חזון איש/אורח חיים/קלד
סימן קלד[עריכה]
מ"ק ו' ב' ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן, תוכן הסוגיא לפרש"י ותו' דראב"י ורבנן פליגי בהרוחה ובפלוגתא דר"מ ור"י לעיל ב' א', ומאילן לאילן מותר בבית הבעל משום דאילנות מפסדי אי לא משקי להו כלל וכמש"כ תו' לעיל ב' א' מיהו כל השדה כולה לא דאינו אלא הרוחה [ואף אי איכא חריצין בכל השדה וכשנוטל את הצרור הסותם משתקה כל השדה בחד טורח אסור] וכן זרעים שלא שתו אינו אלא הרוחה אבל שתו ויבשו איכא פסידא [ומשמע דשתו אף בשדה הבעל מותר ויש לעי' א"כ מאי חילוק בין שדה הבעל לבית השלחין דהא לעיל ב' א' אמר שחרב מעינה משמע דוקא בשתו קדם המועד דאל"כ למאי הוזכר חרב מעינה וכן אמר שם ראב"ע ל"ש חרב מעינה כו' משמע דבחרב מעינה מותר טפי והיינו משום דשתו ואפשר דבית השלחין מותר אף בלא שתו היכי דלא הגיע זמנם להשקות לפני המועד ובית הבעל דוקא בשתו] וחכמים מתירים הרוחה ומותר כל השדה באילן ולא שתו בשדה הלבן, ושדה גריד נראה דהיא מיוחדת במינה דמשתהה לבשל ומפני זה אינה נפסדת ביובש ואף בשתתה ויבשה ואין ההשקאה רק למהר לבשל ודינה כהרוחה, ובפלוגתא דראב"י ורבנן, ותרביצי מתקיימת לחה ואין צורך בהשקאה אלא למהר ושרי אע"ג דקיי"ל דהרוחה אסור כמשנה ראשונה ולא הוי כסתם ואח"כ מחלוקת כיון דגם אח"כ ראב"י אוסר וקיי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי ועוד דרבינא ס"ל לעיל ד' א' דליפותו אסור והוא בתרא, דהכא הרבצה פורתא שרי טפי, ואפשר דמודה ראב"י בהרבצה פורתא והא דאמר לק' מרביצין בשביעית אבל לא במועד ומוקמינן כראב"י התם בהשקאה קיימינן, א"נ ראב"י אוסר הרבצה ורבינא ס"ל כרבנן בהרבצה.
ולפי' זה קשה בהא דאמר דמרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד אתיא כראב"י ואילו ראב"י גופי' ס"ל שביעית פ"ב מ"י דאין מרביצין שדה לבן בשביעית, ועוד דבירו' אמר דבאילנות מרווחין גם לרבנן אסור ופריך הלא מרביצין שדה לבן וכמרווחין דמי ומסיק דמועד חמיר טפי אלמא דבמועד לכו"ע אסור ולכן גרס ר"ש בסוגין לא במועד ולא בשביעית ואמר דראב"י היא והיינו ראב"י דשביעית ורבנן היינו ר"ש [וק"ק דקרי לי' רבנן, ועוד דדרך הגמ' להביא פלוגתתן, אבל בירו' משמע דר"ש דשביעית היינו רבנן דהכא וכשם שמיקיל לגבי ראב"י בשביעית מיקיל במועד ולכך קרו לי' רבנן] ואפשר לישב פרש"י ותנא דברייתא ס"ל כר"ש בשביעית וכראב"י במועד.
ודעת ריטב"א דפלוגתא דמשנתנו אינה פלוגתא דר"מ ור"י ובין ראב"י ובין רבנן אסרי הרוחה והכא באילנות מטע עשרה לב"ס ס"ל דהוי פסידא, ואפשר דבבית השלחין איירי אלא דבהמשכה מאילן לאילן נפקי מפסידא, [וכ"ה בהדיא במ"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ג] וזרעים שלא שתו נמי בבית השלחין איירי [וכיון דכבר יבשו אין כאן פסידא אלא הרוחה, א"נ דהוי ככיון מלאכתו במועד וכמש"כ הר"ן בשם הראב"ד] ול"ג במשנתנו שדה גריד ובברייתא ל"ג וחכמים מתירין אלא פסקא דמשנתנו הוא, [ויש גורסין במתנ' שדה גריד אבל רבנן ל"פ אשדה גריד אלא ארישא, עי' רא"ש ור"ן] ולגי' זו ע"כ לפרש דהא דאמר שדה גריד כו' היינו פירכא דליכא למ"ד דשדה גריד מותר וכמו שפי' תו' בשם ר"ח וכמו שפי' הרי"ף.
