חזון איש/יורה דעה/קלה
סימן קלה[עריכה]
א) בסימן א' [קמא סק"ח] נסתפקנו בזוחלין בקרקע אי יש לו דין רביעית בקרקע שיהא טהור מה"ת, והדין נותן דאין זוחלין כרביעית וטמא מה"ת אם היו כבר בכלים דאחשבינהו [ובהמשכה או למ"ד כלו שאוב כשר מה"ת] או דשתה מן האמה או מלא בכלי והדיח הככר, ומיהו בזוחלין אפשר דלא מש"ל אחשבינהו דהני אזלי והשתא אחרינא, ונראה דאף מי תמציות שלא פסקו דמטבילין בהן המים כמ"ש ר"ש פ"א מ"ו [בר"א פט"ו מטו"א משמע דמטעם ביטול ברוב הוא אלא דבמי גבאים מחמרינן דחוזרת וניעורה כשמחשיב את המים בתלוש, אבל מ"ת שלא פסקו מבטלין המים שאין חוזרין וניעורין, ולפ"ז אין משיקין מים טמאין בכלי במ"ת כיון שאין כאן עירוב, וצ"ל דהא דקתני מטבילין בהן את המים לאו דוקא, מיהו קשה דמסיים אין מטבילין בהן את הידים לפלוג ולתני בדידה דאם משיק בכלים צריך מ"ס, ומה שסיים הראב"ד ובתוספתא כו' צ"ע כונתו ז"ל וכנראה נפלה ט"ס אבל אין מובן כונתו ז"ל] מ"מ אין מטהרין שאובין למקוה מה"ת דעיקר דין מי גבאים ומי תמציות שלא פסקו הוא משום דמה"ת רביעית הוא מקוה טהרה לכלים ואינן מקבלין טומאה וכמש"כ הראב"ד שם, וזה לא מהני לענין לטהר שאובין למקוה טהרה לאדם דבעינן מ"ס, וראי' מהא דתניא בתוס' בר"ש פ"ב מ"ג בצנור המקלח מים והמכתשת נתונה בצדו דאם יש רוב מקוה כשר אבל פחות מרוב מקוה לא ופר"ש משום דהוי ספיקא דאוריתא, וכ"ה ברמ"א ס"ד בהג"ה, וכ"כ תו' יבמות פ"ב ב' במקוה שיש בו מחצה מים ומחצה מי פירות כיון שהיה רביעית מים בתחלה כשר למחטין מה"ת, אבל לאדם פסול מה"ת, ולפיכך מקוה זוחלין שהשיקו למקוה שאוב אין השאובין מתטהרין מה"ת למ"ד כלו שאוב פסול מה"ת או שהשאוב נעשה בכלים שיש כאן משום הוי' ע"י דבר המק"ט, שאף אם היה על הזוחלין דין מ"ת שלא פסקו להטביל בהן מים טמאין, אכתי לא יטהרו שאובין למקוה, אבל זוחלין אין מטהרין מים טמאין שאין להן דין מ"ת שלא פסקו, והא דאיצטריך לאשמועינן ספ"ח דטהרות דאין קטפרס חיבור לענין השקה היינו ביש מ"ס אשבורן וס"ד דחשיבי גם שאר המים הזוחלין כזרועין במקוה קמ"ל, ולפ"ז אפשר דהזוחלין שבמקוה ותחתיהן יש במקוה מ"ס אשבורן הזוחלין אין עליהן דין מ"ת שלא פסקו וצ"ע, [אחרי כן ראיתי בר"מ ורא"ש מכשירין פ"ה מ"ה בהא דתנן שם ואת שבאבן טהורין פירשו משום מחובר, ואע"ג דהוי קטפרס לרבנן דר"י בפ"ז דמקואות ברגליו ש"ר נוגעות במים, ולדעת הר"מ דאפי' פחות מרביעית חשיב מחובר ניחא אבל לדעת הרא"ש קשה, ומיהו הרא"ש סובר כר' יהודה ברגליו ש"ר נוגעות במים כמו שפסק הטור, ועי' מש"כ במכשירין סי' א']. [א"ה, ע"ע שם סי' ה' סק"ה].
ב) כ' הרא"ש פ"ד מ"ב בהא דתנן זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת דאיירי דהמים היו נמשכין למקוה בלא הטבלא, והובא בטוש"ע סעי' ל"ה להלכה ואין מקור לדברי רבנו ז"ל, ולכאורה נראה דכל שהמים נופלים מדבר המק"ט למקוה אע"ג דאם תסלק הטבלא נמי יבואו המים מ"מ מקרי הוי' ע"י דבר המק"ט, דאל"כ לא מש"ל דין נתן ידו או רגלו כו' כדי שיעברו המים לחבית, דהא אמר זבחים כ"ה ב' דאי אויר כלי לאו ככלי דמי לא פסלי אלמא דבעינן שלא יהא אויר מפסיק בין המק"ט לכלי, ואם איתא דבעינן שלא יבואו המים כשמסלק ידו לא מש"ל, דאם ידו על פי החבית כשהמים באין על ידו שכנגד אויר החבית א"צ השתא לידו דכשיסלק ידו יפלו המים לחבית, ואם ידו כלתה עד אויר החבית כשהמים עוברין מגב ידו ולפנים לקלח לחבית כבר פסק פעולת היד ואף אם יסלק ידו יבואו המים ומה שגרם מתחלה שיבואו המים לכאן לאו כלום הוא, והא דקתני כדי שיעברו מים לחבית אורחא דמלתא קתני, וממשנתנו נמי אין ראי' דלפסול בג"ל איירי, ועוד מש"ל במפסיק קרקע פחות מג"ט או במפסיק אויר, ועוד יש לעי' לדעת הרא"ש כשממלא בכלים ושופך למקוה נמי כשבאו הכלים נגד אויר המקוה הרי יבואו המים מבלעדם ולמה פסול כשמערה אותם, ובר"ש פ"ב פשוט לי' דחשיב הוי' שלא בטהרה וכן פשוט לי' להרא"ש בתשובה אלמא כל שהמים פורשים מדבר מק"ט לאויר מקוה חשיב הוי' בדבר מק"ט, ולעיל סי' ק"ל ס"ק י"ח כתבנו להוכיח דמהני השקה לטהר פסול הוי' ע"י מק"ט אפי' כשהחיבור להמקוה הכשר הוא ע"י צנור מק"ט מהא דמטבילין כלי בתוך כלי ועריבה מלאה כלים משיקו למקוה, ונראה דזה מקרי מהוה בדבר המק"ט אף לדעת הרא"ש דהא בעריבה אי מסלקה ישטפו המים ולא יצברו, אלא אפי' בשדה בתוך הים מקרי הוי' אע"ג שאם יסיר השדה ישטחו מי הים במקום הזה מ"מ אם יבואו מים ממקום אחר לשדה שבים ע"י צנור ודאי מקרי מהוה בדבר המק"ט, אע"ג שאם יסלק השדה יבואו מים אחרים מ"מ המים שבאו מן הצנור נערמו כאן ע"י השדה המק"ט, וה"נ בבאו מים מן הים דרך נקב שפה"נ ונערמו המים בתוך השדה וגם אין לומר דהחזקת המים הוי כסומך במקל שלא יצאו דדעת הרא"ש דזה לא מקרי הוי', דהכא גרע דלא היה למים שום כניסה וחיזוק מבלעדי המק"ט.
