חזון איש/אורח חיים/קמט
סימן קמט[עריכה]
א) מנחות כ"ז א' ד' שבלולב ולקחתם לקיחה תמה, משמע דבלא קרא הוי מפרשינן דכל אחד מצוה, ונראה דלר"י סוכה ל"ד ב' דג' הדסים וב' ערבות גם זה בכלל ולקחתם לקיחה תמה ומעכבין זא"ז, אבל בלא קרא מפרשינן דכל אחד מהן מצוה, ואף דנאמרו כאחת הלא הרבה מהשנויות במתנ' נאמרו כאחת ומ"מ מצרכינן להו קרא לעכב, ולפ"ז למש"כ תו' בשם בה"ג דד' מינים יכול ליטלן בזא"ז גם ג' הדס וב' ערבות יכול ליטלן בזא"ז, מיהו אין נטילת ג"פ הדס אחד עולה לג' הדס וכן בערבה.
שם ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת, הוא לשון קצר וקאי על ג' מינים וברישא קאמר דהתורה צותה לקחת כל הד' מינים ב' העושין פירות וב' שאין עושין וכולן זקוקין זל"ז, ואח"כ אמר דמהן שצותה תורה שיהיו באגודה אלא אין האתרוג עמהן באגודה כדאמר סוכה ל"ד ב' מי כתיב וכפות כפות כתיב, ונראה דאתרוג ושאר ג' מינים לר"י כמו כל ד' מינים לרבנן, ונוטל האתרוג ושאר ג' מינים בזה אחר זה, דכיון דאין האתרוג עמהן באגודה אין ראוי לעכב כלל, אלא ילפינן מלקיחה תמה שיעכבו זא"ז וכיון דביש לו נוטלן אף בזא"ז ומקרי לקיחה תמה ה"נ באתרוג ושאר ג' מינים נוטלן בזא"ז, ולר"י דאגודה מעכבת אי ס"ל כר"י דג' הדס וב' ערבות ג"כ צריכים באגודה אחת.
יש לעי' לר"י למה פוסל בלא אגדו דיליף קיחה קיחה מפסח מצרים, הלא גם באזוב של טהרת מת יליף קיחה כדתנן פרה פי"א מ"ט וכמש"כ הר"מ שם בפירושו, ומ"מ לא אגדו כשר דאינו אלא למצוה, ונראה דזהו דקשיא להו להתו' סוכה ל"ד ב' ד"ה שתהא, ופירשו דלר"י כיון דמצותו באגודה קאי עלי' ולקחתם שתהא לקיחה תמה, ואם אינן באגודה לאו לקיחה היא.
סוכה ל"ד ב' יכול יהא אתרוג עמהן באגודה כו', ואע"ג דאנן קיי"ל כרבנן דלולב אין צריך אגד, מ"מ נפקא מינה דאסור לאגוד אתרוג עמהן, ויש להסתפק אם אגד האתרוג עמהן מהו אם פוסל דיעבד, אח"כ ראיתי בב"י סי' תרנ"א ד"ה ואלו כתב בשם א"ח בשם הירושלמי דאם נטלן בידו אחת לא יצא, ומבואר דאפי' לא אגד אתרוג עמהן לא יצא, ומיירי שנטלן בבת אחת דאם נטל לולב ואח"כ אתרוג או אפכא יצא כדין נטלן בזא"ז, ובירושלמי פ"ג ה"ז איתא אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת, ונראה דלא גרס "אפי'" אלא גרס לית כתיב אלא כפות תמרים זה בידו אחת כו'.
ב) שאלה, היה אוחז ד' מינין קדם עמוד השחר ועלה עמוד השחר צריך להניחם מידו ולחזור וללוקחם למצותן או לא, נראה דאין צריך להניחם ואע"ג דכתיב ולקחתם ובזבחים י"ד אמרינן דאי רמי לי' קוף אידו פסול התם אין הטעם דלקיחה אין הפי' אחיזה אלא מעשה התחלת הנטילה, אלא משום דבעינן מכ"ש כדתנן זבחים ל"ב יחזור לכ"ש וה"ה אם הוא יקח מהקוף פסול והלכך התם פירושא דלקיחה היינו נטילה מכ"ש וכן בחפינה יומא מ"ט א' דמבעיא לי' ולקח והביא בעינן היינו נמי דחפינה צריך להיות מתוך מחתה כ"ש והלכך ע"כ הלקיחה היינו הנטילה מכ"ש ואי דרשינן ולקח והביא צריך שהחופן מכ"ש יהי' המביא אבל בד' מינין שפיר מקרי אחיזה לקיחה, ובספר בנין שלמה מהגרש"ך זצ"ל מווילנא הביא בשם גדולי אחרונים לדמות לקיחה דד"מ ללקיחה דחפינה ודטבילת אצבע וצ"ע, ועיי"ש סי' מ"ח ובהשמטות.
