חזון איש/יורה דעה/קכא
סימן קכא[עריכה]
א) נדה ל"ז ב' איבעיא להו שפתה מזה ומזה מהו ר"ח אמר טמאה ר"ח אמר טהורה, הנה לר' חנינא טעם דין השופי משום דאמרינן דאין הקושי סיבת הדם אלא שהזדמנו בזמן אחד, ואע"ג דבלי שופי לעולם יש לחוש שהדם נזדמן בימי הקושי, מ"מ לא חיישינן להכי כיון שבטבע הקושי להוציא דם, אבל כששפתה מן הצער ולא מה"ד חיישינן דהדם ממילא אתי, ומ"מ אין זה עֵד ודאי דאיכא למימר דמתחלה היה דם קושי ועכשיו התחיל לזוב דם שופי, אלא שיותר מסתבר דגם מתחלה דם שופי ומשמע דהוא טומאה ודאית.
ב) ויש לעיין לפ"ז בטעמא דמעל"ע, דלכאורה במשהו נמי סגי, כיון דשפתה מן הצער ולא שפתה עדיין מן הדם אשתכח דאין הקושי סיבתן, וי"ל דתרתי בעי שפתה מעל"ע וגם פסקה מן הדם ולא מן הצער, ובלא שפתה מעל"ע אמרינן דעד השופי היה דם קושי ובשעת הפסקת הקושי התחיל דם השופי, ובמעל"ע לחוד לא סגי דאמרינן חיילותיו לפניו ודוחק, ועוד דא"כ גם בשניהן לא יועיל דאין שניהן מורות על דבר אחד, דהא אפי' אי נימא דלא היה לידה מ"מ סיבת הדם הוא הקושי, ואי מסתבר יותר דנשתנה סיבתן ברגע הפסקת הקושי כשלא שפתה מעל"ע מלומר דנזדמן שפעת הדם עם הקושי, גם כששפתה מעל"ע כן, ועוד דמשמע דלרח"נ אין תולין את הדם בקושי אבל לעולם מחזקינן להקושי בקושי של לידה.
ג) ונראה דה"ט דעד מעל"ע יש לתלות שפעת הדם בקושי שקדמו, אבל כששפתה מעל"ע מן הצער ועדיין לא פסק הדם אמרינן דדם מעצמו אתי ואין הקושי סיבתו גם בתחלה בעת הקושי, ולפ"ז בעינן שלא יפסוק הדם כל מעל"ע דהא עד סוף מעל"ע יש לתלות בקושי שקדמו, ואי פסקה מן הדם בתחלת השופי או באמצעיתו ובסופו ראתה, י"ל שנפתח עתה המעין מחדש.
ד) ולפ"ז בלא שפתה מעל"ע גם דם השופי טהור, ולר"ח בשפתה מזה ומזה נמי טמא דכש"כ דבעי נפיש חיילות טפי, ואמרינן שאין זה קושי של לידה אלא קושי מקרה בהריון, והוי כשאר אונס דלא טהרי' רחמנא, ואפשר דלר"ח יש לתלות הדם בקושי שקדמו אפי' מעל"ע אלא שאין זה מועיל לטהר שגם דם הקושי טמא, ובלא שפתה מעל"ע אע"ג דלידה הוי בשופי לא שייך לומר דכש"כ דבעי נפיש חיילות טפי, דאין זה אלא בקדם מעל"ע, אבל פחות ממעל"ע הוי כמו קושי בשעת לידה, דפחות ממעל"ע שעת לידה מקרי, וקים להו לרבנן בטבעי הדבר דאפשר לקושי של לידה להשתפות פחות ממעל"ע ולא מעל"ע.
ה) ל"ו ב' אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים כו', נראה דמ"מ בעיא שמירת יום כנגד יום דהא שפתה דהכא היינו מן הצער ולא מהדם, וקושי נראה דאע"ג דאינו סותר מ"מ אינו עולה, והא דקאמר אין זה יולדת בזוב היינו דלא בעיא ספירת ז', ועיין תו' לעיל ל' א' ד"ה יומא, מיהו בקשתה ושפתה וחזרה וקשתה יש לעיין אי הוי דינה כשפתה ב' וקשתה יום אחד ודם השופי טמא, או דלמא כל שקושי בשעת לידה גם מעל"ע שופי באמצע לא מהני, וכל שלא פסקה מן הדם תלינן בקושי שקדמו, וקושי זה יש לו תורת קושי אף שפסקו שופי מעל"ע, וכן בראתה ג' בקושי ושפתה מעל"ע וחזרה וקשתה וילדה י"ל דכלו דם קושי מקרי.
ו) וטעמא דמלתא לרח"נ דאמר מן הצער ולא מה"ד אין שופי מעל"ע ראי' אלא בילדה בשופי, אבל כשחזרה לקישוי' אשתכח דלא פסק באמת לגמרי, ויש לתלות גם כל שפעת הדם בסיבתו כמו בפחות מעל"ע סמוך ללידה, ולר"ח ג"כ חשיב קושי של לידה כיון דחזרה קישוי' סמוך ללידה, דאפשר שתפסיק מעל"ע אבל אי אפשר שתפסיק מעל"ע סמוך ללידה, וכ"מ מדקתני קשתה ושפתה וחזרה וקשתה, ומי לא עסקינן דבין דם הקושי והשופי איכא ג' ימים, דהא הכא במעל"ע קיימינן מעת שהתחילה, ובתורת הזבה בתר ימות עולם אזלינן, ואפ"ה כללא כייל קושי סמוך ללידה א"ז יוב"ז, ויותר מבואר למש"כ תו' דאשמועינן דאף דלא קשתה אלא מקצתו של יום הלידה, ונראה עוד דגם שפתה וחזרה וקשתה, כל שלא פסקה מן הדם אמרינן דדם קושי הוא וטהור, מדכייל להו בהדי הדדי, משמע דבכלהו דיניהן שוין ואין עלי' גם דין זבה קטנה, וכן מוכרח לרח"נ דאמר דפסקה מן הצער ולא מן הדם דאמרינן דאין זה דם קושי, א"כ ה"נ בשפתה מן הצער ולא מן הדם וקשתה נימא דאין זה דם קושי שהרי התחילה לראות בשופי, אלא ודאי דאע"ג דלא הרגישה עדיין בצערה, מ"מ כיון שלא פסק מעינה אגלאי מלתא שהולד היה סיבת הדם וטהור מדין דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, וקדם הקושי אינו תלוי במעל"ע, דאפשר שיבוא הדם מקדם מעל"ע משתרגיש בצערה.
