חזון איש/יורה דעה/ב
סימן ב[עריכה]
א) הוריות י"א א' חד אמר לתיאבון מומר להכעיס מין, הרשב"א בת"ה ריש הלכות שחיטה פסק כמ"ד להכעיס נמי מומר וכ"ד הרז"ה שהביא שם וכ"ד הרא"ה בבד"ה וטעמם כדאמר חולין צ"ג דלעולם רבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא.
ומבואר בבד"ה שם וכן במ"ה שם דמומר להכעיס לאחד מן העבירות ששחט באנו למחלוקת ר"א ורבינא דלר"א שחיטתו פסולה ולרבינא שחיטתו כשרה, ונראה דה"ה לענין קרבן פליגי דמבואר חולין ה' א' דמומר לדבר אחד מקבלינן מני' ומומר לכה"ת כולה לא מקבלינן מני' ומבואר בגמ' שם דקרבן ושחיטה חד דינא אית להו, ולרבינא מומר לד"א אפי' להכעיס מקבלינן מני' קרבן, ולר"א דינו כמומר לכה"ת, והוראת מומר היינו שמפסיד נאמנות בזה שהוא מומר, ובכל האיסורים הקלים ממנו, וכדתנן בכורות ל' א', אבל עדיין חשיב בר זביחה ומקבלינן מני' קרבן, אבל הוראת מין היינו שאינו בכלל ישראל ושחיטתו פסולה אפי' אחרים רואים אותו וכן אינו כותב תפילין ואין מקבלין הימנו קרבן.
ב) אבל לענין להחיותו ולהורדה לבור מודה רבינא דלהכעיס אין חייבים להחיותו ומורידין אותו כדמוכח ע"ז כ"ו ב' דתני ר"א קמי דר"י המומרין והמינין מורידין וא"ל ר"י סמי מכאן מומרין דמרבינן לכל אבדת אחיך את המומרין ופריך בגמ' לישני דמומרין היינו להכעיס ומשני קסבר להכעיס מין הוא, ואם איתא דלרבינא אין מורידין ל"ל למימר קסבר להכעיס מין הוא כר"א, והלא בין אי סבר ר"י כר"א ובין אי סבר כרבינא לא מצי למתני מומר דלרבינא אין מורידין אותו ואתרבי להשבת אבדתו ולר"א מין הוא אלא ודאי דלרבינא שפיר מצי למתני מומרין להכעיס דמורידין, וע"כ ר"י סבר כר"א דלהכעיס מין הוא.
ועוד דהא דתניא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושתה יי"נ מפרשינן דסתמא הוי להכעיס, וקשה לרבינא דאמר דלהכעיס נמי מומר אין חילוק בין לתיאבון בין להכעיס, וכבר הקשו כן תו' ע"ז כ"ו ב' ותירצו דרבינא מפרש דסתמא הוי מין לענין מורידין, וא"כ ע"כ מודה רבינא דלהכעיס מורידין, וכן משמע גיטין מ"ז א' דר"א עביד עובדא בלהכעיס שאין פודין אותו ולדעת הפוסקים כרבינא ע"כ מוכח דמודה רבינא בהא דלא מסתבר דעובדא שהביאו בגמ' בסתמא תהא דלא כהלכתא.
ורש"י ז"ל פי' בסוגין לענין מורידין וזה קשה, והתו' לא ס"ל כן וכמש"כ ע"ז כ"ו ב'.
ג) ועכו"מ ומחלל שבת בפרהסיא או מומר לכה"ת כולה, היינו אפי' לתיאבון, דהא בלהכעיס לר"א אפי' מומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה, וע"כ מפרש ברייתא דחולין ה' דממעט מומר לעכו"מ ולחלל שבת בפרהסיא היינו לתיאבון, וכיון דמוכח כן לר"א כן הלכה דהא לא אשכחן דרבינא פליג עלי' בהא.
וכן לענין מורידין אם הוא מומר לעכו"מ ולחלל שבת בפרהסיא או מומר לכה"ת כולה מורידין וכדאיתא ביו"ד סי' קנ"ח ס"ב ומדכתב דלהכעיס אפי' מומר לד"א מורידין מכלל דלעכו"מ אפי' לתיאבון.
ד) דעת הרא"ה בבד"ה דהא דנחלקו ר"א ורבינא באוכל נבילות להכעיס היינו דפרק מעליו עול איסור נבילה ולא חש לאכול נבילה אף שיש לפניו שחוטה, אבל אם מהדר דוקא לאכול נבילה כדי לעשות איסורא, להכעיס זה הוי ככופר בתורה והוי מין כדין הכופר, וזו גם דעת הר"ן בחולין, והלכך אע"ג דקיי"ל כרבינא דלהכעיס נמי מומר הוא, מ"מ זה שמהדר בתר איסורא הרי הוא מין, ושחיטתו פסולה.
ולדעת זו אין הכרח דמודה רבינא דלהכעיס מורידין, דהא דתניא ואיזהו דסתמא הוי מין האוכל נבילות וטריפות כו' ניחא אף לרבינא דכיון דאוכל דברים שנפשו של אדם קצה בהן ועושה להכעיס מודה רבינא דהוי מין, וכן הא דאמר ע"ז כ"ו ב' כאן לתיאבון כאן להכעיס יש לפרש בלהכעיס גמור, אבל זה שאינו מקפיד ושביק היתירא ואכיל איסורא באמת אתרבי להשבת גופו ואבידתו למאי דקיי"ל כרבינא, ולפ"ז אפשר לישב פרש"י דרבינא פליג גם במורידין, אמנם ל' הגמרא ע"ז שם קסבר אוכל נבילות להכעיס מין הוא וסמיך לי' בגמ' פלוגתת ר"א ורבינא משמע דכולהו בחד גוונא איירי, וכן ההיא דגיטין משמע דבשביק היתירא ואכיל איסורא סגי אע"ג שאין זו עדות שבשביל שהיא איסורא בוחר בה דשפיר יש לומר שבשביל שלא חש פשט ידו לאיסורא דשניהם שוין בעיניו מ"מ חשיב מין לענין מורידין.
והנה דברי הר"ן בע"ז סותרין דבריו בחולין ובגיטין דבע"ז פסק דלהכעיס מין, ולמאי דמבואר בדבריו ז"ל שם ובגיטין דשביק היתירא מקרי להכעיס א"כ שחיטתו נבילה וכתב תפלין פסול מה"ת [וכבר נתקשה בזה המ"א סי' ל"ט סק"ג].
ונראה דחזר בו הר"ן ופסק לקולא, וטעמו בע"ז משום דאיכא קולא וחומרא צ"ע דהא אם אינו מין הוא קולא בשחיטתו ולענין קרבן, וחומרא ליכא רק דאסור לשרוף ס"ת שכתב וכי איתשל לענין פסולא אתשל ולא לענין לשרוף, ועוד דלענין לשרוף בעינן מין לעכו"מ דוקא דהא מוקמינן גיטין מ"ה ב' הא דתני ישרף כר"א אבל מין שאינו עובד כו"מ ודאי אינו בשריפה ודברי הר"ן ז"ל בע"ז שם צ"ע בזה דמשמע דאי מין הוא ישרף, [מיהו למש"כ ידים סי' ח' ס"ק ה' דהר"מ מפרש מין היינו כופר וכהא דשבת קט"ז א' ומשום שלא נתקדש השם אפשר דגם מומר להכעיס כן אמנם כיון דאינו מומר אלא לדבר אחד אינו בכלל כופר] וכן מש"כ הר"ן שם דגם דעת הר"מ כר"א דהוי מין מהא דפסק מורידין אותו צ"ע וכמש"כ לעיל.
אבל נראה דהר"ן בחולין ובגיטין הדר בו ופסק כרבוותא שהביא הרא"ה דקיי"ל לקולא, ורק תפש דברי הרא"ה דאם רודף אחר האיסור גרע טפי וכמש"כ לעיל, ובזה ניחא כל דברי הר"ן.
ה) והנה הרשב"א חולק על הרא"ה וס"ל דאפי' בוחר באיסורא דוקא הוא בכלל מחלוקת ר"א ורבינא ולרבינא אינו מין אלא מומר ושחיטתו כשרה.
ונראה דמודה הרשב"א דגם זה דשביק היתירא ואכיל איסורא חשיב להכעיס והוי בכלל פלוגתת ר"א ורבינא ולר"א חשיב מין דאי מודה ר"א בשביק היתירא דשחיטתו כשרה ולא חשיב מין א"כ ע"כ דאתרבי גם להשבת אבידתו, דאי לא אמר ר"א רק דשחיטתו כשרה אבל מורידין, א"כ לישני לי' בע"ז שם דמומרין היינו דשביק היתירא ואכיל איסורא, אבל אינו להכעיס גמור וזה לא הוי מין, אלא ע"כ דלר"א לא משכ"ל דשחיטתו כשרה ומורידין, וזה לא יתכן כלל דהרי אמרו בע"ז שם כאן לתיאבון ולתיאבון היינו דלא שביק היתירא, ומשמע דוקא לתיאבון, אבל להכעיס שפיר מתפרש אפי' כשאינו רודף אחר האיסור כיון דפקר בעול האיסור ושביק היתירא ואכיל איסורא.
וכן בגיטין מ"ז א' אמר אימא לתיאבון הוא דקאכיל, ואילו אין מורידין אף בשביק היתירא היו מפרשין בגמ' בשמות מיוחדין לכל סוג להכעיס, ולא היו מיחדים דינים בשם לתיאבון בזמן שהדין הוא אף בלהכעיס, ועוד דעיקר סוגיא דגיטין במסקנא מוכחת דאף בשביק היתירא מורידין דלא העידו עליו רק דאיסורא והיתירא קמי' ואכיל איסורא.
ולפ"ז לדעת הר"מ שפסק כר"א דלהכעיס מין אף בשביק היתירא ואכיל איסורא כן, וכ"ה בר"ן ע"ז שם.
והנה הרמ"א כתב בסי' ב' ס"ה דמי שאינו חושש לאיסור ושביק היתירא ואכיל איסורא שחיטתו פסולה, ולהאמור אף בעובר אחת משאר עבירות שלא לתיאבון שחיטתו פסולה למה שפסק המחבר כהר"מ דלהכעיס מין, וב"י דייק כן מלשון הרא"ש, והנה הרא"ש ס"ל כהרשב"א וש"פ דהלכה כרבינא לקולא ורק במומר לאותו דבר להכעיס הוי כאינו בר זביחה, ודייק ב"י דאינו חושש ג"כ אינו בר זביחה, ואמנם כן הוא באמת לר"א למומר לדבר אחד להכעיס ולהר"מ שפסק כר"א הדין כן שאם הוא מומר לאחת העבירות ושביק היתירא ואכיל איסורא הוי מין ושחיטתו פסולה.
