חזון איש/יורה דעה/קנד
סימן קנד[עריכה]
א) קדושין כ"ט א' מיחייב איהו למימהל נפשי' דכתיב כו' אשר לא ימול כו' ונכרתה, דעת הר"מ פ"א מה' מילה ה"ב שאינו חייב כרת בקיצור שנים שאין ענוש כרת אלא בעבר ובטל כבר המצוה, וכל שהוא חי ויכול למול לא גמר עדיין חטאו שיתחייב כרת, וע"כ ונכרתה היינו כרת הנפש, ואע"ג דבכל יום מבטל מ"ע כמש"כ הר"מ שם, מ"מ אינו חייב כרת על זה, וגם אין עונש ביטול מ"ע שעשיתה פעם אחת, ומאחרה ומקיימה בסוף, כעונש ביטול מ"ע שאי אפשר לקיימה עוד דנהי דבכל יום הוא מוזהר מפי הגבורה לעשות והוא ממרה ואינו עושה, מ"מ כשמקיים בסוף הוקל חטאו וחשיב כמאחר הצואה ולא כמבטל, ודעת הראב"ד שם שבכל יום ראוי לעונש כרת של קיצור שנים כיון דהשתא הוא ממרה פי ד' בדבר שענוש כרת, ומיהו מודה הראב"ד שאם מל אינו ענוש כרת על מה שבטל כבר, וכל זה נלמד מל' הכ"מ שם, ונראה דמודה הר"מ שאם נאנס אחר שעבר במזיד כגון שנכרת הגיד או שנעשה חולה שאי אפשר למולו שחייב כרת שכבר גמר חטאו, דאל"כ לא מש"ל כרת לעולם שהרי בשעה שהוא גוסס הוא אנוס, ומש"כ הר"מ שם עד שימות והוא ערל במזיד היינו שהזיד כבר, ועי' בשטמ"ק בריש כריתות בהשמטות בשם תו' למה לי טעמא לפוטרו מחטאת משום דלא הוי מעשה ת"ל דליכא חטא כרת כל שמל עכשו וימול עצמו ויפטור מחטאת, ותירצו דנסתרס כבר, וקושיתם אף לדעת הראב"ד ותירוצם אף לדעת הר"מ, ומצות האב צדד בקצה"ח סי' שפ"ב דהוי כמצות תפילין שימול בידו ולא ביד שלוחו, והקשו על זה מהא דאמר שבת קל"ג א' ואי איכא אחר ליעבד אחר ואמאי ליתי עשה דאב ולידחי ל"ת, ועוד דאם אין האב מוהל אינו חייב לשכור מוהל, וזה לא שמענו, ואי נימא דיכול לעשות שליח מדין שלוחו של אדם כמותו, תשאר קו' הקצה"ח שם בדברי הרא"ש למה במל אחר אינו חייב י' זהובים לאב, ואי מצות מילה כמצות מעקה וכיו"ב ואין על האב רק שימול את בנו כדין בין בעצמו בין ע"י אחרים שעושין על פיו, וא"צ לזה דין שליחות, כשמל אחר יש כאן ב' מצות המל מקיים בעצמו מצות מילה מדין ב"ד כיון שאין האב מל בעצמו וגם האב מקיים מצות האב על השתדלו במלתו והכנת המוהל, וכשמל אחר שלא ע"פ האב הוא מפסיד מצות האב כיון שנימול שלא ע"פ האב, אבל הוא מקיים מצות מילה מדין ב"ד, והנה דעת ר"ת שהביא הרא"ש דהמוהל שצוהו האב זוכה במצוה, כיון שאין אחר רשאי ליקח מידו משום שמבטל מצות האב, ממילא מקרי הוא בעלים על המצוה של עצם המילה והחוטף מידו ראוי לעונש י' זהובים, ודעת הרא"ש כיון שעל עצם המצוה איננו בעלים, רק סיבה אחרת מעכבת על אחרים מליטול מידו שלא יקפחו מצות האב, לא חשיב הנוטל מידו כגוזל מצוה מידו, ומיהו אם האב בעצמו מוהל לכו"ע מצוה דידי' הוא והחוטף מידו גוזל מצותו.
יו"ד סי' רס"ב ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' קנ"ג סק"ה].
