חזון איש/יורה דעה/קי

<< · חזון איש · יורה דעה · קי · >>

סימן קי

א) נדה כ"ב ב' אר"י א"ש מ"ט דר"מ כו', נראה דכל דיני בשר אין דינם תלוי בתכונת חומרם וצורתם, ואם נברא חתיכה של בשר איננה נבלה ולא אינה זבוחה, ואפשר דמותרת אף בחלב, אלא כל דיני הבשר הוא בבשר החיים, ולפ"ז אם הפילה חתיכה כיון שאין על החתיכה תורת החיים היה לנו להתירה באכילה בין של אשה בין של טמאה בין של טהורה, אבל אין הדין כן, דאע"ג דאין על החתיכה תורת החיים מצד עצמה יש לה תורת החיים של אמה, שאם אמה טמאה גם על החתיכה איסור הטמאה, ואם טהורה הרי היא כבשר הפורש מן החי, ואשה שהפילה תורת החתיכה כבשר מן החי של אדם, אמנם עובר שמת בתוך מעים והפילתו אין לו תורת בשר מן החי אלא דינו כחיים שמתו, ובבהמה יש לו דין נבלה בין לענין איסור ובין לענין טומאה ובאשה דינו כמת לטומאה, ונראה דה"ה לענין איסור הנאה, ולענין מצות קבורה נסתפק המג"א סי' תקכ"ו ס"ק כ', [א"ה, ועי' לק' סי' ר"ח סק"ט] ונראה דכל הני דשנינו דאמן טמאה לידם דינן כחי שמת והלכך שפיר מרוקם דינו כמת וכנבלה, מיהו יש להסתפק בהפילה דגים וחגבים אי הו"ל כבשר מן החי או דלמא דדינן כבן ח' כיון שהן חיים, והרי חזינן דגם חיות בן ח' חשיב שלא יטמא כ"ז שהוא חי וכדאמרינן ב"ב כ' א' בן ח' המונח בחלון כו' עיי"ש, ואפשר דגם הני דינן כבן ח' וכ"ז שהן חיים טהורין וכשימותו דינן כמת וכנבלה, וכן נראה, אלא שיש להסתפק אף אם אינן חיים כיון שהן בצלם כזה הראוין לחיות כעין חיות של בן ח' אף שאינן ראוין לחיות של בן קיימא מ"מ דינן כחי שמת ולא כבשר מן החי וצ"ע בזה.

ב) והנה באשה שהפילה חתיכה אף שהחתיכה שדינן לה בתר אמה לענין לתת לה תורת מינא דאמה דהיינו דין בשר מן החי של אדם, מ"מ לענין טומאת לידה אין זה בכלל המקרא דוילדה זכר וטמאה כו', מיהו אם הפילה שפיר מרוקם דהיינו שכבר היה הולד בדפוס הראוי להשתלם ולהתקיים לכו"ע טמאה לידה, ואם הוא באופן שאין ראוי להשתלם לחיות של קיימא אלא שראוי להשתלם לחיות שאינו של קיימא לכו"ע טהורה, ואפי' אם נשתלם את שלימותו ויצא חי כיון שאינו של קיימא לכו"ע אינו מטמא טומאת לידה, מיהו כ"ז אם הוא על צורת אדם אבל אם הוא בתבנית שאר בעלי החיים ס"ל לר"מ כיון דהן על צד הקיום במינן אמן טמאה לידה, ויש לעיין בטעמא דרבנן דמטהרי אם באמת דיינינן להו כולד אדם שהרי אין תורת אדם בשלימות צורתו אלא אף אם נתקלקלה צורתו עדיין תורת ולד אדם עליו, וכמו נולד בירך אחד דנראה דיש לו דין אדם מת, וא"כ אם הוא כדג אמרינן דהוא אדם אלא שנתקלקלה צורתו, וטעמא דרבנן דמטהרי משום שאינו ראוי לחיות של בן קיימא, או דלמא כיון דאין לו כלל מצורת אדם יצא מתורת ולד ודינו כחתיכה ואף שהוא חי, ויש נפקותא בין הטעמים אי דינו כבמ"ה של אדם או דינו כחי שמת ואפשר דאפי' אם אינו נידון כולד לענין לידה מ"מ לענין החילוק של במ"ה לחי שמת דינו כמת כיון שחי חיות כל דהוא או אפי' אם אינו חי כיון שראוי לחיות חיות כל דהוא וכמש"נ לעיל, מיהו נפקא מינה דאפי' אם היו אותן הנולדין על צורת שאר בעלי החיים ראוין לחיות חיות גמור מ"מ אין טמאה לידה שאין עליהן תורת ולד אדם, אלא כחתיכה במ"ה של אדם שחיה לאחר פרישתה חיות גמור.

