חזון איש/יורה דעה/קמט
סימן קמט[עריכה]
א) קדושין ל"א ב' ולא סותר דבריו, נראה דוקא בל' החלטה אבל לטעון בסברא ולהקשות שרי שהרי כל התלמידים דנו בפני רבם וסתרו דבריהם וכמו ר"ע לפני ר"א פסחים ס"ט א' והרבה כיו"ב, ואפי' לחלוק בסברא בל' החלט שלא בפניו מותר דהא פליג רבי ארשב"ג וכמש"כ הגר"א סי' ר"מ סק"ג ודלא כש"ך שם, ולא מסתבר דכלן מחלו לבניהן ולתלמידיהן, שאין ראוי לעשות כן. [א"ה, ועי' לק' סי' ק"נ סק"ד].
ב) קדושין ל"ב א' משל אב, אע"ג דבכל מ"ע חייב ליתן ממון, מבעיא לי' הכא דאפשר דמצות כיבוד אינו נופל על נתינת ממון, ואי חסר לי' לאבוה חייבין הכל ליתן לו צדקה אבל אין חיוב על הבן מדין כיבוד, ומ"ד משל בן חייב הבן בעצמו ליתן לו משלו ואינו מפרנס לאביו ממעשר עני שלו, ומסתבר דאפי' למ"ד משל בן היינו דוקא בשאין לו לאב, אבל יש לו משלו אין הבן חייב ליתן לו, ומ"ד משל אב אף כשאין לו לאב כדמוכח מהא דפריך מהא דמאכיל מ"ע לאביו, ומשמע דלמ"ד משל אב ניחא, ולכו"ע חייב בכיבוד אף שמבטל ממלאכתו שזהו ודאי מצות כיבוד להטריח בגופו, וממילא לא מיפטר בשביל הפסד כשאר מ"ע, ועוד י"ל דבאמת חייב להאכילו משל בן אם אין לו לאב ואין לו נותנין אחרים, אלא מבעיא לי' אי כופין לכל בני העיר ליתן לאביו, וכן הבן נותן לו ממעות צדקה, או דלמא התורה רמיא עלי' דברי' לפרנסו והרי הוא כפורע חובו.
שם ל"צ להעדפה, לכאורה חייב הבן להאכילו ולהשקהו אפי' העדפה ואפי' בביטול מלאכה, ומנ"ל דאינו חייב ליתן ממונו על זה למ"ד משל בן, ואפשר שאין ידו משגת יותר והלכך פטור, ומ"מ נותנין לו צדקה להעדפה, ואפשר שמותר ליתן מעשר עני לעני אף לתפנוקים שאינו צריך כל שאין עניים אחרים חסרים עתה יותר ממנו, אבל לא משמע דאיירי בהכי וגם רש"י לא פי' כן, ועוד דהכא אבוהא עשיר, כיון שבנו חייב לזונו.
שם וא"א משל אב מאי נפקא לי' מיני', יש לעי' אפי' אי משל בן הלא אמרו דאינו חייב בהעדפה ואין לך העדפה גדולה מזו, ועוד הלא לא אמרו אלא בשאין לו לאב אבל הכא מה לנו אם לא יזרוק צרור לים, וי"ל דנהי שאין הבן חייב ליתן לאב ארנקי לזרוק לים מ"מ אם נטל האב לזורקו, ועקירת הבן מיד האב הוא הכלמה לאב, והאי הכלמה מוזהר הבן עליה שהרי אין נקיות האב מהכלמת בנו העדפה, והלכך אי משל בן מוזהר הבן שלא להכלימו, אבל אי משל אב אין הבן חייב להפסיד ורשאי להכלימו, וגירסת רי"ף להכלימו שאני דאפי' למ"ד משל אב אינו רשאי להכלימו אף שמפסיד.