והנה בצנור מק"ט הטמון בקרקע לכאורה לדעת הרא"ש לא יפסול שאם יסיר הצנור יבואו המים דרך החריץ שבקרקע שהצנור בתוכו, ואף שמעט מן המים יבלעו בקרקע מ"מ רוב המים שבאו עכשו בצנור היו באים בלא הצנור, ולא משמע כן ולכאורה דאפי' הרא"ש מודה כאן שאם תסלק העפר מתחת הצנור בסמוך למקוה עדיין הצנור עומד ונמצא דהצנור מביא את המים, דמאי אמרת אם תסלק את הצנור יבואו המים דרך הקרקע, הרי אם תסלק העפר יבואו דרך הצנור וכיון דזה יכול וזה יכול והשתא המים הולכים על הצנור מקרי הצנור המביא, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ גם בטבלא י"ל כן, ומ"מ נראה דאין להקל בצנור שהמים היו באין מבלעדו מפני שלא נתפרש הטעם, ועוד דהרא"ש כלל ל"א סי' ז' כ' שישאר פי הסלון חוץ למקוה, אלמא דהמים היו באין אף אם לא יגיע פי הסילון למקוה וא"כ אף כשמגיע פי הסילון למקוה נמי אינו פוסל אלמא דתברא רבנו לגזיזי', ולכן אין לעשות מעשה בזה להקל באיסור דאוריתא, שו"ר שאין דברי הרא"ש סותרים זא"ז חלילה ואין דברי הרא"ש אלא בזקפה לידוח שאין המים נוחים כלל על הטבלא אלא שפין בה ויורדין למקוה, ובזה חלק הרא"ש שאם הצנור מקלח לחלל המקוה אז כשנתן הטבלא תחת הצנור בזקיפה אין כאן משום הוי' ע"י טהרה דאע"ג דהמים משפשפין את הטבלא מ"מ אין כאן הנחה על הטבלא, אבל אם הצנור מקלח על שפת המקוה ולא יבואו המים למקוה וכשנתן הטבלא על שפת המקוה בזקיפה תחת הצנור נופלים עתה המים מן הטבלא למקוה, יש כאן משום הוי' ע"י טהרה, ואע"ג שלא נחו המים על הטבלא מ"מ הטבלא היא המחזקת המים ומביאתם למקוה [ומיירי שאין למים הנחה על הלבזבז כגון שהלבזבז משופע כריש תור מבפנים א"נ כיון שהלבזבז כ"ש רוב המים אין להם הנחה] ול"ד למוליך אדם מים ע"ג קרקע למקוה דהתם אין האדם מקרי המביא אלא עד שפתו ואח"כ הוי' נעשה ממילא, אבל כשהמים פורשים מדבר המק"ט למקוה גרע טפי וכל זה בטבלא זקופה, אבל טבלא מונחת אצל המקוה והמים באים על הטבלא ומן הטבלא לבור זהו דין נתן ידו, כדי שיעברו מים לחבית ואין נ"מ בין אם יבואו המים מבלעדי הטבלא או לא, וכמש"כ הרא"ש בתשובה דהשתא באים המים מן הטבלא וכמש"כ לעיל.
ועדיין צריך לפרש דין נתן ידו כדי שיעברו מים לחבית דהא כשהמים עוברין מגב ידו ושותתין על עובי ידו ומקלחין לאויר הכלי כיון דעל עובי היד לא חשיב הנחה א"כ כבר פירשו מדבר המק"ט קדם שהגיעו לאויר הכלי, וצ"ל דאיירי במשפיל ידו תוך אויר החבית א"נ כיון דבאו מגב היד כל זמן ששותתין בצד היד חשיב עדיין הנחה דכן דרך הוי' ולמאי דבעי למימר זבחים כ"ה ב' דאויר כלי לאו ככלי דמי ומוקי לה בשותת ע"כ מוכח כתירוץ בתרא וצ"ע, והא דכתבנו דמים הבאין לכלי יש כאן משום הוי' ע"י דבר המק"ט במאי דהכלי מחזיק את המים, לא תקשה דהא מותר לקדש בכלי המק"ט [וכל מעשיה בכלי גללים אינו אלא בשעת עשי' וכמש"כ תו' חגיגה כ"ג א' ד"ה] ולא מפסל משום הוי' ע"י מק"ט, שא"ה דמצותו בכלי ואין דינו אלא בביאת המים לכלי בטהרה משא"כ במקוה תדע דהא לפר"ש אין מזחילין בדבר המק"ט, משום שמחזיק את המים.