ז) ולפ"ז קשתה ג' ימים או יותר בתחלת ב' השבתות ושפתה מן הצער ומן הדם וילדה בשופי ה"ז יב"ז, ילדה בקושי אין זה יב"ז, קשתה ג' ושפתה יום אחד מן הצער ולא מן הדם ואפי' שפתה ג' מן הצער ולא מן הדם וילדה בקושי א"ז יב"ז, קשתה ג' ושפתה מזה ומזה וחזרה וראתה ג' בלא קושי ולא שפתה מן הדם עד שילדה בקושי א"ז יב"ז, קשתה ג' ושפתה מן הצער ולא מן הדם ג' וחזרה ושפתה מזה ומזה וילדה בקושי א"ז יב"ז, וכל לידת קושי אין נפקותא אם השלים הקושי עם הלידה או נסתלק קדם, כיון שילדה תוך מעל"ע מהקושי יש לו כל דיני לידת קושי המבוארים, ראתה ג' בשופי ולא פסק הדם עד שקשתה ולא שפתה מעל"ע וילדה א"ז יב"ז, נסתלק דמה עד שלא קשתה ה"ז יב"ז, שפתה מעל"ע סמוך ללידה לעולם היא יב"ז, ואפשר עוד לפרש דהפקעת דם השופי מסיבת הקישוי צריך פסיקת המעין מעל"ע.
ח) ולפ"ז אין כל לידה בתורת הקושי, מיהו דם לידה ודאי הוי בכלל שאמרה תורה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, אלא שלידת השופי אין לה אלא שעתה ואינה מטהרת דמים הקודמים, אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא דכל שופי מעל"ע מבטל את טהרת הקושי שקדמו ואפי' שבה לחבליה ולקישוי' לאחריו ואפי' שפתה מן הצער ולא מן הדם, ומינה שאין הקושי מטהר את דם השופי שלפניו, ולפ"ז צ"ל שפתה שנים וקשתה יום אחד, היינו באופן דליכא אלא ב' מעל"ע בין כל דמי השופי, ויום הקושי עולה לה לשמירת יום אחד לדעת הרמב"ם ז"ל, והראב"ד ז"ל יפרש א"ז יב"ז דלא בעיא ספירא ז', מיהו מש"כ הרמב"ם ז"ל חל שלישי לראיתה ביום הלידה אפי' כל היום בשופי א"ז יב"ז צ"ע, שהרי איכא ג' בשופי, אם לא שנפרש ששפתה מזה ומזה א"נ שב' הימים נמי היו בקושי ואשמועינן שאין זה שופי דכל לידה יש לה דין קושי וכמש"כ המ"מ.
ט) ואפשר עוד דכל מעל"ע שקדם הקושי נידון בתורת דם הקושי כמו מעל"ע שלאחריו, ובזה ירוח לן דין שפתה שנים וקשתה יום אחד אף בהתחיל המעל"ע באמצע היום, ובתו' כתבו דקשתה ושפתה וקשתה היינו אף דלא קשתה אלא מקצת היום, והיינו ע"כ סוף היום וזהו ע"כ דלא כהרמב"ם, אבל אם מעל"ע שקדם הקושי נידון דמו כדם קושי אף לדעת הר"מ יתכנו דברי התו' גם לדעת זו, אמנם עיקר פי' צ"ע דברישא לא יתכן לפרש שפתה וקשתה ושפתה דהיינו אף בשופי פחות מעל"ע, וכבר הרגיש הרש"א ז"ל בזה עיי"ש וצ"ע.
י) ל"ו ב' חנניא ב"א ר"י אומר כל שחל קישוי' בג' שלה כו', הנה לא נתבאר טעמו בזה בגמ', וע"כ א"א לומר דמודה דהשופי מעל"ע מוכיח שלא היה דם קושי לרח"נ דסבר דשפתה מן הצער ולא מה"ד ושאין זה קושי של ולד לר"ח, ואפ"ה סבר דא"ז יב"ז, אלא דסבר כיון דהקושי נמשך ג' ימים ודאי הוי קושי של ולד, ואין השופי שלאחריו מוציאו מתורת קושי ולד ולא דמו מסיבת הקושי, ואפשר שיקרה שישפה לאחר קישוי ארוך יותר ממעל"ע וצ"ע, ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה כל, דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זבה עכ"ל, הנה סתם לנו רבנו ז"ל טעמו של דבר, מיהו למדנו דלחנניא אין תלוי באורך הקושי בזמן אלא בהתפשתו בג' ימי עולם, ואפשר דגם בשיעור הפסקה סבר כר"י דבעינן לילה ויום, אבל ברש"י ז"ל ל"מ הכי יעו"ש, וברש"י ל"ז ב' ד"ה הא, ולא שפתה לילה ויום כו', כתב מהרמ"ל ז"ל לפרש טעמא דחנניא דכיון דחל קישוי בג' לא סגי במעל"ע וצריך שיפוי של יום הד', וזה לא יתכן, דא"כ מאי איריא בג' ממ"נ אי שפתה אח"כ לילה ויום גם כשחל הקישוי בג' ה"ז יב"ז, ואי לא שפתה לילה ויום גם כשלא חל ביום ג' א"ז יב"ז, ועוד א"כ מאי קאמר לעולם כדקתני והא קא משמע לן לאפוקי מר' חנינא, הלא גם בקשתה ב' ושפתה נמי שמעינן לאפוקי, דהא קתני בהדיא מחלוקת ר"א ור"י.
יא) והמ"מ כתב לפרש בדעת הר"מ דחנניא חידש דהלידה מקרי קושי, וצע"ג להעמיס זאת בלשונו, גם לפ"ז יחידאה הוא, וכבר תברי' לגזיזי' מסוגיא דלקמן דאמר לאפוקי מחנניא.
יב) מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו, ואפי' למ"ד ב' מעינות הן מ"מ אין לטהרו כיון דממקור קאתי אלא שאחר הולד טהרתו תורה וכמש"כ תו'. וא"א מאי דעתך כו' אין לך אונס כו', נראה דמתחלה ס"ד לטהר בשאר אונס דאיכא כותי' בזב שטהרתו תורה, ונראה דהשתא נמי סמוך אהא דיש טהרה אחריו, דאלא"ה מנלן לבחור באונס הלידה ולחלק לו דין הטהרה, א"נ מסברא הוא אונס מיוחד וחלוק משאר מקרי האונסין, וכ"מ בתו' לעיל ט' א' ד"ה קושי, ואפשר דלמאי דמסיק מקרא דכנדתה ילפינן [וכ"מ לקמן ל"ח ב' א"ש כו' דכתיב וטמאה כו'] מענינו דבאונס ולד מיירי, אבל בתו' שם ל"מ הכי, ויש לעיין מ"ט דמ"ד אין קושי לנפלים הלא יש טהרה אחריו, ונראה כיון דאיכא קרא לטמא באונס אלא שחדשה תורה בדם הלידה מוקמינן לי' לקרא בלידה גמורה ולא ביציאת הנפל, ולמאי דמסיק מכנדתה י"ל דילפינן מענינו ובבן קיימא מיירי אף דנתרבה נפל ילפינן מהמפורש בקרא וכתיב וביום השמיני ימול.