עי' בר"ן שהאריך להוכיח דאפי' כי לית לי' לאב אינו חייב בשביל כיבוד וכונתו ז"ל שאינו חייב ליתן יותר ממה שחייב ליתן צדקה כפי יכלתו, שאילו היה חייב בשביל כיבוד היה חייב אפי' יותר מחומש, אבל אין כונת הר"ן להוכיח שאינו חייב בשביל כיבוד ויכול ליתן לאביו ממעות צדקה, שזה מבואר בהדיא בגמ' דלמ"ד משל אב נותן לאביו מעשר עני שלו, אלא כונת הר"ן להוכיח שאפי' אם אין מעות צדקה שלו מספיקים לפרנסת האב ואין בעיר אחרים מנדבים לפרנסת אביו, אפ"ה אין הבן חייב שאין נתינת ממון בכלל מצות כיבוד וכפי' הראשון שכתבנו לעיל ולא כפי' הב' דפטור דבן הוא משום חיוב אחרים לפרנס אביו בשביל מצות צדקה, והוכיח כן הר"ן מקו' הגמ' יעו"ש ועי' ב"ח יו"ד סי' ר"מ שכתב דעת חולקין על הר"ן ואין ס' סמ"ג וסמ"ק ת"י לעי', ומהירו' אין ראי' די"ל דטוחן ברחיים בשביל אביו, ואף שיצטרך לחזור על הפתחים וכמו שפי' הראשונים ז"ל.
והנה דעת הרי"ף וש"פ דאינו חייב אלא מדין צדקה ואינו חייב יותר מחומש, [ואף שאפשר לכפות אחרים שיתנו חלקם לפרנסת אביו מ"מ כופין לבן כדאיתא לקמן סי' רנ"א ס"ד] אלא שאם אפשר לו לבן לפרנסו משלו משמע בפוסקים דקיי"ל כר' יהודה דתבא מארה למי שמאכיל כו'.
ולענין להטריח בגופו חייב אף שיצטרך לחזור על הפתחים, ואף אם אין לו פרנסת יומו, ולדעת רמ"ה א"צ לחזור על הפתחים בשביל כיבוד אב אף בביטול מלאכה, כן דעת הגר"א בביאורו ודלא כהטור.
כ' הטור ואם אין לבן אינו חייב לחזור על הפתחים להאכיל לאביו, נראה דפירושו בשביל להאכיל לאביו משלו וזה יגרום לו שיצטרך לחזור על הפתחים, אבל כשאין לו לאב ויש לו לדידי' לעצמו ואין ידו משגת להאכיל לאביו משלו, וצריך האב לחזור על הפתחים חייב הבן לחזור על הפתחים לקבץ מן המנדבים לאביו, ששימוש זה שהולך תחת אביו הוא בכלל כיבוד דמה לי להביא לו גוזלות לאכול ומה לי להביא לו מעותיו שבני העיר נותנים לו, אלא שמקבל הצדקה בשביל אביו, ולא לעצמו, והוא עצמו מתפרנס משלו, והב"ח פי' דברי הטור דפטור מטורח זה וכן פי' הש"ך ודבריהם ז"ל תמוהים מאד.
ל"ב א' תוד"ה אורו, עי' מהרש"א, אבל מדבריהם ז"ל משמע דחייב מדין כיבוד, אם אין לו צדקה ליתן וגם אין אחרים נותנים וכמש"כ הב"ח סי' ר"מ בשם סמ"ג וסמ"ק, ואף שכתבו בתחלת דבריהם מדין צדקה מ"מ הוסיפו דבריהם דחייב מדין כיבוד, וכמש"כ רש"א בשם ת"י.
ג) קדושין ל"ב א' תוד"ה ר"י, כגון שזורקו לים למירמי אימתא כו', מדבריהם משמע שחייב הבן ליתן לי' למ"ד משל בן ולכאורה הוי העדפה ולכו"ע אין הבן חייב בכך, ועי' מש"כ לקמן סק"ח וצ"ע.