ואף שמדברי הש"ך ס"ק ל"ו וס"ק ק' לא משמע כן גם בח"ס סי' קצ"ט כ' בפשיטות דאם המים באין דרך חור הכותל אין הצנור פוסל, למש"נ אין להקל בזה כלל, וכמבואר בהדיא בתשובת הרא"ש דצנור המק"ט פוסל גם בזה.
ג) כבר נתבאר דמקוה שיש בו כ"א סאה מים כשרים ונפלו י"ט סאה מכלי מק"ט לא בלבד שאינן פוסלין מה"ת אלא שמשלימין וכדתניא בתוס' במכתשת שאצל הצנור דאם יש רוב מקוה כשר וכמש"כ ר"ש פ"ב, וקשה דהא הו"ל הוי' ע"י דבר המק"ט כמו בסומך מקל שלא יזחילו המים ואף לחולקים על הר"ש היינו משום שהמים כבר היו במקוה אלא שגודר שלא יצאו אבל הכא מביא מים ומכשיר את המקוה, וי"ל דלא נאמר דין הוי' ע"י טהרה אלא על הגעת המים לבור אבל לא על שאר הכשרים תדע דהא מודה הר"ש שסתם הזב והלך לו כשר אף שהזב הכשירו, והלכך אם רוב המים הגיעו בהכשר אף שמיעוט ע"י דבר המק"ט אף שהמיעוט גורם הכשר, אבל הוא כמכשיר אחר אבל הגעת המים נידון אחר הרוב, אלא שלפר"ש בשעת טבילה צריך שלא יהי' שום הכשר ע"י אדם ואפשר דד"ז מדרבנן אף לפר"ש, וכן בהא דירדו וטבלו בפ"ו מ"ג שחברו ב' מקואות של כ' כ' סאה כשר דרק השקה נעשה ע"י אדם, אבל לא הויות המים ולא גרע ממקוה חסר שהשלים אדם בידיו ואע"ג דבשעת טבילה לפר"ש פוסל אף בשאר הכשרים הנעשין ע"י אדם י"ל דכיון דהאדם אינו עושה עכשו כלום, אלא שממעט אויר הבור במציאותו ולא במעשיו, מודה הר"ש שאינו פוסל אף בשעת טבילה.
ד) סעי' נ' מקוה של מ"ג שנפרץ כו', ברא"ש מבואר דחולק בתרתי לא מבעיא בנקב למעלה ממ"ס דלא מפסל המקוה שמן הנקב ולמטה, ולא אמרינן דכל המים מקרי זוחלין דמיא מבלבלי וכלו זוחל, אלא אפי' אם הנקב למטה אין נקב עושה זוחל אלא המים הסמוך לו שזוחלים ומנענעים כבר לצאת אבל המים הרחוקים מן הנקב שתנועתם מעוטה מפני קטן הנקב דינן כאשבורן, ואם נפרץ הכותל למעלה ממ"ס אף אם נפרץ הרבה וזוחל כל שטח העליון התחתונים כשרים, ואין פסול אלא בנקב למטה ממ"ס והמקוה מצומצמת שאם תחסר המים שזוחלין שהן סמוך לנקב לא ישאר מ"ס, ולשון הטוש"ע סתום אבל ע"כ כונתם כמו שמפורש ברא"ש וכן פי' הגר"א דברי השו"ע ותמה על המחבר שהכשיר זחילה שאינה ניכרת, שהוכחת הרשב"א דהא כל מקוה מימיו מתמעטין, ולדעת הרא"ש אין זה ראי' דהא כל המקוה אשבורן, אבל טפה הנבלעת עתה י"ל דהיא זוחלת, ויותר נראה דודאי המיעוט זחילתו ניכרת אלא כל המים אין זחילתן ניכרת בהיות הנקב קטן וזה הכשיר הרשב"א אבל לדעת הרא"ש אף בזחילה נכרת כל שהן אצורין וכלואין ואינן יוצאין כשטף מים החפשין כשר ולא שייך להזכיר דינו של הרשב"א לדעת הרא"ש ואי במקוה מצומצמת מ"ס אף שאין הזחילה ניכרת בכל המים פסול דהא אצל הנקב איכא מיעוט הזוחל בזחילה ניכרת, וזו כונת הגר"א.
ומבואר בדברי הגר"א דאפי' בישאר מ"ס מ"מ הזוחלין פסולין דאין זוחלין מקוה, והא דכ' הרא"ש דאם ישאר מ"ס לכו"ע כשר היינו בסתם במקל לכו"ע כשר וכמש"כ קמא סי' ו' סק"ז ולשון ס' האשכול שהוא כל' הרא"ש ג"כ יש לפרש כן, דלא מסתבר כלל שיהי' זר בעיניהם לפסול זוחלין המחברין למקוה, ואדרבה בסברא אין זוחלין מקוה אלא ודאי דבריהם בסומך מקל וכן מבואר בל' הרא"ש, וראיתי שכתבו בשם תשב"צ דאיכא מאן דמכשיר לטבול בזוחלין העליונים ואינו ת"י, וזה תימא דליכא מ"ד הכי, ובמהרי"ק שרש קנ"ו מבואר בהדיא כמש"כ דלא הכשיר הרא"ש את הזוחלין אף שהן למעלה ממ"ס.