יג) שם הו"א כו' ואפי' בשופי קמ"ל, כתב רש"י ז"ל דהיינו שהפסיק שופי מעל"ע, ויש לעיין הלא לרח"נ השופי מראה שאין הדם מחמת הקושי ול"ל קרא, וי"ל דהוי מטהרינן דם השלוח בעת הקושי כמו דם שלאחר ז' ולאחר יו"ד ויהי' הקושי רק תנאי הזמן, קמ"ל שאין הדבר כן אלא הקושי הוא תנאי הטהרה, ולר"ח אצטריך דדוקא הקושי שהוא מעיקר התעוררות יציאת הולד ולא כששפתה מעל"ע, אבל אין זה מבואר בדרשא דדמה וי"ל.
יד) והנה למאי דמסיק דמקרא דכנדתה הוי טהור גם שופי סמוך ללידה ואצטריך קרא דדמה, י"ל דהיינו נמי טעמא דחנניא דסבר דהיכי דיום הג' נמי בקושי קיימא במסקנא, דטהרה רחמנא את עת הקושי לענין זה שלא תעשה זבה בעת ההיא, וממילא שאין השופי שלאחר כן ג"כ לא יועיל, כיון שכבר ראתה ג' ואין בהוספת הראיות כלום, אבל אין לבדות כאלה מעצמנו.
טו) ל"ז א' ב"ר קושי מהו שתסתור בזיבה כו', נראה דבכל הדברים הטהורין כגון בלא הרגשה ובשפופרת פשיטא דלא סתר ועולה דאין כאן ראי' כלל, אבל קושי איכא למימר דאינו תנאי אלא גזרת המלך לטהרו כמו דם טוהר מקרא דכנדתה ולא כזיבתה, א"נ משום שטמא בנדה, והנה בדם טוהר פשיטא לן דסתר לרב דאמר מעין אחד, אבל התם טעמא אחרינא שאינו בתורת דם טוהר כלל כיון דבעיא ספורים כדאמרינן לעיל, והכא לא שייך למימר דלא טהרה התורה קושי כיון דבעיא ספירה, דלא שייך זה אלא במידי דתלי בזמן אבל לא במידי דתלי במעשה, וכדאמר לעיל למ"ד ב' מעינות שאין תלוי בחסרון ספירה, ועוד התם תשב על דמי טהרה כתיב, אבל הכא תלתה התורה בעיקר דינה דמה מחמת עצמה, והיא היא, מיהו למש"כ לעיל סי' ק"כ ס"ק ט"ו לב"ש דאע"ג דהדם יהי' טהור מ"מ לענין סתירה סתר דבעינן נקיים מכל דם, נימא דה"נ לב"ה, אלא האמת קאמר דב"ה סברי בטבילה תלה רחמנא ולעולם בדם קושי נמי סתר אע"ג דטהרו רחמנא.
טז) שם דבר הגורם סותר, ענין הסתירה בימים הראשונים י"ל שאינו מחמת הראיות הראשונות, אלא כמו שראית יום הג' גורם טומאת ז' כמו כן כל ראיה טרם ז' ימים מטמא ז' שהרי גם היא בטומאת הזיבה, וכן לעולם, ולכן לא תצא מטומאתה אלא בז' נקיים, ולפ"ז פשיטא דאין קושי סותר, מיהו ל"מ הכי, אלא הראיות שבתוך ז' אינם מטמאין מעצמותן אלא הן נטפלין לז' הראיות הראשונות ומעכבין את הטהרה, ומבעיא לי' בענין הסתירה שאינו אלא ע"פ ראיה המטמאה בעיקר הזבה, או לענין עכבת הטהרה בראיה כל דהו סגי, ואכתי לאו נקיים הוא, ומסיק דלר"א דראי' ג' בזב באונס אינו גורם ומ"מ סותרת, כמו כן צריך לומר בזבה שטהרה רחמנא אונס הלידה מ"מ סותרת, שמדין שאינו גורם אין ללמוד דאינו סותר, ואע"ג דהתם יליף לה ר"א מקרא כדאמר לעיל ל"ה א', מ"מ אחר שגלתה לנו התורה בזב בדיניו שאין הגורם והסותר ענין אחד, ממילא שמעינן מינה בכל דוכתי, ומ"מ אין להוכיח מדבעי קרא בזבה מכלל דמן הסברא י"ל דשוין הן, ומזב אין ללמוד דאונס דלידה שאני, תדע שהרי ראי' ראשונה באונס בזב טמא ובלידה טהור, ז"א דהתם הו"א דמחמת אונס לאו ראי' היא כלל, אבל הכא הלא טמא בכל אונסין, וגם באונס לידה בימי נדה.
יז) שם אונס בזוב יוכיח שאינו גורם, כתב בתו' הרא"ש דאביי ל"ל דר"ה לעיל ל"ה דאמר ראי' ראשונה מטמאה באונס, וצ"ע דלפ"ז אין להוכיח דר"א סבר דאינו גורם סותר, וא"כ מוכרח מברייתא דקתני כימי נדתה כך ימי לידתה כו' דימי לידה אין עולין, ואנן קיי"ל כר"ה וקיי"ל דימי לידה עולין, מיהו מצינו ברייתא אחריתא דסברה דעולין וכמש"כ תו', מיהו בעיקר דברי רבנו י"ל דראי' הראשונה אינה גורמת טומאה, אלא שהיא משלמת את תנאי ראי' השני' שהראי' הסמוכה לראי' מועלת לטמא בתורת הזב, ואע"ג דראה ראי' אחת ונתגייר וראה ראי' שני' אינו זב, היינו נמי מפני חסרון השני' שלא מקרי שני' אלא ראשונה, מיהו ל"מ כן אלא ב' הראיות יחדיו גורמות טומאה, ומיהו י"ל שדין הסתירה יש ללמוד מראיות האחרונות, שהרי אם דין הסתירה כדין הטומאה י"ל שמראי' הראשונה ואילך לא מחשב ראית אונס להוסיף טומאה, וכן נראה דאל"כ כל הסוגיא דתלי לה בפלוגתת ר"א ורבנן דלא כר"ה, והפוסקים ז"ל פסקו להא דר"ה.
יח) לא לטמוי' לההיא טיפה במשא, יש לעיין אם אונס לא חשיב ראית זוב לסתור למה יטמא במשא, ומ"ש מנדה שאין דמה מטמא במקום דלא מחשב ראי', ונראה דאי קושי אין סותר אין הדם מטמא לח ויבש, מיהו למאי דמסיק לעיל דראי' ראשונה של זב מצורע מטמא במשא, ונראה דה"ה בראי' שני' באונס, נראה דה"ה בזב ועיין מש"כ לעיל סי' ק"כ סק"כ.
