלים.
ויש לעי' למאי דמשמע מדברי הגר"א דכל מתנ' הוי כלאים דאוריתא מאי הוא כלאים דרבנן דאמרו הוריות י"א א' ורש"י פי' שם או שוע או טוה אבל א"א לומר כן לר"א נדה שם, וי"ל בהני דאסרו משום מראית העין. [א"ה, ועי' לעיל ס"ב סקי"ג].
ז) מנחות מ' א' תוד"ה כיון, דמגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר, בתו' יבמות ה' א' ד"ה דאפי', ביארו דבריהם דמגו דצמר פטר בשל פשתים פשתים פטר בשל צמר, ותימא כיון דהיכי דאפשר לא דחי והכא עיקר קרא לתכלת בפשתן דלא אפשר, א"נ בפשתים בצמר היכי דלית לי' צמר דהיכי דלית לי' חשיב לא אפשר כדאמר שבת קל"ג א' בדליכא אחר וכן בביצה ח' ב' היכי דלית לי' עפר לכסות, היכי שרינן פשתים בצמר נהי דשרינן צמר בפשתים אפי' לבן כיון דמוכרח ליתן תכלת וע"י חוט אחד צמר נעשה כל הבגד שעטנז ואין אנו מוסיפין באיסור אי נותן עוד חוט צמר אבל מנ"ל להתיר פשתן בצמר כיון דאפשר בלא כלאים כלל, ואפשר דהיינו טעמא דחוטי פשתן הניתנין בבגד צמר חשבינן להו כגוף הבגד וכיון דהותר תכלת בבגד פשתן אין איסור במה שנעשין חוטי צצית של פשתן כלאים עם התכלת ושוב אמרינן דאין קפידא במה שהם כלאים עם הבגד דבלא"ה הן כלאים עם התכלת וכן הבגד והתכלת כחד חשיבי וכיון דהפשתן מותר בתכלת מותר בכל הבגד, אבל כשאין תכלת ונותן כולו לבן אין להטיל חוטי צמר וחוטי פשתן בבגד של צמר כיון דאפשר הכל בצמר.
ומש"כ דמה"ת שרי אע"ג דאפשר דכלאים בציצית משרי שרי אע"ג דאפשר צ"ע דהא מהכא ילפינן דעשה דוחה ל"ת כדמסיק יבמות ה' ב' ואיך יליף מני' כיון דהכא שרי אע"ג דאפשר לקיים שניהם ובעלמא היכי דאפשר לקיים שניהם לא דחינן, וביבמות ד' ב' פריך טעמא דכתב רחמנא כו' ואמר רחמנא עביד לי' תכלת כו' ומאי קושיא הא איצטריך אפי' היכי דאפשר לקיים שניהם וזה לא שמעינן מתכלת.
ח) יבמות ד' ב' תוד"ה אפי', וקשה דבפ' ב"מ כו', למש"כ התו' בסמוך דהכנף לאו רבויי' א"כ ע"כ לתנא דבי ר"י לית לן לחיובא שאר מינין דהא לתדר"י ודאי איכא למילף כל בגדים שנאמרו בתורה סתם מנגעים שפרט בהן הכתוב, ולמה לא ניליף ציצית, ור"נ ב"י דאמר לאתוי' ציצית היינו לאפוקי שרצים דמרבינן מאו בגד לשלש על שלש או לשלשה ע"ש ובעי לאוקמא תדר"י שלא יהא הדין כלל בשאר בגדים אבל כו"ע מודו דתדר"י ממעט גם ציצית וכן אמרו מנחות ל"ט ב' דלתדר"י שאר בגדים אינן חייבין בציצית מה"ת, וכ"כ תו' שם דתדר"י לית לי' דרבא ורבא ע"כ לית לי' תדר"י, ורבא סבר כברייתא מנחות ל"ט ב' וכמש"כ תו' ה' א' ד"ה לרבנן, ואפשר דמי ששנה זו לא שנה זו והכא ס"ל להתו' דרבא סבר דתדר"י כותי' ס"ל בציצית, ולכך הדר בי' רבא בשבת כ"ז א' כדי שלא יחלוק תדר"י אתדר"י, ואם איתא למה דחיק רבא דשלשה על שלשה