ונראה דגרסינן לק' כגי' ר"ש דאין מרביצין במועד לכו"ע ובשביעית פליגי אבל לגי' דידן במועד פליגי ולרבנן מרביצין במועד וזה לא יתכן והריטב"א פי' גי' דידן וכי היכי דמיקילי רבנן במתנ' ה"נ מיקילי בהרבצה שהיא השקאה פורתא, ולפ"ז הא דאמר לעיל שדה גריד מ"ט לא כו' אינו אלא לראב"י דאילו לרבנן שדה גריד הרבצה מותרת ורבינא נמי בהרבצה איירי אבל בריטב"א ל"מ כן וצ"ע. [ובשנ"א שביעית פ"ב מ"י תמה על גי' ר"ש הא רבנן שרו הרבצה ותימא הא שדה גריד אסורה אף בהרבצה אף לרבנן לדעת רי"ף וש"פ ואדרבה גירסת הגר"א נגד הירו' וצ"ע].
ג) והנה קיי"ל כראב"י ולפ"ז הרבצה במועד אסור, ומש"כ הר"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ג דמרביצין את השדה פי' המ"מ שם בבית השלחין, אבל הוא דוחק דדין זה לא הוזכר במועד, ולמה השמיט דין אין מרביצין שדה לבן במועד.
ולענין שביעית פסק הר"מ פ"א מה' שמטה ה"ח דמושכין מאילן לאילן במרווחין ובמטע י' לבית סאה משקין השדה כולה והיינו כרבנן במועד וכדאמר בירו' דר"ש דשביעית כרבנן דמועד ואע"ג דבמועד קיי"ל כראב"י בשביעית קיי"ל כר"ש דשביעית קיל טפי כדאמר בירו' ורבנן דמועד מיקילין בשביעית ונהי דלא קיי"ל כרבנן במועד בשביעית מיהא קיי"ל כותיהו, כ"כ הכ"מ, ועוד דסתמא דברייתא בגמ' ו' ב' כר"ש, מיהו קשה הא דכ' הר"מ דבמרווחין אין משקין השדה כולה הא בירו' אמר דשדה הלבן כמרווחין דמי ומסקינן הא במועד הא בשביעית א"כ בשביעית אף במרווחין משקין את השדה כולה [ועוד קשה למה לא כתב רבנו בפ"ח מה' יו"ט דרצופין משקין את השדה כולה] אמנם מדברי הר"מ בפי' המשנה מבואר דהרבצה אינה השקאה והרבצה באמת מותרת אף במרווחין [והר"מ מפרש הא דמרביצין עפר לבן באילנות ובמרווחין] ולפ"ז פריך בירו' למה מותר לרבץ לרבנן במרווחין ובמועד גם כה"ג אסור ולפ"ז הא דמשני כאן בשביעית כאן במועד היינו דבשביעית מותר הרבצה אף במרווחין, ונראה דאף אי מפרשינן מושכין מאילן לאילן בבית השלחין מ"מ הא דשביעית משמע בכל אילנות ומרביצין בעפר לבן לא הוזכר בית השלחין.
וגרסינן בגמ' ו' ב' לא במועד ולא בשביעית כגי' ר"ש ומרביצין שדה לבן היינו אילנות וכמו שפי' הר"מ משנת שביעית.
והר"ש פי' הא דמרביצין שדה לבן בשדה ממש ופי' מרביצין משקין, ונראה דלפ"ז קיי"ל כראב"י כמו דקיי"ל כותי' במועד ואף אי מפרשינן מרביצין השקאה פורתא אפשר דקיי"ל כראב"י, ואין משקין בשביעית אלא בית השלחין כפשטא דמתנ' בריש מ"ק.
והא דתניא מרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית ומשמע דלא איירי בבית השלחין אתיא כר"ש ודלא כראב"י, ואי הלכתא כראב"י לית הלכתא כהאי ברייתא, ויש לעי' לדעת הר"מ דפלוגתא דר"ש וראב"י באילנות א"כ לא מצינו פלוגתא בשדה ירק האי ברייתא דשריא בשדה ירק אמאן תרמי' וע"כ מוכח מכאן דלר"ש שרי אף בשדה ירק, וקשה למה השמיטה הר"מ, ואולי מפרש לה בבית השלחין, מיהו סתם שדה הלבן לאו בבית השלחין איירי.