ד) קדושין ל"א ב' איקום מקמי' כו', מבואר דמצות קימה הוא בכלל כיבוד, ויש לעי' למה פרטה תורה מצות קימה בחכם כיון שחייב במוראו דמרבינן מאת ד' אלקיך תירא וחייב בכבודם, י"ל דמ"מ רבתה תורה בעשה מיוחדת בקימה והדור, ומיהו למ"ד לקמן ל"ב ב' יניק וחכים לא, קשה דהא חייב בכבודו ובמוראו, ונראה דאין קימה בכלל כבוד אלא אם חייבה תורה בהדיא, ומיהו באביו שכבודו מרובה, שהרי משנה שם אביו ושם רבו, ושם חכם אינו משנה, קימה בכלל כבודו, וכן רבו דאתיא מק"ו מאביו שהרי כבוד רבו קדמת לכבוד אביו כדתנן ב"מ ל"ג א', ויש לעי' אי חייב לעמוד מפני אביו בביטול מלאכה, אי מדמינן לו לשאר כיבוד, או דילפינן קימה באב מקימה דזקן ומסתבר דחייב לעמוד אף בביטול מלאכה.
ה) קידושין ל"ג ב' בנו והוא רבו, דוקא רבו אבל חכם שאינו רבו ודאי חייב כדאמר ל"א ב' בר"ט ור"י, ושיבה ודאי חייב לעמוד מפני רבו, ויש לעי' אי ברבו מובהק מבעיא לי' או אפי' בשאינו מובהק, ולכאורה לא היה ר"י רבו מובהק של רב יחזקאל וצ"ע.
ו) קדושין ל"א א' הטל להן בספל כו', פרש"י דכבוד שניהם שוין, ובשו"ע סעי' י"ד דלאיזה שירצה יקדים, נראה דוקא בכה"ג, אבל אם רצון האב שיעשה דבר פלוני ורצון האם שלא יעשה דבר פלוני, לא יעשה דשב ואל תעשה עדיף, כדין עשה שאין דוחה עשה וצריך להיות בשוא"ת, ולפ"ז בנידון אמירת קדיש בחיי אב שמקפיד שהביא ב"י סי' שע"ו צריך הבן להיות בשוא"ת, ואפי' בהיפוך שהאם מקפדת הדין כן, אבל ל' הר"מ שהביא ב"י שם משמע דס"ל דדוקא נתגרשה שניהם שוין אבל כשמתה שהוא מתאבל עליה גם היא כאשתו שמותרת כבודה מפני כבודו, ולפ"ז אם אמו מקפדת אין שומעין לה, וכן דקדק הגרע"א הובא בפ"ת שם, ולפי המבואר יש לדון בנידון הגרע"א שם שיהא הבן בשוא"ת שלא לעבור רצון האם, ולא שייך לומר שהיא חייבת בכבודו כיון שיש כאן ח"כ לבן ואינו חייב כלל בכבוד אב, ואע"ג דאי שניהם שוין יכול לעשות מה שירצה וכמש"כ הגרע"א שרשות ביד הבן לותר ממונו וחשיב כמצווה ועושה מ"מ היכי שחייב להיות בשוא"ת, אפשר דאינו רשאי לעבור על רצון אם בקום ועשה בזמן שאפשר לו להיות בשוא"ת ולא יעבור כלום, ואף אם יעבור על צואת אב בקום ועשה נמי יש לדון שיעשה צואת אם ולא צואת אב, שהרי אפשר לקיים שניהם ולמה יעבור צואת אם, וי"ל שאינו חייב לעשות כלל צואת אם כיון שהיא חייבת בכבוד אביו, והלכך רשות בידו לותר על הפסד ממונו ולעשות צואת אב, ולפ"ז שפיר עובר על צואת אם בקום ועשה כמש"כ הגרע"א.
ז) קדושין ל"ב א' תוד"ה ר"י, דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא, מדבריהם משמע דאפי' אי מצוה לשמוע לאב בדבר שאינו נהנה ג"כ, מ"מ באומר אל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא ואע"ג דאי עשה דכיבוד אב דוחה לא מקרי האב רשע בצואתו שהרי הבן עושה בהיתר, ואף שביד האב לקיים שניהם מ"מ ביד הבן אין אפשרות לקיים שניהם, משמע להו לרבותינו דמ"מ לא איצטריך קרא שעל האב לחנכו במצות ולא לגרום שלא יתקיים מצוה.
