חזון איש/יורה דעה/סח
סימן סח[עריכה]
א) יו"ד סי' קנ"ז ס"א. [א"ה, עי' לק' סי' ק"ד, ועי' כלאים סי' ד' סקי"ד].
ע"ז נ"ד א' ואונס רחמנא פטרי' דכתיב כו', דעת תו' דלעולם אינו חייב מיתה על מה שעבד מחמת הצלת מיתה, בין בצנעא בין בפרהסיא, ור"ז ורבא פליגי אי חשיב נעבד, ר"ז ס"ל דכיון דאין כאן עבירת כו"מ לא חשיב נעבד, ורבא ס"ל דכיון דהוזהר לקדש השם חשיב נעבד בין בצנעא בין בפרהסיא, ולשון הגמ' קשה לישבו דלמה האריך בדבר שאינו מן הענין הו"ל למימר דאף באונס מקרי נעבד אף דאונס פטור וגם לשון אלא אינו מתפרש.
ובשם הסמ"ג פי' דרבא סבר דבפרהסיא חייב מיתה, וקשה מנ"ל לחלק בין צנעא לפרהסיא כיון דקושטא היא דגם בצנעא הוא מוזהר למסור נפשו ומ"מ אינו חייב דדרשינן וחי בהם, ואינו עובר אלא משום ולא תחללו, מנ"ל דבפרהסיא חייב משום עובד עכו"מ, וי"ל דעיקר עבירת כו"מ היא הסרה מעול מלכות שמים וליתן כח לנברא, וכיון דבפרהסיא אפי' בשאר עבירות יהרג וא"י דמפרסם בעולם פריקת עול, כשעובד כו"מ בפרהסיא חייל עלי' טפי שם עבודת כו"מ כיון דמפרסם שהוא זונה מאת ד' ללכת אחרי אלהים אחרים והוי כעובד כו"מ, וה"נ אמרינן סנהדרין ע"ה א' בב"נ אם מוזהר על ק"ה היינו בפרהסיא אבל לא בצנעא, דבפרהסיא כיון דמינכרא טפי עשיה ביד רמה ופריקת עול שם עכו"מ עלה אבל בצנעא כיון דלא קבלה עלי' רק עושה באונס לאו שם עובד כו"מ עלה ואין ב"נ מוזהר עלה, ומ"מ בישראל שמוזהר עלה אף בצנעא י"ל דמקרי נעבד.
יש לעי' אדמקשה ר"ז אונס רחמנא פטרי' תקשה לי' דאינו עכו"מ כלל למאי דקיי"ל כרבא סנהדרין ס"א ב' דעובד מאהבה ומיראה פטור כיון דלא קבלי' ונהי דמשום מעשה עבודת כו"מ יהרג ואל יעבור מ"מ לאו נעבד הוא, ואפשר דכיון דלאו מלתא פסיקתא היא שהרי אביי פליג התם ומחייב, פריך ר"ז משום אונס, אבל קשה לרבא דאמר דאע"ג דאונס הוא מ"מ חשיב נעבד, תקשה דהרי אונס של מיתה לא גרע מעובד מיראת הפסד ממון דלא חשיב נעבד כיון דלא קבלה ואין כאן עבודת כו"מ כלל, וכן קשה לפי' הסמ"ג דחייב מיתה בפרהסיא, ואמאי הרי אין כאן קבלה, ואף לפי' הי"מ שהביאו תו' סנהדרין שם דבע"ז שעובדין אותה לכו"ע חייב המשתחוה לה מאהבה ומיראה, קשה דהכא קיימינן באנסוהו להשתחוות לבהמתו ולכו"ע בלא קבלה לאו כלום הוא.