ה) מקוה הבנוי על מעין שבבור הקמור מלמעלה והמקוה בנוי על הקמירה ובקמירה ב' נקבים ושמו צנור בכל נקב וע"י צנור אחד ממשיכין מים שאובין לבור לתוך מי המעין ודוחק המים מעלין את המים דרך צנור השני ושופך הצנור מים למקוה, ופעמים שלמטה תחת הקמירה מקוה של מ"ס מים כשרים, וראיתי מפקפק משום שהרמ"א החמיר שזוחל למעלה ממ"ס חשיב כלו זוחל, וא"כ כשנתמלא הצנור השופך למקוה נמצא דהמקוה התחתון זוחל, וא"כ אין מתטהרין השאובין ואין זה פרכא דגם זוחלין מטהרין שאובין, וכמש"כ לעיל סי' ק"ל ס"ק י"ב, וה"נ אמרינן גוד אחית והוי הנצוק דרך הצנור כמחבר למטה והמים התחתונים כמחוברים למקוה הכשר שתחת הקמירה וכיון דלא חשיב זוחל למ"ד חגיגה י"ט א' גוד אסיק ומטבילין בזוחלין עצמן ה"ה דלדידן לענין לטהר שאובין לא חשיב זוחל, ועוד אף אם הוא זוחל ולא יטהרו השאובין מ"מ אין הכשרים נפסלין ג"כ משום שאוב, והוי כשאובין שנתערבו ברוב כשרין חוץ למקוה וכשרין, ואף השאובין מצטרפין כדין המשכה וגם התחתון נשאר בהכשרו כשפסק זחילתו ורובו מים כשרים, וכמש"כ קמא סי' ו' סק"ט, אמנם אם ישאר בתחתון רוב שאובין כשיפסוק זחילתו אין כאן טעם השני, אבל יש כאן טעם הראשון, ואע"ג דלא מטהרינן שאובין ע"י זוחלין אלא לענין דרבנן והכא יש לחוש לרובא שאוב, מ"מ הכא באין המים השאובין בהמשכה ואינו אלא דרבנן, וע"כ צ"ל כן דהא תנן פ"ו ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס ולא חיישינן דלמא התחתון מחצה שאוב ואין הזוחלין של העליון טהרום, ונכון לפסוק באמצע בעוד שהרוב של התחתון מים כשרים או שיש בו עדיין מ"ס מים כשרים ויטהרו השאובין, ואח"כ יחזרו לשפוך השאובין.
עוד פקפקו כשהאדם שופך השאובין לצנור והמים נדחקין ויוצאין דרך הצנור השני יש להחשיב את כל הדחיפה לכח אדם והו"ל כבאו ע"י אדם למקוה, ואפשר דהכא הוי כגורר המים ע"ג קרקע דעושין כל המקוה כן, ואת"ל דכיון דהמים מוגבהין למעלה לא דמי לגורר, מ"מ נראה דכיון דכבר פסק עיקר כחו אלא שהמים נדחקין מעצמן לא מקרי ע"י אדם, וכ"ז אם היה שופך לצנור אבל כשהאדם מסיר הברזא מגיגית של שאובין והמים יורדים לצנור ודאי הוי ככח שני ואין האדם המביא המים, ואם הנקב כשפה"נ יש כאן עוד הכשר משום שלאחר שנתמלא מקוה העליון הוא מתחבר אל התחתון הכשר, ואף אם אין כשפה"נ לדעת רה"פ דכלו שאוב דרבנן וה"ה כלו ע"י אדם, איכא השקה אף בפחות מכשפה"נ, ומיהו משום הוי' ע"י טהרה ליכא אף אם נחשוב כמו שהאדם דוחף את המים למקוה דבדין הוי' ע"י טהרה בעינן שיהי' מעשה האדם בשעת הבאה אבל אם זרק אדם מים בחפניו למקוה אין כאן משום הוי' ע"י טהרה כל שהפסיק אויר בין חפניו למקוה אף שכחו נשאר בהמים אף בשעת ביאתן למקוה, וכמש"נ לעיל סי' ק"ל ס"ק י"ז בארך, ובכל זה נראה דאין חילוק בין אם המים באין למקוה דרך הנקב שבקמירה או דרך צנור הקבוע בנקב ובין שפי הצנור תוך מ"ס של המקוה העליון או למעלה ממ"ס דכל שהמים באין לאויר המקוה כמקוה דמי ואם נחשוב פרישת המים ממקוה התחתון לעליון כהוגבהו המים ע"י אדם ונפתקו לעליון ע"י אדם לעולם יש כאן משום שאוב ע"י אדם, אלא שאין לחוש וכמש"כ לעיל ואף אם אין המים מתחברין [מי המקוה העליון עם התחתון דרך נקב הצנור שהצנור גבוה] ובסוף ג"כ אין כאן משום שאוב משום שהמים מחוברים למקוה התחתון ואין נעשין שאובין דגם זוחלין חיבור לטהר שאובין ואף אם אין בצנור כשפה"נ, אלא דכ"ז אי כלו ע"י אדם דרבנן.
ו) עדיות פ"ה מ"ב, מטבילין בחרדלית כו', עי' בפי' הראב"ד נראה מדבריו ז"ל דגל שנתלש היינו ראש אחד כדרך הגלים וראשו השני מחובר, ואף לר"מ מתנ' דאין הימים מטהרין בזוחלין והכא לא חשיב זוחלין כיון שנעקרו ממקום כשר ושבין אליו שאף אם נפלו על הארץ בשפתו הם חוזרין לים לא מקרי זוחלין, וכהא דמחט הנתונה על מעלת המערה ספ"ז, [מיהו אינו מובן למה צריך מ"ס בגל כיון שהוא מחובר למ"ס] ודין גל אף במקוה, ופי' רבנו דפלוגתא דב"ש וב"ה בחרדלית של גשמים נמי משום גוד אסיק דב"ש סברי כיון שסופן לרדת לבקעה שבשיפולי ההר ושם כבר נקוין מקצת המים אמרינן גוד אסיק וטובלין גם בקטפרס, וב"ה סברי דאם יש עיגול מ"ס ר"ל דלמטה בבקעה כבר נקוו מ"ס והוי הקטפרס מחובר למ"ס אמרינן גוד אסיק, אבל אם אין למטה מ"ס לא אמרינן גוד אסיק, ומיהו בחגיגה י"ט א' לא מצינו חילוק זה אלא מאן דאית לי' גוד אסיק אית לי' דמטבילין בראשו של ראשון אע"ג דליכא למטה מ"ס אלא ע"י גוד אחית, ומאן דלית לי' גוד אסיק אפי' במחובר למ"ס, ואפשר דבראשו של א' עדיף דהמקוה למטה מחזיק מ"ס, אבל הכא אין למטה גומא מחזקת מ"ס כמבואר ל' הראב"ד, אמנם ל' הברייתא אם יש שם עיגול מ"ס משמע דבעינן מ"ס מים עכשו, ולמאי דפסק הראב"ד בס' בעה"נ כמ"ד דלא אמרינן גוד אסיק אלא לענין מעלות דרבנן צ"ל דה"נ לענין מעלות דרבנן, ויש לעי' בל' הראב"ד שכ' לחלק בין חרדלית לגל משום דגל שב למקום שבא משם משא"כ בחרדלית, ותיפוק לי' דגל מחובר למ"ס, ועוד דגל מטהר אף מטומאה לטהרה ואיך מדמו ב"ש לגל, עוד כ' הראב"ד בגודר בכלים דאע"ג דהמים עוברים בין הכלים אין בכך כלום שאילו מקוה הנקוה במקומות הרבה אם נשארו בו מ"ס מטבילין בו, ואינו מובן כונתו ואולי ה"ק אע"ג דב"ה מצרכי מ"ס למטה מ"מ סגי בגדר כלים אע"ג דאין כינוס המ"ס למטה מתקיים אלא סופן להתפזר דרך הכלים מ"מ כיון דלפי שעה נערמו מים מ"ס מטבילין בו, וזה לא מקרי זוחלין כמש"כ הרא"ש.