ובבהגר"א ס"ק ט"ז נקט בפשיטות דהרשב"א חולק על הרא"ה וס"ל דשביק היתירא לא הוי מין אלא דוקא ברודף אחר האיסור ומפרש כן גם לדעת הר"מ, והדבר תימא דלא מצינו לי' להרשב"א שחולק על הרא"ה אלא במה דפירש דרדיף אחר האיסור הוי מין אף לרבינא, אבל לא מצינו שיחלוק על הרא"ה דשביק היתירא ואכיל איסורא לא יהא בכלל להכעיס, ולמש"כ לעיל הדבר מוכח בגמ' דשביק היתירא הוי בכלל מין לר"א וצ"ע.
ועיקר ראית הרשב"א לסתור דברי הרא"ה מהא דפריך בגמ' מאכל פרעוש ה"ז מומר ומשמע דלרבינא ניחא ולהרא"ה הלא גם לרבינא תקשה דהא מודה ברודף אחר האיסור, י"ל דאה"נ דפריך לתרויהו, ומש"כ עוד הרשב"א במ"ה דסוגיא דחולין מוכחת כן צ"ע כונתו ז"ל.
ו) והנה הרשב"א שם מסתפק דמומר לאכול נבילות להכעיס תהא שחיטתו פסולה, כיון דהוא מומר לאותו דבר, ומקום הספק הוא דענין מומר שיהא נחשב כאינו בר זביחה הוא ענין מחודש ואלמלא למדנוהו בגמ' לא היינו מקיימין הדבר בסברא דהא בעלמא אמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא, ואפשר שאין דין זה אלא במומר לכה"ת או לעכו"מ ולחלל שבת בפרהסיא אבל מומר לדבר אחד נהי דלענין קרבן חשיב מומר לאותו דבר דאין ראוי לריצוי חטאת בשעה שהוא פורק עול מצוה זו, אבל לענין לפסול שחיטתו י"ל דאע"ג דהוא מומר לאכול נבילות להכעיס לא הפסיד שם בר זביחה, ואפשר דדין מומר לאותו דבר גם לענין הפסד שם בר זביחה, וזה דקים להו להתו' והרא"ש מספקא לי' להרשב"א, ואמנם דעת הרז"ה והרא"ה והר"ן דמומר לדבר אחד אפי' לאותו דבר לא הפסיד שם בר זביחה, ולזה נוטה גם הרשב"א.
והנה עיקר דברי מרן בשו"ע והגר"א ז"ל דנקטו בפשיטות דעת הר"מ דמומר להכעיס שחיטתו נבילה אפי' מומר לשאר עבירה, צ"ע דלא מצינו זה בר"מ, וממה שפסק בפי"א מה' גזילה שאין מחזירין לו אבדתו וכן פסק בפ"ד מה' רוצח דמורידין אין ראי' לענין שחיטה וכמש"כ לעיל דבזה מודה רבינא, ואדרבה מדהשמיטו בפ"ד מה' שחיטה ש"מ דלענין שחיטה אינו כעכו"מ וכדעת שאר רבוותא והדין נותן דהא כללא כיילו בגמ' דהלכה כרבינא בכל התורה לקולא, ואף אם ר"י ס"ל כר"א וכמש"כ הגר"א בביאורו, מ"מ אזלינן בתר בתראי.
ונראה עיקר להלכה דשביק היתירא ואכיל איסורא אם אחרים רואין אותו כשר כדעת הרשב"א והרז"ה והרא"ה והר"ן דלא מצינו שהחמיר בזה הר"מ, [שו"ר בר"מ פ"ג מה' תשובה חשב מינים ומומרים וחשב עובר להכעיס לאחת מן העבירות בכלל המומרין וכ' הכ"מ שם שפסק כרבינא לקולא].
ואם רודף אחר איסור יש להחמיר כדעת הרא"ה והר"ן, וכ"ד ריטב"א ע"ז שם.
ז) חולין ה' א' והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר כו' לכאורה קרא דמכם ולא כולכם היינו בשעת הבאה, אבל אם היה מומר בשעת חטא ועשה תשובה לא שמעינן דלא יביא, ומקרא מעם הארץ שמעינן דמומר בשעת חטא אינו מביא, אבל לא שמעינן דחטא ואח"כ המיר דלא יביא, ונראה דכיון דבשעת חטא הוא מומר ואינו ראוי להבאה בסברא ידעינן שאינו ראוי להתחייב קרבן כיון דאינו בר קרבן עכשו וגם חטא של אדם זה אינו כשוגג ומכשול של אדם כשר, ולא על צורת חטא זו חייבה תורה חטאת והלכך מקרא דמכם שפיר שמעינן דמומר בשעת חטא אינו מביא חטאת, וכן מקרא מעם הארץ פרט למומר שמעינן ג"כ בסברא שאינו ראוי להבאה בשעה שהוא במצב שאם חטא עכשיו אינו בחיוב קרבן, משום פחיתות נפשו ביחוס ישראל, שענין חטאת הוא וידוי והכנעה וחרטה שאינו ראוי לכך.
ובהא דאמרו מומר לחלב והביא קרבן על הדם איכא ביניהו דלת"ק אינו מביא הקשו בתו' דהא בברייתא דלעיל מרבינן מומר לדבר אחד, ותירצו דחלב ודם הוי כמומר לאותו דבר והנה לא קשיא להו מאי פריך מהכא נפקא מהתם נפקא הלא איצטריך קרא מעם הארץ למומר לאותו דבר דמקרא מכם ולא כולכם לא ממעטינן אלא מומר לכה"ת כולה וכן מקרא דמעם הארץ לא ילפינן אלא מומר לאותו דבר אבל מומר לעכו"מ והביא על החלב לא ידעינן, משום דבאמת מומר לאותו דבר ומומר לעכו"מ והביא קרבן על החלב שקולין הן ומחד קרא נפקא, דאע"ג דבעולה לא שייך למעט אלא מומר לכה"ת כולה, לענין חטאת מומר לאותו דבר כבר ראוי למעט, והלכך מחד קרא ידעינן תרויהו.
והנה לת"ק מומר לחלב אינו מביא על הדם דכיון דלחטאת בעינן שיהא אדם כשר ונזהר במצוה זו שנכשל בה ומומר לאותו דבר לא, גם מומר לחלב פוגמו בזהירות הדם שהרי החשוד על החלב חשוד על הדם דחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל כדאיתא ביו"ד סי' קי"ט, ונראה דה"ה בשניהם שוין, ועי' ש"ך שם ס"ק י"ג והלכך חשיב כמומר גם לדם (וריבר"י) [ורשבר"י] סבר נהי דהוא חשוד אבל כל שלא עבר בפירוש לא מקרי מומר לדם ושב מידיעתו קרינא בו, ואפשר דלת"ק אפי' בנזהר מדם אינו ראוי להביא קרבן על הדם דאין הכנעתו שלימה שתהא הכנעה ראוי' להביא קרבן כיון שהוא מומר לחלב.
ח) ואפשר דרב המנונא יסבור כר"א דלהכעיס מין, א"כ לא מש"ל מחלוקת ת"ק (וריבר"י) [ורשבר"י] במומר להכעיס לחלב דאפי' מומר לנבילות אינו מביא קרבן על החלב אלא איירי במומר לתיאבון לחלב, והנה רבא מפרש הוריות י"א א' דלכו"ע מומר לחלב מביא קרבן על הדם ומוקי פלוגתיהו במומר לתיאבון דלת"ק אינו מביא דמקרי אינו שב מידיעתו (ולריבר"י) [ולרשבר"י] מביא ומדמוקי רבא רבנן דאינו מביא ש"מ דהכי הלכתא וא"כ לרב המנונא דמוקי פלוגתיהו במלתא אוחרא תרויהו ס"ל דגם לתיאבון אינו מביא, וא"כ כי פליגי במומר לחלב והביא קרבן על הדם גם במומר לתיאבון איירי, אפי' אי סבר כרבינא דגם להכעיס אינו מין וא"כ שפיר י"ל דר"ה סבר כר"א דלהכעיס מין.
ויש לתמוה על הגר"א ז"ל יו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז שכתב שהרשב"א שמסתפק דמומר לאכול נבילות להכעיס יפסיד שם בר זביחה ובעי למילף ממומר לדבר אחד דהוי מומר לאותו דבר וכדמוכח בגמ' דמומר לחלב אינו מביא קרבן על החלב וכמבואר לעיל סק"ו מפרש הא דאמר ר"ה מומר לחלב והביא קרבן על הדם א"ב היינו מומר להכעיס והדבר תימא מי יכריחנו לזה והלא שפיר מתפרש במומר לתיאבון, וגם מדברי הרשב"א אין הכרח דאע"ג דלענין קרבן גם לתיאבון פוגמו מ"מ לענין שלא יהא בר זביחה כל דשלא שביק היתירא ואכיל איסורא מקרי בר זביחה ואע"ג דבמומר לעכו"מ ולחלל שבתות בפרהסיא ילפינן פסול שחיטה מקרבן שאני התם דעובד כו"מ אע"ג דנזהר בחלב תכלית הזהירות מ"מ אינו מביא קרבן על החלב ומקרי מומר לכה"ת כולה והלכך שפיר ילפינן דהפסיד שם בר זביחה, אבל מומר לאותו דבר שאינו מומר אלא לדבר זה בזה שפיר יותר קל להפסיד שם בר חטאת משם בר זביחה דכל שלא שביק היתרא מקרי בר זביחה אבל אינו ראוי להכנעת החטא בזמן שהוא מומר לעבור עליו במזיד מפני תאותו, ומ"מ דין מומר לדבר אחד שפיר יליף הרשב"א דכשם דלענין קרבן הוי מומר לאותו דבר ה"נ לענין שחיטה אלא דלענין שחיטה בעינן שיהא אוכל נבלות להכעיס.
זללה"ה היתה הגירסא ריב ונראה דבין לר"ה דפליגי במומר לחלב והביא על הדם ובין לרבא דפליגי במומר לתיאבון פליגי בין שהיה הדבר בשעת חטא ובין שהדבר בשעת הבאה וכל שנעשה מומר לחלב בשעת הבאה אינו מביא על הדם לר"ה אליבא דת"ק וכן אם נעשה מומר לתיאבון בשעת הבאה אינו מביא לרבא אליבא דת"ק.
הוריות י"א א' באוכל נבילות לתיאבון כו' ל' נבילות משמש כאן על כללות של מאכלות אסורות ור"ל אוכל חלב לתיאבון, וכדמסיים ונתחלף לו בשומן.
ר"מ פ"ג מה' מעה"ק ה"ד היה מומר לעבירה כו' כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון כו' נראה דאפי' בשעה שאכל היה לפניו שומן ואילו ידע הוי שב מידיעתו מ"מ כיון דאינו שב מידיעתו מחמת תאוה אינו ראוי לקרבן.