וע"כ צ"ל דכיון דהזהירתנו תורה למסור נפשנו יש בזה איסור כו"מ, אלא שאין בזה עונש עובד עכו"מ, אפי' בעושה מחמת אהבה ויראה, וכש"כ מחמת יראת המות, אבל לענין נעבד ס"ל לר"ז דלא מקרי נעבד, אפי' את"ל דעובד מאהבה ומיראה חייב, מ"מ באונס מות דפטור לא מקרי נעבד, ורבא לשיטתו דעובד מאהוי"ר פטור לא הוי מצי למימר בקצרה דגם באונס מקרי נעבד כיון דיש כאן עבודת כו"מ, שהרי לדעת רבא אין כאן כלל עבירת עבודה זרה אלא צורת העבירה, ולזה האריך רבא לפרש דכיון דבכל עבירות אמרה תורה וחי בהם והכא בע"ז אף על צורת העבירה אמרה תורה יהרג וא"י, שפיר אמרינן דמקרי נעבד, ואפי' לר"י דבצנעא יעבור רק בפרהסיא יהרג וא"י, מ"מ בפרהסיא מקרי כו"מ לאסור נעבד, אע"ג דצורת העבירה כאן ראיית אחרים, והיה מקום לומר שאין כאן עבירת כו"מ ואין כאן נעבד.
והא דאמר הכל היה בכלל לא תעבדם, ר"ל כל המעשיות שאסרה תורה הוי בכלל לא תעבדם ומני' אפי' עובד מיראת מיתה שהרי אמרה תורה ולא תחללו כמו שסיים אע"ג דלענין עונש לא חשיבא עכו"מ בלא קבלה, ולכתחלה יהרג משום קידוש השם, מ"מ הוא בכלל עכו"מ.
ב) בומסיאות של עכו"מ בשעת הגזרה כו', לדעת הי"מ בתו' סנהדרין שם אין ראי' מכאן לרבא דהכא בכו"מ הנעבד קיימינן ואיכא עונש מיתה בעובד מאהבה ומיראה, אלא באונס נפשות פטור מעונש מיתה ובזה י"ל דגם באונס חשיב נעבד, אבל אנסוהו להשתחוות לבהמתו דאף בעובד מיראת הפסד ממון אין כאן עונש מיתה דאין עכו"מ בלא קבלה שפיר י"ל דאין כאן דין נעבד, אלא דמ"מ יש ראיה דלא כר"ז דסבר דאין נעבד אלא במקום שיש עונש מיתה.
אימר ישראל מומר הוה כו', שמעינן מכאן דהעובד ברצון חייב מיתה אע"ג דיש כאן אונס נפשות הפוטרו מעונש מיתה, ואין כאן הוספה במעשה עבירה אלא הוספה ברצון הלב, ומיהו בעכו"מ הוספה ברצון הלב הוי כהוספה בעבודת עכו"מ שהרי יש כאן קבלת עכו"מ, אבל יש לעי' בעריות שאנסוהו לבוא על הערוה דמשמע בגמ' דאע"ג דלכתחלה יהרג וא"י מ"מ דיעבד פטור ממיתה, דהא ר"ז יליף עכו"מ מנערה המאורסה, וכ"ה בר"מ פ"ה מה' יסה"ת, אם עשה ברצון מהו שהרי אין כאן הוספת עברה אלא הוספת מחשבה, ונראה דכל דאיכא רצון בטל האונס, וכן מבואר כתובות נ"א ב' דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה חיישינן שמא סופה ברצון ופריך אונס דשריא רחמנא היכי מש"ל, מבואר דאע"ג דהיה אונסה בע"כ ולא הוסיפה ברצונה כלום מ"מ מקרי רצון.
נראה דאף למסקנא דמוקמינן אונס בנסך לה בין קרניה, מ"מ דינו של רבא אמת דאפי' באונס מקרי נעבד ובהמה אסורה לגבוה [ושאר דברים נאסרים להדיוט, וכדאמרו בבומסיאות] וכ"ה בר"מ פ"ד מה' א"מ ה"ו ובהמת חברו כתב בהדיא וע"כ אונס שהזכיר היינו שאנסוהו והשתחוה לבהמתו, ויש לעי' למה נקט התנא בומסיאות אפי' משתחוה לבהמתו נמי, וי"ל כי איתשיל בשעת הגזירה איתשיל.
סנהדרין ס"א ב' תוד"ה ורבא, וי"מ כו', אין כונתם דלדעת הי"מ באמת לא נאמר יהרג וא"י לרבא היכי שכולם עובדים מאהבה ויראה, דהא מבואר בסוגין דאם אנסוהו להשתחוות לבהמתו יהרג וא"י, אלא לקושטא דמלתא ס"ל דמודה רבא בעכו"מ גמורה דחייב אפי' עובד מאהבה ויראה.
