חזון איש/יורה דעה/עד
סימן עד[עריכה]
א) ב"ק צ"ז ב' נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, נראה דלרב אפי' יוצא במלכות אחרת ואין מלכיות מקפידות מ"מ חייב ליתן לו מטבע היוצא במדינה זו, דהא רבא בסמוך בעי לאוקמי הא דשמואל דאמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן באין מלכיות מקפידות, ואפ"ה אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואע"ג דלמאי דמוקים ר"נ הא דשמואל במלכיות מקפידות ולא בחשי אין ראי' דרב פליג אף באין מקפידות, מ"מ לא מצינו דפליגי במלתא דרב, ושמואל מודה במלכיות מקפידות ובחשי, אלא בלא בחשי ואית לי' אורחא למישן ס"ל לשמואל דמצי לפורעו במטבע הפסול, וכש"כ באין מלכיות מקפידות כלל.
ופי' בתו' דדוקא בהזכיר שישלם מעות אבל הלוה סתם מודה רב דפורעו באותו מטבע שנפסל, ולא מבעי ביוצא במלכות אחרת ואין מקפידות, אלא אפי' במקפידות ובחשי, דהרי לשמואל אין דין מלוה על המטבע שנותן לו מטבע היוצא, אלא בלית לי' אורחא למיזל למישן, ואפ"ה דוקא במלוה על המטבע אבל סתמא נותן לו מטבע שנפסל, דלא משמע דלשמואל אין חילוק כלל בין מלוה על המטבע לסתמא, ולק' בעי מני' רבא מר"ח הלוהו על המטבע והוסיפו עליו, ונקט הלוהו על המטבע דהלוהו סתמא נותן לו מטבע הראשון, והרי קיי"ל כשמואל וע"כ רבא ג"כ כשמואל ס"ל ומיירי במלכיות מקפידות או לית לי' אורחא למישן ואפ"ה דוקא הלוהו על המטבע אבל סתמא נותן לו זה שלוה אע"פ שנפסל, וזה דלא כהנה"מ סי' רצ"ב ס"ק י"א, ואמנם באינו נותן לו המעות בתורת מלוה אלא לפקדון אלא שהן מותרין שיש לו רשות להשתמש בהן י"ל דאין דעתו שיחזירנו זה שנפסל כיון שנפסל ברשות הנפקד, וכדברי הש"ך, ועוד דאין שיטת התו' מוכרחת בדעת הרי"ף וכמש"כ המ"מ פ"ד מה' מלוה דאפשר לפרש על המטבע לאפוקי אם פסק על הפירות שנותן לו פירות אף שהוזלו, וכיון דבסתמא משלם באותו מטבע אע"ג דלית לי' אורחא למישן, ה"ה במקפידות ובחשי, ודוקא בהלואה סתם אבל גזלן ומזיק דשמין להן בדמים אין משלמין אלא במטבע היוצא, אבל אין נותן לו מטבע שנפסל אף בפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת, דהא לר"י מתנ' דקתני מטבע שנפסל אומר לו הש"ל, בהכי איירי, ומבואר דבאין המטבע בעין חייב ליתן לו מטבע היוצא, והא דהלואה סתם נותנו מטבע פסול, פי' בתו' משום דבהלואה אפשר לקובעה בתרי גווני, כגון מלוה סאה חטים בחטים, אפשר לקבוע את ההלואה על חטים שיהא חוב הפרעון סאה חטים בין יוקרו בין יוזלו [וביש לו, דאין בזה משום רבית] ואפשר לעשות לה דמים ולקבוע החוב על דמים קצובים כשער של עכשו, וכשמלוהו מעות אם אין חילוף מטבעות אין נפקותא אם החוב מעות כטבע של המטבע בעולם, או החוב כטבע של פירי והמטבעות יחשבו כפירי, אלא שאם נתחלפו המטבעות יש לן נפקותא שאם החוב טבעא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, ואם החוב פירי הוי כהוזלה המטבע ונותן לו אותו המטבע שלוה, ובזה אמרינן דסתמא הוי המטבע כפירי ונותן לו אותו המטבע אע"ג דנפסל.
