חזון איש/יורה דעה/לז
סימן לז[עריכה]
א) יומא פ"ד ב' הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתיהו, רש"י פי' מקצתיהו אין מפקחין, והא דפריך מהא דאמר שמואל לפקח עליו את הגל צ"ל כמש"כ הרמב"ן דבשוק שנמצא מצוין עכו"מ וישראל והוי כפריש כולהו, והלכך מסקינן דאפי' ברוב עכו"מ מפקחין, ותימא דהרמב"ן ז"ל שם מפרש דעת הר"מ דפסק דברוב עכו"מ אין מפקחין משום דר"י פליג אדשמואל, והלא ע"כ הא דשמואל כפריש כולהו מדפריך דשמואל אדשמואל וכמו שהוכיח הרמב"ן בסוף דבריו ומאי דעתו ז"ל בריש דבריו, ואפשר דמשמע לי' לגמ' הא דתינוק הנמצא בכל גווני בין באיכא סיעה של ישראל ונכרים בפלטיא, ובין נפל מיחידים דלא הוחזק ישראל ביניהם, ופריך דשמואל אדשמואל בנפל מסיעה דהוחזק ישראל ביניהם [וכל שזמן נפילת התינוק מסופק ובזמן המסופק עבר ישראל בפלטיא מקרי הוחזק ישראל] ומסיק דשמואל אסיפא קאמר וא"כ שמעינן דאפי' בלא הוחזק ישראל לא אזלינן בתר רובא ופליג שמואל אדר"י, וא"כ לא מחלקינן בין פריש כולהו למקצתייהו ולר"י אפי' פריש כולהו אין מפקחין, מיהו תימא איך יתכן לפרש כן דעת הר"מ הלא כתב בהדיא פ"ב מה"ש ה"ך דפירש אחד לחצר אחרת מפקחין.
והמ"מ שם פירש ע"פ דעת הר"מ דפירש מקצתיהו מפקחין ופירשו כולהו אין מפקחין דבטל קביעותיהו ואזלינן בתר רובא [ומש"פ רבנו דלא כשמואל עדיין לא נתישב ומש"כ הל"מ אינו מספיק ודברי הרמ"ה מבוארים ומש"כ לישב אינו מובן וכבר כתב הב"מ אה"ע סי' ד' דעדיין לא הגענו לעמק דעת רבנו בזה] וכן פי' הרא"ש ושמעינן מכאן דאפי' בדבר הניכר לא הוי דין קבוע אלא כשהאיסור וההיתר קבועין ומונחין במקום ידוע ותשע חנויות מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה והיו עוברין החנויות בפלטיא ולקח מאחת מהן ושכח מאיזה מהן אזלינן בתר רובא כיון שאין החנויות קבועין וכ"ה בהדיא בכ"מ כאן במה שהשיבו להרמ"ה, וכדאמר כתובות ט"ו א' דבסיעה אף באזלה איהי לגביהו חשיב רובא ולא קבוע, ובנזיר י"ב א' דלמא בשוקא אשכחה כו', מיהו י"ל דאם לקח וידע מאי לקח ואח"כ שכח לכו"ע הוי קבוע בין שלקח בשעת חנייתן ובין שלקח בעת הנדתן, וה"ה בפירש מעצמו וישראל ראהו ואח"כ שכח, כי אנן קיימין בפירש מעצמו קמן והרואים אינם יודעים מי האסור ומי המותר אלא שבעיר הדבר ידוע וכיון שידוע בעיר הוי קבוע ובזה חלוק בין קובעין מקום חניה לעוברין ובעוברין אין דין קבוע וזה שנפל קמן שרי, ואפשר דדוקא בלא ראינו ממי נפל אבל נודע ממי נפל ואח"כ נשכח לא, ולפ"ז אף בידוע האסור והמותר להרואין שרי כיון שלא הבחינו ממי נפל.
ב) ג' קבועי דאוריתא, לקח וידע ואח"כ שכח, נפל קמן בין שידע ושכח בין שלא הבחין ממי נפל, [וי"א שאין זה האחרון דאוריתא עי' ש"ך סי' ק"י סקכ"ב], נעשה דבר מעצמו במקום קבוע והאיסור וההיתר תלוי בו, כמו נפל מפולת יומא פ"ד ב' ואזלא איהי לגביהו כתובות ט"ו א', ובקבוע זה השלישי בעינן תנאי קביעות מקום ואם הם בדרך ואזלא איהי לגביהו נמי אזלינן בתר רובא ונלמד כן מהא דפירשו כולהו יומא שם.
כ' המ"מ שם דהא דפירש מקצתיהו לא הוי קבוע מעיקר הדין ולא הוי כט' חנויות ולקח מאחת מהן משום דבשעת פרישה עדיין אין לנו נפקותא לדון מי הוא, ולכאורה לא היה צריך המ"מ טעם זה אלא בפירש קמן, אבל לא הוזכר כאן בגמ' דפי' קמן, ונראה דכונתו ז"ל אע"ג דהספק נולד בשעת פרישה מי הוא אם ישראל או נכרי ואילו סיבת האיסור וההיתר היה תלוי במהות הפרישה היה דינו כנולד הספק במקום הקביעות, מ"מ כיון דבשעת פרישה אין לנו צורך להחליט מי הוא הפורש, אלא אח"כ אירע הדבר דינו כנולד הספק אחר הפרישה.
ג) קבוע דרבנן דהיינו דברים החשובים דלא בטלי דינם כקבוע דאוריתא שצריך קביעות מקום ובשעה דניידו בטלה קביעותיהו ובטלי.
ואיתא יו"ד סי' ק"י ס"ו בהגה' דאם נתפזרו כולן מותר ליקח מהן וא"צ לשייר רק ב' האחרונים, ומבואר בל' המ"מ דדוקא נתפזרו כולם אבל כל שנשאר אחד קבוע מקרי פירש מקצתייהו ומפקחין וה"ה הכא אסור ליקח מן אותן שפירשו [לדעת השאלתות והרשב"א אי פירש קמן, ולדעת ר"י אף בפירש ואין רואה] ואע"ג דנתערב חד בט' ופירשו ט' ויש ודאי רוב כשרים מ"מ כל שנשאר קבוע דיינינן כל אחת לעצמה וכאילו פירש מן הקבוע, והרי פירשה ראשונה אסרינן לה ולא שרינן את הקבוע וכן בשני' ובשלישית וכן בכולן ואין חילוק בין פירשו אחת אחת לפירשו בב"א, וכשפירשו כולן ולא נשאר קבוע כלל, חזר לידון בתערובות שאינו קבוע ואמרינן כל דפריש מרובא פריש אע"ג שאין האיסור בטל, ואילו היה בטל האיסור היה רשאי ליקח כולן, ובשביל שאין האיסור בטל משייר ב' האחרונות, וכמש"כ הרמ"א, ונראה דדוקא בשאוכל אחת אחת אבל אם לקח רוב התערובות וקבעינהו נאסרו מדין קבוע ואסור ליקח מהן אפילו אחת אחת, ויש ללמוד זה מהא דזבחים ע"ג ב' שמא יבואו י' כהנים ופרש"י דהוי רוב התערובות אלמא כל דהוי רוב בב"א אסור ולמאי דס"ד בגמ' שם דין כבש והניד כדין ניידו ממילא ומה שפירש מותר משום דבטלה קביעותיהו ואפ"ה אסור ליקח רובא בב"א וה"ה בנתפזרו כולן לדידן, ואע"ג דבגמ' הזכירו בב"א נראה דכיון דאסורים בב"א ומספקינן דאיסורא בגויהו ה"ה הוקבעו אסורין והא דלא אמר בגמ' שמא יבואו עשרה בב"א בעזרה חדא דאית בי' תרתי קאמר שמא יבואו בב"א ממש וממילא משתמע דקבעותא אוסרתן ולמאי דמסיק בב"א אי אפשר דכל אחד רודף אחר שלו צ"ל דלפי הרגיל כל אחד שוחט שלו בעזרה קדם שבא חברו ואין לחוש שיתכנסו רובן, והא דאמר דמגיסתא לא אסירא, נראה דר"ל אף את"ל דהאימורין הוי כדבר חשוב דלא בטל מ"מ כיון שאין ברובא ודאי איסור אלא חוששין שמא איסורא ברובא איתא כל שנשחט בהיתר והחזקנו כל אחת להיתר לא גזרו חכמים תו למיסר הקטרת אימורין ומוקמינן אדינא דמה"ת ברובא בטל.
נמצינו למידין דבין בנתפזרו כולן קמן, ובין בפירשו מקצתן דלא קמן לד' המתירין לוקח אחת אחת ואוכל עד ב' אחרונים, לקח רובא וקבעינהו נאסרו ואין אוכל מהן אפי' אחת ואפי' פירשה אחת מהן אח"כ דינה כפירשה מן הקבוע ואם פירשה קמן אסורה לכו"ע ואם פירשה דלא קמן תליא בפלוגתא.
ד) שבתי וראיתי דל"מ כן בפוסקים אלא בין בפירשה ממילא לדעת המתירים ובין בפירשו כולן, כל שההיתר נעשה אחת אחת אע"ג דקבעינהו אח"כ מותרים והלכך בפירש אחת אחת מעצמו ובא ומצא רובן מופרשים כולן מותרים, וכ"ה בש"ך ס"ק ל"ד דדוקא פירשו מחציתן בב"א אסורין אבל פירשו אחת אחת אע"ג דהשתא פירשו רובן מותרים ומשמע אע"ג דהוקבעו שכבר הותרו, וכ"מ בשו"ע ס"ה, דכל מה שלקחו מהמקולין קדם שנודע מותר ומשמע אף שהן רוב והן קבועין, וכן נלמד בגמ' זבחים ע"ג ב' דלא חששו אלא דלמא יבואו י' כהנים ויקחו בב"א ופרש"י דכיון שנשחטו רובן בב"א יש לחוש דאיסורא ברובא איתא, אבל מה שהוקבעו בעזרה רובא בב"א לית לן בה, ובפמ"ג נסתפק אם רוב הבשר ביד אחד אי שרי, ולהאמור יש חילוק שאם נטלן מעט מעט שרי ואם נטל רוב בב"א או מחציתן אסור, וכן מסקנת הפמ"ג, ואם העביר הבעלים מבית המטבחים למקולין מיעוט מיעוט ג"כ שרי אע"ג דבשעה שנודע הרוב במקולין.