ח) קדושין ל"ב א' תוד"ה רב יהודה, לפי שזהו גוף הכיבוד כו' ואע"ג דאמרינן בסמוך כו', מבואר מדבריהם שאין הבן חייב לעשות רצון אביו במה שאין לאב שום תועלת, וכ"כ הרמב"ן והרשב"א יבמות ו' והביאם הגר"א סי' ר"מ ס"ק ל"ו, ומיהו קשה דהא כתבו תו' ל"א ב' ד"ה ר"ט, בשם ירושלמי דרצונה זהו כיבוד, ואם האב רוצה בתקנת בנו ומצטער כשנושא אשה שאינה לרצון האב למה יהא רשאי לצערו ואינו בכלל מורא, ולמה דבר זה קל מסותר דבריו בהכרעת הדעת בלבד, והגר"א ז"ל סיים דברשב"א משמע דדוקא לענין דחית לאו לא חשיב עשה של תורה, ואפשר דכונת רשב"א דמ"מ הוא חיוב דאוריתא שהרי רצון התורה בכיבוד אב ומוראו, אלא שעיקר העשה הוא בכיבוד של מאכילו ומשקהו, וכעין שכתבו תו' שבועות כ"ב ב' ד"ה אהיתירא, בחצי שיעור, ומיהו דברי התו' ורשב"א הוא בדבר שאין לאב רצון כלל במעשה שמצוהו, אבל בדבר שחפץ באמת כמו נידון מהרי"ק לא שמענו שיהא רשאי לצערו, ועיקר טעמו של מהרי"ק שהאב צריך לבטל רצונו מפני רצון בנו, בכה"ג, ואין הבן חייב בכיבוד זה, כמו שאינו חייב ליתן מתנות לאביו מפני שהאב חומד חפציו, ואפי' למ"ד משל בן אינו חייב בזה, כמו שאינו חייב בהעדפה, ועוד שמצוה באשה שהוא חפץ וכמו שהאריך מהרי"ק.
ט) שבועות ל"ו ב' תוד"ה ה"ג, משום דבעינן שם המיוחד ואינהו כו', ולפ"ז קאי על מגדף ומקלל אביו ואמו ובמתנ' ל"מ כן דהו"ל לפרש, אבל הר"מ פכ"ו מה' סנהדרין ה"ד מפרש דקאי אמקלל חברו וגרס לעולם לא תיפוך ונראה דעתו ז"ל דרבנן ל"ק להו דאע"ג דלענין קנינים והתפשה סגי בלאו הבא מכלל הן מ"מ לענין לענוש על עבירה האומר ונזהר שלא לומר בהדיא קללה איקליש חטאו וס"ל לחכמים שאין לוקין עליו, אלא דקשיא לי' ר"מ איך מחייב כיון דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן בעלמא, ומשני דמודה ר"מ באיסורא דלית בו ממונא וה"נ מחייב מלקות, ורבנן ס"ל דלעולם אין עונו שלם עד שיאמר קללה בהדיא אבל כשנמנע לומר קללה בהדיא ניכר כניעת לבו שלא לחצוף בעבירה.
י) סנהדרין נ"ו א' דברה תורה כלשון בני אדם, בגמ' ב"מ צ"ד ב' משמע דאיכא למ"ד דלא אמרינן ד"ת כלב"א, ואפשר דרי"נ לא אמר אלא דתנא דברייתא דתני האי איש איש לרבות כינוין אליבא דר"מ דוקא ס"ל דלרבנן דסברי שאין ישראל חייב אלא על שהמ"י לא מרבינן כינוין בב"נ, והא דפסיקא לי' דתנא אליבא דר"מ קאי משום דסיים התנא דמיתתו בסייף ואי כרמ"י דכגכ"א לרבות כינוין אין לנו קרא דמיתתן בסייף, וע"כ דאין שום סברא לחייב ב"נ סקילה, וא"כ לא הו"ל לתנא להזכיר כאן דין סייף אלא ודאי תנא ס"ל דדוקא לר"מ חייב ב"נ על כינוין וס"ל איש איש ד"ת כלב"א, אבל מודה רי"נ דלמאן דלית לי' ד"ת כלב"א ואיש איש בהחלט לרבות ס"ל כרמ"י, ומרבינן כינוין מכגכ"א, ולפ"ז צ"ל דרמ"י נמי לפרושי ברייתא קאתא דאף לרבנן מרבינן כינוין בב"נ, וס"ל דאין לדקדק מהא דתני מיתתן בסייף דמקרא קדריש לי' דאע"ג דסברא הוא תני לי', ובזה ניחא דפסק הר"מ כרמ"י משום דאנן קיי"ל דלא אמרינן ד"ת כלב"א.