ט) ונראה דלמאי דקיי"ל כרבא הוריות י"א א' דמומר לחלב מביא קרבן על הדם מומר לחלב להכעיס שחיטתו כשרה אף לדעת הרא"ש דמומר להכעיס לאכול נבילות שחיטתו פסולה דאע"ג דחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל מ"מ מומר לא הוי דלא חשיב מומר לאותו דבר, ואפשר דאף ר"ה אליבא דת"ק לא אמר אלא לענין להביא חטאת אבל לענין שיהא בר זביחה כיון דאינו מומר לאותו דבר חשיב בר זביחה, והרי רב ענן מכשיר מומר לעכו"מ אע"ג דהוי חשוד לכה"ת כדין חשוד לחמור חשוד לקל, וכן משמע בגמ' דלא פסלו רק מומר לעכו"מ ולחלל שבתות בפרהסיא ומומר לכה"ת כולה, ומיהו יש לדחות דהני אפי' לתיאבון אבל להכעיס י"ל דהוי מומר לכל הקל, מיהו רבא דאמר מומר לחלב מביא על הדם היינו אפי' מומר להכעיס לדעת הפוסקים כרבינא דלהכעיס מומר, ויש לומר דע"כ רבא ס"ל דלהכעיס מומר דאי להכעיס מין א"כ (לריבר"י) [לרשבר"י] דסבר דלתיאבון מביא קרבן א"כ לא מש"ל (לריבר"י) [לרשבר"י] מומר לאותו דבר דאי מומר להכעיס א"צ לאותו דבר דהא הוי מומר לכה"ת ואי לתיאבון אפי' מומר לאותו דבר מביא קרבן, ומיהו אפשר דאה"נ (לריבר"י) [לרשבר"י] לא מש"ל מומר לאותו דבר, [ומיהו אין סברא דרבא כר"א אלא ודאי רבינא ג"כ מודה בהא דרבא, ואי בלהכעיס מומר לחלב אינו מביא על הדם א"כ שפיר יש לקיים אוקימתא דר"ה דפליגי בזה ת"ק (וריבר"י) [ורשבר"י] אלא ודאי קים לי' להגמ' דרבא אף במומר להכעיס קאמר, שו"ר דאביי ורבא דפליגי סנהדרין כ"ז א' במומר אוכל נבילות להכעיס ע"כ כרבינא ס"ל דאם הוא מומר לכה"ת ושחיטתו נבילה אין סברא כלל שיהא כשר לעדות, ולמש"כ לעיל דגם לרבינא מורידין נמצא דלרבא מש"ל דמורידין אותו ועדיין כשר לעדות, וא"ת תקשה לר"א דאמר מין מהא דאמר ר"י סנהדרין שם הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות ואמאי הרי הוא מין, וי"ל דעדות שקר חשיב לתיאבון שיש לו רצון בזה, ומ"מ לא הוי רשע דחמס כיון דלא בשביל ממון עשה, ולפ"ז אכל פרעוש כדי לטעום טעם דאיסורא לרבא כשר לעדות והוי מצי בגמ' למנקט פלוגתא דאביי ורבא בהכי אלא נקט אוכל נבילות להכעיס משום דס"ל כרבינא דגם להכעיס אינו מומר לכה"ת וזה ג"כ סיעתא דהלכה כרבינא].
ומש"כ הש"ך סי' קי"ט ס"ק י"ג דמומר לדבר חמור הוי מומר לדבר קל אין כונתו ז"ל בשחט ואחרים רואין אותו אלא בשחט בינו לבין עצמו ולענין נאמנות קאמר שהוא חשוד לדבר הקל.
[ר"מ פי"א מה' עדות ה"י המוסרין והאפיקורסין והמומרים כו', האי מומר היינו ע"כ לעכו"מ או לכה"ת כולה דאי אוכל נבילות להכעיס הלא באמת נחלקו בו אביי ורבא ופסקו רבנו לעיל פ"י ה"ג, מיהו באמת קשיא דהא מרבא מוכח דאע"ג שהוא מומר מ"מ כשר לעדות אע"ג דהוא מן המורידין, ואפשר דשם מומר הנזכר סנהדרין כ"ז א' בפלוגתא דאביי ורבא אינו מומר ממש שרגיל בכך אלא שאכל פעם אחת ושתים אבל במומר מודה רבא].
י) מיהו לשון הש"ך שם קשה קצת שהק' מהא דאיתא בסי' ב' דדוקא לעכו"מ ולשבת הוי מומר לכה"ת אבל לא לשאר עבירות, ועל זה תירץ משום דהני חמורות וממילא שאר עבירות הוו קלות, אבל שאר עבירות יש חמורות מהן וקלות מהן, והדבר תימא דהרי מומר לחלל שבת בפרהסיא אינו מביא קרבן על עכו"מ שעבד בשוגג אע"ג דעכו"מ חמירא מני' וכן מחלל שבת בצנעא מביא קרבן על החלב ועל הדם אע"ג דשבת חמירא אלא שאין דין מומר ודין חשוד שוה דלענין מומר אין מומר לדבר חמור מומר לדבר קל, ובעכו"מ וחילול שבת בפרהסיא דנעשה מומר הפסיד דין בר קרבן ובר זביחה אע"ג דאינו חשוד לכה"ת כולה בפועל, רק התורה שללה ממנו זכיות אלו והפסיד נאמנות באיסורין, אבל באחד משאר עבירות שאינו נעשה מומר ואין הנידון רק לענין נאמנות באיסורין, בזה תלוי אם הוא חשוד בפועל בזה אמרינן חשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל.
והנה לדעת הרא"ש דמומר לאכול נבילות להכעיס שחיטתו פסולה, יש לדון במומר בשאר עבירות להכעיס כגון חלב החמורה מנבילה אי חשיב מומר לנבילות, ובזה אמרינן דמומר לדבר אחד אינו מומר לדבר אחר אפי' מחמור לקל, אבל לענין ליתן לו לשחוט בינו לבין עצמו בזה אפי' אכל חלב פעם אחת נעשה חשוד והפסיד נאמנות בכשרות הבשר, ובזה אין חילוק בין אוכל חלב להכעיס לאוכל לתיאבון.
יא) יו"ד סי' ב' ש"ך סק"ך כתב לישב דברי הב"י ויש חילוק בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דשוחט לעצמו אפי' אינו מומר אלא שאכל פ"א נבילה אינו נאמן אלא א"כ בדקו לו סכין אבל כשנותנים לו לשחוט אם אינו מומר אלא שאכל פ"א נבילה א"צ בדיקת סכין, ואינו מובן דבאחרים נמי ע"כ חשדינן לי' שלא יפרוש מלשחוט מפני טורח תיקון הסכין ואפשר הטעם שבוש לו לפרוש וא"כ כי היכי דחשדינן למומר יש לחשוד לחשוד, ואי אין לו כובד לפרוש גם מומר יש להאמין שהרי גם במומר אמרינן לא שביק היתירא, וגם לענין להעיד לאחרים אין החילוק בין מומר לחשוד מוכרעת, ודעת הגר"א סי' קי"ט דזה שעבר עבירה בודאי אפי' בפעם אחת אינו נאמן אפי' בשל אחרים.
ולכ"נ דלדעת הרא"ש צריך בדיקת סכין בין במומר בין בעבר פ"א בין שוחט לעצמו בין שוחט לאחרים, ודוקא באותו דבר שאכל נבילה, אבל עבר שאר עבירות בין פ"א בין שהוא מומר לכך א"צ בדיקת סכין בין לתיאבון בין להכעיס.
ולדעת הר"מ להכעיס הוי מין ושחיטתו נבילה ולתיאבון בין שהוא מומר לנבילה ובין לשאר עבירות צריך בדיקת סכין, ואם עבר פ"א א"צ בדיקת סכין אפי' אכל נבילה פ"א.
והנה הגר"א ז"ל חולק על הר"מ במה דמצריך בדיקת סכין במומר לשאר עבירות, ומביא ראי' מסוגיא דהוריות י"א א' דמומר לדבר אחד אפי' להכעיס אינו מומר לדבר אחר אפי' לתיאבון, דרבא לא מוקי פלוגתא דת"ק (וריבר"י) [ורשבר"י] במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם דס"ל דבזה כו"ע מודים, ואם איתא דמומר להכעיס לחלב הוי מומר לדם לתיאבון אכתי אפשר לאוקמי פלוגתא דת"ק (וריבר"י) [ורשבר"י] בזה וכמש"כ לעיל סק"ט [לשון הגר"א דבאמת ר"ה איירי במומר להכעיס וכמש"כ לעיל] ומיהו אין ראי' מכאן רק דלא חשיב מומר לענין קרבן אבל לענין הפסד נאמנות אין ראי' משם, וי"ל דאע"ג דבנחשד פ"א אינו חשוד להחמור אבל מומר גרע, מיהו סוגיא דבכורות ל' א' משמע דאפי' מועד לעבור הקל אינו חשוד על החמור.
ונראה דעת הר"מ דהא דהצריכו במומר בדיקת סכין אינו משום דטורח תיקון הסכין חשיב כלתיאבון דזה בכלל לא שביק היתירא, ועוד שהרי בידו לפרוש ולא לשחוט וכמש"כ לעיל אלא לפי שבדיקת סכין צריך שימת הלב ומסירה יתירה, זה שעובר עבירה לתיאבון אי אפשר לסמוך עליו בזה בין שהוא מומר לנבילה בין שהוא מומר לדבר אחר, ודוקא במומר אבל עבר פ"א עדיין לא יצא מחזקתו.
ומה שהטרחנו בזה היינו במומר לעבירה קלה או עבירה חמורה שאינה במאכלות אסורות [וכמש"כ הש"ך סי' קי"ט סקי"ב בשם הרמב"ן והרשב"א] דבזה לא נעשה חשוד לנבילה אבל אם עבר עבירה חמורה לתיאבון הוי חשוד לדבר הקל ולכו"ע בעינן בדיקת סכין אף לדעת הרא"ש דחשוד לחמור חשוד לקל כדאיתא סי' קי"ט, ומיהו בדיקת סכין מהני שהרי אינו חשוד רק לתיאבון.
יב) כתבו תו' חולין י"ד א' דבפ"א לא נעשה מומר, וזה במומר לעכו"מ ולחלל שבת בפרהסיא, והנה בפ"א עדיין שחיטתו כשירה, ונראה דמקבלין מהן קרבן, וחייבין להחיותו, וזה בעושה לתיאבון, אבל בעושה להכעיס אפשר דבפ"א נעשה מומר וספק זה הוא בעכו"מ וחילול שבת לכו"ע, ובכל עבירה לר"א דאית לי' הוריות י"א א' להכעיס הוי מומר, וגם לרבינא שם לענין מורידין למש"כ לעיל דמודה רבינא לענין מורידין, ומדברי הר"מ פ"ד מה' שחיטה שדייק מדברי רבא דדוקא מומר צריך בדיקת סכין אבל פסול לעדות א"צ בדיקת סכין משמע דמומר המוזכר בגמ' הוא דוקא, ומיהו אפשר דלתיאבון אינו נופל עליו שם מומר בפעם אחת אבל להכעיס אפשר דבפ"א הוי מומר וכ"ה בש"ך סי' ב' סקט"ז, אמנם הש"ך שם ס"ק י"ז כתב דגם בעכו"מ ושבת בפ"א נעשה מומר, וא"כ לא בעינן ג"פ אלא כשעושה לתיאבון באחת העבירות ולענין בדיקת סכין.