ד) והנה משמע דמשקין בשביל שיהיו הפירות לאכילה והא דאמר כדי שיצאו במ"ש ופרש"י אבל לא כדי שיצאו בשביעית, אפשר דר"ל דמשום שיצאו במ"ש לא יהיו אסורין משום ספיחין, ולפ"ז לאו דוקא שיצאו אלא ר"ל שילקטו במ"ש בזמן ההיתר [עי' שביעית סי' ט' ס"ק י"ג] ולפ"ז אילנות משקים משום פירותיהן ואע"ג שהן הפקר מ"מ הרי נאכלין ונהנין מהן עד זמן ביעור, ויש לתמוה במש"כ הר"מ פ"א מה"ש ה"י שהתירו כל אלה כדי שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, ולמה לא כ' משום שלא יפסדו הפירות כמו במועד, ויש נפקותא טובא אי מתירין גם משום הפסד הפירות או דוקא משום הפסד הארץ והאילנות, ואפשר דעת הר"מ דלעולם לא התירו בשביעית משום פירות שאין להשתדל בגידול פירות בשנה שביעית, והא דהתירו בית השלחין והרבצה היינו שלא תפסד הארץ והאילנות, והא דממרסין את האורז נמי שהאורז שלא ישקנו הוא מוצץ לשד הארץ ונפסדת, ולפ"ז הא דתניא מרביצין כדי שיצאו ירקות במ"ש היינו שתהא הארץ ראוי' להוציא ולא תתקלקל, וכן הא דאמר משקין בע"ש כדי שיצאו ירקות בשביעית ר"ל שלא תפסד הארץ מלהוציא, תדע דהא להר"מ הירקות הנכנסות מששית לשביעית אסורין משום ספיחין כמש"כ שביעית סי' ט', ואולי בירקות הזולין שלא גזרו עליהן משום ספיחין, ואפשר דבהכי פליגי אמוראי בירו' פ"ו ה"ב דאמר שם ר"ח אזל לצור ואסר להן אשקייתא ופריך הא תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית [אפשר דפריך כיון דבא"י מותר בית השלחין בצור שהיא סוריא יהא מותר אף שדה לבן] ומשני אמר ר"י לזרעים [ר"ל לצורך הזרעים אבל לא לשדה] ר"מ בעי מעתה יהא מותר לחרוש [נראה דבבדיחותא קאמר אם מפני לגדל זרעים הותר יהא מותר לחרוש בשביעית אלא ודאי לצורך השדה ולא לצורך זרעים ועדיין צ"ע]. [א"ה, ע"ע בדברי הר"מ בשביעית סי' כ"א סקי"ד].
ואפשר דר"מ לאיסורא קאמר דאם תאמר דבסוריא מותר להשקות א"כ מעתה יהא מותר לחרוש דהא משקה ג"כ חורש, אלא ודאי יאות אסר להו ר"ח אשקייתא.
והא דתנן ממרסין את האורז בשביעית אי מרביצין היינו השקאה כפר"ש ומותר אפי' בשדה הבעל לר"ש לא איצטריך משנתנו אלא לראב"י דבאורז מודה, א"נ אשמעינן דמותר למרס, ואי הרבצה היינו השקאה מועטת אשמעינן דאורז הוי כבית השלחין, וכן לדעת הר"מ דמרביצין היינו אילנות אשמעינן דבאורז מותר ולא תני משקין את האורז לאשמעינן דמותר למרס.
ודין בית השלחין נראה דמשתנה לפי מין הנזרע ולפי זמנו בתקופות השנה וכל שנפסד במניעת ההשקאה הוי בכלל בית השלחין, והנה למדנו ממשנתנו דאורז בכל מקום כבית השלחין דנפסד בלא השקאה, ונראה דאינו נפסד לגמרי כשאר תבואת בית השלחין ממש אלא שחכמים הכריעו דשיעור שהוא מפסיד מקרי פסידא ואפשר דאיירי בבית השלחין ואשמעינן היתר מירוס, והנה לא הותר להשקות אורז אלא בזמן ובמקו' שהוא נחוץ לכך, אבל אפשר שיש אורז שגדל במי גשמים לבד [עי' שביעית סי' ז' סק"ו אי אורז דינו כירק או כזרעים ואי דינו כזרעים ע"כ שגדל על רוב מים] אלא בזמן שהוא צמא ואינו שותה הוא נפסד יותר משאר מין.