וכתבו התו' דזה אינו אלא לר"ה דאמר דגם בגזלן אם נפסל אומר לו הש"ל אף בפסלתו מלכות ואינו יוצא במדינה אחרת [וזה מוכח בתו' לק' צ"ח א' ד"ה השף, שהרי שף נפסל לכל המדינות, ועוד דאם יוצא במדינה אחרת מודה ר"י דאומר לו הש"ל אם אין מלכיות מקפידות, וע"כ במלכיות מקפידות פליגי, ולא יתכן דפליגי במקפידות ולא בחשי דא"כ הו"ל לגמ' לפרש] אבל לר"י לא תתכן פלוגתא דרו"ש, דאפי' לוה סתם משלם מטבע היוצא דזה שאינו יוצא לאו מטבע הוא לר"י כיון דגזלן אין יכול לומר הש"ל, ונראה דלר"י נפסל חשיב כנסדק אף במקפידות ולא בחשי אי לית לי' לנגזל אורחא למיזיל למישן.
ב) כתבו עוד דאע"ג דמלוה סתם פורעו באותו מטבע שלוה אף שנפסל לגמרי כדין גזלן לר"ה, מ"מ אם לוה סאה חטים תרומה טהורה אינו משלם סאה תרומה טמאה, דבזה אין דין הלוה כדין גזלן, ונראה דאם בשעה שלוה היו שני מטבעות, אחד חדש היוצא עכשו, ואחד שנפסל ויוצא במישן, ולוה מטבע החדש, אינו משלם אלא מטבע שלוה, וכל הנידון הוא כשנפסל אחר ההלואה, והיינו נמי טעמא דלוה תרומה טהורה אינו משלם תרומה טמאה, שהרי בשעת הלואה איכא תרומה טהורה בעולם ואיכא תרומה טמאה, ותרומה טהורה שלוה לא אירע בה שום דבר אלא הוא נותן לו תרומה טמאה אחרת, ואין נגיעת שרץ בתרומה זו מאורע בתרומה הכללית, משא"כ מטבע שנפסל, שאותו מטבע אילו היה ביד המלוה ג"כ היה נפסל בהכרח.
הנידון בין מלוה ולוה משכחת לה בתרי גווני, אחד, אם לא הוזל הראשון, לוה אומר קח את הראשון בתורת שוה כסף ומלוה אומר כיון שבידך מטבע העכשוי, אינך יכול לסלקני בשוה כסף, ובזה אמרינן דלוה סתם נותן לו הראשון כדין סאה בסאה, הנידון השני, דאזיל הראשון ק"ך בק' של העכשוי, לוה אומר הרי לך ק' שלויתי ומלוה אומר תן לי ק"ך, ובזה ג"כ אמרינן דאינו נותן לו רק ק' כמו סאה בסאה שהוזלה, ואף אם יאמר מלוה תן לי מטבע היוצא פחות מק' אין שומעין לו, וכן בהא דשמואל דאמר יכול לומר לו לך והוציאו במישן היינו אף אם המטבע הנפסל בזול.
יש לעי' אם אין ללוה מטבע הפסול אם יכול לסלקו במטבע החדש ק' תחת ק"ך הפסול, ונראה דמסלקו בק' כיון דמדמינן לי' לסאה בסאה והתם אם אין לו חטים נותן לו דמיהן כשער של עכשיו, ואף אם כלה בכל המדינה מטבע הפסול שיימינן בכמה היה שוה אילו נמצא ונותן לו שויו.
ג) ב"ק צ"ח א' והא איכא שבח נסכא, יש לעי' הלא לעולם ערך הנסכא פחות מערך המטבע דאל"כ היו הצורפין מתיכין המטבע לכלי כסף, וא"כ ליכא שבח נסכא, ואפשר דמ"מ יש למטבע מרובה במשקל הכסף חשיבות טפי דזימנין דנפסל המטבע ושב לנסכא, ולפ"ז הא דאמרינן דאם הוסיפו יותר מחומש מנכינן אין מנכין לפי הוספתו רק שמין שויו לפי תוספת הנסכא וזה מנכינן לו, אבל ביו"ד סי' קס"ה משמע דמנכינן לו לפי חשבון הנסכא, ועוד דהרא"ש כתב דשיעור חומש הוא משום פחת היתוך ושכר צורף, ואינו מובן הלא מטבע שוה יותר מנסכא ואין אדם מתיכו, ועוד אם בא להתיכו יש לחשוב גם מטבע ראשון להיתוך וכמו שהק' הט"ז יו"ד שם, ומש"כ הט"ז שם שיתיך החדש ויעשה מטבע הישן וירויח הנסכא, אינו מובן דהלא אם יעשה מטבע הישן יהי' הפסדו יתר על שכרו שהרי מטבע הישן פסלתו מלכות והוא אינו שוה רק לנסכא.