ז) שו"ע סעי' נ' ואין יציאת המים קרוי זוחלין אלא כשאין חוזרין למקוה כו', נראה דמים הזוחלין בבריכה ארוכה מאד אע"ג שיש לבריכה ד' מחיצות מקרי זוחלין אם לא ישארו במקום שהוא טובל מים כקליפת השום, אבל אם ישארו מים כקליפת השום אע"ג שמים עליונים שהוא טבול בהן הן זוחלין מכאן לקצה הבריכה מ"מ לא מקרי זחילה כיון שהן זוחלין במקוה עצמו ממקום למקום, וד"ז אין להם מקור מפורש כי דברי הריב"ש שהביא רמ"א כאן הוא ענין אחר, וכמש"כ לעיל סי' קל"א סק"ב. [א"ה, עי' מקואות קמא סי' ז' סוס"ק ז'].
ח) רמב"ם פ"ו מה' פרה ה"ח הזולף מים מן המעין בידיו וברגליו כו' נתן את החבית במים ודחק המים בידו כו' כדי שיעברו לחבית וכן אם שקען במים כדי שיגברו המים ויעלו וישפכו לחבית פסולין, מדבריו נלמד שא"צ שינוחו המים על דבר המק"ט ומשם יבואו לחבית, אלא כל שדבר המק"ט גרם להן למים שיבואו לחבית מקרי הוי' ע"י דבר המק"ט ולפ"ז אם היה דין הוי' ע"י מק"ט גם במקוה היה פסול כה"ג, ואנן תניא הוליכן עם הקרקע כשר וכדאיתא בשו"ע סעי' ט"ו ובש"ך שם סק"נ, אלא שהר"מ לשיטתו דלית לי' הוי' ע"י טהרה במקוה וכמש"כ ב"י וברא"ש בתשובה, ולדידן דאית לן הוי' ע"י טהרה גם במקוה, לא מפסל נתן ידו אלא אם המים עוברים מידו לחבית, אבל דחק המים בידו כדי שיבואו וכן שקע ידו במים כדי שיגברו המים לא מקרי הוי' ע"י מק"ט וכשר, ויש לעי' לפי' הר"מ דכל שסייע המים בדבר המק"ט פסול, מנ"ל זבחים כ"ה ב' דאויר כלי ככלי דמי, נהי דאויר כלי לאו ככלי דמי מ"מ הלא סייע המים שיבואו לשולי הכלי, וצ"ל דמה שהמים יורדים ממעלה למטה לאו סיוע הוא והלכך אי אויר כלי ככלי הוי מסייע שיבואו המים לאויר הכלי, אבל אי אויר כלי לאו ככלי דמי אינו מסייע רק שיבואו לאויר כלי ואח"כ יורדין בלא כח הדוחה, מיהו קשה דבגמ' שם פריך ודלמא בשותת ומשני כדי שיעברו מים לחבית ועיי"ש בפרש"י ולפי' הר"מ המים באמת שותתין על הדפנות וצ"ע.
ויש מקשה למה פסול בנתן ידו והמעין עובר על ידו הלא המים שבידו מחוברין למעין ובשו"ע סעי' מ"ט איתא דאם נמשך ממעין למקוה אף בדבר המק"ט כשר משום שמחובר למעין, ולק"מ דבמקוה אין מצוה בעשית המקוה ולא שייך פסול בעשיתו, אלא בכל עת שיש מים נקוין מ"ס הן מקוה כשר, אלא שאם נקוו ע"י מק"ט המים פסולין, ואם משיקו אח"כ למקוה כשר, הוא חוזר ומתכשר, ולפיכך אם יורדים המים מן המעין דרך מק"ט לא מפסל שהרי לא גרע מאילו היו פסולין בתחלה ואח"כ השיקן למעין דמתכשרין, אבל בקידוש מי חטאת מצותן בקידוש, ואם הקידוש פסול חסר למים מצות קידוש ולא יחזרו להכשירן לעולם, ומצות הקידוש שלא יבואו מי המעין לכלי ע"י מק"ט, ואע"ג דהמעין מחובר תוך הכלי, מ"מ זהו מצות הקידוש בהגעת המעין לכלי.