ואם נתפזרו כולן נוטל אחת אחת עד שנים האחרונים וכל שנטל מותר אבל אינו נוטל מחצית בב"א, והאי נוטל אינו ביד אלא נותן עיניו במה שירצה להפרישן והנשארין נאסרין ואינו יכול לחזור ולהניח שתים שנטל וליקח שתים אחרונות שהניח.
והא דאותן שלקחו קדם שנודע שרי היינו דוקא בנשאר במקולין רוב כשר או פלגא ופלגא אבל אם נשאר במקולין רוב טריפה [כגון שבהמה אחת טריפה ונשאר במקולין רק אחת שבשעה שלקח באחרונה לא שייך לומר כל דפריש מרו"פ] וכש"כ כשלא נשאר במקולין כלום אם אין ידוע מי שלקח ראשון ומי אחרון כולן אסורין וכדין פירש ממילא דב' אחרונים אסורין וכדאי' סי' ט"ז לענין אוא"ב ובסי' נ"ז לענין דרוסה ובסימן זה בנתפזרו כולן, והטעם דדבר חשוב אמרו חכמים דלא בטל, ואילו היה בטל היו כולן מותרין ועכשו שאינו בטל רשאי ליקח אחת אחת ולתלות כל דפריש מרו"פ עד שנים אחרונים, והחמירו עוד חכמים שאינו רשאי ליטול אחת אחת שנתנו דין קבוע, ומתנאי קבוע שצריך שיהא נח במקומו, והלכך אי כביש ונייד זה שיצא אבד קביעותי' ורשאי לעשות כן עד שנים אחרונים, והחמירו חכמים שלא להניד אלא א"כ פירש ממילא [לדעת החולקים על ר"ת] והנה פירש ממילא אין בו חומרת קבוע אבל עדיין יש בו דין דבר חשוב לא בטל, והלכך אם פירשו כולן בב"א כולן אסורין אע"ג שאינן קבועין אלא שרשאי ליקח מהן אחת אחת עד שנים אחרונים, ואם לקח ט' מי' ואין ידוע זה שלקח באחרונה כולן אסורין דכיון דלקחן והוקבעו בידו ואחד איסור ולא בטל כולן אסורין, וה"ה בלקח מן המקולין ולא השאיר שנים האחרונים, ואם ידוע מי לקח באחרונה הוא אסור והראשונים מותרין, וכן הביא בכו"פ בשם דרכי נועם, והכו"פ חלק עליו דכיון דנתפזרו כולן כולן מותרים, ואינו מובן הלא גם בנתפזרו כולן האחרונים אסורין וכמ"ש רמ"א, ומ"ש דברשב"א אי' דנתפזרו כולן מותרים כולם ליתא ל' זה ברשב"א אלא מותרים משום קבוע קאמר ומותר ליקח אחת אחת עד שנים אחרונים, גם דברי הב"ח והש"ך ז"ל הם דאם נתפזרו כולם הו"ל כיבש ביבש במילי דלא חשיבי ולפיכך תמהו למה האחרונים אסורין, אבל זה אינו שהרי מבואר בטור סי' ט"ז ונ"ז דאפי' לר"ת אינו מניד האחרונים ואמאי כיון דבטל קביעותיהו לינוד כולהו או ט' מעשר, אלא ודאי שאין חילוק בין נח במקומו לנע ונד אלא לענין דין קבוע אבל הא דאמרו דדבר חשוב לא בטל אין נפקותא אי הן נחין או נעין, וכיון דלא בטל מותר להפריש אבל האחרונים אסורין, [ואף הכו"פ לא התיר אלא בנתפזרו כולן אבל נשארה אחת במקולין דלא הוי פירשו כולן מודה דזה שלא פירש מן הרוב אסור וכ"ה בתשובת ח"ס שהביא הפ"ת סק"ד].
ה) הא דפירשו כולן לפנינו נוטל אחת אחת עד ב' האחרונים היינו אם לא הוקבעו פעם אחרת אבל אם הוקבעו כולן במקום קביעות בין כולן במקום אחד בין מיעוט במקום אחד ורובן במקום אחר גם המיעוט אסור והיינו דאמר זבחים ע"ד א' פירשו ארבעים כו' ומשמע דאפי' פירשו כולן לא שרינן אלא תערובות השני' אבל הארבעים לא הותרו משום ביטול הקביעות וגם הששים היה אפשר להתיר משום ביטול הקביעות וליקח מהן אחת אחת, אלא ה"ט כיון דלא עמד עליהן להפריש מהן בשעת פרישותן מן הקביעות עד שהוקבעו פעם שנית [ר"ל שהן עכשו במקום דניחא לי' לבעה"ב שינוחו שם וזהו מקומן לרצונו] חזרו לדין קבוע וכמש"כ הגר"א בביאורו סקי"ז, והא דכתבו הרשב"א והרא"ש בשם השאלתות שאם איבדרו מ' למקום אחד וס' למקום אחד המ' מותרין והיינו כשפירשו שלא בפנינו, דוקא שלא פירשו בב"א ובין שפירשו המ' מקדם ובין שפירשו הס' מקדם הותרו שאם פירשו המ' קודם והס' עדיין קבועין הותרו המ' מדין פירש ממילא אע"ג דלא ידענו פרישתן עד ששבו לקביעות ולדין פירשו א"צ ידיעה, ואם פירשו הס' מקדם ושבו לקביעות ואח"כ פירשו המ' ג"כ המ' מותרין דס' שפירשו מקדם לא הותרו משום שפירשו בב"א ואין להתיר רוב בב"א וכששבו לקביעות הוי כתערובות ק' שאין חילוק אם הן נמצאין במקום אחד או בב' מקומות שכל שנכנס בגדר הספק הוי בכלל הספק, וכשפירשו אח"כ מ' הוי פירש מיעוט ושרי, אבל אם פירשו כולן בב"א וחזרו לקביעות אף בב' מקומות כולן אסורין דמ"ל מק"א מ"ל ב' מקומות הלא ב' המקומות כמקום אחד, מיהו אם פירשו כולן בב"א [או שפירשו הס' וקדם שחזרו לקביעות פירשו גם המ' חשיב כפירשו בב"א] ושבו הס' לקביעות ואח"כ המ' אפשר דהמ' מותר, וספק זה הוא בעמד עליהם בשעה שחזרו הס' לקביעות והמ' עדיין לא הוקבעו אי רשאי ליקח אחת אחת מאותן הס' ולהשאיר ב' אחרונים במ' דאע"ג דהוקבעו רוב י"ל שאינן נאסרין משום קביעות כיון שאין בהן ודאי איסור ונהי דאי אפשר לדון על רוב בב"א להתירן מ"מ רשאי לדון על אחת אחת ולהתירן כדין פירשו כולן ולא הוקבעו, ואם הדין כן שאפשר להתיר הס' בלקיחת אחת אחת א"כ כל הק' בנידון אחת וכשחזרו המ' לקביעות נגמרה קביעות כל הק' ואסורין כולן אבל אם נימא דכל שהוקבעו הס' אסור ליקח מהן אחת אחת, הדין נותן דהמ' הותרו אף שחזרו אח"כ והוקבעו דהוי כפירשו מ' מן הקביעות וחזרו והוקבעו במקום אחר שהן מותרין כדין פירש ממילא.
ו) פירשו כולן ולקח אחת אחת עד שתים אחרונות דהותרו מה שבידו מ"מ לא יאכלם אדם אחד כולם בב"א וכדאיתא בשו"ע ס"ח ואף דבשו"ע אוסר אף לב' בני אדם הסכימו אחרונים שאין אסור אלא לאדם אחד בב"א, ונראה דפירשו כולם ולקח אחת אחת לא עדיף מנפל אחת לים הגדול בס"ח, ומיהו לכאורה פירשו כולן חמיר טפי ואף ב' בני אדם בב"א אסורין וכדאמר שמא יבואו י' כהנים בב"א כו' אבל י"ל דהא דאמר אלא מעתה מגיסתא אסורה ר"ל דכל שלקח אחת אחת והותרו אין חוששין לאסור י' כהנים בב"א ואע"ג דרש"י פי' שנשחטו בהיתר וכן שמא יקחו בב"א פרש"י דנשחטו בב"א, י"ל דלרווחא דמלתא הוא וכל שלקחו אחת אחת מותר אף י' כהנים בב"א וכ"מ ל' הגמ' שמא יקחו, [שו"ר דכ"ה בהדיא בל' הרא"ש חולין פ"ז סי' ל"ו דכל שלקחו בהיתר מותר אף שחזרו והוקבעו] וכ"מ מהא דהתירו הראשונים בלקח מן המקולין קדם שנודע אע"ג דאפשר שאוכלין בב"א, ועוד אם איתא דאסור בב"א, לגזור דלמא יאכלו בב"א, כדאמר בגמ' שמא יבואו כו' ומיהו י"ל דלמסקנא לית לן האי גזירה.
ז) יש לעי' בהא דנפל אחד לים דלא התירו אלא שנים שנים למה לא יקריב אחד ולא יאכל אחד הלא כיון דלקח שנים ופירשן מן הקביעות הותרו מדין פירש ממילא שהרי לא אסרו אלא משום שמא יקח מן הקבוע אבל בנפל א' לים שמותר לכתחלה ליקח שנים ולא שייך גזירה הדין נותן דכיון דפירשן יש בהן דין פירשו למידן בהו כל דפריש מרובא פריש ואפשר דאה"נ דפורש שנים כדי להתירן ואח"כ מקריב אפילו אחת אחת, וכן באיסור בהיתר פורש שנים ואוכל אפי' אחת אחת, וכן נראה דהא איסור חשוב כשחותך ממנו כזית בטל ממנו חשיבותו ולמה לא יאכלו בפני עצמו כיון שחתך בהיתר.
וכן יש להוכיח מהא דפריך זבחים ע"ד א' מהא דתנן ימותו כולן ומשני דמתני' דלא כר"א ורב כר"א והקשו אחרונים כיון דמסקינן דלא התיר ר"א אלא ב' ב' ובשחיטה אי אפשר לשחוט ב' זבחים כאחד ע"י אחד כדאמר חולין כ"ט א' [וזו קו' הרא"ה בב"ה ב"ד ש"ב ומבואר שם ברשב"א והרא"ה דלא מהני פרישת שנים להתיר וצ"ע] אלא ע"כ דכל שפירש שנים בב"א להתירן הותרו ושוחט אחד אחד, וכש"כ דשנים שוחטין בב"א ומשמשין דין היתר בשנים בב"א.