ולפ"ז הא דאמר גיטין מ"ז א' זימנין כו' ושביק היינו אפילו פעם אחת וכן הא דאמר הוריות י"א א' ואיזהו דסתמא הוי מין האוכל נבילות אפי' פעם אחת.
ומדברי הרא"ש פ"ג דמו"ק דהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליו משום דחשיב להכעיס כשהתיר עצמו למיתה מבואר דלהכעיס בפ"א חשיב מומר, מיהו למש"כ לק' ס"ק כ"ב דלענין אבלות לא בעינן מין אלא מומר דפקר טפי, י"ל דסגי בהתיר עצמו למיתה אף שאין הדבר אלא פ"א.
יג) הוריות י"א א' ומ"ס כלאים כיון דמפרסמא איסורי' אפי' בדרבנן הוי מומר, אי לענין לתיאבון קיימו ע"כ לענין נאמנות פליגי ולאותו דבר ולת"ק נאמן על כלאים דאוריתא, או להעיד על הקל ממנו, כגון איסור עשה, ולרבנן נאמן בדאוריתא, ולא משמע כן, אלא נראה דבלהכעיס פליגי דלריבר"י לובש כלאים דרבנן להכעיס הוי מין ולרבנן לא הוי מין, וכן מבואר בר"מ פ"ד מה' רוצח שכתב דין זה בלהכעיס, מיהו צ"ע שהר"מ לא פירש דין כלאים דרבנן והעתיק סתם שעטנז ואי אפשר לומר דסמך על מה דמפרש בגמ' דכהאי צריך לפרש, ועוד דהרי ריבר"י יחיד והלכה כרבים דבדרבנן לא הוי מין והו"ל לפרש, וגם לא שייך להזכיר כלל כלאים כיון דלא הוזכר רק משום ריבר"י דס"ל כיון דמפרסמא אפי' בדרבנן הוי מומר אבל לרבנן אין להזכיר כלאים יותר משאר עבירה.
והגר"א בביאורו סי' קנ"ח סק"ח כתב דהר"מ לשיטתו דלא בעינן שוע טוה ונוז ולדידי' הו"ל כלאים דאוריתא, ואינו מובן הלא בגמ' אמרו א"ב כלאים דרבנן והרבה כלאים דרבנן איכא והו"ל להר"מ לפרש דין כלאים דרבנן, [ובפ"י מה' עדות ה"ג הזכיר שעטנז דאוריתא דמפסל בו לעדות מה"ת ושעטנז דרבנן דמפסל בו מדרבנן] ועוד מאן לימא לן דפליגי בלא טוה ובלא אריג אימא הני תנאי נמי ס"ל דבחד הוי כלאים דאוריתא, ופליגי בשאר כלאים דרבנן, ועוד אי הני תנאי ס"ל דאין כלאים מה"ת עד שיהא שוע טוה ונוז מאן פליג עליהו, והלא הכי אמר גם בגמ' נדה ס"א ב' אלא שהר"מ מחקו וכמו שהאריך הגר"א ריש סי' ש', ודברי הגר"א ז"ל צריכין רב.
שם ושתה יי"נ, היינו שנתנסך ולא איירי בנגיעת עכו"מ, והיו ישראל קצין בה ולא היה מי שישתה אותו מפני תגבורת התאוה, וזו עדות על להכעיס.
שם אכל פרעוש אחד או יתוש אחד ה"ז מומר, לרבינא דאמר להכעיס מומר א"א לפרש דתנא אשמעינן דתולין אותו לתיאבון כדי לטעום טעם דאיסורא שהרי אפי' כשאכל שקצים הרבה שכבר טעם טעם דאיסורא מ"מ הוי מומר ולא מין, אלא יש לפרש דבאמת הוי ראי' דעושה להכעיס ואשמעינן דלא הוי מין, א"נ באמת אשמעינן דמשום שרוצה לטעום טעם דאיסורא מקרי לתיאבון ואשמעינן דהוא מומר ואינו מין לענין מורידין וכמו דמפרש רבינא לברייתא דלעיל דסתמא הוי מין והיינו לענין מורידין וכמש"כ תו' ע"ז כ"ו ב', והוי פרעוש אחד דוקא ושתים הוי מין, ומכאן מוכח דבפעם אחת להכעיס הוי מין דאל"כ לא אצטריך לאשמעינן דלא הוי מין שהרי באכל פרעוש אחד קיימינן, ויש לדחות שאכל עוד מיני שרצים, וכן צ"ל לענין זה דנעשה מומר ובכלל זה דצריך בדיקת סכין לדעת הר"מ, והרי הר"מ כתב בהדיא דבפ"א א"צ בדיקת סכין.
ואמנם לשון הברייתא משמע דאשמעינן דנעשה בזה מומר לתיאבון אבל קשה דודאי נעשה מומר בזה, אלא ע"כ דאשמעינן דאינו מין, [ואפשר דאשמעינן דברי' אע"פ שאין בה כזית נעשה מומר].
שם והא הכא דלהכעיס הוא וקא קרי לי' מומר, אע"ג דגם רבינא מודה דהוי מין לענין מורידין וכמש"כ תו' ע"ז כ"ו ב' ותנא דלעיל קרי לי' מין מ"מ שפיר יש לפרש לרבינא דהאי תנא קרי לי' מומר לאפוקי מין דשחיטתו כשרה.
יד) חולין ה' ב', תוד"ה מעם, והשתא אמר דלת"ק כשהוא מומר לכה"ת כולה חוץ מדם מביא קרבן על הדם, צ"ע במה פליגי הלא לכו"ע מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת כולה והאי דבר אחד היינו עד כל התורה כדאיתא יו"ד סי' ב' ס"ה וכיון שנזהר באיסור דם למה יהא מומר לדם, ועוד למה נקט דם לימא מומר לכה"ת חוץ מאחת, ועוד דחלב אינו כולל אלא כל חייבי כריתות ועדיין אינו מומר לכה"ת, ולתירוצם השני ניחא הכל וכמש"כ לעיל סק"ז.
שם תוד"ה אינו, תימא כו' הא הוי זבח רשעים כו', למש"כ לעיל סק"ז א"צ ב' מקראות למומר דמחד קרא נפקא בין מומר בשעת חטא ובין מומר בשעת הבאה, וצ"ל דקרא אשר לא תעשנה בשגגה ואשם דדרשינן השב מידיעתו כו' אין עיקרו למעט מומר דכבר ידענו מקרא מעם הארץ פרט למומר, אלא עיקר קרא להא דאמרו יומא פ' א' שהוא מותר ע"פ ב"ד או להא דאמר שבועות כ"ו ב' במצטער לשכוח, והכא (ריבר"י) [רשבר"י] למד מזה לענין גדר מומר דמומר לחלב מביא קרבן על הדם.
והנה למאי דמשני בגמ' דחדא בעולה וחדא בחטאת י"ל דבאמת בחטאת צריך קרא למומר בשעת חטא וצריך קרא למומר בשעת הבאה ומקרא אשר לא תעשנה ממעטינן מומר בשעת חטא וקרא מע"ה למומר בשעת הבאה דהא בחטאת ממעטינן מומר לאותו דבר שאין האדם מומר באמת אלא שאינו ראוי לקרבן חטאת באותו חטא, ובזה יש לחלק בין מומר בשעת חטא למומר בשעת הבאה, ואפשר דמומר בשעת הבאה ילפינן מעולה רק מומר בשעת חטא ילפינן מעם הארץ.
וכונת תו' צ"ע דקים להו מקרא דזבח רשעים תועבה שאין מקבלין מן המומר, דא"כ תקשי להו קראי דלעיל מכם ולא כולכם, והתם לא יתכן תירוצם, ואמנם לא מצינו זבח רשעים תועבה אלא בעובד עכו"מ סנהדרין קי"ב ב', ונראה דזבח רשעים תועבה היינו אותו רשע דלא מקבלינן מני' ועדיין אנו צריכים למקראי התורה למעוטי מומר וא"כ לא קשיא להו, אלא מומר בשעת הבאה אימעיט מקראי דלעיל ומשמע דדעתם לפרש דהא דלא יליף חטאת מעולה היינו מומר בשעת חטא ועשה תשובה, וזו כונתם לפרש ועדיין צ"ע.
[שו"ר לפרש (דריבר"י) [דרשבר"י] לית לי' דרשא מע"ה ומה דדריש ת"ק מע"ה דריש (ריבר"י) [רשבר"י] מקרא דאשר ל"ת ובגמ' דפריך מאי ביניהו הו"מ למימר משמעות דורשין א"ב אלא קושטא דמלתא קאמר דאיכא ביניהו לדינא, וקושית תו' בין לת"ק בין (לריבר"י) [לרשבר"י] ול"ק להו אלא בחטאת שבא על החטא ולא שייך הבאת חטאת בשעה שעומד ברשעו כטובל ושרץ בידו והוי בכלל זבח רשעים תועבה ולזה כתבו דקרא בשעשה תשובה].
טו) שבת ס"ט א' ר"י אמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו, יש להסתפק בהזיד בלאו להכעיס [או שהתרו בו וקבל התראה והתיר עצמו למלקות למש"כ הרא"ש מו"ק דחשיב להכעיס, עי' לק' ס"ק כ"ב, ואמנם לפ"ז איפשיט מהא דמבעי לי' שבועות ל"ז א' התרו בו בשבועת הפקדון אלמא לא מקרי מין לענין קרבן] מהו דהא ר"י אית לי' ע"ז כ"ו ב' להכעיס הוי מין ואין מקבלין ממנו קרבן, וא"כ כיון דהזיד בלאו הוי מין דהא בלהכעיס סגי באיסור לאו כדאמר הוריות י"א א' ואיזהו דסתמא הוי מין אכל נבילות וטריפות כו' ואפשר דאע"ג דהזיד בלאו ועי"ז נעשה כמומר לכה"ת כולה מ"מ כיון דנודע לו שחלב איסור כרת הוי כעשה תשובה כיון דמעכשו הוא פורש מחלב אע"ג דנעשה מומר לכל אסורי לאו ומהן לא עשה תשובה מ"מ כיון דלא הזיד באיסור אחר עדיין ועכשו חזר מחלב חשיבא תשובה גמורה, ועדיין יש לדון שאינו ראוי לקרבן כיון דבשעת חטא היה עושה דבר שנעשה בו מומר לכה"ת ואפשר דלא חשיב מומר עדיין במעשה זה כיון שעכשו הוא נעשה מומר וכעין דאמרינן בשחיטה שהשוחט בשבת שחיטתו כשרה.
ואפי' אכל חלב לתיאבון והזיד בלאו ושגג בכרת יש מקום לדונו כמומר לאותו דבר דהא דממעטינן מומר לאותו דבר סגי בהזיד בלאו, וע"כ צ"ל דהשתא הרי עשה תשובה שנודע לו שהוא בכרת, ואכתי יש לדון שהיה מומר בשעת אכילה וע"כ דבאותה אכילה עדיין אינו נידון כמומר, [כ"ז אי להכעיס נעשה מומר בפ"א].