יט) ל"ז ב' ורבא כו' ר"א היא דאמר מסתר נמי סתרה, משמע דקים להו דטומאת הלידה הוא א' מפרטי דין טומאת הנדה והוא סוג אחד עם ראית הדם, ולכן לר"א ודאי סותר, ולרבנן נהי דהוי כראית דם, מיהו בראית דם שיחדתן תורה בדין מיוחד לא מן הנדות ולא מן הזיבות, והוגדר זמנן להפסיק את פתחי הנדות בטומאתן הן, אינן גם בדין סתירת הימים הראשונים, וגם עולין, דלא אמרה תורה אלא נקיים ממין הגורם זיבה.
כ) ומבואר בכאן דהא דראית אונס סותר אף שאינו גורם, אינו מפני שחלקה תורה את הראי' שבתוך ספירה מהראיות הראשונות, וכמו שחלקה תורה בין הראשונה לשני' לטמאה באונס, ולא נאמר דין האונס אלא בראיות הראשונות, דא"כ ראיות הסותרות הן נמי גורמות, כיון שבזמנן לא הקפידה תורה לחלק את האונס מבלתי האונס, אלא שחלקה התורה דין הסתירה מדין הגורם שלא יטמא אלא במקרה מיוחד בלתי האונס, אבל לא יצא מטומאתו אלא בנקיים גמורים, אבל כל דאתיליד ריעותא כל דהו בגופו מעכבתו הטהרה וסותר ספירו, וכן קושי הסותר לר"א משום שריעותא הוא ע"כ, ובדין היציאה מטומאה הוא בתנאי שיעברו ז' מזוקקים מאבקי הטומאה, ולכן שפיר קים לי' לר"א דטומאת לידה סותר ג"כ כיון שאמרה תורה כנדתה דהוי מציאות גופה באותו המקרה של הנדות, אבל אי התם טעמא דקושי סותר, דימי הסתירה הוי כימי הנדה שאין קושי טהור בהן, וכן בזוב באונס בימי סתירה, אין טומאת הלידה נלמד מהן כלל, שהרי אין הלידה בימי ספירה תשתנה למהוי כזיבה וכגורמת זיבה.
כא) והנה למדנו מזה דלר"א כל אבקה של טומאת הנדות סותרת בזיבה, ומה"ט סותר אונס בזוב וקושי בזיבה ולידה בזיבה, ולרבנן אין סותר אלא ראי' הגורמת זיבה, ולכן אין לידה סותרת, וס"ל לרבא דכיון דאינו סותר עולה, דלא בעינן אלא ז' ימים שלא יארע בהן בגופו מאורעת הזיבות, ואביי ס"ל דנהי דלא סתר אלא מאורעת הזיבות, אבל ז' הימים המוציאות אותו מטומאתו בעינן מזוקקות מכל סיג טומאת הזיבות, ואפי' הן מפוזרות, וכי היכי דס"ל לר"א לענין סתירה ס"ל לרבנן לענין עולין, ומשמע לכאורה דה"ה קושי של ימי ספירה תלוי בפלוגתת אביי ורבא.
כב) והנה הרמב"ם ז"ל פסק דימי לידה עולין וכן הקושי אינו סותר יומו, והראב"ד השיגו בקושי, ומשמע דבימי לידה מודה לו דעולין, ויש לעיין לפ"ז ע"כ צ"ל דימי לידה עדיפא מקושי, דהתם מיהא איכא ראי' כל דהו, אבל בלידה טומאה אחריתא היא, ומנ"ל לרבא דלר"א סותר, נהי דאית לי' לר"א באונס דאיכא מיהא ראי', אבל בלידה דלרבנן עולין מהיכי תיתי דר"א פליג בהא, וגם אין לומר דקושי סתר יומא מתורת ראי' כקרי וכפולטת ש"ז, דהתם אינו סותר אלא אי רואה הויא וילפינן מקרא, אבל קושי כיון דטהרי' רחמנא לאו רואה היא, ואי מק"מ טמא אינו אלא נוגע ואין נוגע סתר יומו, מיהו י"ל דלהכי אינו עולה דהוי חסרון בדיקה, דזה גרע מבדקה ביום א' וביום ז', דהתם אמרינן דלא הוי שום שינוי באמצע, אבל הכא הלא חזינן דם, ועל שעת הזלת דם הקושי לא ידענו, שאין פתח דם השופי פתוח, ומ"מ אינו סתר, וזה רחוק מאד.
כג) ומיהו נראה דכ"ז בקושי דראי' היא אלא שהתורה טהרתו מתשב וכנדתה ולא כזיבתה, וכן אמרו מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו, אבל שפופרת או ראתה בלא הרגשה שהוא מעיקר תנאי הראי' הוי כיצא דרך דופן ולא סתר יומו, ובס"ט סי' קצ"ד לא כתב כן, ויעוין לקמן ס"ק כ"ח.
כד) ודין ד"ט אי סתר כלו או יומו, נתבאר בס"ט שם שהוא מחלוקת הפוסקים, וכן ראתה תוך ימי טומאת לידה, הוא פלוגתת הפוסקים, ודעת הרמב"ם דאינו סותר, משום שאין סותר אלא ראית הזיבה, ומ"מ אינו עולה כיון דראי' טמאה היא, ומ"מ י"ל דדם טוהר סתר דהתם בימי זיבה קיימא כיון דלא ספרה, משא"כ תוך ימי לידה דע"כ אינן ימי זיבה, מיהו כ"ז לא מצאנו מקורו בגמ' וצ"ע.
כה) ל"ז ב' כאן לחולה כאן לבריאה, יש לעיין הלא טעמא דקדם מ' יום אין קושי מטהר, דאין התעוררות הולד ליציאתו מתקדם יותר מארבעים יום, וקושי קדם מ' אינו קושי לידה אלא קושי בהריון ונדון כאונס אחר, ומ"ל חולה מ"ל בריאה, ונראה דבאמת יוכל להתקדם איזו קושי בחמשים יום קדם הלידה אבל אין הדם יוצא לרגלו, ואם גדל קשוי' קדם נ' יום עד שיצא הדם לרגלו, אין זה קושי של לידה אלא מקרה בטבע הריונה, אבל בחולה שמקרה הקל יוכל לגרום הגרת הדם, גם בהקדם נ' יום תלינן הזלת הדם בקושי של לידה.