והנה הא דמותר למרס את האורז היינו באופן שלא יהי' אסור משום ספיחין דבזמן שהוא אסור למה יתירו למרס, [עי' שביעית סי' ז' ס"ק ט"ז].
ה) ר"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ג שכל הדברים האלו אין בהן טורח יותר, אין כונת רבנו דטעם ההיתר מפני שאין בהן טורח שהרי בהדיא אמרו בגמ' ב' א' דתרתי בעינן פסידא ואין בו טורח, אלא ר"ל דכל הני מותרין משום הפסד מפני שאין בהן טורח יותר, ולאפוקי זרעים שלא שתו מלפני המועד דלא שרינן משום פסידא דאיכא טורח ביותר וכמש"כ רבנו בסמוך, והאי לא שתו ר"ל שהיו צריכין לשתות ולא שתו, ואם היתה שדה מטוננת ועתה יבשה מותר וכן אם שתו ויבשו, וקרוב הדבר דמאמר ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה מקומו בהלכה ד' אחר תיבות טורח יותר, דלא יתכן להתיר להשקות את כולה מפני שהיא עתה לחה דאדרבה אם הוא רק להרוחה אסור, והשקאה היא מלאכה גמורה ולא נזכר בגמ' דבר זה, וגם אם נפרש שהיתה לחה ויבשה לא נזכר זה בגמ' וגם מסברא בהמשכה מאילן לאילן סגי, ולעולם השקאה בהיתה לחה ויבשה איירי, מיהו ל' להשקות את כולה אינו מדוקדק כל כך, ומש"כ מרביצין את השדה במועד אפשר דדעת רבנו כגרש"י וכמש"כ תו' דרבינא סבר כרבנן בהרבצה.
ו) שו"ע סי' תקל"ז לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה כו' שכיון שהתחיל כו', אי הטעם דבלא התחיל לא תפסד כמו שפרש"י או שכבר נפסדה וכמש"כ הנ"י איירי אף אם לא שתו באונס ואף אם היה משקה לפני המועד כבר היתה יבשה ולא שייך כאן כיון מלאכתו במועד, אבל לדעת הראב"ד שהביא נ"י דוקא בפשע ושכח ולא בנאנס ואיירי שאם היה משקה קדם המועד לא היה צריך להשקותה במועד, וכ"כ במ"ב.
וכ' עוד במ"ב בבה"ל ד"ה שכיון, דלדעת הרמב"ם אין מותר להשקות בית השלחין אלא כל זמן שלא יבשה, ולמש"כ לעיל אדרבה אם לא יבשה אין משקין אותה אלא דוקא ביבשה וכמו לפרש"י.
ז) מ"ק ב' א' תוד"ה מושכין, והא דקתני מושכין כו', משמע דמפרשי ובלבד שלא ישקה את השדה כולה היינו בשביל זרעים שבתוכה, ולפ"ז הא דקתני זרעים שלא שתו כו' היינו בית השלחין, אבל בירו' מבואר דלא ישקה את השדה כולה היינו נמי לצורך האילנות אלא שהשקאה זו היא להרוחה, וענין מושכין מאילן לאילן עיקרו שאין משקין אלא סביבות האילן שממלאין את העוגיות, אלא שהשדה עשוי' חריצין הנמשכין מן האמה וכשמביא המים בשדה הושקתה השדה כולה ובמועד אסור לעשות כן ועושה חריצין חדשים קטנים בלא טורח מאילן לאילן [ובפרש"י אם יש מים תחת אחד ומסתבר דה"ה ממעין לאילן הראשון].
ח) ד' א' וקמפלגי בדר"ז כו', נראה דאף ר"א לא התיר מי גשמים דלא אתו לידי מי קילון אלא שהן בענין מיוחד כמו נהרות המושכין מן האגמים, דלא פסקי בשום פעם ונראין כמעינות, ולא אתו לאיחלופי בשאר פסיקות ובריכות, אבל פסיקות ובריכות אע"ג שהן מרובות והשדה קטנה ולא אתו לידי מי קילון עכשו אסורין כיון דסתם בריכות אתו לידי מי קילון ברוב הזמנים [וכ"כ במ"ב] דאל"כ לא הו"ל למתני סתמא אין משקין ממי הגשמים ואינו אלא כשאינן מספיקין לכל השדה עכשו, וכן לק' בברייתא תניא הפסיקות והבריכות כו' אסור להשקות מהן, והיינו דקאמר וקמפלגי בדר"ז כו' ולכאורה פלוגתתן מפורשת בבריכה גדולה והשדה קטנה ולא יבואו לידי מי קילון והו"ל למימר דר"א סבר כר"ז, אבל אי ר"א מודה בכל הבריכות משום דיש מהן דאתו למי קילון א"כ אין נפקותא ביניהן והלכך מפרש דפלוגתתן בהא דר"ז דר"י גזר בכל מ"ג, ואף בדלא פסקי כל שהמים בעמק שאפשר לבוא לידי מי קילון אסור אף בשדה קטנה ומים מרובים שלא יבוא לידי מי קילון עכשו, ואף בנהרות המושכין שאינן עמוקין כלל, א"נ שהמים שוטפים למעלה תמיד, ולעולם אין בהן חשש הדלאה והיינו דאמר דפליגי בדר"ז.