ט) סעי' מ' כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהו כו', עי' ב"י שתמה על שיעור כונס משקה שכתבו סמ"ק והתו' וכ' לפרש בדעתם שהם מפרשים לטהרה שאמר ראב"י היינו בכדי טהרתו כפי' הר"מ אלא שהן סוברין דהעשוי למשקה שיעורו בכונס משקה כמו שפר"י ס"פ המצניע, ולא פירש מרן מי הוא החולק על ר"י הלא משנה שלימה הוא כלים פ"ג מ"א ופסקה הר"מ פי"ט, ואם הנקב מן הצד ולא נשאר שיעור השנוי בפ"ב מ"ב ודאי טהור בלא יחוד, וגם עיקר דברי ב"י להתיר אף מן הצד אף שמקבל מן הנקב ולמטה, ובמתנ' קתני [פ"ד מ"ה] ואינה יכולה לקבל מים כ"ש, דחוק מאד וכבר נדחק ב"י בזה בדעת הר"מ, אבל נראה דעת תו' כדעת ההגהמ"ר שלהי קדושין שכ' דשיעור הנקב בכונס משקה כמו לענין נט"י ומפרש כן למתנ' פ"ד מ"ה ודוקא באינה יכולה לקבל מים כ"ש כדקתני מתנ', ומלא מחט וכונס משקה חד שיעורא ועי' ר"ש פ"ה מ"ב נוקבו מעין זקנו כ"ש והיינו מלא מחט וקרי' לי' כ"ש ודוקא בשוליו, ואיירי בכל הכלים ולאו דוקא בכ"ח ואפי' בעשוי לאוכלין.
אחרונים ז"ל כתבו לישב דברי המחבר שכ' בס"ז דעת הר"מ ובס"מ דעת ר"ש דבס"ז לעשות המקוה בכלי החמיר כדעת הר"מ, ובס"מ לפסול המקוה הקיל כדעת ר"ש, ועדיין יש קולא בס"ז שכ' נקב המטהרו ובכלל זה אף נקב מן הצד ומקבל מים מן הנקב ולמטה, כיון שלא נשאר שיעור השנוי כלים פ"ב מ"ב, ואילו לדעת ר"ש אין להקל בזה וכמש"כ בסעי' מ', ועי' בהגר"א ס"ז.
י) סעי' מ"א המניח כלים תחת הצנור כו', עי' בהגר"א דרש"י פי' שוכח ממש ונראה דר"ל בהניחן בשעת קישור עבים וסבר שהגשמים ירדו מיד, ואח"כ איחרו וטעה במחשבתו, ואילו היה זוכר והשאירן מדעת היינו מניחן אלא ששכח ולא היה גילוי דעתו שעודנו מקוה לגשמים שיבואו, דאפשר דאילו היה זוכר הי' מסלקן מתחת הצנור שהיה חושב שיתפזרו העבים, או שהיה צריך למים עכשו אבל לא לאחר זמן, מ"מ איחור הגשמים כל זמן שלא נתפזרו העבים כו"ע מודים דלא בטלה מחשבתו ולא נחלקו אלא בנתפזרו העבים ושכח, ולא נתגלה דעתו שהוא מקוה עדיין לגשמים שיבואו, ובזה היו ב"ה מטהרים וחזרו בהן, ובזה בחצר טהור, אבל איחרו גשמים לבוא אף בחצר טמא, ונראה דבנתפזרו הגשמים בחצר טהור אף בזכור ואינו מסלק, דלא עדיף מהניחן בשעת פיזור עבים דאין הנחה זו כלום, וכן לב"ה קדם חזרה אף תחת הצנור טהור אין נ"מ בשעת פיזור עבים בין שוכח לזכור דודאי אסח דעתו, וזה דעת הטור, ואם איחרו הגשמים אף ששכח נראה דמודה הטור דטמא, ובבהגר"א משמע דרש"י וטור פליגי וצ"ע.
בש"ך ס"ק צ"ג הביא דעת הר"מ דתחת הצנור אף בשעת פיזור עבים טמא לכו"ע, ואף בלא הניחן לכונת השאיבה אלא דלא אתרמי לי' מקום לפי שעה ושכח לסלקן טמא וזהו שוכח דמתני', וכן הדין בחצר בשעת קישור עבים, אבל אם נתפזרו העבים אח"כ וחזרו ונתקשרו טהור, וזה דין שוכח בחצר ואין שוכח בחצר כמו שוכח תחת הצנור דהתם שוכח היינו שלא הניחן מדעת, אבל שוכח בחצר היינו פיזור עבים אחר שהניחן מדעת, אבל שכחן בתחלת הנחה ולא נתפזרו העבים דין צנור וחצר שוין, ור"י דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת בתרתי פליג דסבר דלא רבו ב"ש על ב"ה וב"ש גם בחצר פליגי ול"ק דר"י טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דכיון דאמר ר"מ מודים קאמר איהו דלא מודים מיהו צ"ע איך נשמעו מדברי ר"י דבתרתי פליג, ואם האי מודים ב"ש בשוכח בחצר היינו שהודו אח"כ ניחא, אבל לא משתמע זה מדברי ר"מ, והנה בפי' המשנה במקואות פסק בדין חצר כר' יוסי דב"ש פליגי אף בשוכח בחצר, וכר"מ דנמנו ורבו, ולפיכך פסק דדוקא מניח בשעת פיזור עבים טהור, אבל בחיבורו חזר בו.
והנה המחבר הקיל כפרש"י ור"ש ורא"ש והטור דבשעת פיזור עבים אף תחת הצנור טהור, וגם לא הזכיר שוכח בתחלת הנחה, ולכו"ע דוקא שהניח אדם אבל אם נגרר הכלי ע"י בהמה או ע"י חש"ו, לכו"ע אין כאן שאיבה לדעת, ואפשר דאם חשב קדם שנתמלאו וניחא לי' בשאיבתן פוסל, ואע"ג דלאחר שנתמלאו כופה ושובר, ואע"ג דניחא לי' בשאיבתן אינו פוסל, מ"מ ניחותא קדם שנתמלאו אפשר דפוסל, וכן בכלי תחת המעין אף אם לא הונח ע"י אדם, אי ניחא לי' בשאיבתו פוסל וצ"ע.
