חזון איש/יורה דעה/מ
סימן מ[עריכה]
יו"ד סי' קי"ב ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' ב' ס"ק כ"ג].
יו"ד סי' קי"ג ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' ב' ס"ק כ"ג].
יו"ד סי' קי"ג ס"ח. [א"ה, עי' לק' סי' ס"ג סק"ח].
יו"ד סי' קי"ג סי"ג. [א"ה, עי' מעשרות סי' ד' סקכ"ג].
יו"ד סי' קי"ד סי"ב. [א"ה, עי' לעיל סי' ט"ו סק"ד].
פלוגתת גאוני נרבונא שהביאו תו' ע"ז ל"ה א' שהתירו גבינת עכו"מ במדינה שהכל מעמידין בפרחים, עם מקצת הגאונים שהביא הר"מ פ"ג מהמ"א שאוסרין אפי' מעמידין בעשבים, אינו אם איסור הגבינה הוא דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו אפי' כשבטל הטעם, דודאי כל גזירה שגזרו חכמים הוא דבר שבמנין וכדאמרו בגמ' שם גזירה חדשה היא ואין מפקפקין בה, אלא גאוני נרבונא סברי, דמתחלה לא גזרו אלא שלא לסמוך על רוב או על אומן לא מרע אומנתו או שאינו חשוד להכשיל במקום שאין לו הנאה וכיו"ב שמן הדין יש לסמוך על כל זה ולהתיר, וגזרו להחמיר בזה, וכגון טעם גילוי אין לחוש מן הדין כמו שלא גזרו על חלב בשביל זה, משום שרגילין לכסות מפני מנקיותא אף שבתו' כתבו לחלק בין גבינה לחלב מ"מ מעיקר הדין אין לחוש גם בגבינה, וגזרו לחוש, וכן לטעם שמעמידין בעור קיבה, היינו דרוב הגבינות מעמידין בקיבה ולא בעור, ואף בספק יש להתיר משום דליכא טעמא ומעמיד אינו אלא מדרבנן, וגזרו לחוש למיעוט, אבל אם אנו יודעין הדבר בודאות לא גזרו מעולם, וכמו דמיקילין בחלב באין בעדרו דבר טמא, וכיו"ב.
ומקצת הגאונים האוסרין ס"ל שגזירת הגבינה היתה אפי' בידיעה ודאית שהעמידו בפרחים, ולדעת זו נראה דאפי' ישראל רואה לא מהני, שהרי הביאו דעת מהר"מ בתשובה דאפי' ראה ישראל לא מהני [עי' בהגר"א סי' קט"ו סקי"ד], והוכיח כן מן התוספ' דקתני העמידה ישראל ועבדה עכו"מ מותר והיינו שהטיל ישראל את הקיבה לתוך החלב אלמא דראית ישראל לא מהני, ובתוספ' קתני לה בחדא מחתא עם פת דבעינן אפה ישראל וראית ישראל אינה כלום, וכיון דמה דמצינו בהדיא בדברי הראשונים היא דעת גאוני נרבונא המתירים ע"פ מנהג המדינה ודעת מהר"מ האוסר אפי' בראי' אין לנו לעשות דעת שלישית לחלק בין מנהג המדינה לראי' דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והלכך אית לן למנקט דהאוסרין שלא לסמוך על מנהג המדינה דסוברין דגזרו אף ביש לנו ידיעה ודאית אוסרין גם בראה ישראל, וכן מוכח בדברי הר"מ שם שכתב שגזרו על כל גבינת העכו"מ בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר גזירה כו', ואם אין בכלל זה רק שלא לסמוך על מנהג המדינה נופל הלשון שמעמידין, אבל לשון שהעמידוה היינו נידון גבינה פרטית ואין הענין מדבר אלא בראית ישראל, מלבד שאם היה היתר בראי' היתה בזה מדתו של הר"מ לפרש דברים ברורים דבר שהוא רב הערך בהוראה ופוגשים בו יום יום, וכן נלמד מדברי ריב"ש סי' שצ"ד שדייק מדברי רי"ף שאסור אפי' בידיעה ודאית מדלא הביא במס' ע"ז טעם האיסור, ש"מ שאין לן נפקותא בטעמא דאסור בכל גוונא, ואם בראיית ישראל מותר אכתי יש לנו נפקותא רבא בהטעמים דלטעם גילוי צריך ראי' בשעת חליבה, ולטעם מעמידין בעור סגי בראית הטלת הקיבה או הפרחים, וכן להיפוך לטעם גילוי א"צ הישראל לראות במה העמיד אלא סגי לראות שלא נשאר החלב בחדר בזמן שאין שם אדם, אלא ודאי דעת ריב"ש דאפי' ראיה לא מהני, וכן נקטו בפשיטות הט"ז והש"ך והגר"א דלדעת האוסרין לא מהני ראית ישראל.