יא) תמורה ד' א' הא לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש, לכאורה הא דאמר באבע"א דהוי אזהרת עשה הוא דבר מוכרע וכדאמר סנהדרין נ"ו א', ולא שייך למיהב טעמא אחרינא, וי"ל דהשתא סבר אם לא תשמור נמי ל"ת היא וכדאמר מכות י"ג ב' לר' ישמעאל דכל מקום שנאמר השמר הוא ל"ת, ומיהו למאי דמסיק דהוי אזהרת עשה, ס"ל דלא דמי להא דר"י במכות שם דר"י מוקי לה בכל מצות שבתורה ומפרש אם לא תשמור מה שצויתי לך להשמר ולשון שמירה נופלת על ל"ת ולא על עשה, אבל הכא דמוקמינן לה על שם לבטלה וכתיב אם לא תשמור וגו' י"ל דאין כאן אזהרה אלא עונש, ומיהו כיון דעיקר עברת שם לבטלה לא כתיב בעלמא והכא אזהר עלי' וכתיב בלשון שמירה י"ל דחשיב לאו, ובזה יש חילוק בין לישנא קמא לאבע"א, וזו כונת תו' ג' ב' ד"ה ומקלל.
ופרש"י בפי' קמא דל"ת חרש כולל אף בשם, ויש לעיין דמכל מקום נימא דמקלל בשם לא סגי ליה במלקות, ונראה דכיון דכולהו לאוי מלאו דחסימה יליף כדאמר בגמרא מכות שם, ואף לאוי דחמירי לוקין עליהו ולא אמרינן דלא סגי להו במלקות, אלא הכא אכתי לא הזכיר לאו דקללה, והוי ס"ד דמקלל נמי חיובו משום ש"ש לבטלה, ובזה י"ל דלא רבתה תורה לחייב מלקות בשם לבטלה אף שאין בו מעשה אלא בשם לבטלה לחוד ולא במקלל חברו בשם דהתם לא סגי לי' במלקות, ולזה משני כיון דאיכא לאו במקלל חברו בשם, ובדין הוא דליליף מלאו דחסימה למלקות אלא לפי שאין בו מעשה איצטריך קרא ומסתבר דקרא לכל שם לבטלה הוא בין לבטלה גרידא ובין במקלל חברו בשם, ומיהו לפ"ז מלקות דמקלל משום שם לבטלה, ולא משום חטא דקללה, ואפשר דמקלל חברו בשם חשבה תורה לחטא אחד אף שכפול בו ב' תועבות, והמלקות על שניהם, ולאבע"א אין מלקות על שם לבטלה רק במקלל חברו, ובזה המלקות על חטא הכפול, ואע"ג דבקרא לא הוזכר רק אם לא תשמור, פשטא דקרא בעזיבת התורה איירי ולפיכך כתיב אם לא תשמור, אלא דיש כאן רמז לחייב מלקות מקלל חברו ונרמז במה שפוגם כבוד ד', אבל המלקות על חטא הכפול.