ונראה דהמחלל שבת בפרהסיא אי שגג במיתה או בכרת אינו נעשה מומר לכה"ת כיון דיש כאן שגגה, ולפ"ז גם בלאו דמחמר אינו נעשה מומר לכה"ת [ומיהו שגג בכרת גרע טפי אבל לאו דמחמר אפשר דהוי מומר] וכש"כ באיסורי דרבנן דקיי"ל כת"ק דריבר"י הוריות י"א א' דבכלאים דרבנן אינו נעשה מומר, והא דכתבו תו' עירובין ס"ט א' דאפי' מחלל שבת באיסור דרבנן אינו מבטל רשות צ"ל דדוקא לענין ביטול רשות קבעו חכמים כן, שכל ענין ע"ח דרבנן, [ובמ"ב סי' ל"ט סק"ו בשם הפמ"ג מסתפק בזה].
טז) עירובין ס"ט א' כמאן אי כר"מ דאמר חשוד כו', השתא לא לענין ביטול קאמר, משמע דמפרש השתא לענין שחיטה וקרבן, ומשמע דר"מ ס"ל דמומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה, ומשמע אפי' בחד זימנא דכיון דחשבינן לי' לחשוד לכל התורה הרי מחזקינן לי' כפרק עול כל התורה ותימא דהרי רבא אמר סנהדרין כ"ז א' דלר"מ רע לשמים נאמן בדבר דיש בו משום רע לשמים ורע לבריות א"כ הרי אין כאן מומר לכה"ת באוכל נבילות וכיו"ב, ומיהו אפשר דלאביי דקיי"ל כותי' לא מחלקינן בהכי, [וכ"ה בתו' בכורות ל"ה ב' ד"ה כהני] והא דפריך הכא היינו לאביי א"נ לרבא וברע לשמים ורע לבריות, וזו כונת תו' בסוגין ד"ה כמאן, והא דלא משני דשבת אע"ג דהוי רק רע לשמים מ"מ נעשה מומר דהשתא דלא ידע דשבת כעכו"מ יקשה לי' למה לר"מ הוי מומר, ולפ"ז י"ל דבאמת לר"מ לא הוי מומר לכה"ת אלא חשוד לכה"ת ור"נ פריך לר"ה בדרך את"ל דס"ל אליבא דר"מ דהוי מומר לכה"ת א"כ בכל איסור נמי, ואי ר"מ מודה לענין מומר א"כ מחלל שבת נמי לא הוי מומר, ומיהו בתו' חולין י"ד א' נקטו בפשיטות דלר"מ הוי מומר לכה"ת, [ועי' לק' סי' מ"ג].
והנה אי מומר לתיאבון לדבר אחד הוי מומר לכה"ת כולה לר"מ יש לעי' א"כ איך מש"ל דיני נפשות למה לן כ"ג וכל חומר דיני נפשות הלא דינו במורידין וכמבואר ביו"ד סי' קנ"ח, ולדידן נמי קשיא בשביק היתירא ואכיל איסורא דקיי"ל דמורידין וכמש"כ לעיל א"כ לא מש"ל שביק היתירא ואכיל איסורא דיני נפשות, ואפשר דלא נאמר מורידין אלא במקום דלא אפשר לדונו בב"ד אבל בזמן שדנין דיני נפשות ועביד איסורא שחייבין עליו מיתה והתרו בו אין מורידין אותו עד שיגמרו דינו בב"ד [ואוכל נבילות להכעיס דיינינן לו במלקות ואז אין לו דין מורידין ועי' לק' ס"ק י"ז] ועוד דבכל הני דמורידין מהני תשובה וכיון דעשה תשובה הרי הוא כישראל כשר, אבל מי שנתחייב מיתה בב"ד אע"ג דעשה תשובה דנין אותו, ונראה עוד דאין מורידין אותו עד שישתדלו להוכיחו בדברים אולי יקבל תוכחה.
ואפשר דלענין מורידין כו"ע מודים דבעינן שיהא רגיל בכך אפי' את"ל דלענין שחיטה וקרבן בחד זימנא נעשה מומר, דהא עיקר מורידין ע"כ הוא משום מגדר מלתא וכדאמר סנהדרין מ"ו א' ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין והכא קבעו ב"ד הראשונים שאלו המומרין פורצין גדרי עולם ושעה צריכה לכך לעשות גדר לצורך שעה ואין סברא דבפעם אחת סגי ובר"מ פ"ג מה' ממרים ה"ב כתב מאחר שנתפרסם, [ובזמן שנוהג דיני נפשות ודאי לא מש"ל בפ"א דהא דנין אותו במיתה או במלקות ואין בזה דין מורידין וכמש"כ לק' ס"ק י"ז].
ועיקר דברי הש"ך סי' ב' סקי"ז שהכריע דבפעם אחת הוי מומר צ"ע דבתו' חולין י"ד א' משמע דאותה שחיטה שנעשה בה מומר הויא כשחיטת מומר אלא דבפעם אחת לא חשיב מומר ומשמע דבעינן ג"פ וכ"ה לשון הרשב"א בחי' שם, אמנם ל' הר"ן פ"ק דחולין בהעתקת דברי תו' דבפ"א נעשה מומר אלא אותה שחיטה שנעשה בה מומר לא חשיבא שחיטת מומר, ובהג"א פ"ק דחולין כתב דלאחר שעבד עכו"מ פ"א אין ראי' ברורה להתיר והדבר מספקא לי' [ובר"מ פ"ג מה' תשובה מבואר דשם מומר היינו רגיל בכך וכ"ה ברשב"א בתשובה שהביא ב"י סי' קי"ט דבעינן ג"פ דוקא, ובלשון הרשב"א שם יש ט"ס שכתוב שם וענין חלול שבת והעברת דברי חז"ל לדעתו שעובד עכו"מ הוא דוקא שהיה מוחזק בו ג"פ, ונראה דתיבות לדעתו שעובד ט"ס וצ"ל לדמותו לעובד, ואחרי שדברי הרשב"א נאמרו להלכה ולא מצינו בזה שאר ראשונים להלכה הכי נקטינן, ואף לדברי הש"ך דבפ"א נעשה מומר בשביק היתירא צריך שנודע שאינו עושה כדי למטעם טעמא דאיסורא דזה מיקרי לתיאבון כדאמר הוריות שם]. [א"ה, ע"ע לק' סי' מ"ג ס"ק ז' ח'].
ונראה דגמר דין למורידין צריך ב"ד של שלשה, ומיהו אפשר שאם הוריד ואח"כ ברר בב"ד שהיה דינו כן פוטרין את ההורג, שו"ר בר"מ פ"ג מה' ממרים ה"ב כתב שא"צ ב"ד אבל התנה מאחר שנתפרסם כו'.
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
יז) סנהדרין פ"א ב' במלקיות של כריתות כו' ולקמן אמרינן דאיירי בעבירה אחת ומבואר דאע"ג דהוא מומר בג"פ מ"מ אין כונסין אותו לכיפה בשאר עבירות ולכאורה איירי דוקא בעשה לתיאבון אבל בשביק היתירא ועביד איסורא כיון דדינו שמורידין אותו הרי הוא נהרג וכמש"כ הר"מ פ"ד מה' רוצח ה"י, אמנם נראה דאפי' להכעיס כל שנלקה נתכפר, וכן בשלישית כיון דאפשר ללקות אין בו דין הורדה שאינו אלא למגדר מלתא וכל שאפשר לדונו דיינינן לו, ולפ"ז אם אפשר לדונו בכיפה גם כן אינו בכלל מורידין, ודין מורידין בעשה הרבה פעמים ואינו מתחייב מלקות בדין מפני חסרון דקדוק העדות והתראה וכיו"ב או חסרון סמוכין, [ולמש"כ הרא"ש פ"ג דמו"ק כל העובר אחר שהתיר עצמו למיתה [ונראה דה"ה למלקות] מקרי להכעיס, ומיהו אינו מין למש"כ ס"ק י"ב].
ומדיהיב טעמא דבג' עבירות אין כונסין אותו לכיפה משום דחשבינן לי' לתיאבון דבעי למטעם טעם דאיסורא משמע דבעבירה אחת איירי בשביק היתירא ואכיל איסורא דאי עביד לתיאבון משום שאין לו היתירא הוי לתיאבון טפי מג' עבירות וכדמשמע הוריות י"א א' דלא פסיקא לי' האי סברא דליחשב לתיאבון משום דבעי למטעם טעם דאיסורא, ומיהו עיקר דין כיפה הלכה [וכדאמר לק' והיכי רמיזא ולק' פ"ב ב' משמע קצת דיש כח ביד חכמים דאמר מי איכא מידי דרחמנא פטרי' כו'] ואפשר דהכי גמירי דדוקא בעבירה אחת ולישנא דגמ' משמע דסברא קאמר.
יח) הר"מ הכניס בדין מורידין בפ"ד מה' רוצח ובדין פסולין לשחיטה בפ"ד מה' שחיטה כופרין ובה' רוצח כתב כופרין בתורה ובנבואה, ובה' שחיטה כתב הכופר בתורה ובמשה רבנו, ולא נזכר זה בגמ' ובפ"ג מה' תשובה כתב רבנו שהן בכלל אפיקורסים, והנה הוזכר שם אפיקורס בר"פ חלק שאין להם חלק לעולם הבא אבל הרבה נמנין באלו שאין להם חלק לעוה"ב ולא הזכירם הר"מ שיהיו בכלל מורידים או ששחיטתן נבילה, ואפשר שגרס בגמ' ע"ז כ"ו ב' אפיקורסים, אמנם בה' תשובה חלק בין אפיקור' לכופרים, וכבר עמד בזה בל"מ שם, ואפשר דכופרים נלמד ממחלל שבת בפרהסיא או מומר לכה"ת כולה דאפי' לתיאבון הן בכלל מומרים לכה"ת כולה מפני שפרקו עול תורה מעל צוארם כש"כ הכופר שאין לו חלק בתורת משה שאם אין אמונה אין כלום, והלכך פשוט שהן בדין מומרין לכה"ת כולה בין לענין שחיטה בין לענין הורדה, וחטא הכפירה עצמה הוי כחוטא להכעיס שענין להכעיס היינו שמשריש בקרבו התנגדות לשמירת מצוה מן המצות וכש"כ כשמשריש בקרבו כפירה, ועי' שבת קט"ז א', והמכחיש תורה שבע"פ ומתעמל לקיים תורה שבכתב כפי דעתו לענין מורידין דינו כמומר שהרי חטא זה הוא כחטא להכעיס וכמש"כ לעיל, וכש"כ שיש בכפירה זו עקירת כמה איסורים שבתורה, ואמנם מקרי בר זביחה אם שומר שחיטה כהלכתה דקיי"ל להכעיס מומר ולא מין.