ולדינא כתב ב"י סי' קט"ו דהנוהגין היתר במקום דמעמידין בפרחים יש לבטל מנהגן וכתב וז"ל ואע"פ שכתבו התו' דבהרבה מקומות אוכלין אותן כו' וגם גאוני נרבונא התירו אותם כו' אין זה כדאי להתירם עליו דהנך גאונים הוו סברי דהלכה כמ"ד מפני שמעמידים בעור כו' אבל לר"ת דסבר דהלכה כריב"ל כו' משום גילוי איכא למימר דהשתא נמי אסור כדכתב בסמ"ק וכ"ש במקום שהרמב"ם והרשב"א שהם עמודי עולם אוסרים, והנה מבואר מדברי מרן דבעצם מחלקותן של הפוסקים אם גזרו גם בידיעה ודאית אין בנו כח לאסור נגד גאוני נרבונא, ולזה הוסיף דהם לא ס"ל טעם גילוי ולכך התירו אבל אנן ס"ל גם טעם גילוי ויש לן לאסור גם במקומנו אף שאין אנו נזהרין בגילוי, ולכאורה אין דברי מרן ז"ל מובנים דהא דעת גאוני נרבונא שלא גזרו אלא לחוש למיעוט ולא לסמוך על הרוב אבל בידיעה ודאית לא גזרו וא"כ גם לריב"ל דגזרו משום גילוי יש להתיר במקומנו שאין נחשים מצוים, אמנם דעת ב"י דזה שאין נחשים מצוים הוי רק רוב ולא ידיעה ודאית והלכך מודים גאוני נרבונא דלטעם גילוי אסור גם במקומנו וכמש"כ הרמב"ן הסמ"ג והסמ"ק, ולמדנו מדברי ב"י דהרמב"ן וסמ"ג וסמ"ק שאמרו דלטעם גילוי יש לאסור אף במקומנו, אין דבריהם מכריעים שאין מנהג המדינה מצלת מחשש מעמידין בעור, דמנהג המדינה דליכא אפי' מיעוט שמעמידים בעור חשיבא ידיעה ודאית.