ג) והנה משמע בגמ' דלרבנן לא הו"ל תורת ולד כלל ואף אם הוא חי חיות גמור, דהא שקיל וטרי אי חי אי לא ולא הוי קשיא לי' טעמא דרבנן, ואפשר דגם רבנן מודו לר"מ בסברא דבמינו מתקיים דכיון דילפינן דגם על צורת בהמה חו"ע יהי' לו תורת אדם בעינן צורה המתקיימת במינן דטעמא דגוף אטום וושטו אטום אינו מטעם שאינו ראוי להשתלם אלא שצורת שאינה ראוי' להשתלם לאו צורת אדם היא לענין טומאת לידה, ובזה יתישב הא דקאמר לעיל כי פריך מאי פרכא איכא כו' משום דמטמא ולא קאמר משום דיוכל לבוא לכלל קיום אלא דלא בעינן אלא צורה שלמה וה"נ בצורת בחו"ע, וכ"מ בתו' ד"ה הואיל, שכתבו דאע"ג דלא חי לא בבהמה ולא באשה מ"מ גופו תייש כתקונו ופניו אדם כתיקונו וא"ח כלום עכ"ל, וזה מבואר בהדיא כדפי', והנה מבואר טעמא דר"מ דסבר דגם בתמונת בחו"ע הוי אדם או כדיליף מקרא או מסברא משום שעיניו דומות או שעיניו לפניו, מיהו אפי' אי טעמי' מסברא צ"ל שמחשיבת צורת בהמה הוי לידה, אבל אין לומר משום שעיניו כאדם הוי כצורת אדם מקולקלת, שהרי גרע הרבה מגוף אטום, ולפיכך הדבר צריך תלמוד היכי קים לי' לר"מ לטמא בצורת בהמה משום שעיניו דומות.

ד) והנה בתו' ד"ה לאיתסורי, כתבו דהוי מצי למבעיא אם הרובע חייב סקילה כדין הבא על הבהמה עכ"ל, ולפי המבואר לעיל נראה דאפי' את"ל דבהמה שנבראת ע"י ספר יצירה חייב הרובעה, דדין התורה נאמרה לא רק על המין אלא על כל אחד שנמצא בזה הדמות, מ"מ הכא דנולד מאשה לכו"ע לאו בהמה הוא אלא כאדם מת, ואע"ג שהוא חי, דלענין חומרו דינו כאדם ולענין חיותו אין לו חשיבות החי שבאדם, והלכך לרבנן ודאי שאין קדושין נתפשין בו, וכן בדגים וחגבים לר"מ, מיהו בבחו"ע לר"מ הו"ל כאדם מקולקל, והלכך מיבעי לי' אי קדושין תופשין בו, דאפשר דדין אישות לא נאמר במקולקל כהאי, מיהו לענין הרבעה ודאי לאו בהמה הוא אפי' היה מתקיים.

ה) כ"ג ב' לר"מ כו' אדם במעי בהמה מאי כו', נראה דאם נולד ודאי דינו כבהמה בן ח', ואפי' לא חשיב ולד מ"מ לא הוי כבמ"ה כיון שחי חיות כל דהוא, או כיון שראוי לחיות חיות כל דהוא הוי כנבלה, והכא במעי בהמה כששחט האם אם הוי כולד ניתר בשחיטת האם ואי הוי כחתיכה בעלמא אינו ניתר בשחיטת אמו, ומ"מ אין דינו כחתיכה לענין איסורו, דהתם האיסור משום במ"ה והכא כיון שחי או שראוי לחיות הוי נבלה, והלכך לרבנן ודאי אינו ניתר, דאע"ג דכל מיני פרסה חשיב ולד, מ"מ אדם חלוק ואינו חשיב ולד, אלא לר"מ מספקא לי' בין לטעמא דגז"ש בין לטעמא דעיניהן דומות, י"ל דה"נ חשיב צורת אדם במעי בהמה ולד, והא דקאמר חולין ס"ט ב' בעינן פרסות היינו אפי' לרבנן, דלולא קרא דפרסה הו"ל לרבות מוכל בבהמה אפי' חתיכה, ומיהו כיון דמפיק לי' קרא בלשון פרסה לאשמועינן דמין פרסה חשיב ולד, שמעינן אפילו לר"מ דדמות יונה לא חשיב ולד לענין זה, ובתו' ד"ה ומצא לא כתבו כן וצ"ע.