יא) סעי' מ"ב ב"י פי' כאן ג' חלוקות מניח לנגב אף אם אין מים בבור כופה, ומסדר קנקנים בבור לחסמן אף אם אין מים בבור שובר אבל לא כופה, ושכח עציץ דוקא ביש מים בבור שובר, ונראה דודאי לנגבן עדיף, אבל שכח עציץ ומסדר קנקנים כיון דאיכא מים בבור ועלול הדבר שיתמלאו ממימי הבור הוי כעין מניח בשעת קישור עבים, אבל למה גרע שכח עציץ ממסדר קנקנים בבור וב"י כ' משום שהיה מקבל את הטיט, ואין טעם זה מובן, ועיקר הדבר אין לו הכרח דאפשר דלר"י שובר אף אם בלע הבור את מימיו כדקתני סיפא, [וב"י כ' ל' הרא"ש בדברי ר"י כיון שמחוברים למקוה והוא ט"ס ונשתרבב ממש"כ הרא"ש בדברי ר"א ובספרים שלנו ליתא] ושכח בשעת קישור עבים לפי' הר"מ דהיינו שלא הונח לדעת שאיבה, אם נימא דלדעת ש"פ כה"ג לא חשיב שאוב, נראה דשובר אבל לא כופה.
ומניח לנגבן בשעת קישור עבים, נראה דלדעת הר"מ דגזרו שוכח אטו מניח, ה"נ הניח לנגבן כיון דשכח ולא סלקן עד שירדו גשמים היינו דין שוכח בשעת קישור עבים, ואע"ג שהניחן לנגבן וניחא לי' בניגוב מ"מ לא מצינו חילוק בשוכח ומתנ' בהניחן בשעת פיזור עבים כדרך המנגבין, והיינו הניחן בשעת פיזור עבים, ואף לדעת ש"פ אפשר דשובר אבל לא כופה, אבל הש"ך ס"ק צ"ד כ' דאפי' הניחן בשעת קישור עבים אין זה בכלל שוכח כיון שהניח לנגבן, ואין לדברים אלו מקור, ומש"כ הר"מ עונת גשמים אינו קישור עבים, דגם פיזור עבים הוא בעונת הגשמים, ואדרבה אם היה ד"ז אף בשעת קישור עבים אדאשמועינן הר"מ עונת גשמים לישמועינן קישור עבים כדקתני סיפא אלא ודאי כל ניגוב אינו בשעת קישור עבים.
ש"ך ס"ק צ"ה פי' דשכח עציץ בבור ונתמלא מים היינו שירדו מים ונתמלא, ולמש"כ לעיל אי אפשר לומר כן, דא"כ היינו שוכח בחצר ומה לי בבור ומה לי בחצר, ואם הוא בשעת קישור עבים, לדעת הר"מ חשיב שאוב, ולדעת ש"פ אף כופה, אלא בהיו מים בבור איירי ונשתקע העציץ במימי הבור וע"כ פשט המשנה הכי הוא דהא קתני אם היו המים צפין כו' ואם נתמלא העציץ מי גשמים הרי נעשו המים שאובין קדם ששטפו מימיו על פניו.
ש"ך ס"ק צ"ב כ' בשם הדרישה דמעין המקלח לתוך הכלי איירי בנתמלא לדעת, והש"ך כ' דלעולם חשיב לדעת, ואין מובן במאי פליגי אי שהניח בשעה שהמעין מקלח א"כ הוי כמניח תחת הצנור בשעה שהוא מקלח, ואף אם המעין פוסק וחוזר ומושך ונתן בשעה שפסק מ"מ לא גרע מנתן בשעת קישור עבים, ואי כשנתן שלא לכונת מלאוי, בשעה שמקלח ודאי חשיב שאוב ובשעה שפסק נראה דהוי כנתן בשעת קישור עבים שלא לכונת מלאוי, וצ"ע.
יב) סעי' מ"ג הסייד ששכח עציץ כו' ה"ז ישבור, כ' ט"ז ס"ק נ"ב אבל לא כופה והוא מדברי הרא"ש, ותנן בפ"ב מ"ח אם היו המים צפין ע"ג כ"ש ישבר, ופר"ש דכיון דכל שעה הם מעורבים עם מי המקוה לא נעשו שאובים, ופשוט דבזה ישבר לאו דוקא דה"ה כופה, מיהו הא דמשמע בר"ש דאם היו נעשו שאובין ואח"כ צפו עליהם מים לא ישבר לר"א, ולכאורה כיון שצפו עליהם מים הוי כאילו כבר נפלו למקוה והא מודה ר"א דאם נפלו מאליהם למקוה דכשר אפילו רוב המקוה מהן דלא חשיב שאובין וכדין מעלה קנקנים על הגג לנגבן וכמו שפר"ש לעיל, [ובעציץ של אבן דליכא משום הוי' ע"י דבר המק"ט], ולמש"כ לעיל סי' ק"ל סק"ב דאין מים שבכלי משלים למ"ס ניחא, דלא חשיבי מים שבעציץ כאילו נפלו כבר למקוה ע"י שהן מחוברין למים שבבור, אבל למה שצדדנו שם להכשיר, ה"נ חשיב כאילו נפלו כבר, ומיהו אם רוב המים בעציץ ודאי לא חשיב מקוה, אבל יש נ"מ לדידן דלא שרינן לכפות בעציץ שנתמלא בבור, ואם המים צפין מותר לכפות, ויש להסתפק באין המים צפין וירדו אח"כ גשמים והמים צפין ע"ג אי מותר עתה לכפות אי חשיב כנפלו המים כבר למקוה.
יג) סעי' מ"ה שיעור המשכה ג"ט עי' ב"י דדעת הרשב"א דבכל שהו חשיב המשכה, וזה דעת הר"ש פ"ב מ"ח ט', דשבירת הכלי חשיב המשכה, וכש"כ כשיצאו המים מן הכלי ועדיין לא באו למקוה, ואין לומר דשבירה עדיף שלא יצאו המים מכלי שלם, אבל כשיצאו מכלי שלם בעינן ג"ט לבטל מהן שם שאוב, שהרי אין פרישתן מהכלי עושה אותן שאובין אלא חנייתן בכלי, וכיון דמכניס כלי מלא שאובין ושוברו חשיב שאוב כש"כ כששוברו על שפת המקוה, ובשפת המקוה אין חילוק בין שוברו למערה המים ממנו, וגם הר"ן פ"ב דשבועות פי' כפר"ש דשבירה הוי המשכה, מיהו קשה דגם ריב"ש פי' כפי' ר"ן כמש"כ ב"י, וריב"ש כ' דבעינן ג"ט, וע"כ דס"ל דשבירה עדיף, אבל כל שיצאו המים מכלי שלם בפחות מג"ט חשיב כנפל בהדיא מכלי למקוה.