ולפום סוגין היה נראה דאין מקלל חברו לוקה אלא בשקלל בשם, ואע"ג דהאזהרה כוללת בין בשם בין בלא שם, מ"מ מלקות דמרבינן הוא דוקא בשם דאם לא תשמור וגו' ליראה את השם וגו' והיינו שהמ"י, וזו דעת הראב"ד פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג, ואפשר דט"ס בל' הראב"ד וצ"ל והכי איתא בתמורה, והא דחייב ב' על דיין וג' על נשיא וכמש"כ הר"מ שם והוא מהמכילתא הביאה הר"מ בסה"מ ל"ת שי"ז, יתכן אף לדעת הראב"ד דאע"ג דילפינן מקרא דאם לא תשמור מ"מ עיקר הלאו על הקללה וכיון שעבר משום ב' וג' שמות אף שכולן בהזכרת שם אחד חייב על כל אחד ואחד, ובשבועות ל"ה תנן המקלל את עצמו וחברו בכולן עובר בל"ת, ולא קתני חייב כדקתני ברישא, משמע דעובר בכולן אבל אין לוקה בכולן, אבל יש לדחות משום דברישא איירי בחיוב מיתה קתני סיפא עובר בל"ת, וכבר ידענו דעובר בל"ת לוקה.
יב) ודעת הר"מ דמקלל חברו בין בשהמ"י בין בשאר ז' שמות בין בכינוין חייב, דמשמע לי' דלית ריבוי לחצאין דכיון דאזהרה הוא בין בשם בין בכינוי וכדתנן שבועות ל"ה א', ומקלל בשם אתרבי למלקות אתרבי כל האזהרה למלקות, שהרי המלקות אינו בשביל השם אלא בשביל הקללה שהרי בנשיא לוקה ג' כמש"כ לעיל.
ודעת רש"י שבועות כ"א א' כדעת הראב"ד דאין מקלל חברו לוקה אלא א"כ קילל בשהמ"י.
ירו' ספ"ג דשבועות אמרו דר"י יליף דלוקין על השבועה מקרא דלא ינקה הא ב"ד שלמטה מנקין, ור"ל יליף מקרא אם לא תשמור וגו', נשבע לשקר וקלל חברו בשם לר"י חייב שתים, לר"ל אינו חייב אלא אחת, וקשה למה לר"ל אינו חייב אלא אחת, הרי מקלל דיין ונשיא ג"כ מחד קרא נפקא דלוקין מ"מ כיון דשמות חלוקין לוקין על כל אחת, ואפשר דהתם קרא יתירא הוא ומוקמינן למלקות, ואע"ג דבגמ' ס"ו א' מצרכינן להו מ"מ השתא דידעינן דהתורה חייבה על כל אדם ע"כ חלקה התורה לחייב על כל אחד דהרי היה אפשר בלאו אחד ולכלול כל אדם, וכ"ה לשון המכילתא ומה תלמוד לומר כו' לחיוב על זה בפ"ע כו', מיהו קשה לדעת הר"מ דחייב גם על כינוין אע"ג דאין איסור להזכירן לבטלה, ועיקר המלקות על לאו דקללה, א"כ דין הוא דנשבע לשקר וקלל חברו בשם חייב שתים, [ואולי זו כונת הראב"ד בהש'] ונראה דהר"מ מפרש דהא דילפינן מלקות מקרא אם לא תשמור ליראה כולל גם כינוין דאע"ג דאין איסור הזכרתן לבטלה מ"מ אם נשבע על שקר אף בכינוין הרי לא ירא, וכן אם קלל חברו בכינוין, שהכונה כאן על יראת מציאותו ית' באיזה ענין שיזכירוהו ית' בהעדר היראה.
שם ספ"ד המקלל עצמו וחברו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אין לוקין אמר לון ר"י למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאב"מ הוא, ר"י סבר כר"ל לעיל ספ"ג דנשבע יליף מקרא אם לא תשמור ליראה, וא"כ דין הוא דילפינן מקרא גם מקלל חברו בשם, וחבריא סברי כר"י שם מקרא דלא ינקה, ולא ילפי מקרא אם לא תשמור ליראה ור"י הזכיר ממיר אגב נשבע אבל פריך מנשבע, ואין ראי' מכאן דלמ"ד לוקה הוא אף על כינוין די"ל דבקלל בשהמ"י פליגי, ובכ"מ פכ"ו מסנהדרין פי' דכונת הראב"ד להוכיח מכאן דאין לוקין על כינוין עיי"ש והוא תימא ואין ליחס כן להראב"ד.