והנה לדינא כתב הרמ"א דמדינות הנוהגים היתר ע"פ קדמונים אין לבטל מנהגן, ודלא כב"י, וכתב עוד דאם ראה ישראל החליבה והעמידה נוהגין היתר, והנה מבואר דלא התיר בראיית העמידה לחוד מפני שחששו לטעם גילוי וכמש"כ ב"י, אבל בראה ישראל החליבה והעשיה שכבר יצאנו מגילוי ומהעמדת עור נוהגין להתיר, והוא כדעת גאוני נרבונא, אלא שהם לא חששו כלל לטעם גילוי, ואנן מחמרינן, והש"ך והגר"א דעתם כדעת האוסרין, ואמנם הנו"ב תנינא או"ח סי' ל"ז הוכיח דגם דעת רשב"א הראשון והמרדכי להתיר בראה ישראל, וגם הר"מ בפי' המשנה כתב להתיר בראה ישראל, וגם בס' היד כתב האיסור בשם מקצת גאונים, ומשמע דרבים פליגי עליהו ואף שהר"מ לא הקיל נגדן למעשה מ"מ יש לנו רשות לסמוך על גאוני נרבונא [ושאר מקומות שנהגו היתר שהביאו התו'] והרשב"א הראשון והמרדכי דמתירים, ודעת ר"ת דאית לי' דלדידן מותר אפי' במקום דיש לחוש שהעמיד בעור דקיי"ל כריב"ל דגזרו משום גילוי אבל לחשש מעמידין בעור יש לסמוך על מה שיש להתיר מן הדין ומן הדין איכא ס"ס שמא העמיד בקיבה ושמא ליכא טעם עור, ומה שגורם הקפאה אין זה מעמיד, ומש"כ ב"י דלא אמר ר"ת למעשה תימא דבמרדכי הביא תשובת ר"ת וז"ל כל עצמי אני מתיר גבינת העכו"מ כו' מבואר דהורה כן למעשה, ובהגהמ"ר הביא תשובת ריצב"א ג"כ דמן הדין יש להתיר ובמרדכי הביא תשובת ר"י בהניח הגבינה ביד עכו"מ דלדינא קיי"ל כריב"ל ואין אנו נזהרים בגילוי, ותשובת ר"י שהביא ר"ן הוא שלא לפרוץ גדר.
והנה הרמ"א הביא המנהג שמקילין לסמוך על המתירין בידיעה ודאית אבל להחמיר גם מטעם גילוי, והלכך הצריך ראי' החליבה והעשי', והתיר דיעבד בלא ראה החליבה רק העשי' והיינו שלא לחוש לטעם גילוי במקומותינו, אלא לטעם העמדה בעור, ובזה לסמוך על המתירים.
ונראה דדוקא בהיה בדעתו לעמוד על החליבה אלא שאירע שבא לאחר החליבה אז מתירין דיעבד אבל אם פשע ישראל וסמך על היתר דיעבד של הרמ"א אסור דיעבד.
והנה לפי שורת הדין יש להתיר לדברי הרמ"א במקום שכל המדינה מעמידין בדבר המותר אם יעמוד על החליבה, ודיעבד אף אם לא עמד על החליבה, [והיינו שהיה דעתו לעמוד על החליבה ונאנס אבל אם פשע לא כמש"כ לעיל] אבל כיון דלא הוזכר ברמ"א אלא ראה עשי' הבו דלא לוסיף עלה, דאפשר דהאוסרין ס"ל דמנהג המדינה אינו אלא כרוב ולא מקרי ודאית, וגם בראי' אין הפרצה כל כך אבל להתיר בכל המדינה הפרצה יתירה, ואין להתיר אלא במקום שנהגו מקדמונים, ואף אם יעמדו על החליבה אין להתיר עד שיראה העמידה.
הגר"א ז"ל הביא דברי מהר"מ בתשובה שהוכיח מן התוספ' דלא מהני ראית ישראל דקתני פת שאפה ישראל כו' וגבינה שהעמידה ישראל אע"פ שהעכו"מ עבדה מותר, ומבואר דבעינן ישראל העמידה ולא סגי בראי', ואפשר לישב דבהעמידה סגי למקרי גבינת ישראל, והלכך לא חיישינן תו שמא נתן אח"כ את עור הקיבה כגון שיצא ישראל והניחו לנכרי בחדר אף שיש שם בחדר עור קיבה שאין חשוד להכשיל בלא הנאה, אבל בראה ולא העמיד אכתי הוא בגזירת גבינת נכרי ולא סמכינן שאינו חשוד להכשיל, אבל בראי' מתחלה ועד סוף י"ל דמותר.