ונראה לפרש דכונת הרא"ש דכשמוכרין כלי כסף משקל הכסף של הכלי שמוכרין אותו בשקל ד' חומשי שקל, והלכך אע"ג דלא זילא פירי, מ"מ נסכא זילא דמעיקרא היה לוקח כלי כסף משקל ד' חומשין של שקל הקטן בשקל שהלוה, והשתא אם ישלם לו שקל הגדול, יקח כלי כמשקל כל השקל הראשון, ומ"מ מעיקר הדין נותן לו מטבע היוצא כיון דלא הוקר לכל מילי אלא לנסכא, אבל הנידון משום רבית, [תדע דהרי ר"ח סבר אפי' כנפיא כתרטיא ולא חש לשבח נסכא] ומיקילינן בחומש דמטבע יש לו חשיבות כלי, וכשהלוהו שקל הקטן היה מטבע היוצא ועכשו כשנותן לו שקל הגדול אין לו ריוח שאף אם יקנה כלי במשקל שקל הראשון אין כאן ריוח שמטבע חשיב ככלי, וזו כונת הרא"ש, ובפיחת המטבע יש מקום לומר דלעולם חיוב התשלומין הוא שלא יפסיד המלוה בשום דבר ולא סגי בהא דלא אייקיר פירי, ומ"מ עד חומש אין כאן הפסד שאם היה לוקח כלי כסף בשקל הראשון היה משקלו ד' חומשי שקל והשתא יהיב לו שקל היוצא שהוא ד' חומשי שקל הראשון.
ובתשובת הרא"ש כלל ק"ג ס"א, הביא דברי הראב"ד החולק על הרי"ף וסובר דבפיחת אפי' כל שהוא צריך להוסיף בתשלומיו בשביל הפחת דלמה יפסיד המלוה, אבל בהוסיפו אינו אלא משום רבית ולכך הקילו בחומש, ולכאורה אינו מובן אי אזלינן בתר תרעא דפירי למה ישלם הפחת, ואי בתר שבח נסכא אזלינן למה בהוסיפו לא ינכה לו, ונראה דסבר דלעולם צריך הלוה לשלם שלא יהי' למלוה שום הפסד, והלכך בהוסיפו אי אפשר לנכות לו דא"כ יפסיד בקניית פירי, וממילא רווחא דנסכא אין ראוי להחשיבו לעודף שזהו כח המטבע ואם מרויח מטבע דידי' מרויח ורק משום דמיחזי כרבית אסרו בהוספה יותר מחומש, אבל בפיחתו כיון שיש לו הפסד לענין קניית כלי כסף והפסד זה בפחת הכסף של המטבע הוא חייב להשלים הפסדו, וכאילו אין משלם לו את כל מה שלוה, אבל דעת הרי"ף והרא"ש דתרעא דפירי קובעת את ערך המטבע ופחתו בקניית כלי כסף עד חומש לא מקרי פחת בטיבו של המטבע, [ואמנם עיקר דברי הראב"ד הביא הרא"ש בפ' הגוזל בהיפוך דאפי' פחתו יותר מחומש אינו מוסיף] ובמרדכי כתב דשיעור חומש שקבעו בגמ' היינו משום דאין לב האדם להתחשב בכגון זה בשיעור זה, ולפיכך תרעא דפירי קובעת את המטבע וכיון דהן שוין בתרעא דפירי מקרי חדא מטבע בין בפיחתו בין בהוסיפו.
ד) כ' ב"י סי' קס"ה בשם בה"ת אם היה התוספת יותר מחומש או שהוזלו הפירות מחמת התוספת ועבר וקבלו י"א דהוי ר"ק וי"א דהוי א"ר, וסיים ב"י דדעת הר"מ דהוי א"ר שהרי דעת הר"מ דאפי' אמר לו בפירוש לשם רבית כל שלא קצץ הוי א"ר, ותימא דלא נחלקו בסי' קס"ו אלא באמר בשעת הרוחת הזמן או אחר הרוחת הזמן ועדיין ההלואה נמשכת אבל אחר פרעון או בשעת פרעון ודאי אינה אלא רבית מאוחרת, ואין מי שיסבור שהוא ר"ק, ודברי בעה"ת יש לפרש כשפסק עמו דכשיוסיפו על המטבע יותר מחומש או דזילא פירי מ"מ יתן לו החדש וטעמא דמ"ד דהוי א"ר דס"ל דהוי כעין מקח שנוטל מטבע זה ומשתעבד למטבע היוצא בשעת פרעון, והלכך אם עבר ונטל אין מחזירין.