יג) ר"מ פכ"ו מה"ס ה"ב וכן נשיא שקלל אביו [ר"ל אם נשיא זה שקיללהו הוא אביו] חייב משום ד' שמות כו', צ"ע שהרי אין באזהרה שם מיוחד לאב וכדאמרו בגמ' ס"ו א' וכ"כ רבנו פ"ה מה' ממרים ה"ד דאזהרת מקלל אביו הוא משום שהוא בכלל אזהרת כל ישראל, ונראה דמשום זה דקדק רבנו ולא כתב לוקה ד' כמש"כ לעיל לוקה ג', אלא יש כאן חיוב של ד' שמות, ג' של מלקות ואחד של חיוב מיתה, ואם לא התרו בו למיתה לוקה ג', דקיי"ל במיתה ומלקות שאם לא התרו בו למיתה לוקה וכמש"כ רבנו בפי"ב מה' שחיטה ה"ז בשוחט אותו וא"ב לעכו"מ, מיהו יש לעי' למה לקי על ל"ת חרש הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד באביו ועי' תו' לעיל ס"ג א' ד"ה משום, שבת קנ"ד א' ד"ה בלאו.
שם ה"ד או שקלל בלא שם ובלא כינוי כו', אפשר דלאו איכא אלא מלקות ילפינן מקרא אם לא תשמור ליראה ובעינן שם או כינוי, דהרי בגמ' נ"ו מצרכינן קרא לשב"ש ומשמע דבלא קרא גם ארור פלוני בכלל קללה, ואין לומר דקרא אשמעינן דלא סגי בכינוי דהרי לר"מ חייב גם על הכינוין וע"כ קרא למעוטי בלא שם ובלא כינוי, וכן בב"נ לרי"נ גם בירך בלא שם ובלא כינוי חייב, ויש לעי' לפ"ז לר"מ מקלל אביו יהא חייב בלא שם ובלא כינוי, ובמתנ' סנהדרין ס"ו א' שבועות ל"ה א' משמע דגם ר"מ מצריך כינוי, ולמש"כ סנהדרין סי' כ' סק"ג דגם ר"מ אית לי' דרמב"י ניחא.
ולפ"ז המקלל חברו בלא שם ובלא כינוי עובר בלאו דאוריתא, וכ"מ סנהדרין פ"ה א' דאמר ואחר מי התירו ורש"י פי' לענין לנדותו אע"ג דליכא שם, ומיהו יש לעי' מה חומרא יש באביו כיון דהוא בלא שם והלא עיקר קללת אב שחייב עלה מיתה אינה אלא בשם, והר"מ פ"ה מה' ממרים הי"ג כתב ג"כ כפרש"י דאינו נעשה שליח לנדותו, וצ"ל דמ"מ אביו חמור דפוגע בכבוד אביו וכמש"כ הר"מ שם דאף לבזותו אינו נעשה שליח, [והא דתנן המקלל בכולן עובר בל"ת משמע דבלא כינוי אינו עובר י"ל דעובר ולוקה קאמר א"נ למעוטי מקלל בשמים וארץ, וכמו שפי' הר"ן נדרים ב' א' הא דתנן הנשבע בכולן חייב דלא בא למעט משביע בלא שם, אלא בא למעט משביע בשמים, ובחזו"א חו"מ סימן י' הדברים נאמרו דלרבנן דרחב"א נמי אין קללה בלא שם או כינוי, ונתקשינו מנ"ל לרבנן דבעינן כינוי, ולהאמור באמת לרבנן לאו איכא בלא כינוי אלא מלקות ליכא ומיהו לרחב"א אף לאו ליכא בלא שהמ"י].
יד) תמורה ד' א' רש"י ד"ה לא תקלל, ע"א לא מצית אמרת כו', כל דברי רש"י כאן אינם מובנים והכונה נראה כיון דגם קללת אב אזהרתי' מהני קראי, והתם הוי אזהרה לעונש מיתה והיינו בשם כדתנן ס"ו א' וא"כ הלאו כולל ע"כ קלל בשם, ואין חילוק בין לישנא קמא להאי לישנא, אלא דבל"ק קאמר דסתמא משמע בין בשם בין בלא שם, ובהאי לישנא הדבר מבואר דאיירי בשם.