והיינו דכתב הר"מ פ"ג מה' ממרים דמורידין אותן, ובפ"ד מה' שחיטה כתב דאם שחט ואחרים עומדים על גביו כשר, ומשמע מדברי הר"מ דאפי' אינו מודה בה' שחיטה מקרי בר זביחה והוא כדעת הרשב"א דמומר לאכול נבילות להכעיס נמי מקרי בר זביחה, ומיהו אפשר דצדוקי עדיף שהרי מדקדק בתורת זביחה במה שמאמין. +[נ"ב, ותימא דאמר מכות ח' ב' דישראל גולה ע"י כותי ואי דינו במורידין איך יתכן שגולה, ואין לומר בכותי חבר דאמר שם דאם לטיי' פטור משום דאינו עושה מעשה עמך וע"כ לומר דאין דברי הר"מ אלא בראשונים אבל דורות הבאים אינם במורידין וכמו שסיים הר"מ שם, וגמ' דמכות בדורות אחרונים ולפ"ז אפשר דזה שדינו להורידו באמת דינו כמומר לכל דבר דהכופר בתורה שבע"פ אין לו חלק גם בתורה שבכתב שהרי עיקר פירושה בעל פה ומה בצע בפירושים שוא ושקר, וכל דברי הר"מ בפ"ד מהלכות שחיטה בקראים משום דבניהם נחשבים כשוגגים, וכן הא דהכשירו בגמ' שחיטת כותי ג"כ משום דהבנים כשוגגים, וכן מסתבר שהרי מבואר בגמ' מכות שם שהם כשרים לעדות וכן אמרו גיטין י' ב' ואי דינם במורידין לא מסתבר כלל שיהיו כשרים לעדות]+.
והנה בר"מ כתב והם אינם מאמינים בתורת השחיטה, מבואר שאינם מאמינים באחד הפסולים כגון שהי' דרסה וכיו"ב ואינו ענין להנידון בגמ' בכותי באחזיק ולא כתיבי, ותימא על הש"ך סי' ב' סקכ"ב שפי' דברי הר"מ משום דחשידי אלפני עור.
ועיקר דין כופר בתורה שבע"פ דעת הרשב"א בתשובה שהביא ב"י סי' קי"ט שדינו כמומר לכה"ת כולה, אבל הדבר תימא הלא מבואר בגמ' דכותי דינו כישראל לענין שחיטה אע"ג שאינו מאמין בדברי רז"ל, וכן אמרו יומא י"ט ב' שהיו משביעין כה"ג שלא יתן הקטרת בחוץ ואי צדוקי דינו כמומר לכה"ת א"כ עבודתו פסולה אע"ג דלא מצינו קרא בכהונה כמו בשחיטה וכתיבת סת"מ, מ"מ מסתבר דכל שאינו בכלל ישראל לענין שחיטה אינו בכלל כהונה, ולכן נראה דאינו מאמין בדברי רז"ל שהזכיר הרשב"א הייני שאינו מאמין בחיים של הישראלי הקבועים ע"פ חז"ל ע"פ התורה והמצוה ובכלל כפירה זו כפירה בתורה, ואינו ענין לכותים שהיו מדקדקים לשמור את הכתוב, וכן מבואר בריטב"א חולין קל"ב ב' בהא דאמרו כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ופרש"י שאינו מודה שנאמרה למשה אלא משה בדה מלבו, והק' ריטב"א דא"כ הו"ל מומר לכה"ת ומאי אין לו חלק והא חייב מיתה, אלא פי' ריטב"א שאומר שאין עבודה זו מעכבת אף על פי שנאמרה למשה, והנה על כרחך כופר בדברי רז"ל, אלא שאין כופר בדברי רז"ל ומאמין בתורה שבכתב בכלל מומר לכל התורה רק דינו כמומר לדבר אחד [א"ה, עי' לעיל סי' א' סק"ד ו'] ול' הריטב"א בקושיתו סתום וכי חייב מיתה מאי הוי מ"מ שפיר יתכן שיקח חלק בקדשים אלא משמע לו לריטב"א שפשוט שמפסיד זכות כהונה ומסתבר שעבודתו פסולה, ואפשר שהוא בכלל בן נכר דאמר זבחים כ"ב ב' דמחלל עבודה, ואמנם לפ"ז גם כשעשה תשובה מחלל עבודה, ור"נ ור"ש לא פליגי מנחות ק"ט א' אלא בשחיטת מזיד אבל בשאר מינות לא פליגי, ומשמע דמודה ר"ש בשאר מינות שאם שב כשר, ועוד דהא ע"כ עכו"מ דוקא גם לר"ש דהא שגג בזריקה לר"ש פסול ואילו שגג בשחיטה כשר וכש"כ שגג בשבת בפרהסיא, אלא ודאי חלל שבת בפרהסיא ושב כשר, ומיהו כשלא שב נראה דלאו בר עבודה הוא, ויש לעי' בהא דבן נכר דכתיב גבי פסח ואמר פסחים צ"ו א' דאוכל בתרומה, אי דוקא עובד כו"מ הוא או כל מין והתם נראה דאי עבד תשובה אוכל, וכ"ה בל' תו' יבמות ע"א א' פסחים ק"כ א' דדוקא במומר בשעת שחיטת הפסח ושב אינו אוכל. [ובר"מ פ"ט מה' ק"פ ה"ז משמע דוקא עבד עכו"מ הוא בן נכר].
יט) ומסור שהוזכר ע"ז כ"ו ב' לענין מורידין אפשר דהוא משום רודף שאפי' מוסר ממון עלול לבוא לידי נפשות, ואפשר דחטא זה חשיב כלהכעיס כיון שאין יצרו של אדם מתגבר עליו להיות מסור כיון שהדבר מגונה ומתועב מאד בעיני הבריות ויש בזה פריקה יתירה כמו מומר להכעיס לדבר אחד.
ומיהו לענין שחיטה היה נראה דמסור לא חשיב מומר לכה"ת כולה אלא דינו כמומר לאחת מן העבירות להכעיס ולמאי דקיי"ל כרבינא הוריות י"א א' וכמש"כ הרשב"א בת"ה וכמש"כ לעיל שחיטתו כשרה וכן מקבלין ממנו קרבן וכ"ז מעיקר הדין אבל מדרבנן דינו כמומר לכה"ת כולה כדאמר גיטין מ"ה ב' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מסור פסולין ופירש הריטב"א שם דפסולו מדרבנן דעשאום חכמים כאינו בר קשירה, וכן מומר דקתני התם פי' ריטב"א במומר להכעיס לדבר אחד [דאי לכה"ת כולה מין הוא וכבר תני שם מין ואפי' אי לא גרס בברייתא מין מ"מ מומר אינו מין] ופסולו מדרבנן, ולענין שחיטה משמע מדברי הרז"ה והרשב"א והרא"ה דאפי' פסול דרבנן ליכא ולא החמירו רק בכתיבת תפילין ומזוזות, מיהו לפ"ז הדין נותן דגם שחיטת מומר כשרה באחרים רואין אותו ואפי' בינו לבין עצמו שאין מסור חשוד על נבילה, וביו"ד סי' ב' ס"ט הביא פלוגתת הפוסקים בזה, ולדברי הריטב"א מה"ת ודאי שחיטתו כשרה.
כ) או"ח סי' ל"ט ס"א או מומר, היינו לעכו"מ או לחלל שבת בפרהסיא או לכה"ת כולה חוץ מעכו"מ ושבת ובכל אלו אפי' לתיאבון, או מומר להכעיס אפי' לאחת משאר עבירות והאי להכעיס היינו שביק היתירא ואכיל איסורא אף שאינו רודף אחר האיסור דוקא, ומיהו שלשה ענינים הראשונים פסולין מה"ת אבל מומר להכעיס לאחת מן העבירות אינו פסול אלא מדרבנן, ולעולם אינו פסול אלא בשנה בחטאו ג"פ, ואם רודף אחר החטא, הוי כמין ופסול מה"ת ואי צריך ג"פ צ"ע, ואי עושה לתיאבון אפי' אינו מניח תפילין לתיאבון כשר, כל זה נלמד ממה שנתבאר לעיל.
ובמ"ב כתב דשביק היתירא ואכיל איסורא [ואינו בוחר באיסור דוקא] כשר, ואינו כן דהא הריטב"א ס"ל בע"ז דפלוגתת ר"א ורבינא בשביק היתירא ולא ברודף אחר האיסור, וקיי"ל לקולא דמומר הוי ולא מין, ושחיטתו כשרה, ומ"מ פסול לענין כתיבת סת"מ כדתניא גטין מ"ה ב' ובשביל זה פי' ריטב"א גיטין שם דחכמים פסלוהו, וכן הביא הר"ן בשם אחרים פירשו דהפסול מדרבנן, וגם הר"ן פי' דמומר דגיטין בשביק היתירא, וזה מוכח דאי ברודף אחר האיסור זהו בכלל מין לדעת הר"ן והריטב"א שהוא כדעת הרא"ה.
מיהו הפסול מדרבנן אבל אם אינו מניח תפילין בלי מניעת הטורח לדעת תו' והרא"ש דס"ל דשחיטתו פסולה מה"ת ה"ה לענין כתיבה, ולדעת הרשב"א וש"פ דשחיטתו כשרה הכא אינו פסול אלא מדרבנן.
ובמ"ב שם מחמיר בפ"א ולמש"כ לעיל יש להקל בפחות מג"פ מיהו באומר שעושה להכעיס אפשר דנעשה מומר לאלתר, והרי לדעת הרא"ה הוא מומר לכה"ת מה"ת מדין כופר וכמש"כ לעיל.
ומסור נראה דאפי' בפ"א כיון דהוא משום קנסא וכמש"כ לעיל ואפי' ברדוף למסור אף שלא מסר דכל שהוא בדין מורידין הוא בכלל קנס חכמים וכבר דנו בזה אחרונים ז"ל עי' במ"ב שם.
גיטין מ"ה ב' והא דתניא קורין בו כו' ורשב"ג כו' מתחלה סבר דהאי תנא דאמר לוקחין ספרים מן הנכרים סבר דלא בעינן לכתיבה בר קשירה וגם לא בעינן לשמה, וסתר מהא דרשב"ג ומסיק דאיירי בגר שחזר לסורו מחמת יראה וא"כ ברייתא דקתני קורין בו נמי בהכי איירי וברייתא דקתני ישרף ויגנז מיירי בנכרי, וא"כ ברייתא דקתני קורין בו בגר שחזר לסורו ליכא מאן דפליג עלה, וכ"כ הרא"ש והריטב"א בסוגין, וכ"ה בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' קי"ט, ובמ"א סי' ל"ט כתב לפרש סוגית הגמ' דבגר שחזר לסורו פליגי תנאי ודייק לי' מדאמר בגמ' האי תנא הוא ומשמע דאיכא דפליגי ואין זה דיוק דמשום דאשכח ברייתא בהדיא אמר האי תנא הוא, ומיהו הכא א"צ לזה דמתחלה ס"ד דפליגי אבל למאי דמסיק כו"ע ס"ל דבעינן בר קשירה וכו"ע ס"ל דחזר לסורו מחמת יראה קורין בו, ובמ"א כתב דאיירי שאינו מניח תפלין בלא יראה וזה אינו ענין להא דתניא ולא שייך פלוגתא בזה. [שו"ר בבהגר"א שפי' דת"ק דאמר לוקחין ספרים מן הנכרים היינו נכרי ממש וס"ל דלא בעינן לשמה וגם לא בעינן בר קשירה, ומייתא ראי' מרשב"ג דרשב"ג איירי בגר שחזר לסורו ואינו מניח תפילין וס"ל דלא בעינן בר קשירה, וצ"ע שאם אינו בר קשירה גם לשמה דידי' לאו כלום הוא].