טור סי' קס"ו א"נ י"ל דלא מקרי רבית מאוחרת כו' אבל כיון כו' אסור, פי' הפרישה ר"ק, דאי א"ר היינו רבית מאוחרת ובזה אפי' לפי' קמא אסור, והש"ך סק"ט כתב כונת הטור דהוי א"ר ומשום דרבית מאוחרת קיל טפי מא"ר כמש"כ ב"י סי' קס"א בשם תשובת הרשב"א, אבל סתימת לשון הטור משמע דהנידון אי חשיבא קציצה, גם דברי הב"י צ"ע שכתב דמסתברא כל"ב שכתב הטור דלא מסתבר דאומר בשעת הלואה יהא קיל מנותן בשעת פרעון, ואינו מובן הלא אין כאן נידון להתיר דודאי לא קיל מרבית מאוחרת אלא הנידון אי הוי חמיר טפי מרבית מאוחרת.
איתא בשו"ע סי' קס"ה ס"א, שאם התו' יותר מחומש מנכה את כולו, ולטעם המרדכי משום שחומש לא חשיב ודאי הדין כן, אבל לפי' הרא"ש ראוי להשאיר החומש ולנכות המותר, ואפשר דסוף סוף איכא שבח נסכא שהרי בשקל ראשון לא היה קונה כלי כסף רק ד' חומשי שקל, וע"כ דמשמשין כאן בכח מטבע ואמרינן דמטבע לוה ומטבע משלם כיון דאין שינוי בתרעא דפירי, וכל שיש שבח נסכא יותר מחומש חשיב שינוי מטבע.
מש"כ בחוו"ד דדין פחתו אינו אלא בהוקרו הפירות, תמוה מאד דדין פחתו כדין הוסיפו ואם פחתו יותר מחומש צריך להשלים אף בלא אייקור פירי וכ"ה בהדיא בתשובת הרא"ש שם ובריב"ש סי' קצ"ז, וכן דברי הרי"ף וטוש"ע לא מתפרשי אלא בהכי, ודברי החוו"ד כתבם הרא"ש בפסקיו בשם הראב"ד החולק על הרי"ף, ומש"כ החוו"ד דיתנם בתורת שוה כסף, ז"א דצריך ליתן לו שויו של שקל היוצא.
ה) המלוה חברו מטבע והוזלה ואייקור פירי אע"ג דהסיבה היא במטבע שהושפע שפע של כסף, מ"מ אינו מוסיף לו, דזהו כחו של מטבע שאמרה תורה בגזלן ומזיק דמשלם כשעת הגזילה, וכדאמרו ר"פ הזהב דיוקרא וזולא מתיחס אל הפירי לעולם ולא אל המטבע, ואפי' נפסל המטבע בינתים וקם מטבע חדש כל שלא נשתנה משקלו הרי זה כמו מטבע ראשון בין שהוקרו פירי בין שהוזלו, כיון שאין שינוי המטבע ראוי לגרום שינוי במחיר הפירי, אם הוזלו או הוקרו פירי הוי כהוקרו והוזלו בזמן שהמטבע קיים ולא נשתנה, וכ"ה בהדיא במרדכי, ונראה דאם הוסיפו או פחתו על המטבע וזילי או אייקור פירי דמוסיף או מנכה, חשבינן הבדל יוקרא וזולא בשעה שנשתנה המטבע ולא בשעת הלואה, כיצד לוה הימנו שקל והיו חמש סאין בשקל והוקרו חטים וניתנו ד' בשקל, ונשתנה המטבע ונפחת משקלו וניתן ג' סאין בשקל בשביל שנפחת המטבע רביע, נותן לו שקל ושליש ויוכל לקנות ד' סאין.
ענין המטבעות בזמננו נשתנו שיש מטבעות שאין להם שיווי בחומרם כלום רק שהם כשטר על אוצר הממשלה ובזה הם מקיימים ערכם, וכשנפסלו אינם שוים כלום, ונראה דבזה אפי' לוה סתם אם נפסלו ואינם מטבע כלל חייב ליתן לו מטבע היוצא, דלא חשיב כהוזל, דלא היה לו רק צורה והצורה נאבדה כולה, ואם מטבע החדש נפחת מפני שאין אנשים נותנין לו אמון בערך שהיה להם אמון למטבע הראשון חשיב כנפחת ואם הוקרו פירי בשביל זה יש לחשוב את המטבע החדש כמטבע שנפחת, וצריך להוסיף למלוה את הפחת. [א"ה, ועי' לעיל סי' ע"ב סק"ח].