ח) ש"ך סק"מ כ' דנאכל בשוגג הוי כהפיל לים בשוגג ואסור, ובב"מ הק' דא"כ למה מתיר ר"א אם קרב ראש של אחד, ואין לומר דאיירי קדם שנולד הספק דא"כ מאי פריך זבחים שם ליהוי דחוי הלא בשעה שנודע לו רשאי להקריב וקדם שנודע לו לא נדחה והגר"א סק"י כ' באמת דר"א איירי קדם שנולד הספק ודעתו ז"ל כהש"ך דנאכל לא עדיף מהפיל בשוגג, ואפשר דכיון דלזה שהקריב לא נודע הספק חשיב כנפל לים מעצמו אע"ג דאחרים ידעו ודחוי מקרי כיון שהיה ידיעה בעולם לכהן אחד.
ולמש"כ תו' שם ע"ז ב' ד"ה הא, דלרבנן ג"כ לא ירדו א"כ ע"כ איירי בנודע קדם שנתעכלו [ומיהו אי קדם שהעלה לא נודע לשום אדם נראה דלא חשיב דחוי בשביל שנודע אחר העלאה אע"ג שאין מקריבין אחרים עד שיתעכלו דכיון דאין מחוסר רק זמן לא חשיב דחוי וצ"ע] ונראה דכל זמן שהן בעולם אין להקריב אחרים שהרי הנידון על כל התערובות ונהי דטוב לנו לחשוב את הראש שהקריב להיתר דכיון שעלו מקילינן מ"מ ראוי לאסור אחרים כמו קדם שעלו דנהי דבנפל לים תלינן בו את האיסור כיון שאין בזה שנפל עכשו נפקותא, אבל כיון שזה שעלה על המזבח עדיין בעולם ודאי אין תולין בו את האיסור, וא"כ היתר אחרים בא כשנתעכל וזה בא ממילא, והלכך אף אם העלה במזיד שרינן אחרים כיון דשרינוהו להקטיר אחר שהעלה במזיד, ומיהו אין זה מוכרח וי"ל דכיון שהעלה במזיד לא הותרו אחרים אף אחר הקטרה כיון דההעלאה היתה סיבת היתר הקרבה וע"י ההעלאה מסתובב היתר האחרים.
ט) כ' הפמ"ג ס"ק מ"ב דאם פירש ממילא והותר לדעת ר"ת או פירש קדם שנולד הספק והותר ואח"כ נאבד אין תולין בו את האיסור, ואין ד"ז מוכרח ונהי דאם אכלו על סמך היתר של פירש יש מקום לומר שאין מתירין אחרים משום היתר דנפל לים אבל אם נאבד ממילא שפיר י"ל דתולין בו את האיסור וכ"ה בל' הגר"א סקי"ד, דהא דמכאן ולהבא אין לוקחין מן המקולין היינו בלא נאכל אבל בנאכל שרינן מה שבמקולין ומיהו י"ל דנאכל קדם שנוה"ס עדיף אף שפירש קדם שנולד הספק, ומיהו בפירש קדם שנולד הספק ונאכל לאחר שנולד הספק בהיתר לא הותרו אחרים דאל"כ מה שנשאר במקולין יהא מותר אחר שנאכל זה שנפרש וסתימת הפוסקים ל"מ כן, ויש לעי' הלא בקרב ראשו של אחד ג"כ ההקטרה בהיתר כיון שעלה ומ"מ שרינן אחרים על ידו י"ל כיון שנפרש באיסור ולא שרינן אלא משום שכבר עלה שפיר תולין בו אחר הקטרה.
כ' הש"ך ס"ק מ"ב דאם פירש ממילא לדעת ר"י או פירש לפנינו לדעת ר"ת ואח"כ נפל לים לא הותרו האחרים ותמוה דזה שאין פרישתו מתירו אין פרישה מחלקת כלל התערובות והלא אחד בבית ואחד בעלי' והן בספק הוי חד תערובות, ואם נפל אחד לים הותרו האחרים וה"נ בנתערבו במקום אחד ופירשו מקצתן באופן שאין הפרישה מתרת את המיעוט הוי כנתערבו מתחלה בשתי מקומות.
שם ס"ק מ"ז כתב דאם האיסורין שנים צריך לאכול ד' שאם יאכל ג' י"ל דנהי דאחד ודאי היתר מ"מ בשנים הנותרים אפשר דיש איסור אבל כשאוכל ד' כשם שבשנים אין איסור ה"נ בשנים האחרים ונראה דאין שום צד לומר שבשביל שאחד היתר השני היתר אלא שם היתר ודאי בעינן וסגי בג', ויותר נראה שאינו אוכל אחד דאיכא למתלי בו את האיסור כדי להתיר השאר וכשנוטל שנים ע"כ לא נזדמן בידו רק איסור וסגי בג'.
י) זבחים ע"ד ב' אבל תאנה לא, הר"מ פט"ו מה"ת פירשה בנפלה למאה ולענין שצריך להרים, וצ"ע למה לא פירשה בפחות ממאה והכי איתא בירו' דתאנה לעשרים וכמש"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ד ש"ב וכ"כ הגר"א סי' ק"י סק"י וכ"כ הרשב"א שם לדינא דאפי' תרומה לפחות מק' וערלה לפחות ממאתים ונפל אחד לים הותרו, ונראה דה"ה פירשו מיעוטן קדם שנולד הספק או פירשו ממילא, מיהו נראה דאם נפלו תאנים הרבה ונבללו ונפל מן התערובות לים לא הותר דלחומרא אמרינן יש בילה והאיסור בלול בכל התערובות ולפ"ז בנתערבו חתיכות בחתיכות ונבללו נמי לא מהני נפילה לים ומיהו אי נפלו אחת אחת מהמפוזר תולין בהן.
שם ושאר אסורין עד שיפתחו, יש לעי' כיון דהפתוחות יש להן ביטול ונהפך האיסור להיתר ליהוי כנפל לים להתיר הסתומות וע"כ צ"ל דלא התירו במקום שאוכלו בהיתר.
יא) כ' הגר"א סק"י לישב הא דסי' ק"ז דהוי כפירש קדם שנולד הספק ואילו עמדנו בשעה שרוב הדגים בקערה ומיעוטן בקדירה והיה ספק לנו איה הדג טמא יש להתיר מה שבקדירה משום שהוא מיעוט, ואינו מובן הלא הקדירה הוי כמקולין והקערה כבית והמיעוט הנשאר במקולין אסור, ועוד מה ענין זה לכאן הלא הכא הוי ספק של נו"ט ואין כאן תערובות כלל שהרי הטמא ניכר וכשאנו דנין אם הוא בקדירה או בקערה הוא ספק צדדי אם אוסר את השאר.
אמנם נראה כיון דאין כאן קבוע דאוריתא לדעת הר"ן שהביא הש"ך ס"ק י"ד, ולא קבוע דרבנן אף אם הדג דבר חשוב כיון שאינו מעורב וניכר א"כ כשאנו דנין בזמן שהיה הרוב בקערה ומיעוט בקדירה שפיר אמרינן דכל מה שבקדירה הוא מן הרוב ואע"ג דאפשר לומר דכל מה שבקערה הוא מן הרוב ז"א כיון דאיכא בקערה רוב מן התערובות לא אמרינן שהרוב מן הרוב אבל שפיר י"ל שהמיעוט מן הרוב, וא"כ יש להכשיר מדין שאמרה תורה דאזלינן בתר רוב, וזו נראה כונת הגר"א.
יב) מעשה שנשחטו מאות עופות בער"ה ונשחטו ע"י סכינים הרבה, ובדיקות הרבה היו מראים את הסכינים יפה, אך סכין אחת נמצאת אחר שחיטה פגומה, וכשנבדק כבר נתפזרו כולם, ונראה להקל דאע"ג דסכין שנמצאת פגומה הוי ספק וכמש"כ הש"ך סי' י"ח סק"א, וקיי"ל ספק טריפה שנתערבה בדבר חשוב אוסרת כמש"כ סי' ק"י ס"ט, הכא בשעה שנודע עדיין לא הסירו הנוצות ובטל וכמש"כ הש"ך סי' ק"א סק"ח.
ולדעת הכו"פ יש להתיר משום שנולד הספק בשוק [שכולן נשחטו בבית המטבחים וכל אחד נשא תרנגלתו שחוטה לביתו] ולא הוי קבוע וכל אחד שנוטל פורש מן הרוב אבל למש"כ לעיל אין להתיר בשביל זה בדבר חשוב כיון שכולן חזרו לקביעות והאיסור מעורב.
ועדיין יש כאן מקום לדון ולאסור אם נודע בשעה שחזרו כבר לביתם לדעת הב"ח שהביא הש"ך ס"ק י"ד שאם נתערבו החנויות אף בדבר שאינו חשוב אסור, אמנם דברי האחרונים ז"ל בזה תמוהים דודאי ענין קבוע הוא באיסור ניכר וכמש"כ בדמ"ר ולפי דברי האחרונים ז"ל גם בשני חדרים בבית אחד הו"ל קבוע וא"כ ב' זויות בחדר אחד נמי ולא מש"ל אינו קבוע, אלא ודאי דכל שבשעה שנולד הספק שנמצא הריאה טריפה אין ידוע מאיזה מהן הריאה, אין נפקותא אם הבהמות כולן בחדר אחד או בחדרים נפרדים וכבר כתב הש"ך שאין פירושם מוכרח בטור וקרוב הדבר שכל לשון הטור הוא גליון מאיזה תלמיד ונכנס בפנים.
יג) בחוו"ד ביאורים סק"ו כתב כיון שאין ידיעת האיסור במקום הזה אף שיש יודע בעולם לא מקרי קבוע, והנה קשה להגדיר הדבר בדיוק, שאם נעשה הדבר ע"י אחד ויצא מן העיר מהו, אם דעתו לחזור מהו, אם אפשר לשלח שליח אליו מהו, יש אחד בעיר ואינו יודע מי הוא מהו, ומ"מ אם היודע אינו ידוע לן כלל ודאי אינו קבוע וכמש"כ החוו"ד.
לקח בעיר שרוב מקולין מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה והוא אינו מכיר את החנויות ונאסר משום קבוע חזר ולקח משתי חנויות ועכשו אצלו כל הבשר בספק ורוב כשר נראה דבחתיכה שאר"ל הותרו כולן מה"ת אלא שאסור מדין קנס שביטל איסור לכתחילה, [ולמה אינו אסור כדין פירש רוב לפנינו בדבר חשוב יתבאר בסמוך].