כללא דמלתא, דעת ר"ת דקיי"ל כטעמא דריב"ל דהוא משום גילוי, ולהעמדת עור לא חיישינן שלא גזרו עלי', ומן הדין בלא גזירה לא חיישינן דהוי ספיקא דרבנן שעל הרוב אין טעם עור ומעמיד אינו אלא מדרבנן או דלא חשיב מעמיד שאינו אלא גורם להקפא, או שאין החימוץ שבעור עיקר העור, וכש"כ בשרוב המעמידין בקיבה ולא בעור, וכיון דטעמא משום גילוי דעת ר"ת דודאי לא גזרו במקומות דישראל עצמן אינן נזהרין בגילוי, ולדעת זו א"צ לא ראית החליבה ולא ראית העשי', ובמרדכי משמע שנהגו כן למעשה ע"פ ר"ת, ובהגהמ"ר הביא שכן דעת ריצב"א, וגם ר"י שהביא המרדכי כתב דהטעם משום גילוי ויש להקל לדידן.
ואמנם הרמב"ן וסמ"ג וסמ"ק, כתבו דגם לטעם גילוי יש להחמיר אף במקומות שאין נזהרין בגילוי.
ודעת הרי"ף והר"מ דקיי"ל כטעם שמעמידין בעור, ומשמע בר"מ דלא ס"ל טעם גילוי [מדהצריך לאסור במקומות שמעמידין בעשבים משום גזירה ולא אסר משום גילוי ואפשר דס"ל כסברת ר"ת דבמקום שאין נזהרין בגילוי אין לנהוג איסור בגבינה].
והרשב"א ועוד פוסקים משמע דחוששין לב' הטעמים.
והנה גאוני נרבונא התירו במקום שכולם מעמידין בפרחים, ונראה דס"ל כר"ת דמשום גילוי אין לחוש לדידן, אלא דס"ל דיש להחמיר גם לטעם מעמידין בעור, והלכך לא התירו אלא במקום דמעמידין בפרחים.
ואמנם הר"מ בשם מקצת גאונים אוסר אפי' מעמידים בפרחים, ומשמע דאפי' ראה ישראל שהעמיד בפרחים אוסר, וכ"כ בהדיא מהר"מ בתשובה שאסור אפי' ראה ישראל שהעמיד בדבר המותר.
והנה הב"י כשדן נגד מנהג איטליא שמתירים במעמידים בפרחים, לא מצא לאסור אם לטעם גילוי מותר, דהרבה ראשונים הם בשיטת ר"ת, שאין חוששין כלל לשאר טעמים, ולטעם מעמידין בעור ג"כ אין האיסור ברור שהר"מ לא כתבו אלא בשם מקצת גאונים ולעומת זה התירו גאוני נרבונא, ובשל סופרים הלך אחר המיקיל, ולזה הוסיף ב"י שגם לטעם גילוי רמב"ן סמ"ג סמ"ק אוסרין, וא"כ לב' הטעמים הוי פלוגתא דרבוותא, ולא עוד אלא שאפשר דגאוני נרבונא היו מודים דלטעם גילוי אסור לדידן אלא דלא ס"ל טעם גילוי כלל ואנן ס"ל טעם גילוי, ומ"מ יש מקום להקל בפלוגתא דרבוותא בשל סופרים, אלא שהמנהג להחמיר ואין לפרוץ גדר, אלו דברי מרן בב"י.
ובראה החליבה והעשי' שיצאנו כבר מחומרת הרמב"ן סמ"ג וסמ"ק לטעם גילוי, לא שמענו דעת ב"י, שהרי בזה לדעת ר"ת ור"י וריצב"א דקי"ל כטעם גילוי מותר בהחלט אף לדעת רמב"ן ודעמי', ולדעת רי"ף ור"מ דקיי"ל כטעם מעמידין בעור, הלא גאוני נרבונא מתירים בידיעה ודאית וכש"כ בראי', והרמ"א הקיל זה בהדיא, ואמנם בראה עשי' ולא ראה החליבה, בזה יש לנו חומרת הרמב"ן ודעמי', לחוש לדעת ר"ת ודעמי' דקיי"ל כריב"ל, ומ"מ הקיל הרמ"א דיעבד, שהרי יש לנו דעת ר"ת ודעמי' דלדידן אין לחוש לגילוי, ודעת גאוני נרבונא דבידיעה ודאית מותר אף לטעם מעמידין בעור.
