חזון איש/יורה דעה/קיג
סימן קיג[עריכה]
א) נדה כ"ה ב' תוד"ה קמ"ל, נראה לפרש"י דלעולם אין הולד השני ראוי להיות בן קיימא, דאי כשעושה את השני סנדל הוא ראוי להתקיים, א"כ לא שייך למימר אין מתעברת וחוזרת ומתעברת, אלא דלעולם אין מתעברת בעיבורה ולד של קיימא אלא נפל, והא דהקשו לפרש"י מנ"ל דהכא בביאה אחת היינו משום דשפיר יש לפרש מתנ' דהשני נפל, ומיהו י"ל דמתנ' סתמא קתני תשב לזכר ולנקבה ומשמע דאפי' אם השני בן קיימא וא"כ ע"כ בביאה אחת נתעברו שתיהן, ובלא"ה י"ל דהא דקאמר מהו דתימא אין זה כמכריח ממתנ', אלא האמת קאמר דחוששין לזכר ולנקבה ואין הולד שלפנינו מכריע בזה, דלכאורה בטבע שיהיו שניהן שוין כדקאמר איש כו' דיכול להיות שניהן בב"א, וההכרח בזה ממה שנולדין תאומים זכר ונקבה, ואם תאמר שזה מיעוט, אכתי שמעינן לה ממתנ' דלקמן טומטום וזכר כו', ומה שהקשו לפר"ת דל"ל למתני תו גבי טומטום, י"ל דאגב רישא קתני סיפא אלא שטרחו בגמ' שיהי' כלול איזה דינא בבבא זו, ואע"ג דשמעינן לי' כבר, דרך המשנה לשנות בקצרה דין השנוי כבר כמש"כ תו' בריש ברכות, וכן צ"ל במש"כ דאע"ג דאשמועינן בכריתות דסנדל הוי ולד, מ"מ אצטריך נמי לאשמועינן דהוי ולד גבי לידה ובאמת בקרבן לידה מתניא בכריתות, ונראה שכל שחייבת בקרבן טמאה לידה, אלא שכונתם שדרך המשנה למתני בכלהו משום אחריני דצריכו וכעין דאמר בר"פ שלוח הקן.
ב) ובהגהות הגר"ש מדעסויא כתב ראיה לפרש"י מהא דתנן בכורות מ"ו הבא אחר נפל אע"פ שיצא ראשו חי כו' ומהא דקאמר אין הראש פוטר כו', ולפי הנראה גם לפרש"י צ"ל דהני בביאה אחת נתעברה ואחד נגמר לח' והוי נפל דאינו נגמר עוד בשהייתו, דאם נתעברה אח"כ היה הראשון סנדל, ואפי' אם יתכן שלא יעשה הראשון סנדל ולפרש"י מיירי גם בב' ביאות, מ"מ אין סתירה לפר"ת דשפיר י"ל בביאה אחת, וחילוק שבין בן ח' לבן ט' הוא ביום אחד, אם יולדת לט' יולדת למקוטעין הלא סגי ביום אחד, ואי אינה יולדת למקוטעין הלא בן ח' הוא עד סוף ט', ולפ"ז יש לפרש ג"כ מתנ' דבכורות דהוציא ראשו בעודו בן ח' והחזיר ואין חזרתו כלום והרי הוא נפל, ולמחר נולד חברו שכבר נגמר ביום זה ט' חדשיו, וע"כ לא מתוקמא אלא בהכי, דאלא"ה מנא ידעינן דהוא בן ח' כיון שנולד לט', עיין לקמן סי' קי"ז ס"ק י"ג.
ג) אין להקשות למאי דפי' לעיל דגם לפרש"י אין חוזרת ומתעברת ולד קיימא לעולם, א"כ לא יהא מטמא משום לידה, שהרי אינו ראוי לבוא לכלל בן קיימא ויהא נידון כגוף אטום, וכ"ת ה"נ א"כ שפיר הוזכר סנדל דאי סנדל לא היה נידון כולד א"כ לא הוי כ"א ספק לידה ומשום סנדל הוי ודאי, ז"א דכבר נתבאר דדוקא היכא שאין הגוף שלם מקרי אין ראוי לברית כו', אבל היכא שהגוף שלם אף שאין יכול לחיות מ"מ טמא משום לידה כמו ראשו אדם וגופו תייש.