תשע חנויות מוכרין בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, ומצא בשר ביד מומר אוכל נבלות לא לתיאבון ולא להכעיס, נראה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואע"ג שהמומר לקח מן הקבוע מ"מ לא נאסר מדין לקח מן הקבוע שהרי המומר ידע ממי לקח והספק נולד בפירש ואזלינן בתר רובא.
היה המומר אורח ויודע בו שאינו מכיר בחנויות הכשרות והטריפות יש להסתפק אי מותר ליקח ממנו, ואע"ג דבישראל כשר שלקח ונאסר מדין קבוע כשם שאסור לו כך אסור לישראל אחר, מ"מ במומר כיון שאין נפקותא לדידיה י"ל דחשיב כפירש ממילא ומסתבר דאסור שאין הרשעה משנה את ישראל ובאמת הדבר נוגע אליו כמו לישראל כשר.
חזר מומר זה ולקח בשר מעוד ב' חנויות [וישראל כשר הבא ליקח ממנו ראה שב' חנויות אלו אין בהן חנות הראשונה אבל גם הוא אינו מכיר את חנויות הכשרות] עדיין אסור ליקח ממנו ולא אמרינן השתא הא איכא רוב כשר דכל שלקח מן הקבוע לעולם אסור כמו פירש לפנינו רובא דיינינן בכל אחד ואחד ודיינינן לי' כתחלת דינו שפירש מן הקבוע וחשיב כל אחד ספק איסור וכמש"כ סק"ג, אמנם י"ל דהא דכ' המ"מ דכשפירשו מיעוט או רוב עדיין דיינינן בהו דין קבוע היינו דוקא בט' נכרים וישראל אחד דעיקר הקבוע משום שניכרין הן אלא שמתנאי הקבוע שיהיו שרוין במקום קבוע והלכך כל שנשאר אחד קבוע במקומו מתיחסין גם הפורשין אל מקומן וכיון שהן ניכרין הוי קבוע, וכן בדברים החשובין שהן קבוע מחמת חשיבותן אלא דבעינן תנאי מקום מיוחד לא התיר הרמ"א אלא בנתפזרו כולם אבל כל שאחד במקומו מתיחסין כולן אל מקומן אבל בדבר שאינו חשוב שאינו קבוע אלא מחמת שהוא ידוע וכשפירשו מן החנות אבד הכרתו אלא שאסור משום שלקחו מן הקבוע לא חמיר מודאי איסור וכל שנתערב ברוב היתר בטל.
ולפ"ז ט' מקולין בשר כשר ואחת טריפה והחנונים מומרים לוקחין מן המקולין מותר ליקח מהן, לא מבעיא אם החנונים מכירין את הכשרות דהספק נולד בפירש אלא אפי' אם אין החנונים מכירים את הכשרות והטריפות מותר ליקח מהן כיון שבדרך הרגיל וההוה ידענו בבירור שיש כאן בשר מכל המקולין אזלינן בתר רובא אע"ג דכל חד וחד כשלקח הוי לקח מן הקבוע מ"מ כשמתברר שלקחו שלשה מחנויות נפרדות הו"ל השתא תערובות חד בתרי ומותר לכולן, ואע"ג שאם עשה כן ישראל במזיד אסור משום קנסא כדין מבטל איסור במזיד ואם הוא מבטל ע"מ למכור אסור לכולן דהוי כביטל בשבילן וכמש"כ הגרע"א בגליון סי' צ"ט ס"ה, הכא בחנוני מומר והלוקחין ממנו כמותו הלא לא ביטל לא לעצמו ולא בשביל הלוקחין ואע"ג דלענין עיקר דין לקח מן הקבוע לא חילקנו בין מומר לכשר וכמש"כ לעיל מ"מ לענין קנסא דאין הקנס רק במכוין הכא תקנתו קלקלתו ואף את"ל דלא חלקנו בדבר מ"מ לענין הלוקחין שפיר י"ל דלא מקרי ביטל בשבילן.
יד) היו חשודים על הערלה ומיעוט נטיעות במיעוט כרמים ופרדסים ערלה והחנונים לוקחין מן התערובות ומוכרים, נראה דמותר ליקח מן החנוני שאין כאן קבוע שאין האיסור ניכר לשום אדם בעיר אלא לבעלים והבעלים מעלים הדבר וגם אין לו נאמנות, ואף אם אפשר להרבות בחקירות ולברר מ"מ השתא אין אדם יודע בעיר ואף אם יש אחד בעיר ואינו מכירו נראה דלא מקרי קבוע ואף אם היה קבוע ע"י הכרת האילן כל שלקט את הענבים הוי כפירש מן החנות, והבעלים הלא ידע מה שלקח ולא נאסר בלקיחתו שלא נולד הספק אלא בסל, ואף אם עמד אחד החנונין בעת הלקיטה וחשיב אצלו פירש קמן מ"מ כל שפירש מאילנות נפרדות דודאי רוב מהן אינן ערלה בטלין מעיקר הדין אלא שצריך מאתים לבטל האיסור [ואע"ג שאין כאן ודאי איסור מ"מ לקח מן הקבוע ונתערב לא שרינן מכח ס"ס וצריך מאתים] ותלינן מספיקא לקולא שלא עמד בשעת לקיטה, ואף אם עמד אחד בשעת לקיטה כיון שהוא חשוד על הדבר לא מקרי קבוע בידו ואזלינן בתר רוב שלא ראו את הלקיטה, מיהו אפשר דצריך מאתים בכל התערובות כנגד האיסור שהרי אנו באין להתיר את כל התערובות ואיכא בהן איסור, מיהו יש לדון בכל אחד בס"ס דלמא אין באלו איסור כלל ואת"ל דיש כאן איסור דלמא דידי' היתר וצ"ע אי שרינן בס"ס כהאי, ומיהו כיון דרוב הפרדסים אין בהן כלל איסור אין לחוש להצריך מאתים דהו"ל ספיקא דרבנן אי נזדמן לי' ספיקא דרבנן או לא, ומ"מ י"ל דהוי כספיקא דרבנן שנתערב חד בחד, וכ"ז אי חשיב קבוע אבל אם הוא ספק קבוע נראה דיש להקל.
ועדיין יש לדון שיהא קבוע בחנות דלמא אפשר לברר את החנות האסורה שלקחה מפרדס שיש בו ערלה ונלקט בפניו, ומיהו כיון דרוב אין בהן ערלה זה שפירש מותר אף שהוקבע ותלינן שאין בכולן ערלה, ועדיין אינו מספיק דלמא נלקט לפניו והו"ל ספק ערלה בידו, ומ"מ אפשר דלא חשיב קבוע כיון שאינו נאמן, ואפשר דכל שאין ידוע לנו שיש כאן איסור לא מקרי קבוע לזה [אף שחברו אפשר שיודע שיש כאן איסור קבוע] וסומך על רובא, וכ"מ בצ"צ שהביא הח"י סי' תנ"ג דכל שאין ידוע בודאי שיש חטים מכובסים לא מקרי קבוע ואזלינן בתר רובא, ואע"ג דודאי איכא בעולם מכובסים מ"מ אי אפשר לי' לעמוד על הכרת האיסור אלא אם האיסור בעיר הזאת ולא אם הוא בעולם, ובעיר הזאת אפשר שאין איסור כלל, וכ' הח"י שם שאם בני הכפרים מביאים לעיר לא מקרי קבוע וכ"כ בבה"ט שם, ואע"ג דהמוכרים לקחו מן הקבוע מ"מ כיון שהם יודעים אם הוא חמץ [ומיירי למוכרים לכל השנה ולא לפסח] אין הספק נולד אלא במופרש. [א"ה, ועי' לק' סי' קע"ז סק"ח].
ומיהו י"ל כיון דהשתא חזרו לקביעותן אסורין ואע"ג דבעלמא הפורש מן הקבוע אע"פ שחזר והוקבע שרי שא"ה שהותר בשעת פרישה אבל הכא אין היתר בשעת פרישה שהרי המוכר יודע, ומיהו כיון שאין הלוקח מכיר את האיסור וגם המוכר לא ידע אלא א"כ יגיד לו המוכר שזה קמח שלקח ממנו נמצא דעכשו אין איסור ידוע לשום אדם אף שיש לברר לא מקרי קבוע וצ"ע.
טו) לקח כלי זכוכית מחנוני וא"י אם בית החרשת הוא של ישראל נראה דחייב לטובלו משום דרובא נכרים אע"ג דישראל קבוע חשיב פירש כפי הרגיל שאין החנוני מוציא בידו מביה"ח אלא המוכר שולח את הסחורה ללוקח והו"ל פירש ואע"ג דלא דמי לפירש דעלמא דבכשרה וטריפה כשפירש שדינן ליה בתר רובא בשעה שפירש ואע"ג דהוא נקבע אח"כ ביד הלוקח מן הנכרי כבר הוכרע שהוא כשר, אבל הכא תחלת הספק הוא כשבא ליד ישראל וקדם שבא ליד ישראל אין נפקותא אם הוא של ישראל או של נכרי, מ"מ כשבא ליד ישראל לא חשיב קבוע שאין כלי זה ידוע לשום אדם אם הוא משל ישראל או משל נכרי אף שאפשר לברר ע"י צירוף הידיעות וכמש"כ לעיל, ועוד כיון דאין בידו לברר אלא בעיר הזאת ובעיר הזאת אפשר דכולן מן הרוב לא מקרי קבוע, וכמש"כ ס"ק י"ד, ואף אם לקח מן הקבוע אפשר דאין להקל משום ספיקא דרבנן כיון דאפשר להטביל ויש לו מתירין, ואם לוקח במקום שרוב ביה"ח של ישראל והוא אינו מכירם, אפשר דבכ"מ הוי ספיקא דאורייתא מדין קבוע, אבל יש מקום לומר כיון שאין מקום הספק של חיוב טבילה חייל רק כשהוא כבר ביד הלוקח הוי כפירש, ואם המוכר שולח ללוקח ודאי אזלינן בתר רובא, ומיהו בכל ענין צריך טבילה מדרבנן כיון שקל לטובלו.