ומה שנסתייע המ"א מהשמטת רי"ף ור"מ דין זה תימא, דעד דדייקת דהשמיטוהו להכשירו דייק דהשמיטוהו לפוסלו אלא מהא ליכא למשמע מני', ועוד נהי דבאינו מניח תפילין בלא יראה אינו בר קשירה, אכתי הו"ל לאשמעינן דעובד עכו"מ מחמת יראה לא הוי מומר לעכו"מ.
בכל סוגין צ"ל "עכו"מ" במקום "כותי" דהא דר"א סתם מחשבת עכו"מ לעכו"מ אינו בכותי אלא בעכו"מ וכן הא דגר שחזר לסורו לא שייך לקרותו כותי אלא עכו"מ, ורק בברייתא דרב המנונא גרסינן כותי ופרש"י דקסבר גרי אריות הן, ושמעינן מפרש"י דלמ"ד גרי אמת הן מקרי בר קשירה וכדמוכח חולין ג' א' דמקרי בר זביחה.
כא) ע"ז כ"ו ב' תוד"ה סמי, נראה דדוקא לגבי הורדה כו', לכאורה כונתם דהתם בר"ה גם מומר לתיאבון בכלל וכן בגטין גם מומר לתיאבון בכלל, אבל הדבר תימא דעושה עבירה אחת לתיאבון יהי' חמור מרשעים גמורים ומפושעי ישראל בגופן דחשיב בר"ה מקמי' מומרים, וכן הר"מ פ"ג מה"ת כתב דדוקא מומר להכעיס וכן לענין כתיבת סת"מ אין סברא דמומר לאחת העבירות לתיאבון יהי' פסול ובר"ן וריטב"א גטין שם כתבו דוקא מומר להכעיס, ואפשר דבר"ה חשיב להו בתרתי משום שאין חטאם שוה וממילא אין עונשם שוה, וכן בגטין דינם חלוק דמין ישרף אם אדוק בעכו"מ, ואם אינו אדוק יגנז מדאוריתא אבל מומר פסולו מדרבנן, אבל הכא לענין מורידין אין להזכיר רק מין שבשביל שנידון למין דינו להורדה ואפשר שזו כונת תו'.
כב) כתב הרא"ש מו"ק פ"ג סי' ק"ו דעובר עבירה לתיאבון מתאבלין עליו אבל עובר עבירה להכעיס אין מתאבלין עליו דקיי"ל פרק בתרא דהוריות אוכל נבילות להכעיס עבריין הוא, וסיים דמה"ט הרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהם דהוי נמי כמו להכעיס משום שמקבל התראה ומתיר עצמו למיתה [ואע"ג דכל המומתין מתודין מ"מ לא מחזקינן לה לתשובה גמורה, א"נ חכמים קבעו שלא להתאבל עליהם דלא ליתו לרנן בתר ב"ד, ומיהו אי מיתה מכפרת הי' ראוי להתאבל עליהם כדאמר סנהדרין מ"ז ב'], ונראה דאין כונתו דקיי"ל כר"א דמין הוי דהיכי קיי"ל כן ועוד דברא"ש פ"ק דחולין סי' ז' כתב אוכל נבילות להכעיס מקרי לאו בר זביחה ומשמע דמומר להכעיס לדבר אחר שחיטתו כשרה דקיי"ל לקולא, דמומר להכעיס מומר הוא, אלא נראה דנקט מלתי' לכו"ע דלכו"ע מומר מיהא הוי לענין מורידין וכמש"כ תו' ע"ז כ"ו ב' והלכך אין מתאבלין עליו, וכן הרוגי ב"ד דכתב דחשיב כמו להכעיס היינו דחשיבי כמומרין להכעיס למ"ד מומר הוי, ונראה דאף ר"א בהוריות שם מודה בהרוגי ב"ד דלא הוי מין ואע"ג דמתיר עצמו למיתה אגב כעסו קעביד וחשיב פקר טפי אבל אינו מין ממש, והא דאסור להרגו קדם גמ"ד וההורגו קדם גמ"ד נהרג עליו כמבואר מכות ה' א' משום דבזמן שאפשר לדונו אין דין מורידין וכמש"כ ס"ק י"ז, ועוד דבעינן ג"פ וכמש"כ ס"ק ט"ז, והא דאמר חולין מ"א א' התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה היינו לענין דלא אמרינן בו לצעורי קמכוין כמו דלא אמרינן לצעורי במומר.
כג) חולין י"ג א' שחיטת מין לעכו"מ פתו פ"כ יינו יי"נ, מדאמר שחיטת מין לעכו"מ והיינו דסתמו אסורה בהנאה משום תקרובת עכו"מ ע"כ מיירי באדוק בה וכמש"כ תו' לעיל ד' ב' ד"ה מומר, ובע"ז כ"ו ב' ד"ה איזהו, והנה אסרו יינו כדין סתם יינן משום חשש ניסוך ואע"ג דעיקר גזירת יינן משום בנותיהן וכמש"כ תו' שבת י"ז ב' מ"מ כיון דהחמירו לאסור גם בהנאה משום חשש ניסוך, בכלל גזירה זו אף מין ישראל אע"ג דבתו מותרת וכדאמר בסוגין אשתו לא מפקיר מ"מ יינו אסור משום ניסוך, והיה אפשר לומר דדוקא מין האדוק אסור יינו אבל ישראל עובד עכו"מ ואינו אדוק כיון דאין זבחו אסור משום תקרובות עכו"מ גם יינו מותר, אבל שמעתי מאאמ"ו זללה"ה ראי' מכרעת דגם זה שזבחו אינה אסורה משום תקרובות מ"מ יינו אסור מהא דאמר חולין ד' ב' יינו סתם יינן הוא ועדיין לא נאסר סתם יינן אלמא דאחאב בכלל גזירת סתם יינן אע"ג דבתו מותרת וזבחו מותר בהנאה שהרי בגמ' בעי לאתויי ראי' לר"ע דמומר לעכו"מ מותר לאכול משחיטתו מהא דיהושפט שאכל משחיטת אחאב ואם הוי אמרינן בו סתם מחשבתו לעכו"מ הלא בלא"ה זבחו אסור משום תקרובת עכו"מ אלא ודאי אין אחאב כמין שלא עבד אלא בהסתת איזבל ומ"מ יינו בכלל גזירת סתם יינן.
ומיהו מין של חילול שבת או לכה"ת ואינו עובד כו"מ היה נראה דיינו מותר דהא נכרי שאינו עובד עכו"מ יינו מותר בהנאה כדאיתא ביו"ד סי' קכ"ד ס"ו, ואינו אסור אלא בשתי' משום בנותיהן וכיון דבמין לחילול שבת ליכא לא משום בנותיהן ולא משום ניסוך אין לנו משום מה לאסור יינו, ובר"מ לא הזכיר לאסור יינו של ישראל מומר שאינו עובד עכו"מ, ואמנם בב"י יו"ד סי' קי"ט הביא תשובת הרשב"א שפשוט לו דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי רז"ל עושה יי"נ ולא נתגלה מקורו.
ונראה דפתו ושלקו דינו כיינו, וכ"כ הפמ"ג סי' קי"ב סק"ב בש"ד בשם הפר"ח, דפתו של מחלל שבת בפרהסיא אסור אבל בפ"ת סי' קי"ב סק"א בשם התפל"מ כ' דפת מותר וזה דלא כמש"כ בפ"ת סי' קי"ג סק"א.
כד) כתוב עוד בתשובת הרשב"א שם בשם הר"י דמומר לעכו"מ והוא הולך כו' כיון שאומר לנו שהוא יהודי כו' הוא אומר בלב טוב כו', לכאורה נראה דעובד כו"מ שדינו כעכו"מ אינו מפאת חסרון אמנה אלא מפאת עבירה עצמה כי יתכן עובד עכו"מ להנאת יצרו אע"פ שיודע שאין בה ממש וכדאמר בסנהדרין ס"ג ב', וכן אמרינן שם ס"א א' דלא קבלה עד שיעבדנה, הרי ענין עכו"מ אינו האמונה בה אלא המסירה לעבודתה, וכשאמרו פרט למומר לעכו"מ היינו לעבירת עבודת עכו"מ דומיא דחילול שבת [ומש"כ רש"י חולין ה' א' שמחלל שבת כופר בבריאת שמים וארץ ר"ל שמעשיו מעידים בפנינו עדות השקר הזה אע"ג שהוא לעצמו אינו חושב בזה מאומה] וא"כ בדין הוא שלא יצא מדינו עד שיעשה תשובה, היינו חרטת העבר וקבלה גמורה בלב שלא ישוב עוד לכסלה, וכל שלא עשה תשובה ועבירת כו"מ עדיין קשורה בו, הדין נותן שיהא בדינו הקדום אע"ג שאינו עובדו עכשו, והא דקאמר שהוא יהודי אפי' כשאומר בלב שלם איננו מופת שאין דעתו לילך עוד בשרירות לבו והוא חשוד עדיין אפי' לעבוד כו"מ, ונראה מזה דאע"ג דלענין העברת חטאו וכן לפסול עדות צריך תשובה גמורה ומומר לעכו"מ שבא ואומר שהוא יהודי עדיין הוא פסול לעדות, מ"מ דעת הר"י דלענין שיהא דינו כמומר לכה"ת אינו אלא כ"ז שהוא מסור לעבודתה אבל כל שמתרפה מעבודתה וממלא בפיו לומר שהוא יהודי אין דינו אז כמומר לכה"ת אלא כבעל עבירה פרטית, ולכאורה יש ללמוד מזה ק"ו למחלל שבת שמשמר שבת אחת ופורש ממלאכה מפני איסור שבת דאע"ג דהוא באופן שאין זה תשובה גמורה מ"מ לא הוי אלא כבעל עבירה אחרת אבל אין כאן דין מומר וצ"ע.
ואפשר דהר"י לא קאמר אלא שאינו עושה יי"נ וכמו שהזכיר שם, אבל לא להכשיר שחיטתו וכן מסתבר.
ומדברי הרשב"א ז"ל שכתב וענין חילול שבת והעברת דברי רז"ל כו' וכמש"כ לעיל, נראה לכאורה דאינו מאמין בדברי רז"ל לא מהני בלב אלא שימלא בפיו ג"פ וצ"ע.