ו) כ"ג ב' אריב"א א"ר הכל מודים כו', לפרש"י כו"ע מודים דר"מ לא בעי כ"א מקצת צורה, אלא דפליגי לרבנן, דלרב בעו כל צורת, ולתנא דברייתא סגי במקצת דהיינו אחד אחד מכל פרצוף, והנה לפרש"י משמע דמיירי כלהו גם בגופו תייש, ומ"מ לא הוי לר"מ ולד אלא במקצת פני אדם, ומשמע דכלו תייש לא, ולפ"ז צ"ל דכל הני דסוגיא דהכא פליגי אאינך אמוראי דמפרשי טעמא דר"מ משום דגמר יצירה או משום דעינו עגולה ועינו לפניו, וצ"ע דתקשה להו להני אמוראי דלעיל הך ברייתא דקתני פלוגתא דר"מ ורבנן במצורת וכל צורת, ומיהו מאן דמפרש משום דעיניו לפניו יפרש ברייתא דלעיל תבדוק לר"מ וס"ל כההיא ברייתא, מיהו אם קריא וקיפופא חשיב מקצת צורה אין ראיה מכאן, אבל קשה אי טעמא דר"מ משום מקצת צורה מ"ש בחו"ע מדו"ח שו"ר גם בגופו דג ופניו אדם אדם ולר"מ סגי במקצת צורת אדם, וכן ברייתא דלעיל דקתני נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה כו' מבואר דר"מ ס"ל דבגופו ופניו בהמה נמי הוי ולד דאלא"ה מ"ש עוף מבהמה, וכן ההיא דראב"צ המפלת כמין בהמה כו' ובעופות תבדוק מוכרח דלר"מ גם בכלו תייש הוי ולד וצ"ע.

ז) ולכן נראה דגם לפרש"י פלוגתא אחריתא היא וכמש"כ התו', ובכלו תייש פלוגתיהו כדפרשינן לעיל, מיהו בגופו אדם ס"ל לר"מ דבעינן מקצת צורת אדם, ובגופו אדם ופניו תייש מודה דלא הוי ולד, וכן בגופו תייש ופניו [דומה] מקצתו לשל אדם ומקצתו לשל תייש גרע מכלו תייש, והיינו טעמא דכשכלו תייש ודיינינן לי' כאדם מקולקל שנתקלקלה צורתו, ומ"מ גופו ערוך כאחד הגופים החיים בטבע איזה מין חי וזה חשיב ולד, והלכך בעינן שיהא על צורת הגוף החי בתמונתו בשלימות, והלכך כיון שמקצת צורתו דומה לשל אדם בעינן שיהא בה שיעור הראוי לחשבו לצורת אדם גמור.

ח) כ"ג א' ה"ט דר"מ הואיל כו', נראה דדוקא בבחו"ע מהני האי טעמא, אבל במין דגים וחגבים ועיניהן היו דומות כשל אדם לא מהני, והיינו טעמא דדוקא כשהוא כלו על תמונה אחת ס"ל לר"מ דאם התמונה ההיא משתוית באיזו שיווי לאדם הראוי לחשבה לתמונת אדם שנתקלקלה, דיינינן לי' כאדם, ואי משום שאינו מתקיים כיון שערך הצורה מתקיימת במינה, אבל כשאיננה עתה בתמונה המתקיימת במינה לא מהני לה קיום מינה אם לא שנשארה הרבה בתמונת אדם, ואף שאם היתה במינה היתה מתקימת אף בשינוי' מ"מ השתא אין לולד החשיבות של מינו, והלכך ס"ל לר"מ דבעינן כל צורת אדם או אחד אחד מכל הפרצופין אע"ג דבכלו תייש סגי לי' בטעמא דעיניו עגולות או עיניו לפניו, וכדפי' תו' לקמן, ואף לפרש"י דר"מ ס"ל פרצוף אחד מ"מ בגופו אדם ופניו תייש מודה אע"ג דעיניו כשל אדם והיינו טעמא דאין הדמיון של עיגול סגי לחשבו למקצת צורה עד שתהא העין בעצמות תבניתה כשל אדם, ומ"מ בגופו ופניו תייש מהני השתוות העיגול לחוד, [ועיין לעיל בסק"ג].