ב) יו"ד סי' רס"ג וה"ה אם איש אחד כו' ויש חולקין כו' ונראה דספק נפשות להקל, בשה"ג פ' ר"א דמילה הביא בשם ריא"ז דאם האב ובנו ובן בנו מתו בניהם מחמת מילה הוחזקו, ונראה דדוקא באירע הדבר באב ובבנים, אבל האב שמל בנו ראשון ומת שני ומת דדינו דשלישי לא ימול, מ"מ לא הוחזקו בניו, דלא מחזקינן שלקותא של האב יוריש לבניו כל זמן שלא ראינו זאת, כדאמרו חולין ס"ט א' דא"כ סומא כו', וכ"מ בבת נכפה דמותרת למש"כ לקמן, וכן אשה שמלה בנה ראשון ושני ומתו, לא הוחזקה בתה, ובתה חייבת למול את בנה, וכן בנה הערל מל את בנו וכן ב' אחיות שמלו את בניהם ומתו, אחות השלישית לא תמול את בנה ובן זה שלא נימול חייב למול את בנו, וכן קטלנית בתה אינה קטלנית אפי' למ"ד מעיין גורם אלא באב שמל בנו ומת ובנו מל בנו ומת כיון דחזינן דיש ריעותא זאת באב ובנו אמרינן דריעותא דאב הוריש את בנו ומפני זה חיישינן דגם בנו יוריש חסרון זה לבנו, וגם האב לא ימול שוב את בניו, דע"י זה שאירע הדבר בבנו איגלאי שזה שמת בנו מחמת מילה אצל האב לא היתה מקרה אלא יש באב לקותא בטבעו, וכל שהחלי קבוע באדם עד שהוריש החלי לבנו חיישינן שגם בנו יוריש חליו לבנו דידי' ולפ"ז הא דנקט ריא"ז ג' דורות לאו דוקא אלא גם באב ובנו שמלו בניהם ומתו חוששין לבן בנו, ומיהו אב שמל בנו ומת, ושני מל וחי, ובן של שני החי מל את בנו ומת לא מחזקינן לא לאב ולא לבן, ולא עוד אלא אפי' לא מל האב לבן שני, ואח"כ מל בן הערל את בנו ומת לא מחזקינן להו, וכן אשה שמלה את בנה ומת ובתה מלה את בנה ומת, בת בתה לא תמול את בנה, אבל אשה שמלה את בנה ומת ובתה לא היה לה בן ובת בתה מלה את בנה ומת, לא הוחזקו, ומיהו ד"ז יש להסתפק בו ויש מקום לומר דהוחזקו, וכן באב שמל את בנו ומת ובנו השני לא נימול ובן הערל מל את בנו ומת הוא בספק זה, אבל א"כ אף בני ב' אחיות יחזיקו וזה לא שמענו כמש"כ בסמוך.
אב שמל בניו וחיו ואח"כ מל בנו ומת, ובנו מל בניו וחיו ואח"כ מל בנו ומת, נראה דבן הבן לא ימול אפילו בנו ראשון, דכיון דיש חלי זה באב ובנו חוששין לבן בנו דיש בו חלי זה, ואף שאין כל בניו מרופי דם מ"מ יש ספק בכל בן ולא ממהלינן מספק.
שתי אחיות לזו בן ולזו בן או לזו בת ולזו בת, מלו בני האחיות או בנות האחיות את בניהם ומתו אין כאן חזקה שאין לתלות שני המקרים בסיבה אחת עד שתאמר שאם האחיות היא הסיבה ולא מסרה דם בריא להאחיות והאחיות לבניהן ולבנותיהן וזה לא מצינו שלא אמרו אלא באב ובנו או ב' אחיות דלא איפסיק דרא.
יבמות ס"ד ב' לא ישא אדם אשה לא ממשפחת כו', לא נתפרש בגמ' מאי מקרי משפחה, ומדגמר לה רבא מדין אחיות מחזיקות נראה דהכא נמי אחיות ואחין מחזיקין, והא דקרי לה משפחה, משום דבמלה אח ואחות אינן מצטרפין להחזיק שחלק האב בבן לחוד וחלק האם לחוד, אבל לענין נכפה ומצורעין הזכרים והנקבות שוין וכל שיש בזרע ג' נכפין בין שהן כולן בנים או כולן בנות חוששין לכולם בין לבנים בין לבנות, וב' אחיות שיש לכל אחד בן מצורע חוששין לכל זרע של כל אחות ואחות וגם לזרע של שאר אחים ואחיות שלהן, וגם חוששין להאחים והאחיות עצמן ומפני זה קרי להו משפחה, [ומהרש"ל ביש"ש כתב דבאחיות סגי בתרי ולמש"כ עיקר תלתא דאמר רבא הוא באחיות] ויש עוד בנכפין חומר שאע"ג שאנו רואין שאין חלי זה בבן זה ובבת זו מ"מ חוששין שמא יחלה בעתיד, והלכך הזכירו כאן לשון משפחה, ולפ"ז אין חוששין לבת נכפה אלא א"כ היא נכפה בת נכפה, או תלתא דרא לדעת הנ"י דכאן במשפחה בעינן תלתא, והיינו משום דחזינן דלית בה מחלה זו אין חוששין לה אלא א"כ הוחזקו תלתא.
