חזון איש/יורה דעה/קכג
סימן קכג[עריכה]
א) ע"ד המקואות שעושין שני בורות זה אצל זה ואחד מהן מתוכן למקוה טהרה, והשני מתוכן לאוצר המים, אשר בו מאספין מי גשמים מ' סאה, ואח"כ מקלחין בו מים דרך צנורות המקלחין מים לכל העיר, והמים מקלחין ממנו להמקוה טהרה, אין בזה שום פקפוק דאפי' אם מי העיר שאובין הן מתכשרין בבואן לאוצר המים כדין המשנה פ"ו מ"ח, היה בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה, והנקב המקלח למקוה צריך להיות גבוה מהנקב המקלח מי העיר לאוצר המים כדי שיבואו מי העיר לאוצר המים במקום אשבורן שאם נקב המקוה נמוך נמצאו מי העיר זוחלין תיכף למקוה ואין להקל בכולו שאוב ע"י זריעתן במים זוחלין אף שהזוחלין צפין על מ' סאה אשבורן, ואמנם אם מי העיר נמשכין ע"ג קרקע ג"ט והוי כולו בהמשכה יש לצדד להקל, [וכש"כ כשמי העיר נמשכין מן המעין ע"י פלימפ המתנועע ע"י חשמל, ואינו פוגע שום כלי קיבול בדרכו דלא נעשה שאובים כלל, ואמנם כפי ההוה יש בדרכו שעון ויש בו בית קיבול], אבל לכתחלה נכון שהמים הבאין יזרעו באשבורן ואם פי הצנור של מי העיר גבוה מנקב המקוה יש לתקן לפי הצנור ברך שפי הברך יהי' למטה מנקב המקוה, וגם לעשות המשכה על הקרקע ג"ט קדם שיבואו המים למקוה וצנור של מלט הנהוג דינו כקרקע שטבעו לבלוע המים.
ב) ולענין חומרת התשב"צ שהביא הש"ך ס"ק ס"ג, לחוש לדעת הראב"ד דמפרש הא דאמרו יבמות פ"ב ב', נתן סאה ונטל סאה לענין מים שאובין, נראה דלא החמיר אלא בנתן ונטל או במקוה שמימיו מתמעטין ומשלימין אותו בשאובין דנראה כאילו החליפו את הכשרין בשאובין וכמש"כ הכ"מ פ"ד ה"ז בשם הרמב"ן ב"ב ס"ו, לפרש דעת הר"מ שגם הוא ז"ל פוסל נתן סאה ונטל סאה, ומ"מ העתיק דין המשנה היה בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף כו', ומשום דבממלא בכתף לא ניכר שנוטל הכשרין, ואפשר לדעת הר"מ דוקא נתן ונטל אבל נתן ולא נטל כשר אף שמי המקוה נבלעין בקרקע ומתמעטין, אבל הראב"ד בס' בעה"נ פוסל גם בנבלעין ולעולם צריך רוב כשרים בזמן שאין מ"ס כשרין, ולכן הזכיר התשב"צ דברי הראב"ד ולא דברי הר"מ.
ג) ונראה דאף לדעת הראב"ד דפוסל במקוה שמימיו נבלעין ומשלימין אותן בשאובין עד שיהא רוב כשרין ולא מחצה על מחצה, מ"מ בממלא בכתף במקוה השלם וירד לריקני מודה דהא מעיקר הדין מתכשרין השאובין כשנזרעו במקוה שלם אלא במקום דנראה כנטל הכשרין פסול מדרבנן, וזה דוקא בנחו השאובין במקוה ואח"כ נוטל מן המקוה או אח"כ נבלעין בקרקע, אבל בשופך שאובין למלא ויוצאין נראה כאילו השאובין יוצאין וכשר, וזה מוכח ממתנ' דתנן ממלא בכתף, וזה יש לפרש בדברי הראב"ד במש"כ בריש שער המים, שהסכים שם לפסול מחצה על מחצה וע"כ צ"ל דנותן בעליון עד שירד לתחתון מ"ס שאני שאין ניכר שנחסרו הכשרים, אבל במש"כ הר"א בפ"ג בנוסח אחר מבואר דגם בנתן בעליון וירדו לתחתון בעינן מחצה כשרים, וכשנתן מ"ס אמרינן דבכל אחד מהן מחצה כשרים ומחצה פסולים, ונראה דבזה לא חשו התשב"ץ והש"ך להחמיר כיון דדעת תו' יבמות שם דהא דאמר עד רובו היינו במ"פ אבל מים שאובין אפי' רובן שאובים כשר וכ"ד הר"ש והרא"ש פ"ז מ"ב, והרא"ש בה' מקואות סי' א' האריך להוכיח כן, ואף הר"מ דפוסל נתן סאה ונטל סאה בשאובין נראה דדוקא בנוטל פוסל וכמש"כ הרמב"ן