ד) כ"ו ב' בפירוש אמר רב הכי הפילה נפל כו' ג' ימים כו' תולין כו', נראה דולד של קיימא דהיינו שכבר כלו לו חדשיו א"כ אם נחוש לולד שני והיינו שנתעברה תאומים שהרי אין מתעברת וחוזרת ומתעברת ובזה בטבעו לצאת תיכף אחר חברו, ואפילו לפירש"י דיש לחוש לולד אחר שנתעברה אח"כ, מ"מ אחרי שאינו ראוי לבוא לקיום אינו מתעכב עוד אחר שננער הולד הגמור לצאת, אבל בנפל אין שייך לומר אין הולד מתעכב אחר חברו שהרי יתכן שהאחד יהא נפל והשני ישתהא ויגמר, ויש לעיין בילדה לז' והפילה שליא אח"כ לאחר ג' ימים, דשפיר אפשר דהיה ולד שני ולא נגמר לז' ונמוח אח"כ, ובתוד"ה ילדה, פסיקא להו דגם בילדה לז' הדין כן, ובאמת כן משמע מהא דסתם לה רב, אבל אפשר דטעמא דולד שנמוח לאחר ז' היה ניכר, ואם נמוח קדם ז' היה יוצא תכף אחר חברו, אבל היכא דשניהם בני קיימא ואחד נגמר לז' ואחד נגמר לט' אינו ענין להא דאין הולד אחר מתעכב, ומיושב קו' תו', ובלא"ה י"ל דכיון דלא שכיח להתעכב א"כ יש לנו לתלות דנתעכב השליא לאחר ג' אף דלא שכיח ואין לנו להחזיק דהיה ולד שני, והוא בכלל דבריהם ז"ל.
ה) כ"ו ב' תוד"ה המפלת, וי"ל דברייתא דקתני שמא כו', נראה דבאמת תרויהו לא שכיחא לא שיתעכב השליא אחר ולד בחו"ע ולא שתקדם השליא קדם הולד בכל הולדות, דאין לומר דעיכוב השליא אחר דבר שאינו מתקיים הוא ספק השקול, דא"כ לא היה לנו לחוש לולד אחר, דמה לנו להחזיק ריעותא אחרי שאין לנו עד המעיד עליה, וגם האשה יש לה חזקת טהרה, דספק לידה אינו נידון בדין ס"ט ברה"י כמש"נ לעיל, אלא משום דלא שכיח אתרע חזקת טהרה והוי כספק השקול [עיין גיטין כ"ח א' ב'] וכן בשליא הבאה קדם הולד הוי נמי ספק, אבל בשליא הבאה קדם הולד ואח"כ נולד ולד בחו"ע, בזה הוי כודאי דהיה ולד אחר, אבל עיקר דבריהם ז"ל צ"ע במש"כ דפסיקא להגמ' דבצורת אדם תליא, שהרי רש"י ז"ל פי' בהא דאין תולין אלא בדבר של קיימא למעוטי בירך אחד כו', א"כ בדין הוא שאין השליא מתעכב אחר בחו"ע במעי אשה, א"כ מנא לי' דבכל בהמה אין השליא מתפרד, ואי קים לי' א"כ אינו ענין לברייתא אלא קים לי' דלא כר"י, וכיום אנו רואין תמיד דהשליא מתעכב אחר הולד בבהמה אם מעט ואם הרבה.
ו) ויש לפרש דהא דאין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא, אינו משום דלא שכיח שיהי' שליא בדבר שאינו של קיימא, אחרי שמצינו שקשורה בהן השליא, אלא משום שאין דרך דבר שאינו של קיימא להתפרד, שאין שולט כח הדוחה על ידיהן כל כך להניען ולהפרידן זה מזה, והלכך חוששין לולד אחר, וכמו כן בשחטה בעת שיצאת מקצתה של שליא ומצא את הולד אינו קשור בה, יש לחוש לולד אחר מפני הריעותא שאינה קשורה בולד, דהכא שעדיין לא ננער הולד ויצא עדיין בטבעו להיות קשור בשליא, דלא כר"י דאמר כל שנמצא ולד אין לנו להוציא מספק מידי הולד הודאי אשר לפנינו, ומה שהקשו דאכתי ספיקא הוא, י"ל דדוקא הכא משום דאיכא חזקת טהרה הו"ל כספיקא, אבל התם כודאי משוינן לי' משום שאינו קשור, ונראה דהא דקאמר אין תולין אלא בשליא הבאה אחר הולד היינו למעוטי אם יצאה כלה קדם הולד, אבל אם יצאה רק מקצתה קדם הולד והולד יצא יחד עם רובה אין לחוש לולד אחר, דאל"כ צריך לומר דר"י פליג גם בהא וס"ל דתולין גם בשליא הבאה קדם הולד, אבל לפי' התו' אין זה הכרח דשאני התם דמותר מטעם ס"ס. [א"ה, ועי' לק' סק"ט].