ג) קדושין כ"ט ב' הוא לפדות ובנו לפדות כו', עי' במ"ב סי' תרנ"ו שהק' למש"כ בשו"ע שם שאינו חייב ליתן יותר מחומש עבור מ"ע עוברת, א"כ פטור לגמרי ממצות פדיון כיון שאין לו רק ה' סלעים, ואין לומר שהנידון על החומש, דכיון דבשעה שמכר נכסיו נתחייב כבר ודאי מגבינן מני' מנכסיו שיש לו עכשו, כגון שהיה לו כ"ה סלעים ומכרן ועכשו יש לו כ"ה סלעים שהרויח ונולד לו בן בכור חייב לפדות גם את בנו וגם את עצמו מאותן כ"ה שיש לו עכשו, ואין גובין ממשועבדים, ומיהו לפי' תו' לא איירי סוגין ממשעבדי דידי' אלא ממשעבדי דאבוהי, ואמנם בעיקר הדבר נראה דפדיון בנו שאני מכל מצות כיון דיש כאן שיעבוד נכסים והרי שמכר נכסיו ואין לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ותפילין בראשו אינו מוציא נכסיו מלקוחות לקנות תפילין, ובפדיון הבן הוי מלוה הכתובה בתורה, ובזה לא מפטר במה שאין נכסיו מרובין [וראי' לזה מקרבן עוי"ר דכל שיש בידו כדי שה מקרי עשיר כמש"כ הרא"ה בס' החינוך והר"מ פ"י מה' שגגות ה"ב ועיי"ש בכ"מ ל' הת"כ, ואפשר דדינו כהשג יד דערכין דמסדרין, אבל בכל ענין חייב יותר מחומש, וכן חייב עני במצות מחצית השקל כדתנן שקלים פ"א מ"ז השוקל ע"י עני ובר"מ ה' שקלים פ"א ה"א אפי' עני כו'] [נ"ב, מש"כ דבעוי"ר מסדרין, הוא מבואר ערכין י"ח א' הא מני ר"א היא כו'] ומיהו עדיין לא נתישב הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל למה חייב לעלות לרגל כיון שאין לו רק ה' סלעים, ודוחק לומר דסגי לי' בסלע אחד לעלות לרגל, ואם נימא דלעולם חייב להפריש חומש למצות, וכל שלא הפריש ואכל כל מה שהרויח, כשבאת מצוה לידו חייב בה עד כדי שהיה חייב להפריש ניחא הכל, דאיירי בהכי שהרויח כבר ואכלן ועכשו אין בידו רק ה' סלעים, עוד י"ל דלעלות לרגל אינו הוצאת הדרך אלא למיכל ולמשתי, והלכך חייב לעלות דגם כאן צריך להוציאן, ומיהו כשיתנן לכהן א"צ לעלות שאין לו מי שיפרנסנו שם, והכא ימצא צדקה או להשתכר, ואפשר שאם רצונו לעלות לרגל חייב לעלות שהרי רשאי להוציא כל ממונו לכל מה שהוא רוצה וכיון שברצונו להוציא מעותיו לראות ירושלים ומקדש וכבוד ישראל, אף אם לא היה מצוה ממילא חייב בזה בשביל מצוה, ואפשר עוד לפרש דאיירי בירושלים ונתחייב בעולת ראי' וזה גובין ממשעבדי כדאמר בכורות נ"א ב', והלכך חייב בכל נכסיו, ומיהו לישנא דלעלות לרגל לא משמע הכי, ויש לעי' כיון דפדיון בנו מלוה פשיטא דכהן נוטלן דלעלות לרגל ולפרוע חובו פשיטא דפורע חובו שהרי המלוה גובה בע"כ וצ"ל דמצוה שאני שאין דין הכהן כבע"ח אלא אם מתחייב עכשו במצוה זו, אבל אם לעלות לרגל קודמת אין כאן חוב כלל, ויש לעי' הא אמר פסחים ח' ב' דמי שאין לו קרקע פטור מראי', א"כ ע"כ יש לו קרקע ויגבה הכהן קרקע, ואף שעי"ז יפטור מראי', מ"מ לא מסתבר שבשביל זה פקע מצותו, ואפשר דהקרקע לא שויא ה' סלעים וחמש ולא חצי חמש כדאמר בכורות מ"ח ב' ולא מצי גבי לה כהן, ומיהו אנן לא מחייבינן לי' למזבין קרקע דידי' כדי שיפטור מראי' ויוכל לקיים מצות פדיון, והר"מ השמיט דין מי שאין לו קרקע פטור מראי' ועי' טו"א חגיגה.