ב"ב, אבל בממלא בכתף בעליון וירד לתחתון אף ברוב שאובין מכשיר דאי דוקא במחצה על מחצה הו"ל לפרש דהא סתמא אי אפשר לצמצם וכיון שהעדיף משהו על מ"ס הרי איכא רוב שאובין, אלא ודאי גם ברוב שאובין כשר, וכ"ה ע"כ דעת הראב"ד בריש שער המים שהרי דעתו דמחצה על מחצה פסול, וא"כ ע"כ לומר דממלא בכתף בעליון עדיף, וא"כ אף ברוב שאובין נמי, ואין לנו להחמיר אלא במה שהזכירו רבותינו התשב"ץ והש"ך להחמיר, אבל בממלא בכתף ונותן בעליון וירד בתחתון שלא נחו השאובין כלל לא מצינו שהחמירו אחרי שדעת הראב"ד עצמו אינה מוחלטת בזה להחמיר, וזו גם דעת הח"ס שבסי' רי"ד טרח לישב לצאת דעת הראב"ד בזמן שנוטלין המים הקרים מן המקוה ונותנין חמין כנגד מה שנטלו ממנו, ובסי' רי"ב כתב בפשיטות לנהוג למלא בכתף במקוה המלא עד שירד מ"ס בריקני שבצדו.
ד) והעושין הנקב נמוך בשביל שתהא השקה מי המקוה עם מי אוצר המים בשעת טבילה כדי לצאת דעת הראב"ד, עושין שטר מזויף מתוכו, שאם באנו לחוש לדברי הראב"ד בנ"א דאף בממלא בעליון צריך רוב כשרים, כבר נפסל אוצר המים בימים אחדים, ומה תוסיף ההשקה, ויש עושין שלשה בורות אחד מהן מקוה טהרה ושנים אוצרות של מי גשמים ואחד מהן משמש למלא את מקוה טהרה שמקלחין לתוכו מי העיר עד שממלא את מקוה טהרה ואוצר השני אין מקלחין לתוכו מים לעולם רק הוא משמש השקה למקוה טהרה בשעת טבילה וגם בזה אין יוצאין דעת הראב"ד דבשעה שמוציאין את המים מהמקוה על הרוב נקב ההשקה פתוח ויוצאין המים מהאוצר שלמעלה מן הנקב ונשארו המים באוצר רק עד הנקב, וכשחוזרין למלא המקוה ממלאין עד למעלה מן הנקב כדי לעשות השקה כשפה"נ, וא"כ נכנסין השאובין לאוצר ערך ד' ה' ס"מ ואם גובה המים באוצר 120 בחליפת מי המקוה כ"ד פעמים כבר ניתנו מים שאובין לאוצר כמלאו וכבר נפסל האוצר לדעת הראב"ד, ולא עוד אלא שהמים שבמקוה מוגבהין בשעת טבילה וטבע המים שבאוצר ושבמקוה להשתוות ע"י הנקב שביניהם, וא"כ נכנסין השאובין לאוצר ובצירוף השאובין הקודמין ממהר האוצר להיות רובו שאובין בפחות מכ"ד טבילות, ואף אם ידקדקו לפקוק את הנקב טרם שזוחלין את המים מן המקוה, ושלא לפתחו עד שהמים במקוה יהיו למעלה מן הנקב, אכתי לא יצאנו מהעובדא דהשאובין נכנסין בשעת טבילה להאוצר ואף אם יהי' המוגבה בקצב של 2 ס"מ יהי' בס' טבילות 120 ס"מ מים שאובין כמלאו של האוצר.
ה) ולעומת זה שלא הרויחו כלום בהשקה זו יש כאן הרבה מן ההפסד, א, שע"י השקה זו המים שבאוצר מתקלקלין שהרי המים שבאוצר אין מחליפין אותן ומי המקוה המזוהמין מתערבין באוצר, והרי אנו משתדלין על הנקיון וההידור כראוי לעושי מצוה ואיך נפסידם בידים, ולא עוד אלא כפי שנודע לי יש שהבלן שופך נפט או שאר מי חמצן לתוך האוצר לבטל את סרחון המים שבאוצר, ובהמשך הזמן מתרבה הנפט על המים, וגם הביאו עובדא שבלן אחד החליף את מי האוצר ומלא את האוצר שאובין, ולא עוד אלא שלפעמים משיקין ב' מקואות לאוצר אחד, ויש שבשעת טבילה באחד מהן נוטל הבלן הפקק מן נקב ההשקה של השני כדי למלא מקוה השני, ונמצאו המים שבראשון זוחלין בשעת טבילה [דלפעמים המים שבמקוה עדיין לא הגיעו עד הנקב והמים היוצאין ממקוה הראשון הזוחלין למקוה השני דרך האוצר אינן חוזרין למקוה ראשון והויא זחילה לחוץ ממש] והבלן אינו מרגיש בפסול זה.