כו) אמר ר"ל כו' אלא ימים הלב"ז ור"א אפי' בימים הל"ז, הנה ללוי יחולו ימי נדות בצאת י"א ימי זיבה והדם מטמא בתורת הנדה, ונראה דה"ה לרב אם לא ילדה בסוף י"א יום אלא שיצא דרך דופן דאין לה ימי טומאה וטהרה, מתחלת את פתח נדותה ביום הראשון שלאחר י"א, דכיון דקושי בימי זיבה רחמנא טהרי' ואינה צריכה ספירה, הנה שבה דינה לכלל פתחי הנדות שבכלות י"א ימים תחל למנות ימי נדה, מיהו בנמשך ראיתה לאחר י"א ע"י קישוי ס"ל לרב דבכלל שטהרה התורה את הזיבה ע"י קושי הן גם ימי נדה שאין באין לתורת ימי הנדה אלא ע"י טהרת הקושי, כגון אם התחילה לראות בקושי ג' ימים בימי הזיבה, דלולא טהרת הקושי הלא עדיין לא יחלו ימי נדה עד אחר ספירת ז"נ, ולכן גם הם נטהרו בדין טהרת הקושי, דכל הימים הטמאים בזיבה באתה תורה וטהרתן בחידוש תנאי הקושי, ונמצא שבאמת נטהרו גם מימי נדה בדין הקושי, מיהו לפ"ז אין מקום לחלק בין ז' ימי ספירה ובין הימים שאח"כ, דממ"נ אם לא טהרה תורה אלא אלה שהן ימי זיבה באמת, הנה גם ז' ימי ספירה טמאין שאם ספירה אין כאן ימי ספירה יש כאן? ואי נטהרו כל הימים שהיו נדונים לימי זיבה לולא טהרת הקושי א"כ נטהרו גם הימים שאחר ז', ובאמת לא מצאנו שיחלקו ביניהן, דראב"א אינו חולק אדרב אלא מבאר דבריו, וכדאמר לקמן בשלמא לרב מש"ל כראב"א כו'.
כז) מיהו שפתה ז' ימים לרח"נ דאמר שפתה מזה ומזה טהורה ודאי יצתה מימי זיבה וקמה בימי נדה, וכן כשלא ראתה אלא י"א או י' וי"א כשרואה אח"כ בי"ב טמאה נדה גם לרב, דאף בזיבה גמורה כה"ג כלו ימי זיבה והחלו ימי נדה.
כח) ובראתה ג' ימים תוך י"א ונמשך ראיתה ז' ימים אחר הי"א ויצא הולד דרך דופן, לפרש"י לא עלו ז' הימים לימי נדה כיון שאין הדם טמא בהן וכדאמרינן לעיל ל"ב ב' דאין זבה בלא נדה וכמש"נ לעיל סי' קי"ט סק"ו [אמנם זה טעות דיצא דרך דופן אין לו טהרת הקושי] אבל לפי' ר"ח נראה דבאמת עולים לימי נדה ואח"כ יחלו ימי הזיבה, וכמבואר בסידור דבריהם שכתבו ור"ח פירש כו', משמע דלפר"ח באמת עולים לימי נדה, וכ"מ בסוף דבריהם שכתבו ור"א מוסיף אף אותן ב' ימים ונמצא כלן טהורין, משמע דמשום הוספת ב' הימים כולן טהורין, דאח"כ מתחיל ימי זיבה, אף כי באמת אין הכרח לזה, דהלא כל הימים ראוין לספירת סתירת זבה, מ"מ מבואר דעתם ז"ל שז' ימי הנדה של קושי עולים למנין הנדות לענין שאחריהם יחלו ימי זיבה לפר"ח, וכ"מ בתחלת דבריהם, דנטית הדעת שיעלו, שהקשו בפשיטות וא"ת מה הוסיף כו', ואע"ג דבראתה בשפופרת ובלא הרגשה נראה דאין ראי' זו עולה לראית נדה וכמש"כ לעיל, מ"מ קושי עדיף שאינו תנאי בראיה אלא התורה טהרתו בימי זיבה, ובימי נדה הראוין לספירת זבה מסתבר להו דאפ"ה מחשב ראי' לענין מנין פתחי נדותה וצ"ע, ומכאן מבואר שאין ללמוד טהרת הדמים של תנאי הראי' כגון בבשרה ובהרגשה מתורת הקושי וכמש"נ לעיל ס"ק כ"ג.
כט) ועיקר פי' הר"ח צריך תלמוד, דטעמי' דלוי נראה דסבר דלא טהרה רחמנא אלא בעיקר דין הזבה, אבל כיון שעברו ט' יום בטהרה דאף אם יפסוק הקושי ותראה בשופי לא תעשה זבה אינו בכלל טהרת הקושי, וכדאמר לקמן ללישנא בתרא ע"פ פרש"י, אבל טעמא דרב וראב"א צ"ע, דמדקאמר ראב"א משום ספירת סתירה משמע דמודים ללוי דעיקר הטהרה הוא בט' ימים הראשונים, אלא משום שהימים שאח"כ ראוין לספירה או לסתירה, ואמאי כיון שאנו מטהרין את הראוין לספירה אע"ג דהשתא אינה צריכה ספירה וע"כ שכל שהיו טמאין בדין הזיבה בזולת טהרת הקושי טהורין בדין הקושי וכמש"נ לעיל, וא"כ כשראתה ט' י' י"א שהרי היא נעשית זבה בהן ולמה לא יהיו בכלל טהרת הקושי, ועוד יש לעיין באם לא ראתה ג' ימים בט' הימים הראשונים אם יש לה דין טהרת הימים הראוין לספירה והראוין לספירת סתירת זבה, דלכאורה לא שייך ספירה וסתירה אלא בראתה ג' ימים וכמש"נ לעיל ס"ק כ"ו כ"ז לפרש"י, ולפ"ז בראתה ט' י' י"א, כשראתה אח"כ בי"ב באמת טמאה נדה, ובראתה ז' ח' ט' טהורה כל משך ראיתה אפי' נמשך ראיתה אחר הי"א, וטעמא דמלתא צע"ג.
ל) ל"ח א' ל"א אמרי אר"ל כו' אלא ימים הראוין כו', לכאורה נראה בפרש"י דסבר דאין תנאי טהרת הקושי אלא בדין זבה גדולה, וא"כ כל שרואה בקושי אפי' בט' ימים הראשונים צריכה לשמור יום כנגד יום, אבל לישנא דימים הראוין משמע דסבר דקרא בט' ימים הראשונים קמיירי ובהן טהורה מכלום, אבל כיון שעברו ושוב אינה ראוי' ליעשות זבה גדולה לא מיירי בהו קרא לטהרן וכמש"כ תו' לפרש"י, ויש לעיין מנ"ל דאם ראתה ג' ימים תוך ט' ימים הראשונים שאינה טהורה בכל ימי הקושי משום שראוין לספירת סתירת זבה, והא דפליגי כשלא ראתה רק בי' ובי"א וכמו לפר"ח לל"ק וכמש"נ לעיל, וע"כ דזה כש"כ דאם ימי זובה דוקא הראוין לז"ג כש"כ שאין בכללן ימי ספירה, וכן צ"ל ע"כ לפר"ח שכתבו תו' דלאפוקי יום א' וב' קאמר, ופשוט להו דימי ספירה וסתירה אינן בכלל הטהרה במכש"כ מימים הראשונים, ולעיל ע"פ פי' ר"ח בל"ק למ"ה וכמש"נ לעיל.