ט) קצרו של דבר, פלוגתא דר"מ ורבנן בתרתי, בולד הנדמה לבחו"ע ובולד הנדמה במקצת לבחו"ע ובמקצתו הוא כאדם, ויש בכל אחת למעליותא ולגריעותא, בולד הנדמה כלו לבחו"ע מעליותא דידי' הוא שגופו שלם על מתכונת מין החיים על הארץ וגוף זה חשוב להקרא ולד, אלא כלפי שאין ולד זה ראוי להיות ולד אדם, אנו למדין בגז"ש דיצירה לחשבו לאדם מקולקל, או מן הסברא ס"ל לר"מ דהוא מתיחס לולד אדם שנשתנה על מתכונת גוף מן הגופים בשאר בעלי החיים אחרי שעודנו קרוב באיזה איכות לאדם כגון עיניו עגולות או עיניו לפניו, וגריעותא דידי' הוא שהוא חלוק מגוף האדם לגמרי, והשתוות דעיניו לפניו ועיניו עגולות היא רק השתוות חיצונה בתארה, מעליותא דולד הנדמה במקצת לבחו"ע הוא שמקצתו על צורת אדם בדמותו ותבניתו לגמרי, וגריעותא דידי' שאיננו על גוף מן הגופים החיים בבעלי החיים, והלכך צריך בזה שיעור חשוב בצורת אדם שיוכר להדיא שהוא ולד אדם מקולקל, ואז אף שהוא על אופן שלא היה יכול לבוא לכלל קיום מהני מה ששאריתו על תכונת גוף המתקיים במינו, והלכך הני דמפרשי טעמא דר"מ משום שעיניו עגולות ולפניו, יכלי שפיר למסבר דבגופו תייש ופניו אדם במקצתו אינו ולד עד שיהא כלו אדם בפניו, וכן מאן דאמר לר"מ דסגי במקצת צורת אדם מ"מ יכול למסבר שפיר דלר"מ לא סגי בעינו עגולה, והמפלת כמין נחש אינו ולד גם לר"מ.

ולענין הלכה נראה דקיי"ל כרבא אמר חסא וכרבנן דמצורת והיינו אחד אחד מכל הפרצופין, והמפלת כמין קריא וקיפופא נראה דאין שיווי לצורת אדם רק שיווי חיצוני, ואינו ענין לפניו אדם, אלא שאחרי שהתאר הסובב משתוה לאדם מודים חכמים לר"מ וכי היכי דס"ל לר"מ בבו"ח ס"ל לחכמים בקריא וקיפופא, ותדע שכן הוא שהרי בפניו אדם קים לי' דמודים חכמים ובקריא וקיפופא פריך בפשיטות ומ"ש מבהמה וחיה, ולהלכה נראה דקיי"ל כשמואל ור"י דלדידהו ע"כ צריך לפרש תבדוק לרבנן ומודים בקריא וקיפופא, מיהו י"ל דחכמים דמתנ' דאמרי כל שאינו מצורת אדם ממעט גם קריא וקיפופא, וכן נראה מהא דבעי מני' ר"י מר"ז לר"מ דאמר בהמה כו' ליבעי גם לרבנן ובקריא וקיפופא, מיהו בלא"ה מש"ל לרבנן ובפניו אדם וגופו תייש, מיהו י"ל דבזה לא שייך למבעי, וע"כ צריך לפרש דג' מחלוקת בדבר לשמואל דמפרש טעמא משום גז"ש, ולקמן אמר אחי ר"י אפי' נחש משום שעינו עגולה.

י) ונראה דפלוגתא דמצורת וכל צורת היינו בגופו תייש, אבל בגופו אדם ומקצת צורת אדם לכו"ע סגי, שהרי יכול להתקיים, אך אם יש בו רק מקצת צורת אדם באופן שאינו מתקיים לפרש"י לר"מ סגי בזה ולרבנן נראה דאינו ולד, ולפי' התו' לכו"ע אינו ולד, ואם אחד אחד מכל הפרצופין כאדם אם אינו מתקיים בזה היינו פלוגתיהו דר"מ ורבנן, ובמצורת אדם נראה דאין חילוק אם שאריתו על צורת בחו"ע או על צורת דגים וחגבים וצ"ע בכ"ז.