אם הלוה והמלוה עכשו במדינה אחרת ומטבע שלוה לא אזלא כאן ואין לו דרך למדינה שיצא משם נותן לו מטבע של מדינה היושבין בה כדין נפסל הראשון, וחושבין מטבע של כאן כנגד מטבע שלוה בין אם הוא גדול משל אותה מדינה שיצאו משם בין אם הוא קטן, ואחרי שיש שינוי בתרעא דפירי בשביל ערך המטבע אם של כאן הוא פחות מוסיף ואם הוא יותר פוחת, ולפ"ז אם אחד לוה מאה רוב"ל ברוסיא והם עכשו פה בארץ ישראל והמטבע לירה, אפשר לחשוב את הרוב"ל כנגד הדולר האמריקני [מפני שהדולר לא נשתנה] ואם היה הרוב"ל חצי דולר בשעת הלואה, ועכשו הלירה ג' דולר, יש לחשוב את הרובל אחד משש מהלירה, ומשלם לו 2/3 16 לירה, ואם יש שינוי בתרעא דפירי לא לפי חשבון זה הוא מחמת תרעא דפירי ולא מחמת המטבע. [א"ה, וע"ע סנהדרין סי' מ"ט סק"ב].
ו) שו"ע חו"מ סי' ע"ד ס"ז בהגה' ויש חולקין, הש"ך כתב דאין מי שחולק, ויש כאן לפרש ג' חלוקות, א, בלוה סתם ונפסל דמצי למימר לו הש"ל, וגזר המלך שישלם מן החדש, ב, בהוסיף יותר מחומש או דזילא פירי וגזרו שלא ינכה, ג, בפיחת יותר מחומש או שהוקרו פירי, וגזר שלא יוסיף, ובדין א' לכאורה הוי ככל דין בין ישראל לישראל שאין הדבר נוגע למלכות אם ישראל נוהגין בדין התורה בינם לבין עצמם, ואף אם יקפידו אין זה רק רוע לב, ואין בזה דינא דמלכותא, ומה שהלוה נפטר מחובו במטבע שנפסל, אין זה פוגם ערך מטבע החדש, ודין הב', נמי אין כאן פגם למטבע החדש אם מסלק חובו בפחות, ומקום הנידון הוא בדין ג', שאם אנו נוהגין להוסיף אנו מראין שהמטבע החדש הוא בערך נמוך נגד רצון המלכות, אבל י"ל כיון דמשלם לו במטבע החדש אלא שאנו קובעין את חוב המלוה במנין מתוסף אין כאן נגיעה לפגם מטבע החדש.
אבל בבה"ת שהובא בב"י יו"ד סי' קס"ה ובש"ך שם, מבואר דאף בהוסיף על המטבע וצוה שלא ינכה בפרעון חוב אמרינן ג"כ דד"ד, והדבר צריך טעם מה הפסד יש לו למלך בזה, ובדין ג' שהחליט הש"ך שאף הרא"ש מודה, אין הדבר מוכרע דמדברי הרא"ש נראה שאין כאן פגם למלך אם נפסוק שצריך להוסיף, וא"כ הדין נותן שאף אם קבע בערכאות שלו שישפטו שלא יוסיף הלוה בשביל הפחת זהו רק חק המלך בתחוקת משפטי המלוכה, אבל ישראל עם חברו צריך לדון בדיני התורה, ודעת ריב"ש נראה דכיון שצוה המלך כן הרי מצא בזה חיזוק למטבע שלו, וחשיב דינא דמלכותא.
ז) טור יו"ד סי' קס"ה וכן הדין אם נושאין ונותנין בכספים כו' והם דברי הרי"ף, ור"ל שמשתמשין במטבעות בלא צורה אלא הסכמת המדינה על משקל קבוע כל מטבע, וגם להמטבע תואר קבוע, ויש לזה ג"כ דין מטבע לכל דבר שכל הדברים נערכין ע"פ מטבעות האלה ויש להם חשיבות, ואם הסכימו להוסיף על המטבע עד חומש אינו מנכה, וכן אם פיחתו עד חומש אינו מוסיף כל שלא נשתנה תרעא דפירי, וכן פי' בפרישה, ומש"כ הט"ז לפרש שאינו דרך הלואה אלא דרך משא ומתן לא אתפרש כונתו ז"ל.