ולפי' ראשון דרבא פוטר עובד מאומ"י אפילו בעכו"מ גמורה, נראה דמ"מ עובר משום לא תעבדם דלא גרע מכיבד וריבץ לפניה דלא קבלה, וא"כ דין הוא שיהרג וא"י כדאיתא ביו"ד סי' קנ"ז דבע"ז אפילו על לאו יהרג וכדאמרו פסחים כ"ה א' בעצי אשרה, ומ"מ לענין שיהא הנעבד מישראל אסור ולא יועיל ביטול לא סגי בזה שהרי כיבד ישראל לפני כו"מ דעכו"מ עדיין יש לה ביטול, ולפיכך הביאו ראיה מבומסיאות לרבא דבאונס חשיב נעבד ממש.
ג) יבמות נ"ג ב' אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת, התו' פירשו לענין יהרג וא"י, ופירשו שמדביקין אותו בע"כ וחשיב אונס על הקישוי אלא שיהרג וא"י דלא חשיב קרקע עולם ואע"ג דאין קישוי עברה אלא ביאה מ"מ כיון דהקישוי לעברה ראוי הוא ליהרג כ"כ ריטב"א ואפשר כונתו דמצינו דיהרג אפילו אביזרייהו דעריות כדאמר ס"פ בן סורר והלכך קישוי לצורך עברה חשיב כאביזרייהו כיון דעושה גם את העברה אלא שעברה בלא מעשה והקישוי במעשה, ומ"מ קשה למה לא מקרי אונס ביבמה כיון דסוף סוף הדביקוהו.
ומדברי הר"מ פ"א מה' א"ב ה"ט נראה דמפרש דרבא לענין חיוב מיתה קאמר שאם הדביקוהו ולא אנסוהו על הקישוי ונתקשה חייב מיתה שהרי בעל ברצון דאל"כ לא הי' מתקשה ואינו יכול לטעון יצרו אנסו, וכבר הביא ריטב"א פי' זה וכתב שזה פשיטא, וא"צ רבא לאשמועינן, ומיהו י"ל דהר"מ מפרש כן ומה דפשיטא לי' לריטב"א פשיטא להו להתו' לאידך גיסא דשפיר י"ל שהוא אנוס שא"א לו שלא יתקשה אלא שיהרג משום עריות. והא דכתב הר"מ אבל הבועל אין לו אונס ר"ל בהדביקוהו דומיא דנבעלת, ודין אנסוהו בפחד הריגה אם חייב מיתה לא הזכיר הר"מ שלא נזכר בגמ', וכן נתקשה לאשתו והדביקוהו לא הביא הר"מ שלא נזכר בגמ' לענין חיוב מיתה, והדין פשוט שהוא פטור, והר"מ לא איירי ביכול להנצל אלא שהוא ירא מפחד מיתה אלא באינו יכול להנצל כלל.
והמ"מ כ' וז"ל וי"מ שאם אמרו לי' עכו"מ לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עליה מומת על ידיה לפי שאין קישוי אלא לדעת וזה דעת רבנו עכ"ל, ודברי המ"מ המה מהרשב"א וכונתו דמפרשים דאם היה מקושה בהיתר ואנסוהו לבוא על הערוה בפחד מיתה אם לא מסר עצמו למיתה ועבר עבירה אינו חייב מיתה דלא חייבה תורה מיתה על מעשה אונס ואין על מעשה אונס שם עברה גמורה להמית עליה בב"ד, ומ"מ אם לא היה מקושה ונתקשה ובא על הערוה כדי להנצל ממיתה חייב מיתה כיון דדינו ביהרג וא"י כשמתקשה לדעת חשיב כמעשה גמורה להיות מומת ע"י, אבל הרשב"א חולק על זה דגם זה חשיב אונס ואין מומת ע"י, ומימרא דרבא בהדביקוהו, אמנם מש"כ המ"מ שדעת הר"מ שהוא מומת בנתקשה צ"ע דדברי הר"מ מתפרשים בפשיטות בהדביקוהו וכמש"כ לעיל. [א"ה, וע"ע חלק אה"ע נשים סי' ד' סק"א, י'].