לא) יש רואה ק' יום כו' ב' שלאחר הנדה ופ' של נקבה כו', מכאן ראי' למאי דפי' לעיל שאין ראית ימי הטהרה מוסיפה טומאה אפי' לב"ה דביומי וטבילה תלה רחמנא, דהא הכא טמאה בטומאת ז"ק דקיי"ל עשירי בעי שימור וימי לידה שהיא רואה בהן לכו"ע אין עולין, וא"כ תהי נדונית בנדות ובזבות כיון דליכא כלל דין ימי טוהר, וע"כ דלענין טומאה חדשה יש לה דין ימי טוהר, אלא דכיון דרבתה תורה דיולדת בזוב צריכה ז"נ, נדונים הימים לענין הספירה כיומי דעלמא וכימי טוהר לענין טומאה חדשה, ומ"מ הדם מטמא לח ויבש כיון דמשמש גם לצד טומאה לענין הספירה, ולב"ה לא נטהרו הימים בחלק הטמא שבהן מחמת טומאה הקודמת, ועיין לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ג.
לב) ל"ח א' תניא ר"י אומר משום ר"ט ד"ח ויב"ד להקל ולהחמיר כו', נראה דעיקר השמיענו ההבדל שבין שיעורו לשאר תנאי, דאינהו יהבי שיעורא במשך ימי הרחקה מהלידה, ולדידי' שיעורו קבוע בעצמו ואין תלוי בהרחק ל' יום מהלידה, אלא פעמים שהקושי הקריב ללידה מ"מ אין לו דין קושי, כיצד שילדה בתחלת ט' וקשתה בסוף ח', ופעמים שעוד הרחיק ומ"מ יש לו תורת קושי, כיצד שילדה בסוף ט' וקשתה בתחלתו, ולר"מ דשיעורא מ' ונ' יום אין נפקותא אם ילדה בתחלת ט' וקדמו נ' יום בחדש השביעי או שילדה בסוף ט'.
לג) ולפ"ז אין כל הכרח לפרש דר"י משום ר"ט פליג אהא דר"א ור"י דשופי סמוך ללידה טמא וכדמשמע סידור לשון המשנה, דליכא דפליג בדין השופי, ור"י רק בשיעור הקושי פליג, אבל רש"י ז"ל כתב דר"י פליג בדין שופי סמוך ללידה, ומש"כ רש"י ז"ל ובלבד שלא תראה דם בימי השופי, נראה דהיינו דדם השופי טמא ואם ראתה ג' בשופי טמא אבל שפתה מן הצער ולא מן הדם יום אחד אינו נידון בדין שופי סמוך ללידה וע"כ צ"ל כן לרח"נ דשפתה מזה ומזה טהורה ועיקר דין השופי בשפתה מן הצער ולא מן הדם ור"י אשמועינן דלא מהני שופי ע"כ בשפתה מן הצער ולא מן הדם וטעמי' דר"י בחדש ט' כטעמי' דחנניא לעיל סק"י ועיי"ש וצ"ע.
לד) והנה ר"י בהשמיענו דאין תלוי בזמן ל' יום אלא לעולם חדש התשיעי הוא בדין הקושי השמיענו עוד דאם קשתה ב' ימים בחדש ח' אף שהג' בחדש ט' טמא ולא נתבאר טעמו בזה, ונראה דלהני תנאי דיהבי שיעורי' בזמן אין הדין כן אלא ב' הראשונים טמאין והשלישי טהור וכמו שפתה ב' וקשתה יום אחד ואפי' אם התם גם השופי טהור אם לא פסק המעין מ"מ הכא ב' הראשונים טמאין, ועיין לעיל ס"ק ה' וצ"ע, וכ"מ בברייתא דיש מקשה ק"נ יום דאע"ג דראתה ב' קדם הקושי אפ"ה אינה יב"ז, ואין לומר דהתם שדינן לי' לימי הקושי שלאחריו דהא ר"י בהכי נמי מיירי וצ"ע, וכן מסתבר לר"י ור"ש דאמרי ב' שבתות ואמרינן טעמם כנדתה ולא כזיבתה כו' וכמה שבועים, ולפ"ז אין חילוק בקושי הקדם ב' שבתות לתוכן אלא גזרת מלך וא"כ ב' ימים קדם ואחד בב' השבתות הראשונים טמאין והג' טהור, וטעמי' דר"י לא נתבאר, וכן יש לעיין אי ר"י מיירי דוקא בלא שפתה באמצען כלל או אפילו שפתה שעה אחת וצ"ע.
לה) ועיקר טעמא דר"י היה נראה לכאורה דסבירא ליה דלא מקרי קושי אלא בזמן עיקר הלידה בטבע דהיינו כשכלו לו חדשיו אבל קדם לכן אין זה קושי של לידה, אבל בתו' שכתבו דלא מצי למימר דר"י בנפל איירי דא"כ מ"ש ח' וט' דנקט ולא נקט ג' י"ד כ"ו, נראה דס"ל דר"י סבר דאין קושי של לידה נמשך בחדש שלפני הלידה וכיון דלא ילדה אלא בחדש השני אשתכח דקושי שלפניו לא היה קושי של לידה אלא קושי בהריון, אבל אין זה מובן דשיפורא יגרום את יציאת הולד אף קדם זמנו שאין הלוכו בסדרי הטבע אלא במקרה שאירע בגופה וגרם להניחו לפני זמנו ומאי שייך בזה חקי הטבע להחליט שלא יתאחר במעי אמו עד חדש השני אף אם התחיל קישויו בסוף החדש וצ"ע.