אית לי' ומעיקרא סבר דלגמרי ממעט לי' לימא דאף כל לאתוי' ציצית אלא רבא מוקים תדר"י כותי' ומרבינן מהכנף כל מיני, וסוגיא דיבמות ע"כ כרנב"י דלרבא לא מיתר צמר ופשתים, ולכך פריך והא תדר"י לית לי' דרבא, וכתבו תו' מנחות ל"ט ב' ד"ה ור"נ דהלכה כרבא דבתרא הוא. ואע"ג דרנב"י בתרא הוא וסבר אף כל לאתויי ציצית, אי מודה רבא דתדר"י דלא כותי' אין ראי' דרנב"י פליג אדרבא, ואפי' אי רבא מוקי לתדר"י כותי' מ"מ י"ל דרנב"י כרבא ס"ל ומ"מ לשרצים כדי שלא יחלוק על אידך תדר"י, ומיהו אי רבא פליג אדתדר"י, הדין נותן דשאר בגדים מטמאין בשלש על שלש מאו בגד, להפוסקים כרבא, והרמב"ם שפסק בפכ"ב מה' כלים דשלש על שלש בשאר בגדים אינו מטמא לטעמי' אזיל שפסק בה' ציצית כר"נ ודלא כרבא. [א"ה, ועי' חזו"א סנהדרין דף ק"ח א' בהערה על כלים סי' ה' סק"א, הועתק בחלק טהרות במקומו].
והא דפריך יבמות ה' א' לרבנן ופי' בתו' דהיינו ברייתא דמנחות ל"ט ב' אליבא דרבא משמע דמודה רבא דתדר"י סבר דשאר בגדים פטורים מן הציצית, ומיהו י"ל דלרנב"י קאי ורנב"י יכול למסבר כרבא לדינא וברייתא דמנחות דמחייבא שאר מינין בציצית מן התורה הוא, ולמש"כ תו' מנחות שם דלמאי דדחי הא דאמר ה"נ מסתברא גם ר"נ מודה דברייתא מה"ת קאמר ואיהו דאמר כתדר"י, גם לר"נ פריך הכא.
ט) כ' הרא"ש [נגעים פי"א מ"ב] דדוקא בנתערבו קודם טוי' אבל חוטין שנתערבו כיון שכבר ירדו לתורת קבלת טומאה גם אחר תערובתן טמאין כמו בכלאים, ור"ל דבכלאים אם נתערב חוט של צ"ר בחוטי צ"ג אסור לארוג את התערובות הזה עם פשתן וכמש"כ הרא"ש פ"ט דנדה סי' ה' דתניא בתוס' העושה בגד שכלו צ"ג ועירב בו חוט אחד של צמר וחוט אחד של פשתן אסור, ומשמע דאפי' אינו ניכר מקומו, ונראה הטעם דהוי כדין משא דאמר בכורות כ"ג א' טומאה כמאן דאיתא דמי, וה"נ אמרינן דבכל מקום שנמצא חוט של צמר הוא צמר וכשנתחבר בו חוט של פשתן נעשה כלאים ואוסר כל הבגד וכמש"כ הרא"ש שם דבגד שבראשו כלאים אסור להתכסות בראש השני, ומיהו כשנתערבו קדם טוי' כיון שאין איסור כלאים בלא טוי' וכל שהטוי' בתערובות מתיחסת כל הטוי' להרוב שהרי אין שם מטוה על מקצתו אלא על כלו ואם ינתק מקצתו נסתר כלו הלכך אזלינן בתר רובא והמיעוט הוא רק כמסייע את טויתו, והלכך אם רוב צ"ג אין כאן מטוה של צ"ר ואין כאן כלאים, ולפ"ז נראה דאף אם מכיר את הצ"ר מתבטל שאין כאן ביטול גופו אלא שאינו חשוב מטוה כיון שהוא המיעוט, [ומיושב קו' הגרע"א על הר"ן נדרים נ"ב א']. [א"ה, ועי' לעיל סק"ג].
יו"ד סי' רצ"ט ס"א. [א"ה, עי' לק' סי' ק"צ סק"ג ד'].
יו"ד סי' ש' בטור. [א"ה, הועתק לקמן סי' רי"ז סק"ט].
יו"ד סי' ש' ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' ב' סקי"ג].