יא) כ"ד ב' תוד"ה המפלת, וי"ל דהתם יצא כו', לפי המבואר לעיל אין זה סברא כלל דהלא בעצם הוא ולד אדם אלא שנשתנה, ואחרי שצורתו צורת אדם בשלימות הרי זה בעצם ולד אדם, ומה יגרע אם משתוה גם ללילית, ומש"כ דשמואל יפרש תבדוק לר"מ עיין במהרש"א, ומה שנסתייע מהא דקמבעיא לי' קבל בה אביה קדושין יעוין במש"כ לעיל, ובאמת הדבר רחוק אחרי דכתוב יצירה אחת בכלהו, אבל עיקר קו' התו' צע"ג שהרי ע"כ צריך לפרש דולד כזה אינו ראוי לבוא לכלל קיום דאלא"ה פשיטא דולד גמור הוא, וא"כ ע"כ מה דאמו טמאה לידה משום שמתקיים במינו ורבותא גדולה הוא אף שאינו חי כ"א בשדים שאינם מין חיי הבשר, ואע"ג דנתבאר לעיל דאף במתקיים מ"מ י"ל דאין אמו טמאה, מ"מ נראה דהכא אינו ראוי לבוא לכלל קיום שאינם משתוים לבני אדם בכל האברים והרי נמצא באגדה [א"ה, עי' גיטין ס"ח ב' רש"י ד"ה בדקו] דרגליהן כרגלי עוף, ועיין תו' לעיל כ"ג א' ד"ה הואיל, וי"ל דאע"ג כו'.

יב) כ"ג ב' אמר רבא נברא בעין אחת ובירך אחד מן הצד כו' באמצע אמו טהורה, משמע דנברא בעין אחת באמצע אמו טהורה דנראה דבירך אחד באמצע אפי' בב' עינים אמו טהורה וא"כ ע"כ לא הוזכר עין אלא לטהר בעין אחת אפי' בב' ירכות, וצ"ל דלא מתקיים בכה"ג, ואפי' למ"ד דסגי במקצת צורת אדם היינו דוקא כששארתו על צורת מין חי אבל כשנתעקם באופן שאינו ראוי לבוא לקיום לא הוי ולד, ובאמת בעין אחת באמצע לא הוי מקצת צורת אדם למאי דס"ל לרבא אחד אחד מכל הפרצופין, דנראה דאפילו אם יהיו כל הפרצופין כלן כאדם בכפליהן יחד כמו ב' הגבינים וב' הלסתות ואחד מן הפרצופין יהי' בב' חלקיו כתיש אינו ולד דבעינן אחד אחד מכלהו.

יג) ושטו נקוב אמו טמאה, רש"י ותו' פירשו דקסבר טריפה חיה דהכי אמרינן לקמן איזהו גוף אטום כו' וכמה שינטל כו' ואמרינן דלמ"ד טריפה אינה חיה בחסר ירך מן הארכובה ולמעלה אין אמו טמאה, אבל יש לומר דטריפה דנקוב קיל מנחסר, דאע"ג דדרשינן לקמן כ"ד ב' הראוי לברית שמונה כו' ע"כ דלא ילפינן מהכא אלא שיהי' גוף שלם כגופין החיים בנשמה, אבל א"צ שיהי' ראוי לחיות בפועל, שהרי גופו תייש ופניו אדם לכו"ע אמו טמאה וכן בקריא וקיפופא ובלילית ולר"מ בכל בחו"ע, וע"כ כמש"כ תו' כ"ג א' ד"ה הואיל, כיון שהגוף או כל חלקי הגוף על מתכונת החיים וא"כ גם ושטו נקוב נהי שאינו ראוי לבוא לכלל קיום מ"מ לא גרע מכל הני ולא שייך כ"כ הכא לקרותו גוף חסר, ולפ"ז אף לדידן דקיי"ל דטריפה אינה חיה מ"מ ושטו נקוב אמו טמאה, ובזה נתישב מה שהקשו מסוגין להני דסברי נקובת הושט הוי נבלה מחיים, יעוין יו"ד סי' ל"ג, ועיקר הדבר צריך טעם איך נתמעט טריפה מהא דראוי לברית שמונה או לברית נשמה אחרי שיכול לחיות עד י"ב חדש ודינו כחי לכל דבריו וצ"ע.