לו) ובדין אין קושי לנפלים, יש לעיין אם זה תנאי בקושי שאין בטהרת הקושי אלא בקושי ע"י התעוררות יציאת ולד גמור אבל קושי של נפלים איננו בכלל קושי של לידה אבל הוא בכלל שאר אונסין וכמש"כ לעיל, או דלמא שהוא תנאי בטהרת הקושי של לידה שטהור בולד גמור וטמא בנפל, והנראה דלעולם אין קושי לנפלים אפילו אם כלו לו חדשיו והיה חי אלא שהומת קדם הלידה, וע"כ שאין זה תנאי בקושי שהרי בשעת הקושי היה ולד גמור, אלא שלא טהרה התורה אלא כשילדה אח"כ ולד גמור, ובאמת לפ"ז י"ל דבעינן כל תנאי לידה ולא כשיצא דרך דופן ולעיל לא כתבנו כן וצ"ע, [שוב ראיתי ד"ז מפורש בגמרא לקמן מ"א א' דכל תנאי לידה בעינן לטהרת הקושי ועיי"ש בתו' ל"ז], והלכך גם לר"י שייך להסתפק בנפלים דאע"ג דסבר אין קושי אלא בחדש ט' מ"מ ביצא מת י"ל דיש לו ג"כ תורת קושי אי יש קושי לנפלים ולזה צריך תנאי דאין קושי לנפלים, ומיהו אי היה מת בשעת קושי נראה דזה גרע מבן קיימא שהתחיל קישויו בחדש ח' ומיהו י"ל דדוקא בבן קיימא סבר ר"י דעיקר יציאתו בחדש הט' ואין קושי של חדש השמיני מחמת התעוררות יציאתו, אבל בנפלים למ"ד יש להן קושי כל יומא זמנן וקישוין טהור וצ"ע, ולכו"ע קושי של עוברים שלא נגמר זמנן בעת הקושי אבל נשתלמו ונגמרו אח"כ ונולדו, טהור, שהרי ר"מ מטהר נ' יום אע"ג דסבר [ל"ח א'] אין קושי לנפלים.
לז) לח) ל"ח א' תוד"ה שיפורא, ונר' דלר"י כו' ואם נתעברה בסוף החדש יולדת בתחלת ט' דאי בעי' ח' הראשונים שלמים כו' דט' הו"ל י' אא"כ נתעברה בתחלת החדש, נראה כונתם דאפשר לפרש דח' שלמים בעינן והא דקאמר ש"מ שיפורא גרים היינו דלא סגי בח' חדשים של חדשי עיבור ובשעה אחת של ט' דא"כ לא שייך לשון חדשה וא"א לעמוד על תחלת העיבור וכמו שכתבו לעיל אלא בעינן ח' שלמים של חדשי עיבור וט' של חדשי השנה ומיהו א"א לומר דכשכלו ח' אחר שכבר היו ט' חדשי השנה, סגי' בכך, דא"כ ט' חדשי השנה אינם מועילים כלום אלא דבעינן אחר ח' שלמים יהי' יום אחד של חדשי השנה מהחדש שאחר חדש שכלו בו ח', ולפ"ז יהי' לעולם ח' חדשי השנה שלמים ולפ"ז כשתלד במלאת הימים ולא למקוטעין תלד לי' חדשי עיבור פחות ב' ימים, ולזה כתבו דז"א דמשמע דביום אחד של חדש ט' מהחדש של תחלת העיבור ומש"כ אא"כ נתעברה בתחלת החדש אע"ג דח' שלמים לא הוי דח' שלמים של ל' יום בעינן, מיהו כאן דאיכא ח' חדשי השנה שלמים ודאי סגי בכך לר"י דשיפורא גרים.
לט) ויש לעיין לר"י בבן ז' אי מוליד לז' חדשי השנה ומשכחת לה בה' חדשים וב' ימים, ואפשר דבבן ז' מודה ר"י דבעינן חדשי עיבור ואי גם בבן ז' סגי בחדשי השנה לפ"ז אין לה רק חדש השביעי אבל כשילדה בחדש הח' אף שהוא תוך ז' לחדשי העיבור הו"ל נפל, ונראה דלר"י בילדה לז' יש לה דין קושי כל חדש ז' כמו חדש הט'.
מ) ש"מ קסבר ר"י שיפורא גרים, יעוין בתו', ולכל הפירושים קשה דמשמע דהא דפריך איני והא א"ש משמע דאחרי דברי ראב"א פריך, ונראה דבאמת ראב"א פירש טעמא דר"י דהוא משום דיולדת למקוטעין אלא האמת קאמר דסבר שיפורא גרים, ולו"ד י"ל דבאמת אם ט' חדשים של חדשי העיבור בעינן לא שייך לומר דסגי ביום אחד מהט' דכל שיעורין שלמין בעינן אבל אי חדשי השנה גרמי שפיר שייך למימר דמקצת החדש סגי, ולפ"ז גם בבן ז' סגי לכו"ע בז' חדשי השנה ומקרא דתקופות הימים אין ראי' אלא דלא בעינן שלמים.
מא) מיהו נראה דבבן ז' לכו"ע בעינן שלמים, מדפריך בכתובות ל"ט א' בסוגיא דיש בגר בקבר ובו' חדשים מי קילדה והא א"ש אין בין נעלב"ג אלא ו' חדשים, ואם איתא מאי פריך הלא שנות גדלות בעינן מיום ליום, וכן ו' חדשים דקאמר שמואל ובלידה מש"ל דאיעברה בסוף החדש וילדה בתחלת החדש, אלא ודאי ליתא, וכן מוכרח בר"ה י"א א' דאע"ג דאותה שנה מעוברת היתה ואי מנינן בחדשי השנה הו"ל ניסן חדש ח' וע"כ דבעינן מיום ליום, ומש"כ בתו' שם דלא הוי צריך לשנוי' דאותה שנה מעוברת היתה אין כונתם דהדר בי' דע"כ הכי הוא כדתניא בברייתא אלא דאין מלידת יצחק הכרח לזה, מיהו אכתי יש לעיין אי בעינן ו' חדשי חמה או מנינן לפי חדשי לבנה ממנין הימים שבחדש עד מנין הזה בחדש שלאחריו והרש"א בח"א שם כתב דבעינן חדשי חמה וצ"ע.
מב) ל"ח א' אין אשה מתעברת ויולדת אלא לרע"א או לרע"ב רע"ג, יש לעיין אי יהבינן לזרע ו' עונות שלמות א"כ מש"ל שתלד לרע"ד וכן הא דקאמר אלא מרביעי ואילך ואם תשמש בשבת שמא תקלט ביום ג' קדם כלות ו' עונות ותלד בשבת וצ"ע, והגרע"א בגהש"ס כ' דבירושלמי פ' החולץ איתא לרע"ד ואינו תח"י וס' תבו"ש אינו תח"י.
מג) ל"ח ב' א"ש מ"ט דרבנן כו' כנדתה ולא כזיבתה כו' וכמה שבועים, נראה דלר"מ ור"י אין שיעור קושי נמשך יותר משיעוריהו וכמש"נ לעיל, ולפי בקיאותן בטבעי הקושי פליגי אבל לר"י ור"ש לא ילפינן לטהר יותר מב' שבתות ולעיל דפריך אימא ולא מחמת אונס לק"מ לר"י ור"ש כיון דלא נטהר יותר מב' שבתות סמוך ללידה ובלא"ה נראה דלמאי דמסיק מכנדתה ידעינן דבאונס לידה מיירי וכמש"כ לעיל.