טז) בהגר"א ס"ק י"ז כ' פלוגתא בין הרשב"א והרא"ש בפירש כולהו דלהרשב"א דוקא נתפזרו כולן בטל הקביעות אבל נעקרו לא סגי, ואינו מובן כמה הוא שיעור הפיזור הלא כל אלו שנכנסו בכלל הספק חשיב חד תערובות ומ"ל שהן קרובים זה לזה ומ"ל רחוקים, ועיקר ביטול הקביעות הוא במה שאינן קבועין ישיבת קבע במקום אחד, ואף אחד הפורש בטל קביעותי' וכשנעקרו כולן בטל קביעות כולן, והיינו נעקרו והיינו נתפזרו וגם להרשב"א נוטל בשעת פיזורן אחד אחד, ודברי רבנו ז"ל קשה לן לכוונם.
ומש"כ הרא"ש ובשעת עקירתן פירש אחד לחצר אחרת לא הוזכר כאן חצר אלא לסיבת הנפילה שהחצר נפלה עליו או שנפלה דליקה בחצר וה"ה באחזו בולמוס לאחד מהן בשעה שנעקרו.
יומא פ"ד ב' תוד"ה הא, דאי פרוש לחצר אחרת ולא יצאו כו', נראה דכונתם שעברו דרך חצר אחרת ולא קבעו בה והלכך לא חשיבי קבועין בחצר אחרת ומ"מ מפקחין דכיון שהוחזק כאן ישראל בחצר זו מפקחין, אבל אם נקבעו בחצר אחרת היינו חצר ראשונה.
והא דכתבו דכולן יצאו ואחד נשאר לאו דוקא וה"ה בנפלה מפולת על אחד מהן בעודן בחצר אלא לרבותא כתבו כן דאע"ג דבשעת נפילה לא הוחזק ישראל כאן מ"מ מפקחין כיון שהוחזק כאן ישראל מקדם, וחצר לאו דוקא ה"ה יצאו לשוק, מיהו צריך להגדיר עד כמה יהיו בכנופיא דליקרו עלה הוחזק בהן ישראל, וכי יצאו מקצתייהו נמי דל מחיצות החצר מביניהו והו"ל הוחזק ישראל ביניהם, וכי הן בחצר אחת נמי במקום זה שנפלה המפולת על האחד לא הוחזק ישראל, ונראה דכל שאחד משמש בכולו מקרי הוחזק ואפשר דבעינן שיהא אחד בד"א של חברו דד"א הוי מקומו של אדם כדאמר עירובין מ"ח א' וצ"ע.
יז) בפ"ת סק"ד הביא פלוגתת אחרונים ז"ל בנפרשה חצי הבהמה בשעה שנודע הספק, ויש מקום לכל הסברות, מאן דשרי הכל משום דבלא קבוע אף שאינו בטל ראוי ליקח אחת אחת עד ב' אחרונים אלא בשביל קבוע אי אפשר ליקח אפי' אחת וכשפירש מן הקבוע דיינינן בו לבדו ואמרינן כל דפריש מרו"פ וכשפירש חציו יש לדון כאילו חתיכה אחת חצי נידונית בדין כל דפריש וחציה נידונית בקבוע והוי ככח אחד מתירה וכח אחד אוסרה ואיכא למימר דבטל כח הקבוע אף מחלק הקבוע שכבר נעזר בכח הרוב המעיד עליו, ויש לומר איפכא שאין בכח הרוב להתיר כיון שעדות הקבוע מעכב עליו, ויש מקום שבכל חלק נידון כדינו, וכן נראה להלכה שחלק הנפרש יש בו ב' צדדין להכשיר, אפשר כדעת הפר"ח, ואפשר כדעת הח"מ ומהר"ה המתירים הכל, וחלק הנשאר יש לאסור דאפשר כדעת הפר"ח ואפשר כדעת מהרש"ק וב"ה דאוסרים הכל, וכן יש לעי' בנפל ירך ימין בים מאחת מהן אם הותרו כולן או שלא הותר כלל או שהותר ירך ימין מכולן.
מיהו בנשארו במקולין ב' ומחצה ולקח אחד אח"כ מאחת השלמות נראה דאסור דכזית זה כבר אין לו רוב, ואפי' לקחו כזית כזית [לאו דוקא אלא חתיכה הרא"ל] מכל בהמה אסורין ב' אחרונות ואם לקח מהן ונתערבו אוסרין כל הלוקחין וזה דלא כהח"ס בפ"ת סק"ד, ואין נפקותא אם לוקח מן החתיכות דאיכא מהן שלשה במקולין או שנוטל מן החתיכות שאין מהן במקולין רק שתים, והלא אמרו שמא יבואו י' כהנים אע"ג דהדם והאימורין הם מיעוט של כל הבהמות, וה"נ בפירשו מעצמן או פירשו כולן דאסורין ב' אחרונים ט' זתים שנטלן מט' מתוך תערובות י' אסור.
למדנו שהמוכר עופות שנמצא טריפות בבני מעים באחת העופות לאחר שנמכרו התרנגולות חתיכות חתיכות בעיר, אם נשארו שתים שלמות ביד המוכר כל מה שלקחו כשר, ומה שבידו טריפה, ואם כבר מכר חתיכה הראויה להתכבד מב' האחרונות, חתיכה זו אוסרת כל החתיכות כיוצא בה אם אין ידוע מי לקח באחרונה, ואם ידוע מי לקח באחרונה הראשונים מותרים, ואם מקצת מן הראשונים ידועים הידועים מותרים וכל הנכנסים בספק שמא לקח באחרונה כולם אסורים, וכל החתיכות שיש מהן שתים שתים ביד המוכר כל מה שביד הלוקחין מותרין, בד"א שמכר חתיכות של כל אחת ואחת בזא"ז, ולא הפסיק ביניהן במכירת אחרת אבל אם הפסיק ביניהם פעמים שיש אצלו שתים שתים ומ"מ ביד לוקח אסור, כיצד חלק כל תרנגולת לד' חלקים מסומנים א, ב, ג, ד, ויש לו ד' תרנגולים מסומנים א, ב, ג, ד, ומכר ב' חלקי א', א' א' וא' ב', ואח"כ מכר ב' ג' ג' ד', ב' וג' שביד הלוקחין אסורין אף שיש בידו ג' חלקי ב' וג' חלקי ג', [דכיון דהתרנו את הפירש והחזקנו את הנשאר לאיסור כבר החזקנו את כל העוף לאיסור וכשיפרש הראש והתירו אסור העוף הנשאר אף שלוקח מן השוק והירך] ומספק אין לאסור, [ולדעת הח"ס אף החתיכות שלא נשאר בהן ביד מוכר אלא אחת מותרין כל שיש ביד מוכר ב' חתיכות מב', ותמוה].
הא דמכשרינן הבשר הנמכר קדם שנודע הספק היינו דוקא כשנמכר אחר שנתערב אבל אם מכר בשעה שהמעים היו עדיין ידועים של איזה עוף הם ואח"כ נתערבו המעים ונאבדה הידיעה הו"ל תחלת התערובות בשעה שהבשר בב' בתים ואסור גם הבשר שבבית הלוקח ואין על זה שם פירש, וכ"כ החוו"ד.
יח) ב"י הביא תשובת רמב"ן וקשה לעמוד עליה ונראה שיש שם ט"ס וכצ"ל אם נתערבו השלשה כבשים כו' [ר"ל שאם היה נודע הטריפות קדם שלקחם הנכרי, עי' פ"ת סי' ק"א סק"ה בשם רדב"ז, ול' הרמב"ן משמע קצת דבעינן רק שנתערב בשעה שהיו שלמים ולא הזכיר שידע וצ"ע,] ואין לגזור שמא יקח כו' לא שייך למימר הכי, אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלם למגדל קדם שנתערבו כולם אסורים דלא שייך בהן ביטול, [ר"ל דחצי הכבש הוי חתיכה הרא"ל ואינה בטילה עכשו] ודוקא שפירש קדם שנודע הטריפות במקומו מותר דאמרינן כל דפריש כו' אבל אסור ליקח כו' [ר"ל והלכך בנידון זה מקצת הכבש אסור] ועדיין יש להתיר כו' [ר"ל כיון שלקחן הנכרי לעצמו הוי כנאבד ויש להתיר הנשאר אבל אי אפשר כאן לאכול שנים שנים] אכן אם לקח מן המקולין כו' [ר"ל דתערובות הב' מותר], והנה הרמב"ן לא דן על הבשר שביד הנכרי רק על הבשר הנשאר ביד ישראל, והבשר הנשאר היו חהר"ל, ולזה כתב שאם התערובות נעשה עכשו ועד עכשו היו יודעין את הריאה של חצי הכבש א"כ נולד הספק בחהר"ל ואסור אבל אם נתערבו הריאות בשעה שהיו הכבשים שלמים כבר נתבטלו קדם שנעשו חהר"ל ובטלות.
סי' ק"י ס"ו בהגה' ואם נתערבה תרנגולת טריפה כו' נראה דוקא נתערבה דהו"ל כחביות סתומות שנפתחה אחת דמותרת אע"ג דהסתומה מהוה את הפתוחה אבל בטריפה ידועה והספק בביצה הו"ל כשתוקי ואזלה איהי לגביהו דחשיב קבוע ולא חשבינן זרע האב כפירש והגר"א ז"ל לא כתב כן וצ"ע.
ולדעת הח"מ דפירש חצי מתירין הכל ה"נ יש להתיר האם ע"י הביצה כשראינו מי ילדה, והכא מיירי בנמצאת הביצה.
יט) ש"ך סקי"ד ואף הרשב"א במשמרת הבית שם מודה לו בזה כו', ובפמ"ג בשם פר"ח חולק דהרשב"א פי' דברי הרא"ה בידוע בעיר אבל הלוקח לא ידע ובזה הודה לו, ובאמת דברי רשב"א אינם מובנים, שאין בדבריו ז"ל תשובה על דברי הרא"ה כפי פי' הפר"ח, אבל ל' הרשב"א מורה כפי' הפר"ח כמש"כ הפמ"ג.
שם א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן כו', עי' בגליון ב"מ שכ' דבכל אופן מוכח דהרא"ש ס"ל כהר"ן דאל"כ הו"ל קבוע למפרע, אמנם בל' הרא"ה מבואר דמודה בחתיכות הראויות להתכבד שלקח קדם שנודע דמקרי פירש, אלא דהרא"ה מחלק בין אם הספק בחתיכה עצמה אם היא כשרה או טריפה שספק זה אינו ספק קבוע אלא דיינינן לי' כקבוע אי בשעה שלקח כבר הוא ידוע, אבל ספק הבא ע"י שכחה באיזה חנות לקח בכל שעה ספק זה הוא ספק קבוע ובזה אמרה תורה דאין הרוב מכריע ספק זה, והלכך אין ראי' מהטור אף לפי' ב"ח.