שם איתיבי' אבל לא ממ"ג כו', נראה דר"י הוי סבר דאסרו מ"ג משום מי קילון כר"י דהא סתמא קתני והשיב לי' ר"ז דהני דינן כמעינות דלא פסקי ר"ל שלא יבואו לידי מי קילון דלא פסקי מההשקאה המותרת, ובכלל דבריו דלא פסקי לגמרי, ובב"י סי' תקל"ז משמע דמפרש דהנ"י סובר דסגי דבפעם זה לא יבוא לידי הדלאה, וש"פ ס"ל דחיישינן שמא יטעה והלכך בעינן שלא יפסקו המים מהאגם, ויותר נראה דכולהו ס"ל דבעינן שפע מים קבועים שאין מכזבין אבל כל שהמים אינם קבועים הוי בכלל גזירת מ"ג ולא משום דחיישינן שמא יטעה.
ט) שם ר"א אמר אע"פ שאין רובה של אותה שדה כו' אי לא שתיא לחד יומא כו', נראה דמותר להשקות מאמת המים אף באינה מספקת לכל השדה ואף באינה מספקת לרוב השדה, ובזה גם ר"פ מודה דלא אמרו אלא שלא ישקה ממ"ג אבל מעין מותר בכל גווני וכסברת ר"א שלא יבוא להביא ממקום אחר, א"נ כיון דרוב המעינות מספיקין לא גזרו, אלא הכא במשקה מבריכה סבר ר"פ דבזמן שאמת המים עיקר ומ"ג טפלין לא גזרו דהוי בכלל מעין אבל אי משקה רובא ממ"ג הוי בכלל גזירת מ"ג [ואפשר דמיירי דלא אתיא לידי מי קילון כגון דהמים מרובים או שאינה עמוקה אבל אי אתיא למי קילון י"ל דחיישינן דלמא לא יפסיק מלהשקות לאחר שנעשו מי קילון, ואפשר דאפי' יבוא לידי מי קילון לא גזרו כמו שלא גזרו במעין עצמו] ור"א סבר דאף אם משקה השתא רובה ממ"ג מותר דלא הוי בכלל מ"ג כיון דיש כאן מעין סמך עלי' ולא יבוא להשקות באיסור ולא הוי בכלל גזירת מ"ג כיון דהשדה יש לה מעין בשדה זו לא גזרו.
וכ' נ"י בשם הראב"ד דהאי ביניהן היינו בתוכן ממש, ואז הוו בכלל מעין אבל אמת המים העוברת בשדה אין משקין מבריכות ופסיקות דהן בכלל מ"ג שלא חילקו חכמים בין בריכה לבריכה, ויש לעי' דא"כ גם הפסיקות מתמלאות מאמת המים וא"כ הרי זה השקאה ממעין ממש, וצ"ל דאמת המים מימיו מועטין והיו הבריכות ריקניות ונתמלאו ממ"ג או מנהר אחר לפני המועד, [ויותר נראה דכונת הראב"ד דעכשו האמה מופנת לצד אחר ע"י שסתמו מבואה לבריכה אלא שבקל אפשר לפותקה לבריכה ומותר לפותקה במועד, אבל אם אי אפשר לפותקה לבריכה אע"ג שהאמה עוברת בשדה לאו כלום הוא, ומיירי שהחריצין שבשדה נמשכין כולן מהבריכה ואי אפשר להשקות מן האמה אלא ע"י לפותקה לבריכה, אבל אם אפשר להשקות מן האמה מודה הראב"ד, ועוד אם נמשכין מן האמה אמות קטנות ע"פ כל השדה א"כ אפשר על ידיהן למלא את הבריכה מן האמה שהרי גם הבריכה מרוכזת עם אמות השדה, ולפ"ז אין פלוגתא בין הראב"ד והריטב"א, ועי' סק"י] אבל הריטב"א כתב כל שהאמה סמוך לשדה ומשקין ממנו את השדה לא גזרו על הבריכות שבשדה זו, ולפ"ז נראה דהא דאמר ר"פ והוא שרובה של שדה שותה הימנו היינו אפשר לשתות ואע"ג שמשקה את כל השדה מבריכה מותר ולר"א אף באינה שותה רובה של שדה.