מד) שם וב' שלאחר הנדה וי"ד שהולד מטהר כו', לעיל פי' דתנאי פליגי אהא דר"י דב' בח' וא' בט' ה"ז יב"ז, אבל אין זה הכרח דאפשר דע"כ לא קאמר ר"י אלא בקשתה אבל ראתה ב' ימים בשופי מיירי וכמו שפרש"י ז"ל וצ"ע.
מה) ובהני שיעורי דר"מ ור"י ור"ש, הכריח הרש"ש ז"ל דהן מלבד יום הלידה, דאל"ה לא משכחת ק"נ יום, מיהו לא משמע הכי, אלא כל שקשתה קדם נ' טמא, ואפשר דנ' מעל"ע בעינן ויתישב הכל, מיהו בר"י ור"ש דילפי משיעורא דשבועים נראה דמקצת היום ככלו כהתם.
מו) ל"ח ב' מתנ' המקשה בתוך שמונים כו', נראה דר"א מטמא בכל עניני קושי ואפי' בשפתה מעל"ע ואפי' קדם נ' ואפי' יצא דרך דופן דאע"ג דבכל הני אין להם טהרת הקושי אבל לענין לטמא בימי טוהר שפיר אמעטו מדמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ומטמאין בימי נדה, ולפרש"י גם בימי זיבה, מיהו בשאר אונס נראה דמודה ר"א דלא ממעטינן מדמיה דלא אשתמיט תנא להשמיענו חידוש זה לר"א, וכתב בס"ט דמתנ' בנפלים מיירי מדנקט פ' של נקבה והני תנאי שפיר מצי סברי דאין קושי לנפלים מ"מ לר"א שפיר אמעט קושי מדמיה אפי' של נפלים, ורבנן דדרשי ק"ו שם קושי קילפי דקיל משופי.
מז) ונראה דאפי' למ"ד יש קושי לנפלים מ"מ ביצא דרך דופן מודה דאין לו קושי דנפל חשיב לידה לענין ימי טומאה וטהרה משא"כ ביצא דרך דופן, ולפ"ז נראה דטעמא דמ"ד אין קושי לנפלים הוא משום דלענין קושי בעינן לידת בן קימא ובנפל לא חשיב סמוך ללידה ודלא כמש"כ לעיל דלא חשיב קושי של לידה, ולפ"ז לענין המקשה תוך שמונים לר"א דמסתבר שאינו תלוי בלידה שלאחריו אם יצא ד"ר או דרך דופן ה"ה בנפל, אבל לענין טהרת הקושי אין כל הכרח דר"א סבר יש קושי לנפלים, ובס"ט כתב בשם חי' הר"ן דר"א ורבנן סברי יש קלנ"פ ואינו תח"י.
מח) ויש לעי' ללוי דב' מעינות הן, במאי פליגי ר"א ורבנן, ממ"נ אי קושי גרם פתיחת המעין טמא מ"ט דרבנן, ואי לא מ"ט דר"א, וצ"ל דלפי הכרעת המקראות ילפי' את טבעי המעינות א"נ אין לנו לטהר במעיין הטהור אלא במה שטהרה תורה כמש"כ תו' ל"ו ב'.
מט) אימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה א"ק תשב כו', פרש"י דלר"א פריך ומשני ולעולם ס"ל לר"א דאף בימי זיבה טמאה, והא דקאמר דיו פי' בתו' דלדבריהם דרבנן קאמר ודרשא דתשב לכאורה אינו מובן שהרי אנו משוינן כל הימים שאין להם דמי טהרה לענין קושי וחילוקא דימי נדה וימי זיבה אין להם ענין לימי טהרה אלא תנאי בדיני פתחי הנדה, ונראה דלעולם לא יהיו ימי זיבה בימי טוהר כיון שבעצם הימים טהורין ואין פתחי נדות נמנין בהן שהרי לעולם מתחיל ימי נדה אחר ימי טוהר [אף לדעת הר"מ ז"ל וכמש"כ בהלכות א"ב] ונהי דקושי טמא מ"מ כיון שכלו ז' ימים חוזרת לדין ימי טוהר ואפי' כשראתה בתחלת הלילה מ"מ כאן דלא חל על הימים שם ימי זיבה עד שתטמא בטומאת הזיבה בפועל לא אמרה תורה תורת הזיבה בימים אלו, ואע"ג שהן ראוין לטומאת הקושי מ"מ כיון שכל עיקר טבעי הדמים טהורין בהן לאו ימי זיבה הן, ולפ"ז אף כשראתה אחר ז' נמי ימי נדה הן, והא דקאמר ישיבה אחת לכלן היינו שאין בהן מנין הזיבה והנדה, אמנם אין לחדש כאלה נגד הראשונים ז"ל וגם פשטא דסוגיא לא משמע הכי.
נ) אמנם הא דפריך אימא בימי זיבה טהורה, ע"כ לא מדין קושי קאמר אלא מדין דם טוהר, דהא בימי זיבה קושי עדיף משופי וקם לי' קושי בתורת דם טוהר ושפיר למילף מתשב ישיבה אחת לכלן דאין לחלק בדין דם טוהר מימי נדה לימי זיבה, ולפ"ז י"ל דע"כ לא טמא ר"א אלא בדליכא דין קושי בפועל כגון בנפלים או ששפתה אח"כ מעל"ע או קדם י"ד יום או יצא דרך דופן, אבל בדאיכא כל דיני קושי טהור מטומאת הזיבה מדין דם קושי דלא גרע בימי טוהר מבשאר הימים.
נא) והנה לר"א כשראתה בקושי ונטמאה טומאת הנדה וראתה אח"כ בשופי, נראה דאותו הדם מטמא לח ויבש דז' ימי הנדה פקע דין דם טוהר וחל דין הנדה, אבל יש לעיין בנגמרו ימי הנדה קדם כלות ימי טוהר, אחר ימי טוהר מה תהא דינה, אי אמרינן דימי טוהר אפסקו בין נדה לזיבה ואין זיבה אלא סמוך לנדה, או דלמא כל י"א יום הסמוכות לנדה ימי זיבה הן, ואע"ג דתחלתן תוך ימי טוהר ואין זיבה נוהג בהן, מ"מ בסופן כשיצאו מזמן הטוהר הנן בדין הזיבה עד סוף י"א, ונראה דלעולם מקרי סמוך לנדה ויש להם תורת הזיבה, וכן צ"ל ע"כ לפי' הר"מ שכתבו תו' דלעולם ר"א מטהר בזיבה וא"כ ע"כ הנן בכל דיני ימי טוהר, ואם איתא הלא ברגע ראשונה אפסקה ימי טוהר ופקע דין זיבה וקם לה בימי נדה ותהא טמאה טומאת הנדה וע"כ דכל י"א ימי זיבה הן אע"ג דהן טהורין.