שם סקי"ז א"כ הכא כיון דאין האיסור כו', נראה דוקא בלא נודע לשום אדם, אבל אורח שנכנס לעיר ויודע שרוב החנויות כשרות אבל אינו מכירן אוכל בשר הפורש ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע.
כ) בפ"ת סי' ק"ט סק"א הביא פלוגתא בב' חתיכות קטנות וחתיכה אחת גדולה וידוע שאחת מהן טריפה ואין ידוע איזה מהן הטריפה, דעת החב"י שאם שתי הקטנות מרובות על של גדולה מותרות ואם הגדולה מרובה עליהן אסורות, ודעת חכם החולק שאף אם הגדולה מרובה הן מותרות, ונראין דברי החכם שיסוד התערובות הוא כשאנו נותנים עינינו באחד מהן הרוב מתירה, ולזה דיינינן בדין ביטול להתיר כל התערובות, וא"כ הדין נותן שכל שיש בשרש של התערובות שלש מאורעות ב' של היתר ואחת של איסור כגון שלקח ב' חתיכות משור כשר וחתיכה אחת מטריפה, ואינו מכיר את החתיכות כשאנו דנין על אחת החתיכות הרוב מתירה ויש בזה דין ביטול להתיר כולן, וגדלות חתיכה אחת אינה גורמת כלום להפסיד את הרוב, וכן גדלות ב' החתיכות שהן ביחד מרובות על הגדולה אינו מוסיף מעלה בביטול, שהתערובות בגופים ולא בחלקי הגוף, הגע עצמך היו ג' כבשים ובא זאב ודרס אחד מהם ולא הספיק הרואה לראות איזה מהן ומה"ת בטלה ברוב וכמש"כ תו' זבחים ע' ב', אם כבש אחת גדולה כב' הנותרים לא יהיה לו דין רוב היתר, ועוד אם אתה אומר שאין כאן רוב היתר הדין נותן שאם אחת גדולה מהשנים מקרי רובא לגבי השנים, א"כ הא דאמר זבחים ע"ד א' דפירשו מ' מתוך מאה אמרינן איסורא ברובא איתא, אם המ' גופים גדולים והס' גופים קטנים יהיו המ' רובא, וכ"ז אינו.
ונראה דמודה החב"י שאם נאבדו שתי הקטנות ונשארה הגדולה שהיא מותרת דלא גרע שתי מאורעות ידועות בהכשר ואחת שהטריפה מרובה דליתא קמן דאזלינן בתר רובא, רק באיכא ג' קמן ואנו צריכים לדין ביטול כדי להתיר כולן בזה ס"ל דהגדולה מפסדת הביטול ולמש"כ אין הגדולה מפסדת הביטול.
ואם חתך הגדולה לשנים אם מכירן דינו כבתחלה, ואם אינו מכירן נמי מותרות אע"ג דהשתא איכא ד' חתיכות ואפשר דשתים מהן אסורות מ"מ כבר נתבטל האיסור ואף אם היה האיסור ידוע ונשכח לאחר שנחתכה הגדולה לשנים ונולד הספק עכשו כשהן ד' חתיכות מ"מ אזלינן בתר רובא ואמרינן דהגדולה כשרה ופירשה מכשרה כיון דרוב החתיכות פירשו מכשרות.
וכ"ז באין ידוע מהיכן הגדולה ומהיכן הקטנה אבל אם היתה הגדולה טריפה ושתים קטנות כשרות ונחתכה הגדולה ונתערבה עם הקטנות כולן אסורות דהו"ל פלגא ופלגא, וכן שתי קטנות טריפות ואחת גדולה כשרה ונחתכה לשתים ונתערבו כולן אסורות אבל שתים קטנות טריפות ואחת גדולה פי שלש כשרה ונחתכה לשלש ונתערבו כולן מותרות שהרי רוב כשרות, ודברי החב"י תמוהים בזה שכתב דלדעת החכם האומר דאזלינן בתר רוב מנין חתיכה גדולה פי שבע חתיכות ונחתכה לז' ונתערבה עם שש חתיכות טריפות הדין נותן דאין הטריפות בטלות בכשרות מק"ו ומה לקולא מהני רוב מנין לחומרא מבעי, ותמוה דהא חתיכה גדולה טריפה ידועה שנחתכה ונתערבה כולן אסורות כיון דפלגא טריפות וכש"כ ברוב טריפות, וה"נ לקולא שפיר אזלינן בתר תערובות דהשתא ובהאי תערובות רוב היתר.
ובתשובת רשב"א סי' רע"ב נשאל למה חתיכה אחת משתי חתיכות מביא א"ת כיון דאי אפשר לצמצם תבטל הקטנה ברוב והשיב כיון דאפשר דהגדולה איסור לא שייך ביטול, קושטא קאמר דלא שייך כאן ביטול שהרי ענין הביטול הוא קשור בחסרון הכרה וא"כ גדולה וקטנה המעורבות ולא ידעינן אם הגדולה הטריפה אין כאן רוב היתר, ולא שייך להתיר הקטנה ממ"נ שאם היא איסור בטלה דלא שייך לומר אם היא איסור בטלה שאם אתה בא לדון בממ"נ הרי אין כאן תערובות ואם היא איסור היא אסורה ולא שייך ביטול אלא שאם אתה תולה שהיא היתר, וקושטא הוא דלא שייך רוב במה שחברתה גדולה ממנה, אלא שאין אנו צריכין לזה דבלא"ה לא שייך ביטול כיון שהספק על הגדולה כמו על הקטנה.
בח"ס יו"ד סי' צ"ט דן בנשאר במקולין ב' ומחצה ובא אדם ולקח אוזא שלימה ומסיק להקל דהא מ"מ בשעה שלקח איכא רוב היתר, וכבר כתוב ס"ק י"ז וראוי להוסיף לפרש, וכבר כתוב לעיל סק"ד דאם לקח בשעה שאין רוב כשרין במקולין אסור אף שלקח קדם שנולד הספק, והנה בה' אווזות שנשאר במקולין ב' ומחצה ונמכר ב' ומחצה, הנה התרנו כבר ג' ותלינן שהן מהכשרות, והנה הדין שקבע לן להתיר הנפרשין קבע לן לאסור את הנשארין שאם לא נקבע הדין לאסור הנשארין אלא לדון גם על הנשאר שהן מהרוב שב הדין שכולן אסורין שהרי קיימינן בחתיכה רלה"ת שאין לה ביטול אלא הדין קבע לדון על הנפרשין דין פריש מן הקבוע עד שתים האחרונות ושתים האחרונות אסורות, והנה בספק דרוסה בסי' נ"ז ובנתפזרו כולן בסי' זה דאסרינן שתי אחרונות, הדין נותן שאסור ליקח כזית מכל בהמה אף שמשאיר רוב מכל אחת, ואם יש ה' אווזות בתערובות ולקח ג' זיתים מג' אווזות [בספק דרוסה ובנתפזרו כולן] אסור לו ליקח משתי אחרונות אף כזית, ודין לקח קדם שנודע הספק כדין נתפזרו כולן וכמש"כ לעיל סק"ד וא"כ כיון שמכר ב' ומחצה הרי נטל ג' זיתים מג' אווזות ופירשן בהכשר ואיך יתכן ליקח עכשו רביעית ולהכשירה שהרי אתה מתיר ד' מתוך ה' ולא מבעי בלוקח כל האווזא הד' שהרי לוקח בזה ד' חתיכות מתערובות ה', אלא אפי' אם מחצה הנשארת היא חלק הפנים והוא מכר מחצה מהרביעית חלק הפנים ועדיין יש ג' מחלק הפנים במקולין מ"מ אסור דהרי חהר"ל אינה בטלה ואי אפשר לן להתיר ד' מן התערובות רק ג' מטעם כל דפריש וכיון שהתרנו זית מג' אי אפשר לן להתיר כלום מן הרביעית, שאם אי אתה אומר כן בנתפזרו יקח מקצת מכל אחת אלא שלא יהיו הנתחים אברים שוים אלא שכל שפוגע באיסור בלא היתר רוב איסור.
וא"כ בנידון הח"ס אי אפשר להתיר זו שנפרשה מב' ומחצה ואינו ענין לנידון אחרונים ז"ל בפירש מחצה.
כא) בש"ך ס"ק י"ד הביא דברי הב"ח לפרש דברי הטור דאי נודע דבאחת מן החנויות הבהמה טריפה אבל לא נודע באיזו חנות מקרי קבוע, כיון דהחנות ידועה, [ולדברי הב"ח אין נפקותא בהיכר הבהמות אלא בהיכר החנויות] והדברים תמוהים וכמו שתמה החוו"ד מ"ל שתי בהמות בבית אחד ומ"ל אחת בבית ואחת בעלי', והדבר מבואר בתו' זבחים ע' ב' ד"ה אפילו, סנהדרין ע"ט ב' ד"ה בשור, שהתיר ר"ת, והביאו הטור ס"ס נ"ז, ומי לא עסקינן ברועה המכיר צאנו כל אחת בטביעות עינא וראה מרחוק שנדרסה אחת ולא נתן לו המרחק להכירה, וכן בשלח שליח לקדש נזיר י"ב א' דכתבו תו' דלא חשיב קבוע מה"ת אע"ג דאין הנשים מעורבות אלא הספק במאורע איזו שנתקדשה קרובתה, וכבר ציין זה בדמ"ר, וכן מבואר בתוס' סנהדרין פ' ב' ד"ה הנסקלין, זבחים ע' ב' ד"ה אפי', בנסקלין בנשרפין שהק' נכבשינהו דניידו, ומה מועיל ניידו הלא כל מקום שהולך הוא קבוע, וגם בתירוצם קיימו הכי דע"י ניידו הוי לי' רובא אלא גזירה שמא יקח מן הקבוע [והיינו דגם קבוע דרבנן מציל נפשות ויש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת] וכן תנן פ"ק דערלה ומייתא לה גיטין נ"ד ב' נטיעה של ערלה וכה"כ שנתערבו כו' ומפורש בירו' שהעביר עציץ נקוב תחת אחת מהן וא"י תחת איזו מהן ואע"פ שכל אחת נכרת לעצמה למזרח או למערב ואין הספק רק במאורע ומ"מ מדאורייתא בטל וכדאמר גיטין שם וברש"י שם משום מחובר חשיבי.