שם א"ר השתא דאמרת אחיות מחזקות כו', משמע דמהא דבנים מחזיקים לאחיהם ליכא למילף אחיות, ואע"ג דענין חזקה כאן הוא דכל מקרי רבים אם יש לנו צד לומר דסיבה אחת למקרים הרבים, דינא הוא להחזיק כן ולא לתלות במקרים רבים אחרי שהמקרה הזה הוא מן המקרים המועטים, מ"מ אין להחזיק שאם האחיות היא פגמה בבריאות בנותיה שלא תלדנה בניהם על צד השלימות, כיון דכבר איפלג דרא, והיה לנו לתפוש שזה מקרה בבן הנולד ולא באמה, אבל השתא דחזינן דאחיות מחזקות חזינן אף דאפלג דרא מ"מ מחזקינן לי' לסיבה אחת א"כ גם בנכפה כן, ויש מקום לומר מדאצטריך רבא למילף אחיות שמעינן דבני אחיות אין מחזיקות כיון דאפלג דרי טובא, אבל יש מקום לומר דכיון דחיישינן באפלג חד דרא חיישינן גם באפלג דרי טובא, אבל א"כ הו"ל בגמ' לאשמעינן ועוד לא שמענו למיחוש כל כך, ולכ"נ דאין חוששין אלא במה שנאמר בגמ' ובפוסקים וכמש"כ לעיל.
יו"ד סי' רס"ג ס"ה. [א"ה, עי' לק' סי' ר"ח סק"ט].
ג) שבת קל"ה א' שמא ערלה כבושה היא, באו"ז הלכות מילה הביא תשובת רשב"א דאף אם ערלה כבושה היא אפשר דאין לחייב מסברא דכיון דעור הערלה נכבשה ונדבקה לעור העטרה לאו שמה ערלה, אלא בירו' מרבה לי' מהמול ימול, וענין הטפת דם ברית משום ערלה כבושה משמע שם דמספקא לי' אי ר"ל דצריך לקלוף העור הנכבש, או סגי בשריטה כל דהו, שהרי הבא להתגייר כשהוא מהול ודאי הטפת דם ברית דידי' היינו שרט כל שהו, ומדנקט להו בחד לישנא משמע דתרויהו שוין ומ"מ מדקאמר טעמא משום ערלה כבושה ואית לי' לרב יוסף דדוחה שבת משמע דצריך להסיר כל עור הנכבש וכן משמע קצת מהא דראב"א דאי שרט כל שהוא אין עלול למעבד כרות שפכה, ומ"מ י"ל דלא ילפינן מקרא אלא שרט דם ברית וגם זה דוחה שבת, ומשמע דלא מרבינן הטפת דם ברית אלא אם הוא בערלה כבושה אבל אם נולד בלא עור ערלה א"צ הטפת דם ברית, אע"ג דבגר למ"ד צריך הטפת דם ברית, צריך אע"ג דכבר מל ואין כאן עור ערלה כלל, שאני גר דאינו נכנס לקדושה בלא דם ברית.
ובאו"ז שם כתוב ב' משניות הסותרות זא"ז, מתחילה כתב דמדהוזכר בגמ' גר ונולד כשהוא מהול בחד לישנא משמע דא"צ רק הטפת דם [וסיים אע"פ שאין כאן פריעה לא נתרבה אלא למילה, וצ"ע דהרי גם מילה אין כאן אלא שרט בעלמא] ושונה הדבר כמוחלט ולא הזכיר צד ספק בזה, ואח"כ הזכיר מעשה שבא לידו בתינוק בן שנה [שם כתוב תינוק עכו"מ וכנראה טס"ה שכל הענין אינו מדבר בגירות] וכתב שאין בזמננו אומן לקלוף עור הכבוש ולכן הקיל בשרט וכדאי הוא רב לסמוך עליו בשעת הדחק, ולא הזכיר כלל דאף לרב +א"ה, כמדומה דצ"ל לשמואל סגי+ סגי בשרט, וע"כ נפל ט"ס בכאן וכנראה מספקא לי' הדבר.
ומקום השרט כתב שם דצריך בראש הגויה מקום המילה, והרי משום ערלה כבושה אתינן עלה וצריך הטפת דם ברית במקום הערלה ונראה דכל למטה מן העטרה כשר להטפת דם ברית, והשרט אין לו שיעור דאין צריך הוצאת טפת דם בפועל אלא כל שנצרר דם כל שהו כדרך שרט בעור דק שבדק סגי.
והלכה זו נשתכחה ועושין הטפת דם בעור שלמעלה מן העטרה, וזה כמטיף דם מן האצבע, ועוברין משום לא יוסיף, כדאמר סנהדרין פ"ד ב' אחר שגגת לאו, וכן בגר אין כאן הטפת דם ברית.
באו"ז שם הביא פר"ח דרב דאמר הלכה כת"ק היינו שאין מלין אותו בשבת אבל ת"ק מודה דבחול מלין אותו, ויש לעי' א"כ היינו רשב"א לרבה אליבא דשמואל, ואפשר דרב סבר דרשב"א סבר דמלין אותו אפי' בשבת, ושמואל סבר דת"ק אף בחול קאמר דא"צ, ולדינא לא פליגי רו"ש.
ד) יו"ד סי' רס"ו ס"י קטן כו' ויוצא דופן כו' אע"פ שנימולים לשמונה אינם דוחים את השבת, כעת יוצא דופן מצוי מאד וקורין אותו קייז"ר שני"ט, ויש להזהיר את המוהלים שלא ימולו אותם בשבת.