ז) חולין ע"ז ב' שאין עמה ולד, פרש"י והוא ראשו ורובו בפנים, אבל כשנולד קדם פשיטא דשליא אסורה דהשליא נדונית כאחד מאברי הולד וכשנולד רובו של ולד המיעוט בפנים כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו, וזהו טעמא דמתנ' דשליא שיצתה מקצתה, ולכאורה נראה מבואר במתנ' דולד שנחתך לאברים בפנים ויצא רובו אבר אבר המיעוט בפנים כילוד, וזה בעיא דלא אפשטא לעיל ס"ח ב' הוציא ידו וחתכה כו' עד שהשלימו לרובו כו' רובו בב"א בעינן, ודוחק לומר דהכא השליא מחברת את כל המיחוי, ואולי בדבר צלול חשיב חבור כל שנוגעין זה בזה וכדמצינו לענין טומאת אוכלין ומשקין כדאמר לעיל י"ז א' נטמא מקצתו כו', יעוין נזיר נ' ב' וצ"ע, ויעוין לקמן סימן קי"ז. [א"ה, עי"ש סק"ח].
ח) כ"ה ב' תוד"ה המפלת, וי"ל דלא דמו כו' ועוד י"ל כו', לתירוצם בתרא צ"ע הא דתנן שליא שיצתה מקצתה כו' אפי' אם שחטה ומצא בה נמי שמא כבר ילדה, ובר"פ בהמה המקשה מוכיח דראש הוי כילוד משום דבמקצת אין לחוש לרוב ואכתי שמא כבר יצא רובו, וע"כ צ"ל דאין אנו חוששין לולד אחר אלא לנמוק בתוכה כתי' הראשון, וי"ל ע"פ דברי הראב"ד פ"ה מה' מ"א יעו"ש, והא דאין מקצת שליא בלא ולד נראה דאינו ענין להא דקאמר דאין תולין בשליא שקדם הולד דהתם אכתי ספיקא הוא, וגם אפשר דלא נאמר אלא בכל השליא ולא במקצתה כמש"נ לעיל, והכא הוי כודאי דאיכא ולד במקצתה והיינו משום דטבע הנמוח להתפשט בכל השליא, ומיהו אפשר דלא נאמר אלא על המקצת החיצונה אבל לא בפנימית דדרך הנמוח להשתרבב למטה, והגרע"א ז"ל בשו"ת סימן, לא כתב כן וצ"ע.
ט) כ"ו ב' בעי מני' ריב"ש מרבי כו' אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא כו' איתבי' כו', השיב לי' בתרתי, אחד דאין תולין בדבר שאינו של קיימא, וב' במאי דאמר דדבר שאין במינו שליא לא יתכן שיהי' קשורה בו שליא במעי אשה, והנה מבואר דדעת רבי לתלות בבהמה וחיה וע"כ ס"ל דשכיח שליא בהו גם במעי אשה, ויותר נראה דלעולם הן בשליא אלא שתנא דברייתא ס"ל דאין דרכן להפרד ובסברא זו פליג רבי, אבל לא מסתבר שיפלגו אם דרכן בשליא, וזה מבואר כמש"כ לעיל סק"ו.
י) כ"ז א' תוד"ה אלא, למה שכתבנו לעיל סק"ד י"ל דבולד אחר חברו מודה רבה תוספאה דאינו מתעכב, מיהו י"ל דאחד נגמר בתחלת ז' ואחד בסוף ז', וכיון שבעת לידת הראשון לא נגמר עדיין יכול להתעכב וממילא יוכל לשהות גם אחר שנגמר.