יד) את שגלגלתו אטומה אמו טהורה, אע"ג דחסרון עצם הגלגלת לא הוי כי אם טרפה, קים לי' דולד כזה אינו ראוי לבוא לכלל חיות של קימא, ולפ"ז נראה דהא דקאמר רבי כדי שינטל מן החי היינו בשיעור זה הוי גוף אטום וגוף אטום אינו מתקיים כלל, וקים לי' דגוף אטום אינו מתקיים לר' זכאי עד הארכובה ולר"י עד לנקביו, ולפ"ז נראה דלר' זכאי נמי לאו בכל טריפות קאמר, דאע"ג דטריפה אינה חיה מ"מ ראוי לבריית נשמה מקרי ואמו טמאה, אלא דבגוף אטום מלמטה דהיינו חסר ירך קים לי' דאינו ראוי להגמר ולהתקיים, ולפ"ז הא דקאמר דר' ינאי סבר טריפה חיה אינו מהא דמטמא משום לידה במן הארכובה ולמעלה, דשפיר י"ל דטריפה אינה חיה, מ"מ כיון שחי עד י"ב חדש אמו טמאה, אלא דאם איתא דטריפה אינה חיה, א"כ איך קאמר רבי כדי שינטל מן החי וימות הוי גוף אטום הרי מן הארכובה ולמעלה שאם ינטל מן החי הוא מת ואינו גוף אטום, וע"כ דסבר ר"י טריפה חיה, ולפ"ז נראה דאע"ג דאנן לא קיי"ל כרבי אליבא דר"י ור"י משום ריב"י דקיי"ל טריפה אינה חיה, מ"מ לדינא שפיר י"ל דקיי"ל כרבי אליבא דר"י דגוף אטום היינו עד לנקביו דקיי"ל כר"א דניטל ירך וחלל שלה נבלה, ולפ"ז אין הכרח דרבא סבר טריפה חיה מהא דקאמר דירך אחד מן הצד אמו טמאה, ומיושב קו' התו' מהא דאית לי' בבכורות דדבר שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חיה.

טו) פלוגתא דפניו מוסמסין וטוחות הוא אם ולד כהאי ראוי לבריית נשמה, ובתו' ד"ה ליתני, וא"ת והא איכא טובא כו', י"ל דפניו תייש ואפקותא דדקלא שנשתנו לבריה אחרת פשיטא שאין לחוש להן, אבל גוף אטום ופניו מוסמסין דאינו אלא קלקול בצורתו והיה מקום לחוש אחרי שנתמעך ולזה שייך למימר ואין חוששין שמא כו'.

טז) כ"ד א' המפלת בריה שיש לה ב' גבין, לפרש"י בבהמה כו"ע מודים דאינו מתקיים, אלא שמואל ס"ל דנמצא מין כזה ואותו אסרה תורה והלכך במעי אמו שרי, ורב סבר דאינו מין בפני עצמו ובנולד מבהמה אינו מתקיים וע"כ במעי אמו אסרתו תורה, ובאשה פליגי אי מתקיים דלרב אין חילוק בין ולד אשה לולד בהמה ולשמואל באשה מתקיים, וזה דחוק מאד בסוגין דמשמע דבאשה ובבהמה בחד טעמא פליגי, ולפי' זה מאן דסבר באשה לא הוי ולד שפיר מצי למסבר בבהמה מותר באכילה וכן להיפך, ועוד מאין מצאו לחלק בין בהמה לאשה, ונראה לפרש ע"פ פרש"י ז"ל דבאמת גם באשה אינו מתקיים, והא דקאמר שמואל דבאשה הוי ולד היינו כיון דאיכא בריה כהאי החיה, א"כ גם כשנולד באשה ולד כהאי אמו טמאה כפניו אדם וגופו תייש והכא נמי פניו אדם וגופו נשתוה באיזו השתוות דשסועה.

יז) ומבואר בסוגין דבבן פקועה הניתר בשחיטת אמו א"צ שיוכל לבוא לכלל חיות של קיימא, שהרי לרב באשה אינו ולד, מ"מ במעי אמו היה מותר אי לאו שאסרתו תורה, ובכלל זה ושטו אטום ובירך אחד וגלגלת אטומה, ומ"מ נראה דצריך שיהי' באופן הראוי לבוא לכלל חיות כל דהו, א"נ העיקר תלוי שיהי' פניו כתיקונו, אבל כשפניו אדם או דמות יונה גרע טפי אפי' אם הוא חי.