ואע"פ שהב"ח כ' לפרש כן דברי הטור וכ"כ הד"מ והדרישה, מ"מ אי אפשר לפרש כן דברי הטור שאין זכר מזה לא ברשב"א ולא בטור וכן מה שסיים וכ"כ א"א הרא"ש אינו מתפרש כלל וכמש"כ הש"ך ס"ק י"ד.
ובדמ"ר סי' ק"ט בגליון ש"ך סק"ח כתב דפי' ש"ך תערובות יבש ביבש מין בשא"מ דהיינו שנודע לו שאחת מהן טריפה ואינו יודע איזו מהן דלא יתכן לדעת הב"ח בפי' דברי הטור, ואין כונתו רק להעיר אבל לא לקבוע כן.
כב) נראה דדין ט' חנויות אינו דוקא בידע ושכח, אלא גם אורח שלקח ואינו יודע באיזה חנות השחוטה חשיב קבוע כיון שידוע בעיר, וכבר נחלקו בזה אחרונים ז"ל, עי' בפמ"ג סי' ק"י ובחוו"ד שם סק"ו, וכן משמע בירו' סוף פ"ק דכתובות דאמר דאם ראו שפירש אחד מצפורי ובעל חשיב קבוע אף שלא ידע אם הוא פסול או כשר דלא איירי בידע ושכח, ולפ"ז גם רוב סיעה חשיב קבוע כיון שבני הסיעה ג"כ מכירין פסולין שביניהן, ומ"מ חשיב לעולם כפירש אפי' אזלא איהי לגביהו כיון שאין להם קביעות ואין מקום שמוחזק שפסול מצוי שם יותר מכשר לא חשיב קבוע וכמש"כ בחלק אה"ע נשים סי' ז' סק"ב, ומה"ט באיכא סיעה חשיב לעולם רוב כשרין אף שיש ספק דלמא אזלא לבית הפסול דאמרינן דאזלא לאחד מן הכשרין שבסיעה שהן רוב, ובזה חשיב כאזלא אינהו לגבה אף אם איהי אזלא לגביהו, כיון דאין בני הסיעה קבועין במקומן, ומיהו אם ידוע שנבעלה בבית פסול ויש שם רוב כשרין מן הסיעה בשעת המאורע לא שייך רובא דחשיב כט' ישראלים וכותי אחד קמן דחשיב קבוע.
ירושלמי ה"י פלטיא מהו כו', בענינו לא זכינו לפרשה ואפשר דצ"ל הגיר' היתה צפורין נעולה פלטיא מהו ר' ירמי' אמר ברוב ר' יוסי אומר עד שיוכיח חילי' דר' ירמי' מן הדא דמר ר' חייה [כולו כמו שהיא לפנינו עד אפילו בפלטיא] כו' אפי' בפלטיא היתה צפורן נעולה ר' יוסי אומר עד שיוכיח חילי' דר' יוסי מן הדא כו' לא הוחזק עם הארץ אלא להיות טוחן כו' ופירושו דהני אמוראי סברי דגם בחד רובא סגי באזלי אינהו לגבה, ומיהו בראינו אחד יוצא מן הבית ובעל לא חשיב פירש דכיון דפירש קמן נולד הספק במקום הקביעות וכמש"כ תו' פסחים ט' ב' ד"ה היינו, ואסור לכו"ע, אלא במצאנוהו בפלטיא וידענו שהוא אחד מצפורה נחלקו דר' יוסי סבר כיון שידענו שהפסול היה היום בפלטיא חשיב כמוחזק פסול במקום הזה ודנין בו דין קבוע ור' ירמי' סבר דאזלינן בתר רוב, ונקט פלוגתיהו בהיתה צפורין נעולה דאי דלתות מדינה פתוחה ודאי פלטיא חשיב רוב כשרין, משום רובא דעלמא ולא חשיב קבוע [ומיהו מש"ל גם בדלתות מדינה פתוחות והכרנו בו שהוא צפוראי] ואמר חילי' דר' ירמי' מהא דר' יוחנן דבפלטיא הולכין אחר הרוב כיון דלא הוחזק בשעת המפולת ישראל בפלטיא, אף שהוחזק ישראל בפלטיא אותו היום, אלמא דלא חשיב פלטיא של העיר כמקום הקבוע של בני העיר אלא כפירש, ומיהו מבוי משמע דחשיב כקבוע שם ישראל דלא משמע דאיירי דוקא בנפל בית שיש ספק שישראל דר שם, ונראה דר' ירמי' לא חש להא דהוכיח ר' יוסי מהא דר' יוחנן דאם הוחזק ע"ה להיות טוחן באותו יום דחושש אע"ג דרוב הטוחנין באותו יום חברין דחשיב קבוע דהתם מדרבנן ועיקר הדמאי גזרו על המיעוט, ונראה דגם ר' יוסי מדרבנן קאמר ולכך ניחא לי' הא דאמר ר' יוחנן דאין מפקחין הגל בפלטיא, והא דאמר חילי' דר' ירמי' כו' אין זה הוכחה שאין מחמירין מדרבנן אלא עיקר הדין קאמר דפלטיא שבעיר לא חשיב כחצר ומבוי דחשיב קבוע לגבי דיורין שלהן, אבל פלטיא לא, וקאמר תו דכי היכי דנחלקו ר"י ור"י בצפורין נעולה ה"נ נחלקו בפירש אחד מצפורין ואפי' צפורין פתוחה והכרנו בו שאינו מן הסיעה דלר' יוסי דחשיב לפלטיא קבוע ה"נ בראינו שאחד מצפורה פירש מפלטיא ובעל חשיב קבוע אף שבעל בשדה כיון שנולד הספק במקום קבוע, והא דאמר ר' יוסי עד שיוכיח יש לפרש עד שיוכיח שהבועל כשר וכפי' פ"מ וי"ל דאין להכשיר רק עד שיוכיח היינו שעבר הפסול היום ושעה הזאת נעשית מוכיח לכל השעות באותו יום וכן פי' בק"ע, והא דאמר היתה צפורן נעולה כו' היינו כמו אמר מר ובעי לסיומי חילי' דר"י כו' והא דאמר בסרקית נעשה יום אחד מוכיח לכל הימים נראה דהיינו בכל הימים איכא רובא להיתרא וביום אחד ליכא רובא, והתם לאו משום קבוע אתינן עלה אלא קנסא בעלמא, א"נ להרחקה שלא ירגילו לקנות גם ביום האסור, והיינו דמשני אפשר לה שלא להסתפק והיא מסתפקת באיסור, מיהו עדיין לא נתיישב מאי ס"ד למפרך מסרקית, ונראה דלר' יוסי אם נבעלה בביתה אע"ג דהיה הפסול באותו יום בביתה לא חשיב קבוע ולא דמי להיה ע"ה אצל הטוחן היום דהתם בית הטוחן רבים מצוין שם וחשיב כפלטיא, אבל אין בית האשה מקום קבוע לפסול, והחילוק בין טחן היום ללא טחן נראה דאינו אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל, ועי' ב"מ כ"ד א' דאזלינן בתר רובא בפלטיא ולא חשבינן לי' קבוע, ואין מחלקין בין עבר היום ללא עבר, מיהו למה שפירשנו צריך לישב הא דאמר ר' ינאי תוכה של צפורין בעל, וכן הא דאמר קרונה של צפורין היה, והוזכר גם בדברי ר' יוסי בסוף הסוגיא קרונה של צפורין לאו רה"ר, ובגמ' דידן מבואר דקרונה היינו תרי רובא, וצ"ל מעשה שהיה כך היה, ולא משמע כן, והא דאמר מן קשיי מדמין לה לשרצים לא אתפרש מאי קשיא לי', וגם דברי ר' אילא אר"י תוכה של צפורין אינו ענין כלל להא דשרצים, וגם הא דפריך רב חסדא דמיתי' לרה"ר לא אתפרש דתקשה לי' מתנ' דמצריך רוב העיר כשרים [ואפשר דמתנ' איכא למימר דרוב העיר משיאין במחצה סגי ולאפוקי רוב פסולין, אבל ר"י דפוסל בקבוע ע"כ מדמה לה לרה"י דאסר בספק ולא מוקמינן אחזקה והאי מן קושיי כמו על כרחה וזה לסיים בדברי ר"ח דמיתי' לרה"ר] וגם למה הביא מתנ' דשרצים אי לדין פירש קמן דחשיב קבוע זה אינו ענין לרה"י ולרה"ר ובין ברה"י ובין ברה"ר דקתני שיש חילוק בין פירש לפנינו לנמצא מבואר דפירש בפנינו חשיב קבוע, ובשמעתא משמע דמר מדמה לי' לרה"י לענין עיקר הדין ומר מדמה לי' לרה"ר, ועיקר חילוק רשויות אין כאן מקום מן הדין, שהרי איסור כהונה בנבעלה לזר אינו ענין לטומאה, וגם ל' הגמ' משמע שאינו בדין רשויות דאל"כ ממ"נ אי נבעלה במקום דחשיב רה"י לטומאה לא הוי פריך ר"ח מידי ואי היה המקום שעוברים שם אדם וכמו בקעה בימה"ח והוי רה"ר לטומאה לא הוי משני ר"א מידי כרה"י דמי [ואפשר דמקום שמצוין בני אדם ברוב היום חשיב רה"ר לענין טומאה אף בשעה שאין בני אדם מצוין, אבל הכא חשיב רה"י לענין סתירה בשעה שמתיחדין, ומיהו בתו' סוטה כ"ח ב' משמע דגם לענין טומאה חשיב רה"י כל שהוא רה"י לענין סוטה] ואפשר דמחמרינן ברה"י טפי מדרבנן, וכעין דמצינו ביי"נ דהחמירו כטומאה ברה"י וכמש"כ תו' ב"ב נ"ה ב' ד"ה ר"א.
כג) ירו' דמאי פ"א ה"א וירבו כל הרימינים על רימי שקמא כו' וירבו כל הרימין שבעולם כו', משמע שאינן חלוקין בטעמן [עי' מש"כ שביעית סי' ד' סק"ד דלפעמים מיקילינן בדמאי אף דלפי טעמו חייב לעשרו] אלא שכולן גדילין ביערים ושל שקמונה גדל בגינה המשומרת, מיהו קשה מאי קשיא לי' לימא דמיירי דרוב שבעיר מן המשומר ומה יועיל רוב העולם כיון שאינן באין לכאן ולעיל אמר בפשיטות דברוב משמרין חייב בין בדמאי בין בודאי ולא פריך וכן לק' פ"ב ה"א אזלינן בתר רוב הבאין בעיר ואע"ג דרוב וקרוב אזלינן בתר רוב היינו כשאין מצוי במקום המאורע כלום אבל כשידוע במקום הנמצא מי הוא הרוב המצוי שם לא אזלינן בתר עלמא כמש"כ הרמב"ן ב"ב כ"ד א'.