ונראה דהא דבעינן ג"ט היינו בלא נחו המים באשבורן אבל כששפך מהכלי בגומא שבשפת המקוה ואח"כ פתקן למקוה עדיף ממרחק ג"ט, וכן מבואר בר"ש פ"ד מ"ד בפותק מן הגג ובפ"ו מ"ג בג' מקואות דאין שיעור לעובי הכותל ואין חילוק בין שפך מתחלה השאובין תוך ג"ט סמוך למקוה או שפכן ברחוק, וזה דלא כמש"כ התשב"צ להוכיח מכאן דלא בעינן בעלמא ג"ט די"ל דכיון שנחו המים חוץ למקוה כו"ע מודו דלא בעינן ג"ט, ול' הרשב"צ ז"ל שם קשה שכ' אע"פ שהוא בצדו בלא הרחקה, שאין זה טעם מה ששוכנים השאובין עתה אצל הכשרים שהרי עתה השאובין בקרקע אלא כונתו ז"ל מי לא עסקינן שהמים באו מכלי סמוך למקוה כשר, ובדין ראוי לבלוע כ' ב"י דדעת שאלתות והרמב"ם דלא בעינן קרקע ראוי לבלוע, וכ"ד הראב"ד הובא בשו"ע סעי' מ"ד, וכ"נ דעת ר"ש בפ"ד מ"ד בפותק מן הגג, ולכן הקיל רמ"א דיעבד, וגם הרשב"א והרא"ש הקילו למעשה בהמשכת צנורות הובא בשו"ע ס"ד ובב"י שם.
יד) ר"ן פי' מתני' פ"ב מ"ז אם עונת גשמים היינו קישור עבים, וצ"ע למה תנא לנגבן וצ"ל לרבותא דאפ"ה חשיב שאוב, ולמדנו לפ"ז דשוכח בשעת קישור עבים חשיב שאוב וכמש"כ לעיל, מיהו אין הכרח דהר"מ לא ס"ל כן דהא כתב אע"פ שעונת גשמים הוא דעונת גשמים שכ' הר"מ לאו קישור עבים הוא וכמש"כ לעיל, ואולי ר"ן לא גרס לנגבן, והנה מבואר מדברי הר"ן דבנתמלא שלא לדעת לא נחלקו ר"א ור"י, ואפשר דמותר לערות, א"נ לערות אסור, אלא מודה ר"א דכופה ושובר אף שאין מים בבור, ולא נתפרש איך מפרש ר"ן סיפא שוכח עציץ דהא אי אפשר לפרש בירדו גשמים דא"כ כי מים צפין ע"ג מאי הוי הלא כבר נעשה שאובין, ואם נתמלא מי בור למה חשיב שאוב לר"א כיון שנתמלא שלא לדעת.
טו) סעי' מ"ז מקוה שנובע שנתיבש בקיץ כו', צ"ע מנ"ל דלא פסק המעין לגמרי וכיזב מימיו וכדתניא בתוס' בר"ש פ"א מ"ו אע"פ שפוסקין וחוזרין ומושכין הרי הן כמעין פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמציות, ועוד קשה דלעיל סעי' י"א כ' רמ"א דברבו שאובין על המעין אין מטהר בזוחלין וכ' הגר"א ס"ק מ"א דלא שייך בשאובין מכיפי' מברך, ומשנה שלמה היא פ"א מ"ז מעין שמימיו מועטין ושרבו עליו מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורן, ועוד בס"ב כ' המחבר שאין טובלין בנהרות שרבו עליהן מי גשמים, אמנם בתשובת הרא"ש מבואר דדוקא בנמשכו המים השאובין דרך גידי הקרקע הכשיר, אבל אם נמשך על הארץ ונפלו למקוה לא, ולכאורה אף אם שפכו שאובין להדיא למקוה היה לי' להכשיר דמעין מכיפי' מברך, אבל נראה טעמו של הרא"ש, דעובדא הוי ששפכו בבור רחוק ה' בתים והדבר ידוע שאין מים זוחלין דרך הקרקע במרחק כזה וכל בור מכונס שוהה הרבה עד שיבלעו מימיו בדפנותיו ובקרקעו, וכש"כ שלא יעברו המים לבור אחר רחוק ולא יבלעו המים בכל הככר, ומזה פשט הרא"ש דהמים החיו את המעין היבש וגידים היבשים רטבו והוציאו מימיהן, ומהן באו המים, אלא שנתערבו מעט מהשאובין, ולכן לא הכשיר אלא כה"ג, אבל לא בשפך לתוך המעין בין ששפך בהדיא בין ששפך בהמשכה, וטעם הב' שכ' דאכתי אי איכא רובא שאובין ומיעוט מעין נמי כשר, נראה דאינו טעם בפ"ע דקים לן דלא נתיבש המעין לגמרי, דמאי פסקא הלא איכא הרבה מעינות מכזבין וחוזרין ומושכין, ותלוי לפי ראות העינים אם היה המקוה יבש או לא, ועוד לטעם הב' היה לן להכשיר אף בשפך בהדיא למקוה, ובתחלת דבריו כ' הרא"ש וז"ל זה נ"ל להכשיר כיון שלא המשיכו המים לתוכו אלא אגב קרקע נמשך לתוכו דרך גידי הארץ, וטעם הב' כ' בל' הדבר ידוע וא"כ אין בו ספק כלל וא"כ אף בשפך לתוך המעין, אלא כונתו ז"ל אף אם לא נחליט שהקדימו כאן מי המעין והן הרוב, על כל פנים זהו ידוע שהיו צנורות המעין דהא על ידי צנורות אלו באו מים המכונסין בבור הרחוק לכאן, ובודאי לא נתיבשו לגמרי, שאילו היו יבשו לגמרי לא היו המים באין לכאן, ויש כאן מי מעין כ"ש בודאי.