כה) גיטין מ"ה ב' כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, האי דרשא הלכתא היא וכדמייתא לה בגמרא מנחות מ"ב והאי תנא נמי אית לי' דבעינן כתיבה לשמה ואיצטריך האי קרא למפסל נשים ועבדים וקטן שגדול עומד ע"ג דאין כאן חסרון לשמה ופסול משום שאינן בני קשירה, אבל עכו"מ ומומר א"צ למפסלינהו משום שאינן בני קשירה דבלא"ה פסולין משום חסרון לשמה, כן כתבו תו' ע"ז כ"ז א', וכן מבואר בסוגין דהני לאו בני לשמה נינהו דפריך ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי אלמא פסיקא לי' דהני לאו בני לשמה נינהו, ונראה דלאו משום דחשדינן לי' שאינו כותב לשמה אלא שאין מחשבת עכו"מ כלום במקום דבעינן מחשבה לשמה.
והא דאמר ע"ז שם דמילה כשרה לר"י בעכו"מ אע"ג דפוסל בכותי משום שמל שלא לשמה פי' תו' ע"ז שם משום דמילה סתמא לשמה, ובדבר דסתמא לשמה כשר גם בעכו"מ, והא דפריך בסוגין ורשב"ג עיבוד לשמה בעינן כתיבה לשמה לא בעינן היינו דכתיבה אין סתמא לשמה, והיינו דקשיא להו בסוגין ד"ה עיבוד, מאי פסיקא לי' דכתיבה אין סתמו לשמה.
והא דפריך מרשב"ג דבעי עיבוד לשמן קושטא דמלתא נקט דרשב"ג סבר דגם עיבוד לשמה בעינן אבל בכתיבה לשמה ליכא מאן דפליג כמש"כ הרז"ה סוכה ט' א', וכן האזכרות צריכין לשמה לשם קדושת אזכרות, ולמאי דמסיק דאיירי בגר שחזר לסורו הא דתניא קורין בו נמי בהכי איירי וכמש"כ לעיל סק"כ.
והרא"ש בה' ס"ת סי' ג' פירש הא דכשר עכו"מ במילה איירי בעושה לדעת ישראל ואע"ג דאמר גטין כ"ג א' דעכו"מ אדעתא דנפשי' עביד היינו בדבר הנמשך אבל בדבר הנעשה מיד נחשבת עשייתו על דעת המצוה, ולכן הכשיר הרא"ש עיבוד ע"י נכרי, והובא בבהגר"א סי' י"א ס"ב וס"ה, והנה במנחות מ"ב מכשיר רב ציצית ע"י נכרי ולחד לישנא ממעט לי' מקרא, וקשה לפרש"י סוכה ט' א' דגם רב ס"ל דבעינן הטלה לשמה איך כשר בעכו"מ, ומזה ראי' להרא"ש דבהטלה לבגד מהני עומד ע"ג, אבל הר"מ פ"א מה' תפילין הי"א ס"ל כדעת תו' דאין כשר עכו"מ אלא במידי דסתמא לשמה, ומפרש דרב ס"ל דא"צ הטלה לשמה ומפרש הא דאמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין כו' במילי אוחרא וכמש"כ הרז"ה סוכה שם, כל זה פירש הגר"א שם.
מיהו החילוק בין טוי' לגט צ"ע דגם טוי' נמשכת ואי משום שא"צ כונה אלא בתחלה ואח"כ סתמא ע"ד ראשונה וכמש"כ הגר"א שם הא גם בגט כן ומל' הגר"א משמע דבגט לא סגי בסתמא, וזה דבר מחודש שאם הסיח דעתו ממחשבת לשמה רגע אחת יפסל וכבר נתקשו בזה אחרונים ז"ל וכמש"כ בבה"ל סי' י"א ד"ה וישראל.
גיטין כ' א' הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה כו', לקמן סי' קס"ד ס"ק ג' כתוב דהיכא דלא נכתב כלל לשם שם מותר למחקו אבל אם נכתב לשם שם אבל לא נכתב לשם קדושה אסור למחקו, ויש לעי' בהאי אי מותר למחקו כיון דלא נתכוין כלל לשם, או דלמא כיון דזהו מקומו של שם ואילו ידע היה מקדשו חשיב שם לענין איסור מחיקה, ואם אינו שם כלל ודאי פסול וא"צ לחסרון לשמה, אבל אי חשיב שם לענין איסור מחיקה אכתי פסול משום חסרון לשמה ולכו"ע בעינן לשמה בכתיבה ובאזכרה, וכמש"כ לעיל, [כ"ה בהדיא במ"ס פ"ה דמותר למחקו].
וכן הא דאמר לק' נ"ד ב' אזכרות שבו לא כתבתים לשמן י"ל שלא לשם כלל וי"ל שלא לשם קדושה, ואפשר שעשה כן במזיד להזיקו ואפשר בשוגג, מיהו אי סתמא כשידע שכותב שם חשיב לשמה צ"ל דלא הרגיש כלל בשעת כתיבתו שכותב שם.
כו) ויש לתמוה על הר"מ פ"א מה' תפלין שלא הזכיר בהדיא דין כתיבה לשמה, ולמש"כ לעיל אין סתמא לשמה דהרי קדושת ס"ת היא קדושה מיוחדת שאין במגלה להתלמד ואין בחומשין והוא כעושה מקדש על מתכונתו והכותב צריך שיכוין לשם קדושה זו וסתמא הוי ככותב מגלה לתינוק, וכש"כ אם סבר באמת שהיא מגלה להתלמד שאין להכניס יריעה זו בס"ת וכן אם כיון בהדיא שלא תתקדש בקדושת ס"ת, וכל הני בכלל שלא לשמה ולא הזכירם הר"מ לא בה' תפלין ולא בה' ס"ת כשמנה דברים הפוסלים.
ונראה דהר"מ מפרש דכתיבה לשמה ילפינן מהא דברייתא דר"ה דבעינן בר קשירה דבדבר דלא בעינן לשמה וכשר אפי' בכתב להתלמד לא שייך למעט נכרי וכמו בגט לר"מ דכשר מצאו באשפה כשר אפי' בנכרי כדאיתא גטין כ"ג א', וכן במנחות מ"ב א' בעי למימר דאי פסול נכרי בעי ברוכי והיינו משום דבעינן כתיבה למצוה ואף דלא קיימא הכי במסקנא היינו משום דלא הוי גמר מצוה לא בעי ברוכי אבל כתיבה של מצוה בעינן, ובזה ניחא קושית תו' ע"ז כ"ז א' למה צריך למעט מין מסור ועכו"מ וכותי וישראל מומר משום שאינן בני קשירה תיפוק לי' שאינו לשמה דכל הני כיון דלאו ישראל נינהו אין ראוין לעשות לשמה ותירצו דעיקר קרא לעבד ואשה והני אגב גררא נקטינהו, אבל לא צריכין לזה דהאי קרא באמת מלמדנו דין לשמה.
וכיון דעיקר לשמה מהכא גמרינן ובגמ' לא הוזכר ביחוד דין כתיבה לשמה של ישראל אלא פסול כל הפסולים שאף אם עושין לשמה אין במעשיהם לשמה, גם הר"מ הביא דין פסול של אלו דלאו בני קשירה וממילא משתמע דין לשמה.
ואפשר דמש"כ הר"מ פ"א מה' תפלין הט"ו ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמה פסולין ר"ל או כתב אזכרה כו', ואי כונת הר"מ דוקא על אזכרה אינו מתישב למה הקדים שכתב בלא מחשבה שאין זו סיבה לאזכרה כלל והו"ל למימר שכתב אזכרה שלא במחשבה.
כז) סי' קי"ט ס"ח החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפי' בשבועה, הש"ך כתב משום דהוא חשוד על השבועה משום דמושבע ועומד הוא, ויש לעי' א"כ הדין נותן דבכל עבירה קלה שעשה יהי' פסול לשבועה ובחו"מ סי' צ"ב איתא רק דאם עשה עבירה שפסול בה לעדות מפסל לשבועה והיינו עבירה שלוקין עלי' כמבואר סי' ל"ד, ונראה דאע"ג דהשביע משה ע"ד וע"ד המקום לשמור התורה כדאמר נדרים כ"ה א' מ"מ אין דורות הבאים באיסור שבועה ממש אלא ברית ומ"מ הוא כשבועה אבל אין חייבין עליו משום שבועה דא"כ כל ל"ת שאין בה מלקות ליתרו בו משום שבועה ולילקי, ועוד הא לא חלה שבועה על איסור משום אין אחע"א אלא נראה הא דהזכירו בגמ' נדרים ח' א' שבועות כ"ב ב' מכות כ"ב א' מושבע ועומד הוא לאו דוקא אלא מוזהר ועומד הוא ואין שבועה חלה.
והא דאינו נאמן אף בשבועה אינו משום שחשוד על השבועה, אלא שאין דין ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על הדבר והוא נאמן עליו, אבל בהוכחת שבועה להכריע שהבשר כשר לא סגי שאין כאן עדות של ע"א אלא הוכחה בעלמא מזה שנשבע ואין זו מספקת לעדות באיסורין, ונראה דאחד שנשבע שלא יאכל ככר זה ונתערב הככר ואינו מכירו ובא א' שאוכל נבילות לתיאבון להעיד איזה ככר המותר נאמן אפי' למ"ד החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, דהכא אינו חשוד על השבועה, ואע"ג דהוא פסול לעדות ופסול לשבועת ממון, התם בשבועת ממון נתנה לו תורה זכות נאמנות בשבועה [ואפי' חברו נשבע להכחישו], וזכות זה לא ניתן אלא לכשר לעדות אבל הפסול לעדות אין שכנגדו זקוק להאמינו בשבועה, אבל באיסורין סגי בנאמנות של זה שאינו חשוד לאותו דבר, והרי זה אינו חשוד על השבועה וכשר לברר את המותר והאסור לענין שבועה.
והא דאמרו בגמ' חשוד אממונא חשוד אשבועתא הוא משום שכן הוא האמת לענין ממון דגזלן ומלוה ברבית פסול לשבועה, והלכך שפיר פריך נימא דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, אבל לענין איסורין החשוד על נבילה אינו חשוד על חמורה הימנה וה"נ אינו חשוד על שבועת שקר, אלא על אותו הדבר לא מהני שבועתו שאין מקום באיסורין לשבועה מעיקר הדין, אלא קפץ ונשבע מה שאינו ראוי לעשות כן, ואנו באין להוכיח ע"י שבועתו אם הבשר כשר או לא ובזה לא מהני שבועה.
ובבהגר"א סי' ב' סק"ט תמה על הרשב"א שחפש ראיות לזה והלא מומר לאכול נבילות פסול לשבועה, ולמש"כ עדיין צריך ראי' וצ"ע.
כח) בח"א אה"ע נשים סימן קי"ח כתבנו לדעת הגאונים דאין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זוקק ליבום, וכתבנו שם דמומר לד"א להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה, אבל למה שנתבאר לעיל אין מומר להכעיס לד"א בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה, וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות, ועוד יש בזה תנאי שלא יהי' אנוס וכמש"כ הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות.
יו"ד סי' ב' ס"י. [א"ה, עי' לק' סי' ג' סק"ח]. יו"ד סי' ד' ס"ד. [א"ה, עי' לק' סי' ס' ס"ק כ"ג].