והני בריכות ופסיקות נראה דאין נפקותא בין נתמלאו מגשמים או שנתמלאו מאמת המים העוברת בתוכן.
י) שם והא עבידא דפסקא אר"י ועדיין היא מטפטפת כו', נראה דודאי פעמים שהמים מרובים ואף אם אינה מטפטפת לא תפסיק ופעמים מטפטפת ופסקא, אלא נראה דהא דפריך והא עבידא דפסקא ר"ל דכיו"ב פוסק שהוא כבריכה דעלמא ומפרש דעדיין מטפטפת וכדמפרש אביי דעדיין לא פסק מעין ראשון והלכך חשיב כמעין ואפשר דאיירי דלא יפסקו המים קדם שישקה כל השדה, א"נ חשיב כמעין ואמרינן אי לא שתה האידנא תשתה ליומא אוחרא.
ויש לעי' לפי' הראב"ד סק"ט דאמת המים עוברת תוך הבריכות ואפ"ה סבר ר"פ דבעינן דשותה רובה מאמת המים ומ"ש דהכא סגי במטפטפת אע"ג שאין באותן טפטפות להשקות רובה של שדה, אבל לפי' ריטב"א דהתם אמת המים מן הצד ניחא [וי"ל דהתם נתמלאו הבריכות ממק"א וכמש"כ לעיל אבל הכא הבריכה נתמלאה ממי המעין, ולמש"כ דהראב"ד מיירי דעכשו אין האמה פונה לבריכה ניחא טפי].
שם תוד"ה בשלמא, מיירי בכה"ג דקים לן דלא פסקי כו', ר"ל דמעין מותר אף אי פסקי באמצע השקאה וכמש"כ לעיל ומ"ג אסירי, א"נ כונתם דאפי' במים מרודדין דלא יבוא למי קילון אי פסקי לגמרי אסור, ולמש"כ לעיל לא בעינן שיפסקו עתה באמצע השקאה זו אלא כל שהן במין הפוסק אסור, ובאמת באין לידי מי קילון ופוסקין חד מלתא היא דהרי פסקו באמצע כיון דהשקאת טורח אסורה אלא לפי שיש מקום לומר דלא חיישינן שיביא ממקום אחר לזה פירשו תו' דאינו כן דחיישינן שמא יביא ממקום אחר, ור"א דאמר שמא יבואו למי קילון היינו אף בדקים לן דלא פסקי, מיהו כל דיש לחוש שיבואו לידי מי קילון יש לחוש לפסקי לגמרי דהא לא בעינן שפסקה בריכה זו עכשו אלא כיו"ב פוסקת.
יא) ד' ב' תוד"ה מדלין, מדבריהם משמע דמותר להעלות בדלי כשאינו עמוק וכ"מ ברש"י ד"ה מי גשמים, אבל הריטב"א כ' דכל הדלאה אסור ולא הותר אלא המשכה, והא דמדלין לירקות וליפותן אסור הוא אפי' בבית השלחין וכמש"כ ריטב"א דהא בהדלאה קיימינן וליפותן ל"ד אלא אפי' שלא יופסדו אסור, וכן צ"ל לפי' תו' דהא כתבו דהדלאה הוא ממקום עמוק, ויש לתמוה במש"כ תו' לק' ו' ב' ד"ה שרי, להוכיח מכאן דרבינא אוסר הרוחה דהא הכא בהדלאה קיימינן ואף בבית השלחין אסור.
ודעת הר"מ לא הוכרעה אי מותר הדלאה באינו עמוק, וקצת משמע דמותר, דסתם בפ"ח ה"א דמותר להשקות מבריכה שאמת המים עוברת ושמטפטף לתוכה ולא הזכיר דדוקא בהמשכה, ומש"כ פ"ז ה"ב ממשיכו ומשקה בו ר"ל שא"צ להביא בדלי אלא ממשיך למקום שירצה ושם מדלה ומשקה, ואי הדלאה בכל אופן אסור קשה לפרש הא דכ' הר"מ פ"ח ה"ד זרעים שלא שתו כו' מפני שהן צריכין מים רבים ויבוא לידי טורח, ואי הדלאה אסור אי אפשר רק לסלק את סכר המעין וממילא משקה את כל השדה ולא שייך לבוא לידי טורח, אבל אי מדלה ומשקה ניחא.