כתב בהגהמ"ר [נדפס תחת שם שה"ג] פא"מ, שמן הדין היה ראוי להקל אפי' כשאינו עומד על החליבה, כיון שדעתו של עכו"מ לעשות גבינה, אבל נהגו להחמיר לעמוד על החליבה ואין להקל בדבר אבל דיעבד יש לחוס על ממונן של ישראל שלא לאסור את המותר, ושמע ר"י שמעשה היתה לפני ר"ת והתיר, וכ"ה בהג"א, והנה בודאי ר"ת היה מתיר לכתחלה בראה החליבה והעשי', דהרי לר"ת הטעם משום גילוי ואפי' אם באנו להחמיר שלא לסמוך במה שבמקומותנו אין אנו נזהרים בגילוי וכדעת הרמב"ן מ"מ בראה ודאי לא היה חוכך ר"ת כלל, ומבואר לפ"ז דר"ת התיר דיעבד אפי' לא ראה החליבה היינו שיראה העשי', אבל לא הצריכו לישראל להעמיד בעצמו, דא"כ היה הדבר מפורש בדבריהם, ומבואר דגם ר"י לא ערער על הוראה זו, ולמדנו דאע"ג דר"י השיב לפרובנציא לנהוג איסור בגבינת עכו"מ היינו שלא לבטל כל הגזירה, אבל במקרה דיעבד, דעת ר"י להתיר על סמך שאין אנו נזהרים בגילוי, וכן מבואר דעת ר"י בעובדא שהניח הגבינה ביד נכרי ושכחו הדפוס בבית עכו"מ כמש"כ לעיל, ומבואר דגם ר"ת לא התיר לנהוג היתר לכתחלה, רק החזיק הדבר להיתר מן הדין אבל אין לפרוץ גדר אחרי שברוב המקומות נהגו איסור.
והנה אנן מחמרינן גם לטעם מעמידין בעור, וכדעת הרי"ף והר"מ, ומ"מ העתיק הרמ"א דין עמד על עשי' ולא עמד על החליבה, שהדין אמת גם לדידן, דכיון דאנו סומכין דיעבד על סברת הפוסקים דלא גזרו במקום שיש ידיעה ודאית, יצאנו בין מחשש גילוי ובין מחשש העמדת עור, אבל לא להתיר במעמידין בפרחים, דא"כ אנו מבטלים כל הגזירה, ואין לפרוץ גדר.
כ' הגר"א סקי"ג להוכיח דלא פליגי רבנן בגזירת גבינה מדפריך בגמ' ישנה תשתרי יבשה תשתרי ודלמא אין ה"נ אלא ודאי קים להו דלא חלקו חכמים ופריך למה לא חילקו, וצ"ע דאי לא חילקו חכמים ואסרו אפי' במקום דליכא טעמא א"כ מאי פריך ישנה תשתרי יבשה תשתרי, אלא ודאי משמע שאין לאסור במקום דליכא טעמא למיסר ולכך פריך יבשה תשתרי, והא דקים לי' שהיא אסורה, י"ל ממעשים בכל יום, ומיהו אין להוכיח מכאן דאין לאסור אלא במקום דאיכא טעמא לאסור, די"ל דגבינה חדשה וישנה או יבשה ולחה הן כב' מינים ואין ראוי לאסור זו בשביל זו, ומיהו לפ"ז מסתבר דה"ה מדינות שאין נזהרין בגילוי אין ראוי לאסור עליהן כשגזרו משום גילוי, וכדעת ר"ת ודעמי'.