ו) יו"ד סי' ר"א ש"ך ס"ק קי"ב ורי"ו כתב שנסתפקו כו', אפשר דהראב"ד מודה בזה דכשר דכיון דלא נטל מן הכשרים לא הוי כנתן סאה ונטל סאה, וכמש"כ לעיל, ומיהו לנ"א שבראב"ד דאפי' בממלא בכתף בעליון וירד לתחתון בעינן רוב כשרים, י"ל דה"נ יש להחמיר כאן, ואפשר דהכא עדיף כיון דהכשרים במקומן עומדין, וא"כ לא ידענו טעם חומרא זו.
רא"ש ה' מקואות סי' א' וע"כ צריך ליתן בו יותר ממ"ס, בד"ח פי' כונת הרא"ש משום שא"א לצמצם, ולא משמע כן דדרך חכמים לפרש זה בהדיא, ואמנם ברש"י יבמות פ"ב ב' משמע דכל שנתן כ' סאה שאובין ונטל כ' סאה מקרי מע"מ ואם נתן כ"א סאה שאובין ונטל כ"א מקרי רוב שאובין דמחמרינן לחשוב את הניטלין כאילו הן כולן כשרין ולא לפי חשבון, וא"כ דברי הרא"ש מבוארין דיש לפסול את העליון כאילו הוא כולו שאוב, וכי נתן כ"א סאה לעליון כבר נפסל ואינו מטהר השאובין הבאין אח"כ, ולענין התחתון ג"כ יש לחשוב לחומרא דבכ"א סאין הראשונים היו תערובות שאובין כמו שהוא באמת, ואחרי כ"א סאין שנפסל המקוה הראשון כאילו רובו שאוב יש לחשוב כל הבאין אח"כ כשאובין, ושניהם פסולין, ואמנם הראב"ד בנ"א לא ס"ל כן אלא חשבינן זה שנוטל כמחצה על מחצה, ולשון הרא"ש נמי משמע משום שנותן יותר ממ"ס, ונראה כונת הרא"ש דמעט מים נשארו על עובי הכתלים וכדי שירדו מ"ס לתחתון ע"כ נותן בעליון מעט יותר ממ"ס, ועוד דהעליון בהוה אינו מלא וגדוש ועד שיתחילו המים לצאת משתהה מעט, ובטוש"ע סכ"ד סתם כפרש"י ואפשר דאין הרא"ש חולק אפרש"י אלא דלא היה יכול להקשות על הרמב"ם דאפשר לפרש דחשבינן היוצאים מחצה על מחצה וכמו שפי' הראב"ד ולכן סתם בטוש"ע להחמיר.
ז) בעה"נ ריש שער המים אי קשיא לך הא ביבמות פ' הערל כו', הלשון אינו מתישב, ובהש' הרז"ה העתיק ל"א דנשייר רובו ומסתבר כהאי לישנא ממתנ' דמקואות דתנן מים שאובים כו' ואיכא למשמע נמי מהא מלתא דלעיל כו', ונראה דצ"ל אלמא מפסלא במחצה כדאמרינן לעיל, [התם משום דנטל הוא אבל אם נתן ולא נטל לעולם אינו נפסל וטעמא דמלתא דכתיב מקוה מים יהי' טהור].
שם ואיכא מאן דאמר כו', הלשון אינו מתישב שהרי כבר מסיק כן הראב"ד בפשיטות ונראה דהוא ליקוט שנכתב בפני עצמו, ותוכנו דמסיק דאע"ג דאם נתן ולא נטל הדין נותן דכשר מ"מ כיון דדרך המקוה להיות מימיו חסרין במשך הזמן, וא"כ הדין נותן שאם היו מים מ"ס מצומצמים ונפלו שאובין יותר ממ"ס, אם נחסרו המים מעט פסול שהרי נחסרו ממ"ס כשרין וכל שאין מ"ס כשרין בעינן רובן כשרין.
שם בסוף שער המים בקיצור דיני מקוה, ואם היה מקוה שלם בכשרות אינו נפסל בשאובין אלא א"כ נפלו בו מע"מ וכ"ש אם נפלו בו רוב שאובין, כונתו ז"ל במקוה מלא דכשנותן השאובין יוצאין הכשרים, או בנבלעו אח"כ מעט מן המים בקרקע, אבל אם יש מ"ס כשרין כל שאובין שבעולם אין פוסלין.