ב"ק צ"ח א' תוד"ה עד, ור"ח פי' כו' ולפירושו הוי מלמטה למעלה, אי אפשר לפרש דנקט מלמעלה למטה ועד ולא עד בכלל, דא"כ הו"ל לר"ח לפרש ויהיב לו תמניא דהא בגמ' עד ולא עד נקיט ועד י' בתמניא יהיב לו תמניא, אלא ודאי ר"ח מפרש דעד ועד בכלל וי' בתמניא יהיב לי' י' וחשיב מלמטה למעלה ח' ומחצה בתמניא וט' בתמניא עד י' בתמניא אינו מנכה לו, ויתר מי' בתמניא מנכה לו, ולפרש"י דפי' י' בתמניא יהיב לי' תמניא ג"כ ע"כ הוזכר בגמ' י' בתמניא ועד בכלל וע"כ חשיב מלמעלה למטה, והנה נפקותא בין פרש"י לר"ח בחומש מצומצם, לפרש"י מנכה לו, ולפר"ח אינו מנכה לו, ובמרדכי כתב על פר"ח וזה דוחק דסוף סוף איכא רבית מ"ל מועט מ"ל מרובה ויש לשון אחר מיושב טפי שצוה לתת להם שמונה חדשים בעבור הי' ישנים כו', והדברים תמוהים מאד דלכל הפירושים יש חילוק בין מועט למרובה, ואין חילוק ביניהם אלא בחומש מצומצם אם חומש כיתר מחומש או כפחות מחומש, והמרדכי עצמו שם בתחלת דבריו ז"ל יהיב טעמא לחלק בין חומש לפחות מחומש, וכנראה שסוף הדברים הם גליון בלתי צודק.
ח) נראה דגזלן שגזל מאה דינרין, וכל דינר ו' מעין, וצוה המלך לחשוב את הדינר ה' מעין, והוקרו הפירות נגד הדינר שאינו נחשב אלא ה' מעין, הוי כמו שפסל את דינר הראשון ועשה דינר חדש ופיחתו, דמה לי עושה חדש ומ"ל פיחתו את זה, כיון שהפחת ע"פ צואת המלך הוי כשינה צורתו, ואם בא הגזלן לשלם חשיב ראשון מטבע שנפסל שתות וחושב את הדינר ה' מעין ולא חשיב כהוזל, ולא עוד אלא אפי' גזל דינר והוא בעין חשיב כנסדק לר"י צ"ז א' דחשיב פסלתו מלכות כמינכרא היזיקא, ואינו אומר לו הש"ל, אלא מוסיף לו מעה, ולפיכך גם במלוה על המטבע צריך להוסיף את החלק שפסלתו מלכות, והחוו"ד סי' קס"ה כתב שזה דין הוזל ודבריו ז"ל צ"ע.
ב"מ מ"ד ב' תוד"ה למו"מ, שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר כו' אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר, מבואר בדבריהם דאם הוזלו האיסרין אין לו טענה ללוקח, והטעם דלעולם גזל ונזקין וחוב נקבעין על המטבע החשוב טפי בין המטבעות, והיינו דינרי כסף למ"ד כספא טבעא או דינרי זהב למ"ד דהבא טבעא, וכן במכר בהקפה החוב נקבע על המטבע החשוב, ואף אם הזכירו בשעת חשבונם איסרין היינו משום חשבון הדקים שבדינר וכשאומרים איסר הכונה חלק אחד מכ"ד בדינר, וכשמתעצמים המוכר והלוקח להוסיף ולהפחית רגילים להזכיר איסרין, אבל החוב נקבע על המטבע, ואחרי שאיסרין פירי לגבי דינר, החוב נקבע על הדינר, וכיון שהדינר טבעא והאיסרין פירי כי נשתנה השער ונותנין ל"ב איסרין בדינר חשבינן הזולא על האיסרין, ואף אם הסיבה היתה מחמת סגולת הכסף שהוקר, שכן הוא הדין לחשוב לעולם היוקרא וזולא בפירות, ומטבע כדקאי קאי, [יעוין לעיל סימן ע"ב ולק' סי' קפ"ב].