יב) ב' א' שחרבה ממעין זה כו' לא כך ולא כך ל"ש חרבה כו', עיקרא דחרבה היינו דבעינן ששתו קדם המועד וכדתנן ו' ב' וכשאמר מעין שיצא מתחלה הוצרך לפרש דמתחלה היה מעין אחר ולזה פירש שהיה מעין אחר וה"ה כשהיה משקה קדם המועד ממ"ג ומי קילון, ולאפוקי כשלא שתו כלל קדם המועד, כגון שזרע בתחלה במקום זה לאחר שיצא המעין, ועדיין לא הגיע זמנם לשתות קדם המועד, ומיהו אם לא הגיעם זמן לשתות לא מקרי לא שתו בין לפי' הר"מ דטעם דלא שתו הוא משום טורח יותר, ובין לפי' הראב"ד משום דפשע, ולא יתכן לפרש שזרע ע"מ שלא להשקות אע"ג דהגיע זמנם דא"כ לא הוי בית השלחין, ומיהו י"ל דהיה צריך למים והיה נפסד ונסתפק במאי דצמח, ובאמת הוא בית השלחין.
יג) ונראה דלענין הלכה קיי"ל שאין משקין בית הבעל בשביעית וכפשטא דמשנת מו"ק דדוקא בית השלחין מותר וכמש"כ ריטב"א, וכ"ד הר"מ פ"א מה' שמטה ה"ח, ואי ר"ש במשנה שביעית פ"ב מ"י מתיר השקאה לא קיי"ל כותי', ואפשר דלא מתיר ר"ש אלא הרבצה היינו לזרוק עליהם רסיסי מים כמו שפי' הר"מ וכמש"כ ריטב"א וכן צדדו התו', ולענין הרבצה נראה דיש להקל דקיי"ל כר"ש אי מפרשינן לי' בהרבצה, וכן מבואר בירו' פ"ב ה"ג דכולהו אמוראי נהגו בהרבצה דרך סלים, ועי' שביעית סי' י"ז סק"ל.
ובית השלחין משקין את כולה, ובית השלחין של אילנות אם הן מטע עשרה לבית סאה או רצופין טפי משקין כל השדה, ואם מרווחין טפי מושכין מים מאילן לאילן ומרביצין אבל אין משקין, ואפשר דכל אילנות כבית השלחין בשביעית וכמש"כ לעיל.
יד) יש לעי' במעין שהוא בעומק אי מותר להשקות ממנו במועד, והנה הדלאה בטורח מרובה ודאי אסור, כי קמבעיא לן בהעמיד במעין מזנק [פלומפ] והמים עולין מאליהן ומשקין את השדה, ונראה דמותר אע"ג דעבידי דמתקלקל המזנק והוי כעבידי דפסקי, מ"מ במעין לא גזרו וכמש"כ סק"ט, וכמו במעין שיצא מתחלה, ואע"ג דהכא אפשר דשכיח טפי שיתקלקל מ"מ אנן לא גזרינן מה שלא גזרו חכמים, ועוד אם יתקלקל מותר לתקנו במועד אם מספקין ממנו מים לצורך המועד ואף אם אין מספקין ממנו אלא לצורך השדה אפשר דלא חשיב טורח מרובה לאסור אף במקום פסידא, ואם המזנק מזנק אל הבריכה ומן הבריכה נמשכין צנורות אל השדות, לכאורה אסור להשקות מן הבריכה שהרי גזרו על הבריכות ועל הפסיקות אע"ג דכאן אין הבריכה באה לידי מי קילון שהצנורות בתחתית הבריכה וכל המים יוצאין ממנה, מ"מ לא חילקו בבריכות וכמש"כ לעיל סק"ח, אמנם יש לדון דהוי כאמת המים עוברת בתוך הבריכה, אע"ג דהשתא סתם הברזא ואין מים באין לתוך הבריכה, מ"מ כיון שיסיר הברזא יבואו מי המעין הוי כאמת המים עוברת ביניהן, ומיהו בזה יש לדון משום עבידי דפסקי, ומ"מ נראה דכי היכי דשרי להשקות ממעין ה"נ שרי להשקות מבריכה על סמך המעין, ומיהו בשעה שנתקלקל המזנק אין להשקות מבריכה דהוי ממש כמ"ג ומי קילון.