כד) ובמקום דאזלינן בתר רובא אי אזלינן בתר רוב המוכרים או בתר רוב פירות, עי' בפ"ת יו"ד סי' ק"י סק"ב הביא ספק אחרונים ז"ל בזה, [ובב"מ שם שכבר נסתפק בזה הרשב"א אי רוב חנויות עדיף או אוקי רוב לגבי רוב והוי מחצה ומחצה] ולכאורה העיקר רוב הפירות ורוב הבשר דכי היכי לענין ביטול במקום שאין האיסור ניכר אין נפקותא אם מונחין במקום אחד או בט' מקומות וכגון ג' בהמות ואחת טריפה ובחנות אחת שתי בהמות ובט' חנויות נתחלקה בהמה אחת, ומצא בשר בשוק אזלינן בתר רובא, ה"נ בקבוע לענין פירש אזלינן בתר רוב בשר, [ומיהו לא דמי פירש לביטול דהתם נהפך האיסור להיתר ובשעה שנוטל מהט' תלינן שזו הכשרה וכיון דאיכא למימר בכל אחת שהיא היתר בטלה האיסור משא"כ בקבוע] ומ"ל שהרוב מונח במקום אחד או במקומות הרבה כיון שכולו נכנס בכלל הספק אמרינן כל דפריש מרובא פריש, הגע עצמך היו מונחין על השלחן ורוב הבשר כשר וחתיכות הכשרות צפופין וחתיכות הטריפות מרווחים ומחזיקים שטח יותר גדול מהכשר לית כאן רוב.
אמנם כל זה באין רוב החנויות גורמים רוב הפרישה, שהחנות שבשרה מרובה מוכרת הכל, ומצא בשר ביד נכרי, אבל אם המכירה בכולן שוה, אז נראה דהוי ספק השקול דאיכא רובא כנגד רובא, רוב הבשר כשר, וכנגדו רוב המוכרין, די"ל דלקח מן הרוב.
ואמנם יש לאסור כיון דרוב הבשר הנמצא בעיר עכשו הן טריפה, אבל אם עדיין לא נמכר אלא חתיכה אחת וספק ממי לקח הנכרי הוי ספק השקול, וכן בבא עורב ושקיל י"ל דהוי רובא כנגד רובא דכולן משמרין אלא שאחד פשע בשמירתו ויש לומר דזה שפשע הוא מן הרוב, וכמש"כ תו' ב"מ כ"ו א' ד"ה לעולם, ומדבריהם נלמד דה' בהמות כשרות נמכרות בו' חנויות וה' טריפות בד' חנויות, ובא עורב ונטל אזלינן בתר רוב מוכרים ואמרינן אחד מן הרוב פשע בשמירתו, ובב"ב צ"ג ב' נחלקו ר"י וא"ל בזה ונראה דקיי"ל כא"ל דהוו רבים ואזלינן בתר רוב חנויות.
והא דאזלינן בתר רוב אינו משומר, וכן לק' פ"ב ה"א אזלינן בתר רוב פירות חו"ל, ובתוס' דמאי פ"ד תניא מצרפין פירות חו"ל על פירות שני' כדי שירבו על פירות שלישית כדי לפוטרן ממ"ע כו' וע"כ לא בתערובות איירי דהוי דשיל"מ אלא בקופה שפירשה איירי וכן מתנ' מכשירין פ"ב בהכי איירי וכמש"כ שביעית סי' ז' ס"ק ט"ו, ולא חשבינן לי' דשיל"מ וכמש"כ תו' ע"ז ע"ג ב' ד"ה טבל, ובפ"ת יו"ד סי' ק"ב סק"א הביא פלוגתת אחרונים ז"ל אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש בדשיל"מ, י"ל דלא נחלקו אלא כשנתערב ונאסר התערובות ואח"כ פירש אבל כשידוע כל אחד ופירש אחד ונולד בו הספק מאין פירש לכו"ע אזלינן בתר רובא אפי' בדשיל"מ, ועדיין אינו מספיק תינח אילו היה ספק שכל הפירות שבאו לעיר הן מן הפטור שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל כשיש בודאי בעיר גם מן המשומר, או שיש כאן מא"י ולמה לוקח מן הנכרי או מן החשוד משום רובא הלא הוי תערובות בדשיל"מ, וליקח מן התערובות לכו"ע אסור בדשיל"מ, ואפשר כיון דלא ראה כאן איסור בפועל ואפשר דביום זה לא בא כאן מן המשומר או מפירות א"י אף שיש כאן רוב המחזקת את מיעוט האיסור מ"מ לא איקבע האיסור ומותר ליקח משום כל דפריש מרובא, ולפ"ז בראה שנכנס לעיר מן האסור אסור, ואפשר דאם נתערבה ביצה שנולדה אצל נכרי מותר ליקח ממנו ואמרינן כל דפריש כיון דבשעת תערובות אינו של ישראל והוי כנולד הספק בזה שהוא לוקח, אבל במ"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג מבואר דאסור, א"נ יש חילוק בין קבוע התערובות במקום אחד לתערובות של אנשים הרבה, ומיהו אין כאן גדר נאמן להגדירו שאם יש כאן רבים ושל אחד מהן הן ביצים דהאידנא ואין ידוע איזה מהן לא מסתבר לומר דלא מקרי דשיל"מ, ואפשר דדוקא בסיבת התערובות משום חסרון הכרה מקרי תערובות לאסור גם הפירש, אבל במקום שכל אחד מסומן בעצם אלא שלא חקרנו או שאין להמחזיקים נאמנות, לא מקרי תערובות ואמרינן כל דפריש אף בדשיל"מ ולפי זה צ"ל הא דאסרו משום דשיל"מ במ"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג, היינו משום דאצל כל נכרי יש תערובות ביצה של האידנא, ועיקר פלוגתת אחרונים ז"ל מבואר בר"ן ביצה ז' א' דכ' דאזלינן בתר רובא דליתא קמן בדשיל"מ כמו רוב ספנא בארעא יולדות ביום, ואח"כ הביא מחלוקת אי אזלינן בתר רובא, ולכאורה דעת האוסרין משום דזה מקרי תערובות כיון דיש נולדים היום, ודעת המתירים שאין אנו דנין אלא על זה שנפרש ואף שבל' הר"ן שם כתב בדשיל"מ בדרבנן ה"ה בדאורייתא וקרוב הדבר דתיבת בדרבנן מיותר, ונשתרבב מרישא, ומש"כ רש"ל ביש"ש דבעינן תרי רובא תמוה דהא מבואר בגמ' דאפי' ודאי ספנא מארעא שרי משום רובא והרא"ש חד מתרי טעמי נקט.
כה) ואע"ג דמשומר הוי קבוע, מ"מ אזלינן בתר רובא דכשלוקח כבר פירש, מיהו אם הוא ביד נאמן אפשר דצריך לשאלו וחשיב קבוע, מיהו אפשר כיון דאצלו הוי ספק חשיב פירש וא"צ לשאלו ואזיל בתר רובא, וכן ביש מיעוט ערלה אף שידוע במקומו אזלינן בתר רובא כשלוקח בשוק כיון שכבר פירש, וממ"נ א"א לברר שאם המוכר נאמן הלא לא לקח מן ערלה ידועה ואם אינו נאמן הלא א"א לברר, מיהו אפשר שלקח מן הספק ואינו חשוד על הודאי ואפשר שלקח בעיר שהאיסור ידוע במקומו, ומשמע דישראל שלקח בשר מן המקולין ולא חש לשאול איזה מוכר בשר שחוטה כשם שאסור לדידי' אסור לישראל אחר כדין לקח מן הקבוע, מיהו אם הוא ביד מי שאינו נאמן אפשר דמקרי פירש ותולין שלקח מן ההיתר אבל באינו חשוד על הודאי צריך לשאלו, וכ"ז בידוע האיסור במקומו אבל באינו ידוע אלא לבעלים והוא חשוד למכור ערלה אין כאן קבוע, והנה החוו"ד סי' ק"י סק"ו כ' דלא מקרי קבוע אלא א"כ יש ידיעה כאן במקומו, ולא ביש ידיעה בעיר אחרת ומ"מ בלקח מן הקבוע והוליך למקום אחר אע"ג דהשתא אי אפשר לו לעמוד עליו אסור ולפיכך יש לדון גם על הלוקח ממנו, ועדיין צ"ע בדינים אלו, ובתוס' דמאי פ"ד תניא כל העיר מוכרין מתוקן כו' כל העיר מוכרין בשר שחוטה כו' בד"א בזמן שלקח וא"י מאיזה מהן לקח אבל הלוקח מן השוק הולכין אחר הרוב, וצריך טעם באזלא איהי לגביהו דמקרי קבוע אף שהיא אינה נאמנת וצ"ל דבשעה שנאסרה איסורה ניכר לכל אילו ראינוה בשעה שנאסרה ועי' ר"ן ביצה ז' א' באזיל ולקח ביצים מקרי קבוע ומשמע אף דאי אפשר לי' לברר, מיהו י"ל דשא"ה דכשבא ליטול מבית הנכרי הו"ל כנוטל מן התערובות ודיינינן לי' בדין דשיל"מ שאין לו ביטול לענין ליקח מן התערובות ובמה"ש סי' תקי"ג הביא דבש"מ כ' בשם ריטב"א פלוגתת רשב"א והרא"ה בזה, [והקונה כלים חדשים בחנות במקום שרובן מן הנכרים בכלי זכוכית וברובן מישראל בכלי מתכת, נראה דאזלינן בתר רובא ולא מקרי קבוע אלא פירש וצ"ע, ועי' ברכות נ"ג א' אם רוב כותים אינו מברך, אלמא כיון שאין ידוע כאן לא מקרי קבוע, וכדעת החוו"ד]. [א"ה, עי' לעיל סקט"ו, וע"ע דמאי ס"ס א', חלק אה"ע נשים סי' ל"א סק"א - ד', לקמן סי' ר"ב, מעשרות סי' ז' סקט"ז, אהלות סי' כ"ג סק"ד].