ושרש איסור טורח בדבר האבוד כ' ריטב"א דאינו אלא מדרבנן אפי' לדעת האומרין דמלאכה בחוה"מ דאורייתא, ולכן נראה דיש להקל בספיקו.
ונראה דבאילנות מטע י' לב"ס דאסרינן השקאה שדה כולה, הוא דוקא באפשר למשוך מאילן לאילן בלא טורח, אבל אם אי אפשר למשוך מאילן לאילן מותר להשקות כל השדה שהרי יש כאן דבר האבוד אלא כל שאפשר למשוך מאילן לאילן כבר נפיק בזה מהפסד משא"כ במקום דלא אפשר, ופרדסים שלנו אם הגיע זמנן לשתות במועד ומפסדי דינן כבית השלחין ומותר להשקותן ע"י צנורות המים הנמשכין מן הבריכה המתמלאת ע"י צנורות הנמשכין מן המעין ע"י פלומפ, שאי אפשר למשוך מים מאילן לאילן, ועוד שהן רצופין יותר מעשר לב"ס, ושיעור זה בנטיעות אבל באילנות שיעורן ג' לב"ס, כדאמר ב"ב כ"ו ב', ושיעור נטיעה ואילן נחלקו פ"ק מ"ח ופסק ר"מ פ"ג ה"ז כר"ע, מיהו לענין דין זה משמע דבאילנות נמי שיעורן י' לב"ס דהא תנן מושכין מאילן כו', וכן בר"מ לא הזכיר נטיעה אלא אילן.
וכ"ז בזמן שלא נתקלקל והמים עולין מן המעין אבל בזמן שנתקלקל אסור להשקות מן הבריכה ואע"ג דמפסדי דהא דאסרו חכמים להשקות ממ"ג הוא אפי' במקום דאי אפשר להשקות מן המעין ומפסדי, שהרי במקום שיש מעין בשדה מותר להשקות מן הבריכה ואמרו ב' א' דראב"ע אוסר במעין שיצא מתחלה שחרב מעין הראשון, וכל הסוגיא הכי רהיטא.
ודין שביעית ומועד לענין השקאה חד הוא לדעת ריטב"א ואסור להשקות ממ"ג ומי קילון, [ויש לעי' לדעת ריטב"א הא תנן פ"ב מ"ד ראב"צ אומר אף משקין את הנוף וא"א בלא הדלאה וי"ל דהשקאה פורתא אין טורח כל כך בהדלאה] ולפ"ז בפרדסים שלנו במרווחין דאסור להשקות כל השדה [אבל מטע י' לב"ס פסק הר"מ דמותר להשקות כל השדה] אם אי אפשר למשוך מאילן לאילן מותר להשקות כל השדה, וכמש"כ לעיל לענין מועד, אבל הר"מ לא הזכיר דין מ"ג ומ"ק לענין שביעית משמע דס"ל כפרש"י שהביא ריטב"א דבשביעית מותר בכל גווני, ולפ"ז הדין נותן שאסור להשקות כל השדה אף במקום דא"א למשוך מאילן לאילן שהרי אפשר להשקות בדלי מאילן לאילן, אמנם אם אין כח לבעלים להשקות בדלי ואין ידו משגת לשכור פועלים, נראה דמותר לפתוח הברזא ולהשקות כל השדה, ואף אם ידו משגת אם הוא הפסד גדול אפשר דמותר, ואם ההיתר הוא משום שלא יפסדו הפירות וכמש"כ לעיל לא שייך להצריכו לבעלים לשכור פועלים שהרי אין הפירות שלו, אבל אם הוא שלא יפסדו האילנות יש להסתפק, וכ"ז אינו נוגע למעשה כי הפרדסים הם רצופין ומותר להשקות כל השדה, ובל' הר"מ פ"א נפל ט"ס בציון הלכה ט' שאין כאן פסקא אלא בבא אחת היא דאם הן מרוחקין מושכין ואם הן מקורבין משקין. [א"ה, לפני מרן זללה"ה היה הרמב"ם דפוס ברלין].
וספק שיאבד הוי כדבר האבוד ודאי כיון דשקדו לחוס על ממונן של ישראל, והרי מצות השבת אבדה על זה שעומד במקום התורף ואין קיומו מובטח.